תרומות
סיני Sejny
כפר בפולין
מחוז: ביאליסטוק
נפה: סובאלקי
אזור: וארשה והגליל
אוכלוסיה:
· בשנת 1941: כ-2,254
· יהודים בשנת 1941: כ-661
תולדות הקהילה:
בעת מלחה"ע ה - I
סיני מוזכרת לראשונה בשנת 1522 ככפר בבעלות משפחת האצילים לבית וישנייבסקי. היא נבדלה מכפרי הסביבה בשווקיה ובירידים שנתקיימו בה, שמשכו אליה מבקרים רבים. חשיבות רבה היה למיקומה על קו הגבול בין פולין לליטא, בנתיב של סחר התבואה, הצמר והאריגים. בשנת 1593 זכתה סיני במעמד של עיר והכרזתה לעיר העלתה את חשיבותם של השווקים הנערכים בה, שמכרו בהם בעיקר תבואה, צמר ומוצרי מזון. בתקופת הכיבוש הפרוסי (1795- 1807) ונסיכות וארשה (1807- 1815), ובעשורים הראשונים של מלכות פולין, גדלה אוכלוסיית סיני בקצב מהיר. במקום הוקמו מטוויות אחדות ומפעל לאריגת בד. פעולות תיעוש אלה הגדילו את אפשרויות המסחר והמלאכה והיתה התעוררות ניכרת בכלכלתה של העיר. במאה ה- 19 היתה סיני גם למרכז תרבות חשוב. נוסדו בה בתי-ספר יסודיים וגימנסיה ומלומז'ה הועבר לכאן הליציאון המחוזי. בשנת 1915, בעת מלחמת העולם הראשונה, נכבשה סיני בידי הגרמנים ואלה שלטו בה עד שנת 1918. יהודים התיישבו בסיני כבר במאה ה- 17. רובם היו סוחרים שקיימו קשרי מסחר ערים עם ליטא. היו ביניהם גם בעלי מלאכה. חרף ההרס שחוללו בעיר המלחמות שהתרחשו במאה זו, ולמרות ההתקפות החוזרות ונשנות של העירונים עליהם, הוסיפו היהודים לשבת בה. בסוף המאה ה- 18 גדלה מעט האוכלוסייה היהודית. יהודים קנו כמה בתים מידי העירוניים. במחצית הראשונה של המאה ה- 19 הואט קצב הגידול של היישוב היהודי בסיני בעקבות האיסור שהוטל על יהודים להתיישב באיזור הגבול. בסיני לא נקבע רובע יהודי מיוחד מפני שהיהודים היו רוב תושבי העיר. המסחר הזעיר, הרוכלות בכפרים והמלאכה שימשו בסיס כלכלי לאוכלוסייה היהודית בסיני. היהודים היו פעילים בתיעושה של סיני מראשית קיומה, ועסקו במסחר סיטוני של תבואה ובחכירת חלקות יער לכריתה. ליהודים היו שייכים בעיקר מפעלי התעשייה הקטנים יותר וביניהם טחנת קמח שהופעלה בעזרת מים, מנסרה ומשרפה ובית זיקוק ליי"ש. בשלהי המאה ה- 19 היו תמורות ניכרות במבנה המקצועי של היהודים בסיני. תופעה אופיינית שהתלוותה לתמורות אלה היתה הירידה המתמדת בשיעור העובדים העצמאיים ועליית שיעור השכירים (זבנים, שוליות וכיוצא באלה), שלא היו בעליהם של בתי מסחר ושל סדנאות מלאכה. מגמה זו נמשכה עד שנות ה- 20 של המאה ה- 20 והעידה על תהליך הפרולטריזציה וההתרוששות של היהודים. קהילת סיני נמנתה עם הקהילות החשובות ורבות ההשפעה באיזור. על פריחתה של הקהילה כבר במאה ה- 18 מעיד בניין בית הכנסת שנחנך בשנת 1778; בניין זה הוא אחד הדגמים החשובים ביותר של בנייני קודש מעץ שבנו היהודים בפולין. בשנת 1883 שופץ בית הכנסת ונוספו לו חלקים בנויים אבן( הקיר המפריד את עזרת הנשים ואגף בקומת הקרקע). הרב הראשון הידוע בשמו, שכיהן בסיני( בשני העשורים האחרונים של המאה ה- 18), היה ר' איצ'לע סינייער, מצאצאי בעל "התוספות יום טוב" (יום טוב ליפמן הלר, 1579- 1654). בראשית המאה ה- 19 כיהן בסיני ר' יהודה בכרך, מגדולי הרבנים בזמנו, שנודע בכינויו "הגרי"ב" (ראשי תיבות של שמו). הוא ישב על כס הרבנות בסיני במשך שנים רבות, עד שנפטר בשנת 1896. חידושיו בש"ס הבבלי נכללים בכמה מהדורות של התלמוד בשם "נימוקי הגרי"ב". את מקומו ירש ר' משה יצחק אביגדור, דמות בולטת בחוגי הרבנים בתקופתו. חיבוריו (שאלות ותשובות) היו מקובלים על רבנים בפולין ומחוצה לה. בגלל מחלוקת שפרצה בקהילה נאלץ הרב אביגדור לעזוב את סיני בשנת 1859 ואת מקומו תפס ר' שרגא פייבל סארנא. הלה כיהן בסיני עד סוף שנת 1866. אחריו כיהן בסיני במשך שבע שנים ר' יהושע העשל עליאסזאן. ר' יהושע נפטר בשנת 1874 ולממלא מקומו נבחר ר' משה בצלאל לוריא. הלה ישב על כס הרבנות בסיני במשך 33 שנים. בשנת 1907 נבחר לרב בסובאלקי ושם נפטר בשנת 1914. ר' משה בצלאל חיבר כמה ספרים על מסכתות הש"ס הבבלי. את כסאו בסיני ירש ר' חיים פישל אפשטיין, שהיה לאחר מכן רב בכמה קהילות בארצות הברית, בין השאר רב בסיינט לואיס. סיני היתה בזמן מוקדם למדי מרכז של השכלה. כבר בשנות ה- 80 של המאה ה- 19 נוסד כאן בית-ספר יסודי חילוני ליהודים ביוזמתו של הסופר טוביה יהודה שפירא ולמדו בו 60 תלמידים בערך. כמה ילדים יהודיים ביקרו בבית-הספר היסודי המקומי, שבו למדו יחד עם ילדים פולניים. רוב-רובם של הילדים המשיכו לקבל את חינוכם ב"תלמוד תורה" ובחדרים הפרטיים. לתלמוד תורה היה בניין משלו ובו למדו ילדים בחמש כיתות. בשנת 1898 הוקם בסיני בית-ספר ממשלתי יסודי לילדים יהודים, אך במוסד זה למדו בעיקר הבנות. הארגונים הפוליטיים הראשונים של היהודים הופיעו בסיני מוקדם למדי, כבר בשלהי המאה ה- 19. הקבוצות הציוניות הראשונות נוסדו בסיני בשנת 1898. ה"בונד" ו"פועלי ציון" קמו בשנים הראשונות של המאה ה- 20. העשור האחרון לפני מלחמת העולם הראשונה היה תקופת לידתן של צורות מודרניות בחיי החברה והתרבות ביישוב היהודי בסיני. בשנת 1907 נפתחה הספרייה הציבורית הראשונה וזמן קצר אחר כך נפתח גם החוג ראשון של חובבי הדרמה. בימים הראשונים לאחר שכבשו הגרמנים את סיני במלחמת העולם הראשונה השתוללו החיילים בעיר והיכו ביהודים, אולם לאחר זמן קצר התייצב המצב. היהודים סחרו באופן חופשי ואחדים אף הצליחו בעסקיהם. עקב הקיפאון שהשתרר במסחר ובמלאכה בשנות המלחמה גדל מספר היהודים שהיו מחוסרי אמצעי קיום. הקהילה השתדלה להקל את מצבם על-ידי פתיחת מטבח ציבורי שחילק ארוחות חמות חינם כל יום. למרות המצב הכלכלי החמור גילו יהודי המקום, כפי שאירע באזורים אחרים שנכבשו בידי הגרמנים, פעילות תרבותית וחברתית ענפה. בשנת 1916 נוסדו סניפים של "המזרחי" ושל "צעירי מזרחי". בשנת 1917 התארגנה תנועת "צעירי ציון". חברי "פועלי ציון" יסדו מועדון ובו התרכזו החיים התרבותיים של היהודים. בשנת 1918 התארגן סניף של "אגודת ישראל".
לאחר שנסתיימה מלחמת העולם הראשונה לא חלו שינויים ניכרים בחייהם הכלכליים של יהודי סיני ובמבנה המקצועי שלהם. רובם המכריע המשיכו לעסוק במסחר זעיר וברוכלות בכפרים. מקצתם עסקו במלאכה, בעיקר בחייטות. מצבם היה קשה והלך ונעשה חמור עוד יותר עם השנים. עם התרוששות האוכלוסייה החקלאית בפולין הצטמקו מקורות הקיום של הסוחרים ובעלי המלאכה היהודיים שלקוחותיהם באו מן העורף החקלאי של סיני. מצבם של היהודים הורע גם בעקבות החרם על הסוחרים היהודיים ועל שירותיהם של בעלי מלאכה יהודיים שגבר בסיני, כמו בשאר ערי פולין, בייחוד בשנות ה- 30 והתבטא במשמרות ליד החנויות ובייסוד חנויות פולניות. היו גם אסונות מקריים, כגון הדליקה בשנת 1929, שכילתה בתים רבים של יהודים והשאירה את יושביהם ללא קורת גג. הציבור היהודי בסיני הגיב על קשיים אלה בארגון מוסדות כלכליים, שהיו עשויים לבלום במקצת את תהליך ההתרוששות המתקדם של היהודים. בשנת 1927 (בסיועו של הג'וינט) נוסד הבנק היהודי וזה נתן את האשראי החיוני לקיומם של הסוחרים ובעלי המלאכה היהודיים. קופת "גמילות חסדים", שנוסדה בשנת 1929, סייעה לנזקקים באשראי ללא ריבית. הקהילה הושיטה עזרה לדלים ביותר. באותן שנים נוסדה חברת "לינת הצדק" וזו הוסיפה על פעולותיה המסורתיות גם מתן עזרה רפואית חינם. במקרים דחופים יזם הציבור היהודי פעולות סיוע מאולתרות( כך נעשה לאחר הדליקה שפרצה בשנת 1929; אז הוקם ועד עזרה שהשתתפו בו גם בני סיני שבאמריקה). חיי התרבות של היישוב היהודי בסיני בתקופה שבין שתי המלחמות התפתחו ביוזמתן של המפלגות הפוליטיות המקומיות ובחסותן. מיד לאחר מלחמת העולם הראשונה הקימו חוגי הציונים בית-ספר יסודי עברי וגן ילדים עברי. "אגודת ישראל" הקימה בית-ספר לבנות "בית יעקב" וארגנה שיעורי ערב. הארגונים הציוניים ערכו תכופות הרצאות שבהן נשאו את דבריהם עסקנים פוליטיים ואנשי תרבות שבאו מווארשה. איגוד "מכבי", שנוסד בסוף שנות ה- 20, ריכז את הנוער היהודי חובב הספורט. בסיני פעלו סניפים של הציונים הכלליים, "המזרחי" וכן של "השומר הצעיר", "השומר הלאומי"( אחר כך בית"ר) והנוער הציוני. פעילות רבה גילו "אגודת ישראל" והסניף המקומי של ה"בונד". בראשית התקופה שבין שתי המלחמות ישב על כס הרבנות בסיני ר' שמואל ויינטרוב. אחריו כיהן כרב ר' מרדכי רוגוב. הוא היה רבה האחרון של הקהילה ונספה בשואה.
בדומה לאיזור סובאלקי כולו, היתה גם סיני עוד בספטמבר 1939 נושא למשא-ומתן בין גרמניה לברית המועצות על גבולותיהן החדשים לאחר חלוקת פולין על-פי הסכם ריבנטרופ-מולוטוב. בסוף ספטמבר 1939 הגיעו למקום יחידות הצבא האדום, אך ימים ספורים לאחר מכן הן נסוגו ובמקומן באו הגרמנים. מיד עם כניסתם הם החלו להציק ליהודים וב- 26 באוקטובר גירשו את כולם מן העיירה לעבר הגבול עם מדינת ליטא דאז. הליטאים לא הסכימו להכניס את היהודים למדינתם והחזירו אותם לשטח הגרמני. הגרמנים דחסו את כל העדה היהודית, שמנתה 573 נפש, לשדה בשטח ההפקר שבין סיני לגבול ליטא. במשך יותר משבועיים, בכפור, ברוח ובשלג, ישבו בשדה הפתוח גברים, נשים וטף ללא מזון ובגדים מתאימים. אחדים מהם חלו ונפטרו במקום. משפחות אחדות הגיעו לסובאלקי ולאחר זמן מה העבירו אותם הגרמנים יחד עם יהודי העיירה הזאת למחוז לובלין. רוב יהודי סיני הצליחו לעבור את הגבול לליטא ושם נחלצו לעזרתם יהודים מן העיירה לוז'דז'ייה הקרובה לגבול. הודות לסיוע הזה הצליחו המגורשים להימנע ממגע עם השוטרים הליטאיים ולהתפזר בעיירות שונות בליטא. בשנים שלאחר מכן היה גורלם כגורל היהודים במקומות הללו: רובם נספו בשואה.