תרומות
סוקאל SOKAL
עיר בפולין
מחוז: לבוב
נפה: סוקאל
אזור: גאליציה המזרחית
אוכלוסיה:
· בשנת 1941: כ- 10,183
· יהודים בשנת 1941: כ- 5,220
· יהודים לאחר השואה: כ- 30
תולדות הקהילה:
הישוב היהודי מראשיתו
סוקאל נוסדה ב- 1424 כעיר מלכותית על-ידי אחד מנסיכי מאזוביה. במחצית הראשונה של המאה ה- 16 פקדו אותה פלישות הטאטארים שהחריבוה פעמים אחדות. ב- 1599 הוקם מעברו השני של הנהר בוג, שעבר בעיבורה של העיר, מנזר-מבצר של הברנארדינים. ב- 1648 כבשו הקוזאקים את סוקאל והחריבוה, אבל מגיניה נמלטו למנזר שעמד במצור. במחצית השנייה של המאה ה- 17 ובראשית המאה ה- 18 נהרסה סוקאל פעמים אחדות על ידי צבאות שוודיה, רוסיה ותורכיה. ב- 1770 פרצה בסוקאל מגיפה שכילתה כ- 10% מתושביה. בראשית התקופה האוסטרית הוקמה בה תעשיית טקסטיל, שהעסיקה בעיקר איכרים צמיתים. תעשייה זאת נכשלה, ובמחצית המאה ה- 19 נשארו במקום כמה עשרות עובדי-בית שעסקו באריגת בדים פשוטים. כמעט עד סוף המאה ה- 19 היתה סוקאל בנויה ברובה בתי-עץ עם גגות קש, ואין תימה שנשרפה פעמים רבות. הדליקות האחרונות בה היו ב- 1901 וב- 1913. על היהודים הראשונים בסוקאל ידוע לנו מראשית המאה ה- 16. ב- 1565 נזכרים שני יהודים שהיו בעלי משק חקלאי. ב- 1578 חכר היהודי אייזיק את טחנות-הקמח בסוקאל. ב- 1586 אישר המלך הפולני את זכויות העירונים, והתיר רק לשתי משפחות של יהודים לגור בעיר. ב- 1609 הגיעו היהודים להסכם עם העירונים. שלפיו הותר להם, תמורת תשלום, להחזיק ב- 18 בתים בעיר, אבל מצד אחר נאסר עליהם לעסוק בייצור ובשיווק של יי"ש ובירה. ב- 1630 היו בעיר 399 בתים, מהם 16 של יהודים. ב- 1634 נשרפו 9 בתים של יהודים. העירונים התנגדו תחילה לשיקומם אבל שוב הסכימו, כנראה תמורת תשלום, לבנייתם מחדש של 18 בתים, בתנאי שלא ייבנו בכיכר השוק וברחוב הכנסייה. היהודים שבאו לסוקאל בראשית המאה ה- 17 היו כנראה מבלז הסמוכה. ביניהם היה לייב, בנו של רבה של בלז דאז, ר' יואל סירקיש. באותה תקופה, כנראה בשנות ה- 20 של המאה ה- 17, ביקר בסוקאל ר' דוד הלוי, בעל "טורי זהב", ומצא בה רק ספר תורה אחד ואף הוא במצב לא תקין. בזמן גזרות ת"ח-ת"ט ניצלו רוב יהודי סוקאל במנזר של הברנארדינים, שכאמור החזיק מעמד ולא נכבש. למן שנות ה- 20 של המאה ה- 18 גדלה והתפתחה קהילת סוקאל, היהודים היוו למעשה את המעמד העירוני וכל מסחר היה בידם. הנוצרים חלקם התפרנסו ממלאכה ורובם עסקו למעשה בחקלאות. עד 1772 שיווקו הסוחרים היהודים של סוקאל את עודף התוצרת החקלאית של הסביבה דרך הנהרות בוג וויסלה לגדאנסק. החל בשנות ה- 50 של המאה ה- 19 קנו או חכרו כמה מיהודי סוקאל אחוזות. בשנות ה- 80 היו בסביבות סוקאל 9 בעלי-אחוזות יהודים ו- 16 חוכרים גדולים, בנוסף ליהודים שקנו חלקות-אדמה קטנות. יהודי סוקאל התקיימו אז מריכוז תוצרת חקלאית ושיווקה. ענף שיווק הביצים העסיק יהודים רבים כממיינים וכמתקיני ארגזים. בראשית המאה ה- 20 היו רק חנויות ספורות של נוצרים. בעת ההיא התארגנו הפולנים, ואחריהם האוקראינים, והקימו קואופרטיבים לשיווק התוצרת החקלאית. שני הארגונים האלה התחרו ביהודים. בסוף המאה ה- 19 ובראשית המאה ה- 20 הוקמו בסוקאל מפעלי תעשייה. מבין 6 בתי-חרושת ללבנים היו 5 בידי יהודים. בית-חרושת ללבידים הוקם על-ידי יהודי. כן היו שייכים ליהודים בית-חרושת לסבון ולנרות, שתי מנסרות, שני בתי-דפוס, בית-מלאכה גדול לחגורות, טחנת-גריסים ותעשייה ביתית של שטיחי-קיר. מועטים היו בעלי-המלאכה היהודים בסוקאל. רק לקראת סוף המאה ה- 19 באו לסוקאל מעיירות הסביבה בעלי-מלאכה יהודים נוספים. בראשית המאה ה- 20 לא היה אפילו סנדלר יהודי בסוקאל; היחיד שעסק במלאכה זו היה מטליא בלבד. גם החייטים היהודים היו מעטים בראשית המאה ה- 20 ומספרם גדל במרוצת השנים. האיגוד הראשון של החייטים נוסד רק ב- 1913. בזמן ההוא רבו בעלי-מלאכה יהודים בשאר המקצועות: מסגרים, נגרים, צבעים ושענים. יהודי סוקאל עסקו גם בעגלונות ובסבלות. בתחילת המאה ה- 20 התיישבו בעיר יהודים בעלי מקצועות חופשיים, וב- 1910 כבר מנתה 4 עורכי-דין ורופא אחד. בשנות המשבר הכלכלי של 1912- 1913 התרוששו רבים מיהודי סוקאל, דבר שהשפיע על התגברות הגירתם של יהודי סוקאל לארה"ב. תחילה היתה קהילת סוקאל כפופה לקהילת בלז הסמוכה. לפי המסורת. שיחרורה ממרות קהילת בלז בא לה "כשעלה בידה להוכיח שיש בה יותר ש"סים מסידורי-תפילה בבלז". מרבני סוקאל ידועים ר' אריה-לייב בעל "לוויית חן", שכיהן ברבנות עד 1729. ב- 1740 ישב על כס הרבנות בסוקאל ר' שמואל הלוי ב"ר ישראל. את מקומו ירש ר' שמחה ב"ר צבי-הירש אשכנזי, שעבר ב- 1756 לכהן כרבה של דסאו. בשנים 1756- 1761 כיהן ר' אריה-לייב, בנו של בעל "פני יהושע", שהיה קודם רב בפראנקפורט דמיין ולאחר-מכן רבה של הנובר. בשנות ה- 70 וה- 80 של המאה ה- 18 ישב בסוקאל (לא ברור אם כיהן גם כרב) ר' ברוך ב"ר צבי היילפרין, בעל "מצות השם" שכונה גם ר' ברוך "רנטשר". ב- 1786 כיהן כרב בסוקאל ר' ישראל ב"ר שמחה הלברשטאם. כשהחסידות התחילה להתפשט בגאליציה כיהן כמ"מ ר' שלמה לוצקר, אחד מתלמידיו המובהקים של המגיד ממזריץ, והוא שהוציא לאור את "ספר מגיד דבריו ליעקב והוא לקוטי אמרים". ר' שלמה פירסם גם ספר משלו "דברת שלמה" (נפטר בסוקאל ב- 1813). בזמנו כיהן כרב דמתא ר' יששכר-בר, מתלמידיו של "החוזה מלובלין", דודו של ר' שלום רוקח, מייסד שושלת אדמו"רי בלז. ר' שלום רוקח החזיק כנראה בשני כתרים: כתר האדמו"ר בבלז וכתר הרב של סוקאל. אחרי פטירתו של ר' שלום ב- 1855 ישב על כס הרבנות בסוקאל ר' זינדל אחיו. לאחר פטירתו ירש את כסאו ר' שמואל רוקח, נכדו של ר' שלום. הוא שלט בקהילה ביד חזקה. ב- 1908 ייסד ישיבה בסוקאל. לאחר פטירתו ב- 1912 ירש את מקומו בנו ר' שלום, שהיה רבה האחרון של סוקאל (ב- 1939 היגר לארצות הברית). הוותיק בבתי התפילה שהיו בסוקאל, היה בית-המדרש, שהורחב ונבנה מחדש כנראה בראשית המאה ה- 19. ב- 1856 הושלם בניין בית-כנסת-מבצר, שנבנה לפי הדוגמה של בית-הכנסת בז'ולקייב. חסידי בלז היו רוב הציבור היהודי בסוקאל. חסידי הוסיאטין' צ'ורטקוב וסאדיגורה קיימו בית-תפילה משלהם. כנראה בסוף המאה ה- 19 הוקם בפרבר העיר בית-כנסת קטן למשכילים המעטים בעיר, והוא נקרא "די האניג שול". את דמותה הרוחנית של הקהילה עיצבו החצר הבלזאית וחסידיה. כשהתארגנה ב- 1882 בגאליציה המפלגה "מחזיקי הדת" הצטרפו אליה רובם המכריע של יהודי סוקאל והנהלת הקהילה. הניסיון להקים בית-ספר מטעם הקרן של הבארון הירש נכשל בסוקאל בשל התנגדותו של הרב ר' שלמה רוקח. גם בבית-הספר הכללי בעיר למדו ילדים יהודים מעטים - 17 בסך-הכול, וכנראה שרובם היו בנים לתושבים חדשים מקרוב באו. על קיומה של התנועה הציונית בסוקאל נמסר ב- 1904. בין מייסדיה היו בעלי מקצועות חופשיים וחתנים של בנות העיר שבאו ממקומות אחרים. גם מקצת מחסידי צ'ורטקוב והוסיאטין הצטרפו לציונים. מבין הנוער הלומד בבתי-ספר כלליים קם איגוד ציוני "קדימה". ב- 1906 באו לסוקאל פליטים מרוסיה, ובתוכם חברי פועלי ציון. כשהתחילו לפעול למען מפלגתם בסוקאל, נרדפו על-ידי ראשי הקהילה שלא בחלו בשום אמצעים ובכללם גם הלשנות. רוב חברי פועלי-ציון היגרו לארצות-הברית, וכך חדל מלהתקיים סניף המפלגה הזאת בסוקאל. ב- 1913 נוסדו האגודות "תומכי עניים", שדאגה לאספקת עצים לעניים בחורף, "עזרת נשים" שטיפלה ביהודים חולים המאושפזים בבית-החולים הכללי שבעיר ואגודת "ביקור חולים" שהושיטה עזרה רפואית לחולים ותמכה בבני-משפחותיהם. סוקאל נכבשה על-ידי הצבא הרוסי זמן קצר לאחר שפרצה מלחמת-העולם הראשונה, ולכן נשארו בה כמעט כל יהודיה. הצבא הרוסי בזז חנויות היהודים, לקח 35 בני-ערובה וגירש 75 יהודים לפנים רוסיה. ב- 1915 גורשו לסוקאל רבים מיהודי גורליצה. הקהילה עזרה להם וסידרה אותם בבתים ציבוריים ופרטיים. בעיקר התמסרו לפעולה זו חסידי צ'ורטקוב-הוסיאטין. ב- 1916 הוחזרו מגורשי סוקאל מרוסיה, אבל בו בזמן הובאו לסוקאל מגורשים יהודים, כ- 4,000 איש, מהוסיאטין ופודבולוצ'סקה. המגורשים אוכסנו בתנאים קשים מאוד בכל הבניינים הציבוריים, בבתים פרטיים ואף באורוות ובמחסנים. ב- 1917 נוסדה תנועת נוער ציונית "השומר", שהיתה לאחר-מכן להשומר הצעיר. בגמר מלחמת-העולם הראשונה היתה סוקאל בגבולות הרפובליקה האוקראינית המערבית. מצב הבטחון בעיר היה רעוע וכנופיות שונות השתוללו בה ובסביבתה. באותה תקופה יצאו חברי השומר הצעיר מן המתחרת, עסקו בהסברה ציונית והקימו בית-ספר עברי. הנשים מאיגוד "עזרת נשים" התגייסו לפעולות-סעד. בתחילת מארס 1919 נכנס הצבא הפולני לסוקאל והחיים החלו חוזרים למסלולם התקין. לעזרת יהודי סוקאל בא אז הג'וינט
בתקופה זו לא חל שינוי ניכר במבנה כלכלתם של יהודי סוקאל; נוספו רק בעלי-מלאכה רבים מכל המקצועות ואנשי אינטליגנציה מקצועית. הסוחרים היהודים, ובעיקר הללו שסחרו בתוצרת חקלאית, נפגעו מהתחרותה הגוברת של הקואופרציה האוקראינית. בראשית שנות ה- 20 הוקמו ביוזמת הציונים איגוד הסוחרים ויד חרוצים. איגוד הסוחרים הקים ב- 1930 "בנק מסחרי", שהיה מסונף לרשת הבנקים היהודים בפולין. ב- 1938 היו בו פקדונות בסך של 285,000 זלוטי. יד חרוצים ייסדה קופת גמילות חסדים, שנתנה בשנים 1933- 1937 574 הלוואות בסך כולל של 42,561 זלוטי. מבין המפלגות היהודיות שהתקיימו בסוקאל החזקה ביותר היתה מחזיקי הדת. חלק מחבריה הצטרף אחר-כך לאגודת ישראל, ובראש אגודת ישראל בסוקאל עמד ר' אברהם רוקח בנו של הרב. אחריהם באו הציונים לזרמיהם: הציונים הכלליים, הציונים הראדיקאלים, התאחדות, המזרחי, הרביזיוניסטים ואחר-כך מפלגת המדינה וכן קומץ של חברי פועלי ציון. כן פעל בסוקאל סניף הבונד שעסק באיגוד המקצועי, בתחום התרבות ולידו איגוד-נוער צוקונפט. בקרב בני הנוער פעלו השומר הצעיר, גורדוניה, בית"ר, הנוער הציוני, הללו קיימו אף נקודת הכשרה במקום. תוצאות הבחירות לקונגרסים הציונים ציונים מפלגת ציונים השנה כלליים המזרחי התאחדות פועלי-ציון רביזיוניסטים המדינה ראדיקאלים 1927 91 45 81 5 - - - 1931 206 223 293 23 - 11 1933 325 237 406 68 21 10 1935 485 454 586 61 - 11 1939 127 173 259 - 4 - בבחירות לעיריה ניצחו החוגים המסורתיים, שיצאו ברשימה משותפת עם הפולנים. בשנות ה- 20 כיהן כסגן ראש העיר ד"ר קרנר, נציג הדתיים והמתבוללים. בבחירות לעיריה ב- 1933 שוב יצאו החוגים המסורתיים ברשימה אחת עם הפולנים, ואילו הציונים - ברשימה נפרדת שלא זכתה לייצוג בעיריה. הפעם לא נבחר יהודי כסגן ראש עיר אלא רק כחבר הנהלת העיר. ב- 1939 שוב הלכו לבחירות היהודים ברשימה משותפת עם הפולנים, ומבין 24 חברי העיריה נבחרו 7 יהודים. הפעם לא נבחר יהודי להנהלת העיר. בקהילה המשיכו בתקופה ההיא לשלוט אנשי ההנהלה הקודמת. בראשה עמד שנים רבות בצלאל שמוצר חבר אגודת ישראל. בהיותו איש עשיר הקים הלה מכספו בית-מחסה לעוברי-אורח. מבין שאר מוסדות הסעד בעיר יש לציין את "תומכי עניים" שחידשה את פעולותיה, "ביקור חולים" שטיפלה בחולים עניים, והאגודה של נשים ציוניות שסיפקה תחילה לכל תלמידי בתי-הספר היהודיים מדי יום ביומו כוס קקאו ולחמניה, ובמרוצת הזמן גם ארוחת-צהרים חמה. אגודה זו עסקה גם בקייטנות לילדים עניים. רובם של ילדי ישראל בסוקאל קיבלו את חינוכם המסורתי בחדרים ובבית-הספר "בית-יעקב". האחרים למדו בבית-ספר עברי, שנקרא תחילה "התחיה" ולאחר-מכן "תרבות". בבית-ספר זה למדו בתקופות שונות בין 80 ל- 250 ילדים. בתחום התרבות פעלו שני איגודים: "התחיה" מטעם המפלגות הציוניות, שקיימה מועדונים וחוגים דראמאטיים וכן איגוד תרבותי ליד הבונד, כשלידו הספריה היהודית הגדולה בסוקאל. ה"בונד" קיים גם חוג דראמאטי. ספריות ציבוריות היו גם ליד כמה מתנועות-הנוער, והגדולה בהן של השומר הצעיר ובה 750 ספרים. בשנות ה- 30 גברה התעמולה האנטישמית בסוקאל ובסביבתה. ב- 1933 הפיצה המפלגה הלאומנית הפולנית או.נ.ר. תעמולה אנטישמית בסוקאל. ב- 1934 קנה יהודי מגרש בלב העיר ואלמונים הציבו בו צלב. כשהמשטרה הורידה את הצלב, הציבוהו שוב והיהודי נאלץ למכור את המגרש. ב- 1933 התנפלו איכרים אוקראינים על רוכלים וחנוונים יהודים בכפרים הסמוכים לסוקאל. ביום אחד נפגעו 6 חנויות של יהודים ב- 5 כפרים
בחודשים ספטמבר-נובמבר 1939 הגיעו לסוקאל מאות פליטים יהודים. ביניהם בלטה קבוצה של כ- 300 איש מחלם ומהרוביישוב. האחרונים הובלו על-ידי הגרמנים עד לנהר בוג ובכוח נהדפו לצד הסובייטי. משמרות-הגבול הסובייטיים מנעו את מעברם לצד המזרחי של הנהר, אך היו בהם שהצליחו בכל זאת להסתנן מזרחה ולהגיע לסוקאל. יהודי סוקאל הקימו ועד עירוני שטיפל בהושטת עזרה לפליטים, והם סודרו במיבנים ציבוריים ובבתים פרטיים. לאחר שחלק מן הפליטים הללו סירבו לקבל אזרחות סובייטית, הוגלו בסוף יוני 1940 לירכתי ברית-המועצות. בסוקאל הולאמו מפעלים בבעלות יהודית במסגרת מדיניות ההלאמה הכללית; המסחר היהודי הסיטונאי פסק מיד והמסחר הקמעונאי הצטמצם בהדרגה. השלטונות הסובייטיים הטילו הגבלות אדמיניסטראטיביות על פעילים ציוניים ועל חברי הבונד. כן היו מאסרים והגליות של מספר משפחות יהודיות על רקע כלכלי. בשל קרבתה אל הגבול כבשו הגרמנים את העיר כבר ב- 23.6.1941 - למחרת הפלישה לברית-המועצות. בו ביום רצחו הגרמנים 8 יהודים. בימים שלאחר-מכן נמשך המצוד מצד הגרמנים, בסיועם הפעיל של הלאומנים האוקראינים המקומיים, אחר היהודים שהיו פעילים במוסדות השלטון הסובייטי. ב- 30.6.1941 התנפלו השוטרים האוקראינים במשך כמה שעות על בתי היהודים הוציאו מתוכם כל מי שנמצא בהם והללו הובלו לכיכר השוק. במקום רוכזו כ- 400 איש, ולאחר שנערכה ביניהם סלקציה הוצאו רובם להורג ליד בית-החרושת ללבנים בקירבת העיר. ביולי 1941 נתמנה יודנראט בן 7 איש. בראשו הועמד ג. יאנושצינסקי. על היודנראט הוטל לספק מדי יום מאות יהודים לעבודת-כפייה. בנובמבר 1941 נערך רישום של כל הגברים היהודים מגיל 14 ועד 60 בלשכת-העבודה הגרמנית בעיר. לעובדים בעבודות חיוניות למשק הגרמני הוצאו אישורים מיוחדים, שאותם היו חייבים להחתים בלשכה בכל שבועיים. חרדה אחזה את היהודים שלא יכלו להצטייד באישורים מתאימים, ואמנם תוך זמן קצר הם שימשו מטרה לחטיפות למחנות-העבודה. ב- 27.12.1941 נדרשו יהודי סוקאל למסור כל הפרוות שברשותם. בחורף 1941- 1942 פקד רעב כבד את הקהילה והפיל חללים רבים. פעילי ציבור, בסיוע היודנראט, הקימו מטבח עממי, שחילק מאות מנות מרק חם לרעבים. ב- 24.2.1942 נאסרו 5 יהודים, והם נרצחו ביער בקירבת העיר. ב- 27.2.1942 תבעו הגרמנים מהיודנראט 500 איש למחנות-העבודה. לאחר מתן שוחד צימצמו הגרמנים את דרישתם והעמידוה על 200 איש. הללו נאספו מבין יהודי סוקאל והסביבה. ב- 10.3.1942 היו חטיפות נוספות למחנות העבודה ובעיקר לוויניקי, קוזאקי ויאנוב ליד לבוב. היודנראט והמשפחות שלחו חבילות מזון ובגדים לכלואים במחנות, אבל ברוב המקרים לא הגיע סיוע זה ליעודו. בקיץ 1942 הופסק כליל הקשר בין יהודי סוקאל לאסירי המחנות. בסוף יוני 1942 נעלמו עקבותיהם של 30 גברים יהודים, שיצאו לעבודת-כפייה באיזור הנהר בוג. סבורים שהם נרצחו. ב- 17.9.1942 החלה אקציה המונית. כל מבואותיה של העיר נחסמו על-ידי הגרמנים והשוטרים האוקראינים כדי למנוע את בריחתם של היהודים. יחידות אחרות של הגרמנים ועוזריהם החלו סורקות את בתי היהודים והוציאו את היושבים בהם לכיכר השוק. אישורים ממקומות עבודה לא כובדו. עם סיום האקציה הובלו כ- 2,000 איש להשמדה במחנה בלז'ץ. ב- 15.10.1942 הוקם הגיטו. רוכזו בו יותר מ- 5,000 איש, ובתוכם יהודים מן היישובים בסביבה: סטויאנוב, ראדז'ייחוב, לופאטין, ויטקוב נובי, טארטאקוב, ומוסטי ויילקיה. הצפיפות בגיטו היתה גדולה ותנאי התברואה בה ירודים ביותר. כתוצאה מכך פרצה מגיפת טיפוס הבהרות. כדי לצמצם את ממדי המגיפה ארגן היודנראט בגיטו בית-חולים ומרפאה, אולם בידי הרופאים היהודים עלה רק להקל במעט על החולים. מטיפוס הבהרות מתו יותר מ- 20 איש ביום. בגיטו נמצאו רק 4 בארות מים, והדבר הגביר עוד יותר את המצוקה. ב- 28 באוקטובר החלה אקציה שנייה, שבמהלכה שולחו להשמדה בבלז'ץ כ- 2,500 איש. בזמן ההובלה לבלז'ץ היו מקרים של התפרצויות מן הקרונות. המתפרצים נהרגו בחלקם מיריות השומרים, והאחרים מצאו את מותם בעת קפיצתם. רק יחידים חזרו לגיטו. בעת הניסיון להימלט מן הגיטו באקציה זו נהרג ואנושצ'ינסקי , יו"ר היודנראט. הגרמנים הטילו את תפקיד היו"ר על דוד קינדלר, אבל זה סירב. גם מהנדס שווארץ סירב לקבל תפקיד זה ושילם על כך בחייו. אחרי האקציה השנייה גברו הנסיונות להימלט מן הגיטו ולמצוא מקום מסתור ביערות בסביבה, או אצל נוצרים מכרים. רוב הנסיונות הללו לא עלו יפה, בשל המצודים שערכו הגרמנים אחר הבורחים מן הגיטו ובשל יחסה העויין של רוב-רובה של האוכלוסיה המקומית. על הסתתרותם של היהודים ביערות בסביבת סוקאל הקשתה העובדה, שבאיזור פעלו כנופיות לאומנים אוקראינים "באנדרה" והללו רצחו כל יהודי שנתקלו בו. עם זאת, נמצאו חסידי אומות העולם, שתוך סיכון חייהם הסתירו יהודים. בין השאר יוזכרו כאן שמותיהם של פרנצישקה האלאמאייבה וטקלה לאשקייביץ, שהצילו מספר יהודים. כדי להוציא את המסתתרים מן היערות הפיצו הגרמנים ידיעה כוזבת, שגיטו סוקאל עתיד להישאר מקום ריכוז לכל יהודי הסביבה, והם יועסקו במפעלים חשובים למשק הגרמני. ואמנם בשל התנאים הקשים ביערות חזרו קבוצות יהודים לגיטו. אולם בגיטו עצמו נמשכו רציחות ספוראדיות כל חודשי החורף והאביב של שנת 1943. בתחילת 1943 נמצאו קבוצות צעירים בגיטו שחשבו על אפשרות של התנגדות לגרמנים. הם שלחו 3 בחורים ליערות שבאיזור, כדי לבדוק אם פועלים בהם פרטיזאנים סובייטים ואם ניתן ליצור קשר איתם. אמנם הבחורים הצליחו במשימתם, אך קבוצת לוחמים שיצאה ליער נפלה בידי אנשי "באנדרה" והושמדה. רק 2 מחברי הקבוצה ניצלו וחזרו לגיטו. ב- 27.5.1943 הגיע זמנה של האקציה הסופית. הפעם עשו הגרמנים ועוזריהם האוקראינים מאמצים לגלות את כל המסתתרים. במכוניות-משא הובלו המסתתרים לבורות שהוכנו מראש, כ- 3 ק"מ ליד העיר, והוצאו שם להורג. במהלכה של אקציה זו היו נסיונות לבריחה המונית, אולם רוב הנמלטים נהרגו במקום וגופותיהם נקברו בבית-הקברות היהודי. סוקאל הוכרזה "יודנריין". בתי הגיטו נמסרו לאוקראינים, שפירקו אותם ומכרו את החומרים לצורכי בנייה. בחודשים האחרונים של 1943 ובמחצית הראשונה של 1944 נמשכו המצודים אחרי אחרוני יהודי סוקאל, שעדיין הסתתרו באיזור. סוף-סוף שוחררה העיר בידי הסובייטים ב- 19.7.1944. התקבצו בה כ- 30 ניצולים. באביב 1945 עזבו כולם את סוקאל ועברו לפולין, ומשם לארץ-ישראל ולמדינות אחרות