סטשוב STASZOW

קהילה בפולין
מחוז: קיילצה
נפה: סנדומייז'
אזור: מחוזות לובלין קיילצה
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: 9147

·  יהודים בשנת 1941: 4805

·  יהודים לאחר השואה: אין

תולדות הקהילה:
כללי

במחצית הראשונה של המאה ה-14 היתה ס' פראפיה (יחידת מינהל כנסייתית) וישבו בה פחות מ-150 תושבים. במאה ה-16 נתגלו בסביבתה מרבצי סיד וגבס עשירים והתפתחה תעשיית קדרות. האציל לנסקי, בעליה של ס', קיבל ב-1526 מן המלך זיגמונט הראשון פריווילגיה שכללה הכרה בס' כעיר על-פי החוקה המגדבורגית והיתר לקיים ירידים שנתיים.
במאות ה-16 וה-17 התפרסמה ס' ברחבי פולין במוצרי הקדרות והאריגה שלה. ב-1633 התגוררו בה 957 תושבים ב-137 בתים. בסוף המאה ה-16 ובמאה ה-17, עם התפשטות הרפורמציה בפולין, עברה העיר תהפוכות ומלחמות; באמצע המאה ה-17 היתה נתונה להתקפות חוזרות ונשנות של הקוזקים, שטבחו בתושבים ובזזו את רכושם.
בעלי העיר במאה ה-18, הנסיך אדם צ'רטוריסקי, עשה רבות לפיתוחה. בימיו הוקמו בס' שלושה מפעלי ייצור - לחרבות ושאר כלי נשק, לעיבוד נחושת ופח נחושת ולאריגים. ואולם ב-1795, עם חלוקתה השלישית של פולין, עברה ס' לריבונות אוסטרית ותהליך הפיתוח הכלכלי נקטע. ב-1815 נכללה ס' בגבולותיה של מלכות פולין הקונגרסאית. במחצית השנייה של המאה ה-19 הקימו הרוסים בס' מחנה צבא גדול שהפיח חיים חדשים בכלכלתה. תושבי העיר סיפקו לצבא מגוון רחב של סחורות ושירותים והמפעלים ובתי-המלאכה חזרו לייצר במלוא התפוקה.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה עוד החזיקו הרוסים זמן מה בס', אבל במאי 1915 נסוגו והעיר נפלה בידי הגרמנים, שהחזיקו בה שלוש שנים. בתום המלחמה, בתקופת פולין העצמאית, היה סחר העץ לענף כלכלי חשוב בס', שכן העיר שכנה בלב יערות גדולים. בתקופה זו התפתחה ס' ואוכלוסייתה גדלה, ואולם תחת הכיבוש הגרמני בימי מלחמת העולם השנייה נהרסו רבים מן המפעלים והבתים בעיר וגם האוכלוסייה הידלדלה.
ראשוני היהודים התיישבו בס' עם הכרזתה לעיר ב-1526, וכעבור זמן קצר קמה במקום קהילה מאורגנת.במאה ה-17 פקדו את יהודי ס' אסונות ותלאות. ב-1610 העלילו עליהם עלילת דם ונערך משפט נגרם, שלאחריו גורשו מן העיר. הנתבע, שמואל מס', הואשם בפי המעלילים שחטף ילד נוצרי ומסר אותו ליהודי העיירה שידלוב (ע"ע), שרצחו אותו והשתמשו בדמו לאפיית מצות. שמואל וכמה יהודים משידלוב נכלאו והוצאו להורג, בתו של שמואל אולצה להתנצר, ורכושם של היהודים הוחרם כדי לממן את בנייתו של מגדל הכנסייה שבה הוטמנה גווייתו של הילד. על מצבת קברו נחקקה הכתובת: "בנם של אזרח ס' יאן קובל וסוזנה ניארחלובסקה זועק לנקמה - שהיהודים אויבי אדוננו הנוצרי יגורשו מס'".
כנראה שגם לאחר פקודת הגירוש נותרו במקום כמה יהודים, שכן בשנת בשנת 1688 התקיימו ב"פולין קטן" משפטים של יהודים שהואשמו בגניבת חפצי קודש מכנסיות וברצח ילדים לצורכי פולחן, ובאחד מהם הואשמו שוב יהודי ס'. רשמית בוטל האיסור על ישיבת יהודים בס' רק 80 שנה לאחר הגירוש, ב-1690, והסטרוסטה (המושל מטעם המלך) אופלינסקי קרא ליהודים לשוב. מסורת מקומית מספרת שאופלינסקי נענש על מעשה כפירה זה בידי שמים - ילדיו מתו וב-1704 נפטר הוא עצמו.
לאחר שבוטל האיסור על ישיבת יהודים בס' גדל במהרה מספרם בעיר והקהילה חידשה את פעילותה. בשנת 1718 קיבלו היהודים כתב-זכויות שכלל היתר לבנות בית-כנסת ולקדש בית-עלמין. כתב הפריווילגיה הזה נשרף בדלקה גדולה ב-1722, והנסיך צ'רטוריסקי נתן ליהודים תעודה חדשה ובה פירוט זכויותיהם וחובותיהם. היהודים הורשו להחזיק בבית-כנסת ובבית-עלמין (והכמרים אף הוזהרו שלא לעמוד בדרכם), והיו רשאים לעסוק במסחר ללא הגבלה ובמלאכה לסוגיה, בייצור בירה, יי"ש ושאר משקאות חריפים, וקצבים יהודים היו רשאים לעסוק בשחיטה ולמכור בשר; על הגילדות נאסר להפלות לרעה בעלי מקצוע יהודים או לגבות מהם תשלומים מיוחדים כגון דמי רישיון (קיימת עדות על חברותם של יהודים בגילדת הנגרים המקומית עוד במאה ה-16; סמכות השיפוט בסכסוכים שבין יהודים לבין עצמם ניתנה לבית-הדין הרבני; סכסוכים בין יהודים לנוצרים היו בתחום שיפוטו של בית-הדין העירוני, אבל פרנסי הקהילה היו רשאים להיות נוכחים וגם לערער על פסק-הדין בפני בעלי העיר, בסמכותו כבית-דין לערעורים. היהודים מצדם התחייבו לשלם את חלקם במסים העירוניים על-פי מספרם היחסי באוכלוסייה. כתב הפריווילגיה הזה חודש כלשונו במועד מאוחר יותר.
במרוצת המאה ה-18 גדל מספר היהודים בס' ובד-בבד גדלה חשיבותם בחיי הכלכלה. יהודים מקומיים היו בעלי חנויות ובתי מגורים בלב העיר, סמוך לשוק, ונראה שמקצתם ניהלו עסקים גדולי היקף במקומות מרוחקים. כך למשל נסע ב-1725 הסוחר המקומי ל' גרסטל לברסלאו שבגרמניה לרגל עסקיו. לצד הסוחרים הגדולים היו בין היהודים גם סוחרים זעירים, רוכלים ובעלי מלאכה - בעיקר חייטים, נגרים וסנדלרים. עם התפתחות ענף האריגה בעיר היו בתי-מלאכה קטנים בענף למפעלי ייצור גדולים. אחד המפעלים הללו, שהיה שייך לנסיך צ'רטוריסקי, העסיק יהודים רבים.
בסוף המאה ה-17 היתה משרת הרבנות המקומית נחלתם של בני משפחה אחת, משפחת לנדאו - ר' שמעון צבי הירש מחבר "כתב כהונה"; ר' מרדכי; ר' נתן, שתשובותיו בענייני הלכה נדפסו ב"דבר חיים" ו"קנאת סופרים" ; ר' יוסף נחמיה ; ר' יהודה לייב ב"ר בנימין ; ר' אלתר אליעזר הורוויץ.
בראשית המאה ה-18 נדרשה קהילת ס' להשתתף בפירעון חובותיו של גליל קרקוב-סנדומייז' ב"ועד דד' ארצות" בסכום גבוה מאוד. התשלומים האלה גרמו לסכסוכים פנימיים בקהילה והעכירו את יחסיה עם קהילות אחרות.
אחרי 1795, כשהעיר נכללה בתחומי אוסטריה, הותאמו תנאי חייהם של היהודים לרפורמות של הקיסר יוזף השני והוכנסו שינויים בארגון הקהילה, שעיקרם קיום סמכויות הקהילה בענייני דת בלבד. בתקופה זו נשאו יהודי ס' בנטל כבד מאור של מסים ותשלומים למיניהם. גם בימי "נסיכות ורשה" לא רווח ליהודים - שלטונות הנסיכות ביקשו "לתקן" את מצבם באמצעות התבוללות, ולמעשה רק הטילו עליהם הגבלות חדשות. כך למשל אסרו על יהודים לעסוק במזיגת משקאות חריפים (אבל היהודים השיגו את ביטולו הזמני של האיסור הזה על-ידי שוחד לסגן יושב-ראש מועצת הנסיכות). היהודים נדרשו לשלם מסים ואגרות מיוחדים כגון היטל מזיגה, מס על בשר כשר ו"מס טירונים", וכדי להיכנס לוורשה חויבו לרכוש בכסף "פתק יומי". גם העסקת משרתים נוצרים בבתי יהודים נאסרה, ועל הרבנים נאסר להפעיל את עונש החרם אלא באישור הרשויות.
בשנת 1809 חויבו היהודים להעתיק את מגוריהם לרחובות נפרדים. בעלת העיר, האצילה א' לובומירסקי, הקצתה להם שכונת מגורים בפאתי העיר, על שפת הנהר צ'רנה. מהגבלת המגורים היו פטורים רק האמידים ביותר,סוחרים גדולים (רובם סוחרי עצים) וגם כמה בעלי מלאכה, בתנאי שגילחו את זקנם ופיאותיהם, התלבשו כשאר התושבים וידעו קרוא וכתוב פולנית. גם בכפרי הסביבה חלו הגבלות על ישיבת יהודים ועל עיסוקיהם, ומפעם לפעם ערכו פקידי השלטון מפקדי פתע כדי להבטיח שמספר היהודים והמפרנסים היהודים בכפרים לא יעבור על המכסה המותרת. רבים מיהודי הכפרים אולצו להעתיק את מגוריהם לרובע היהודי בס', והצפיפות ברובע גדלה.
במחצית השנייה של המאה ה-19 הוטב מצבם של היהודים. המסחר הקמעוני בעיר היה ברובו בידיהם וחלקם בסחר הסיטוני בתבואה, בעץ ובמשקאות חריפים ובירה גדל.
בימי המרד הפולני של 1863 הואשמו היהודים בשיתוף פעולה עם הרוסים, והעוינות כלפיהם גברה. כדי להוכיח את אהדתם לפולנים פדו פרנסי הקהילה רכוש שהחיילים הרוסים בזזו מבתי הפולנים במחיר 500 רובל והחזירו את הרכוש לבעליו חינם אין כסף.
עד 1906 חנתה בס' יחידת צבא רוסית, ורבים מתושבי העיר מצאו את פרנסתם מהספקת סחורות ושירותים לצבא. ואולם לאחר שהצבא עזב את העיר נקלעה הכלכלה המקומית לשפל ורבים מן היהודים איבדו את מקור פרנסתם. הקהילה באה לעזרתם של הנזקקים באמצעות חברות הצדקה המסורתיות - קופת גמ"ח והחברות "לינת צדק" ו"ביקור חולים". ב-1906 נוסד בעיר סניף ה"בונד", שארגן את הפועלים ואת בעלי המלאכה היהודים - בין השאר גם בתחום העזרה ההדדית.
יחסי השכנות בין יהודים ולא-יהודים לא היו נעדרי מתיחות, אף כי לעתים היו ביניהם הסכמה ושיתוף פעולה. באיגוד המקצועי של הנגרים, למשל, היו לפני מלחמת העולם הראשונה 15 חברים - 12 יהודים ו-3 פולנים,והיתה ביניהם חלוקת עבודה : הנגרים הפולנים שירתו את תושבי העיר ואילו היהודים ייצרו בעבור הכפריים (כזכור היו יהודים חברים בגילדת הנגרים עוד במאה ה-16).
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה הורע מאוד מצב הביטחון בס'. חיילים קוזקים פרצו לחנויות היהודים ולבתיהם, בזזו רכוש והתפרעו. במאי 1915 נכבשה העיר בידי הגרמנים ומעשי הביזה פסקו. אף-על-פי שגם תחת שלטון הכיבוש הגרמני נותרה הכלכלה המקומית מדולדלת, הרי ביטול ההגבלות הישנות של המשטר הרוסי יצר תנאים נוחים לפעילות ציבורית ופוליטית. היהודים פיתחו פעילות ציונית ערה, במיוחד אחרי הצהרת בלפור בסתיו 1917.
בתקופת פולין העצמאית גדל מספר היהודים בס', אבל מצבם הכלכלי היה דחוק לנוכח המשבר הכלכלי שפקד אז את פולין. רוב יהודי העיר מצאו את פרנסתם כסוחרים זעירים, חנוונים ובעלי מלאכה (בעיקר סנדלרים).עם התפתחות ענף העור בס' נפתחו כמה חנויות חדשות לנעליים ולמוצרי עור אחרים. בשנת 2291 נוסד בעיר בנק קואופרטיבי יהודי, עם הון יסוד של 2,500 זלוטי, שסייע לסוחרים זעירים ולבעלי מלאכה בהלוואות עסקיות.
בתקופה שבין שתי מלחמות העולם הגיעה הפעילות הציונית בס' לשיאה. בעיר נוסד סניף ההסתדרות הציונית ונערכו התרמות לקרנות הציוניות. המפלגה הציונית הראשונה בעיר ואחת הגדולות והפעילות בה היתה "המזרחי", ובין תנועות הנוער הציוניות בלטו "השומר הצעיר", "השומר הדתי" ו"החלוץ". הציונים ייסדו בעיר ספרייה גדולה, שנקראה על-שם י"ל פרץ. חברי "המזרחי" היו פעילים מאוד בתחום החינוך והתרבות ובין השאר תמכו בתלמוד תורה של הקהילה, ייסדו בעיר "חדר מתוקן", ולמען בנות הקהילה, שלמדו רובן ככולן בבתי-ספר פולניים, פתחו קורסים ללימוד עברית, ידיעת ארץ-ישראל, תנ"ך ופרקים בתולדות עם ישראל (במסגרת רשת החינוך "יבנה").
בשנות ה-30, עם החרפת המשבר הכלכלי בקרב היהודים, גברה הפופולריות של המפלגות ותנועות הנוער הציוניות. בני נוער רבים הצטרפו לקיבוצי הכשרה כהכנה לקראת עלייתם לארץ-ישראל. בתקופה זו בלטה בגודלה ובפעילותה סיעת "פועלי ציון צ"ס". ב-1935 נוסד בעיר קן "הנוער הציוני".
לקראת הקונגרס הציוני הט"ו (ב-1927) רכשו חברי "המזרחי" בעיר 140 "שקלים" וגוש "ארץ-ישראל העובדת" רכש 88 "שקלים"; "הציונים הכלליים" לא הצליחו במכירת "שקלים" ולא השתתפו בבחירות לקונגרס. בסך-הכל בחרו לקונגרס הזה 228 מתושבי ס'. לקראת הקונגרס הציוני הי"ז (ב-1931) גדל מספר הבוחרים בני ס' ל-337, ולקראת הקונגרס הציוני הכ"א (ב-1939) נמכרו 546 "שקלים"; בבחירות אלה, האחרונות לפני המלחמה,זכתה רשימת "ארץ-ישראל העובדת" ברוב, אך גם סיעות "המזרחי", "הציונים הכלליים" והרוויזיוניסטים השיגו לא מעט קולות.
גם "אגודת ישראל" פיתחה בתקופה זו פעילות ערה ורבים מבני העיר הצטרפו לשורותיה. "אגודת ישראל" ניהלה מאבק נמרץ נגד הציונות. בעת המגביות שנערכו בעיר ב-1925 למען הקרן הקיימת לישראל וקרן היסוד הפריעו חברי "האגודה" לאיסוף התרומות. גם פעילי "האגודה" פתחו קורסים ללימודי דת ויהדות למען התלמידות היהודיות שלמדו בבתי-ספר פולניים, במסגרת רשת החינוך "בית יעקב". שני המפעלים החשובים ביותר של "האגודה" בתקופה זו היו הקמת ישיבת "בית יוסף", שרכשה לה עד מהרה מוניטין, וייסוד "בנק קופייצקי". בשנת 1938 תרם הירש בוכמן, סוחר עשיר איש "אגודת ישראל" שעבר לוורשה, 20,000 זלוטי לבניית בניין חדש ומרווח לישיבת "בית יוסף". על-פי התכנית הוקצה בבניין גם מקום לתלמוד-תורה של הקהילה. הכסף הופקד ב"בנק קופייצקי", אבל לא ידוע לנו אם תכנית הבנייה מומשה לפני פרוץ המלחמה.
ה"בונד", שהיה פעיל בס' עוד בראשית המאה, היה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם למפלגה קטנה ושולית בחשיבותה.
בשנות ה-30 החריף המשבר הכלכלי ועמו נתרבו גילויי האנטישמיות בס'. צעירים חברי תנועות אנטישמיות ניצבו לפני חנויות היהודים והבריחו את הלקוחות הפולנים. מפעם לפעם פרצו גם מהומות אלימות - בעיקר ניפוץ חלונות ראווה של חנויות ושמשות בבתי המגורים, אך כמה פעמים גם הותקפו יהודים עוברי אורח. בני הנוער היהודים, ובראשם 120 חברי מועדון הספורט "הכוח", התארגנו להגנה עצמית, וכל אימת שיהודים הותקפו בידי אנטישמים מיהרו למקום האירוע והשיבו מלחמה. פעולות אלה נשאו פרי, ועם הזמן נתמעטו התקריות האלימות בעיר.
 

בימי מלחמת העולם השנייה

ס' נכבשה בידי הגרמנים ב-7-8 בספטמבר 1939. מיד עם בואם עצרו הגרמנים 5 מאמידי הקהילה ושחררו אותם תמורת כופר גבוה. באוקטובר אותה שנה הוחרמו חנויות היהודים ובתי-המלאכה שלהם וגם נכסים אחרים. על-פי הוראה שפרסם מפקד הס"ס המקומי בראון, היה כל ראש משפחה יהודי רשאי להחזיק לא יותר מ-150 זלוטי במזומן.
בנובמבר 1939 נתמנה בס' יודנראט, בראשותו של א' זינגר. משימתו הראשונה היתה לאסוף בעבור הגרמנים קונטריבוציה בסך 200 אלף זלוטי, ונקבע אף מועד לגירושם של היהודים מן העיר, 27 בנובמבר, למקרה שיאחרו בתשלום. בקשיים מרובים הצליח היודנראט לגייס את כל הסכום במועד. בדצמבר 1939 חויבו יהודי ס' לענוד סרט זרוע לבן שעליו מגן-דור כחול. באותו חודש הובאו לס' יהודים שגורשו מקליש. הפליטים הגיעו בחוסר כל, רעבים ותשושים. אחריהם באה קבוצה גדולה של מגורשים מלודז'. היודנראט הקים ועד עזרה שפתח למען הפליטים מטבח ציבורי ב"שטיבל" של החסידים.
ב-29 בינואר 1940 באו לעיר 150 אנשי ס"ס בפיקודו של קצין הס"ס וסרמן, כדי להביא לידי גמר את החרמת החנויות ובתי-העסק היהודיים. בעזרתם של כמה "פולקסדויטשה" ופולנים מבני המקום ערכו אנשי הס"ס חיפושים אחר סחורות שהוסתרו, ובשעת מעשה גם התעללו ביהודים באכזריות. כל הסחורות שנמצאו נאספו ונשלחו לגרמניה. לאחר מבצע החיפושים הזה נותרו יהודי העיר חסרי כל, ובדומה לפליטים נזקקו אף הם לסיוע מקופת הציבור. כ-600 יהודים מקומיים ופליטים קיבלו את ארוחותיהם מדי יום ביומו מן המטבח הציבורי.
במאי 1940 באה לס' פלוגה של "חיל היערות",שהוטל עליה לייצא לגרמניה עצים ומוצרי יער אחרים. הם גייסו עובדי כפייה יהודים, שהועבדו בפרך ביערות האזור וזכו ליחס נוקשה ואכזרי. ביולי 1940 הורה משרד העבודה הגרמני באוסטרובייץ (ע"ע) ליודנראט של ס' לגייס קבוצה גדולה של עובדי כפייה יהודים שיישלחו למחנות עבודה, ובאותה העת הוקם גם בס' משרד עבודה מקומי. צעירים יהודים הועסקו בסלילת כבישים ובוויסות מי נהרות. בספטמבר 1940 נחטפו 240 גברים יהודים מס' ושולחו למחנה העבודה "ויילקי מייכוב", ליד לובלין (ע"ע). שניים מהם נספו במחנה, והאחרים הוחזרו לס' תשושים וחולים.
בינואר 1942 נאסר על יהודי ס' לצאת מתחומי העיר. בכך נשללה מהם למעשה האפשרות לרכוש מזון מן האיכרים. ב-6 בינואר 1942 נצטוו היהודים למסור לגרמנים את דברי הפרווה שברשותם, וכל המפר את הצו דינו היה מוות.
ב-15 ביוני 1942 הכריזו הגרמנים על הקמת גטו ב-3 רחובות שברובע היהודי העתיק. הגטו הוקף בגדר תיל ובשער הכניסה הוצבו שוטרים פולנים. באותו חודש נצטווה היודנראט להגיש למפקדת הס"ס רשימה של מאה צעירים שיישלחו לעבוד בבית-חרושת לתחמושת במחנה העבודה סקרז'יסקו-קמיינה (ע"ע).כעבור זמן-מה נודע שכל הצעירים הללו נרצחו ולא הגיעו כלל למחנה. באוקטובר 1942 חטפו אנשי גסטאפו קבוצה גדולה נוספת של יהודים מס' לעבודה בסקרז'יסקו-קמיינה, ומהם שנכלאו בבית-הסוהר והוצאו להורג.
באוגוסט 1942 באו לגטו ס' שני "פולקסדויטשה" שביקשו להקים מתפרה למדים למען חיילי הוורמאכט, באישורו של מושל הגנרל-גוברנמן הנס פרנק. היודנראט נדרש לגייס לעבודה במתפרה יהודים בעלי מקצוע, ובסופו של דבר הוקמו שתי מתפרות - האחת בגטו, בבניין ישיבת "בית יוסף", והשנייה בבניין הגימנסיה העירונית שמחוץ לגטו. לעובדים היהודים במתפרות האלה, רובם ככולם חייטים מומחים, לא שולם שכר.
באותה העת לערך פשטו בגטו ס' שמועות על גירושים למחנות השמדה. רבים חיפשו לעצמם מקומות מסתור או בנו בונקרים, ותעובדים במפעלים גרמניים התאמצו מאוד להגביר את תפוקתם בתקווה שיינצלו מגירוש. צעירים חברי תנועות נוער הכינו תכניות למרד מיד עם תחילת האקציה, אבל היודנראט והמבוגרים התנגדו למרד, וטענו שלפחות העובדים במפעלים חיוניים לגרמנים עתידים להינצל.
האקציה הגדולה בס' החלה ב-8 בנובמבר 1942. אנשי גסטאפו וס"ס ועמם שוטרים אוקראינים ופולנים חמושים הקיפו את הגטו, והיהודים נקראו להתייצב בכיכר השוק. מיד עם כניסתם לגטו אסרו אנשי הגסטאפו את ראש היודנראט א' זינגר, התעללו בו והיכו אותו, ואחר-כך הביאוהו לכיכר השוק ורצחו אותו בידי לעיני כל הנאספים. גם כמחצית העובדים בבתי-המלאכה, כמה מאות יהודים, הובלו לכיכר השוק, ובסך-הכל רוכזו שם כ-6,000 גברים, נשים וטף. מן הכיכר הובלו היהודים לתחנת-הרכבת, הועלו לקרונות משא ושולחו למחנות ההשמדה בלז'ץ וטרבלינקה. מבין המסתתרים נתפסו 189 איש ונורו למוות.
אחרי האקציה של נובמבר עוד נותרו בס' 330 יהודים עובדי המתפרות, ועם הזמן הצטרפו אליהם יהודים נוספים שיצאו ממחבואיהם. 50 מן היהודים ה"בלתי לגליים" האלה נתגלו בעקבות הלשנה של פולנים. הם נעצרו בידי הגסטאפו ושולחו תחת משמר כבד לגטו אוסטרובייץ ומשם לגטו משנה בסנדומייז' (ע"ע), שהוקם ב-17 בנובמבר 1942. ב-10 בינואר 1943 צורפו גם הם לטרנספורט לטרבלינקה שיצא מגטו המשנה בסנדומייז'. יחד עמם גורשו בטרנספורט הזה עוד כמה מאות מיהודי ס' שיצאו ממקומות המחבוא שלהם ביערות או אצל איכרים ועברו לחיות בגטו המשנה.

אחרי המלחמה

בתום המלחמה חזרו לס' כמה קבוצות של ניצולים מבני המקום, מהם שלחמו בשורות הפרטיזנים, מהם שמצאו מקלט אצל פולנים, ואחדים שנותרו בחיים במחנות העבודה. במרוצת הזמן עזבו כולם את העיר. רובם עלו לישראל או היגרו לארצות המערב.