ה' ניסן ה'תשפ"ב

סלווקוב SLAWKOW

קהילה בפולין
מחוז: קיילצה
נפה: אולקוש
אזור: מחוזות לובלין קיילצה

תולדות הקהילה:
 

ס' נזכרת לראשונה במסמכים מן המאה ה-13 ככפר פרטי של הבישוף מקרקוב, ושימשה מרכז לאחוזותיו האחרות. כבר בזמנים קדומים נתגלו בסביבתה מרבצי עופרת וברזל והוקמו מכרות. בשלהי המאה ה-13 העניק לס' פשמיסלאב נסיך קרקוב זכויות עיר, וב-1361 החיל עליה המלך קז'ימייז' הגדול את החוק המגדבורגי. במרוצת השנים זכתה ס' לפריווילגיות ולהטבות שונות שסייעו להתפתחותה, ואולם תכופות פרצו בה דלקות שגרמו להרס רב. במאה ה-15 נתגלו בסביבתה מרבצי עופרת וברזל חדשים, ורבים באו למקום כדי לחכור זיכיון לכריית העפרות. רוב המתיישבים החדשים היו אנשי עסקים גרמנים. במאות ה-15-17 היתה ס' אחת הערים המשגשגות באזור. היו בה אז טחנות קמח, משרפות יי"ש ומבשלת בירה, ונערכו בה חמישה ירידים שנתיים. ואולם מלחמות השוודים, הראשונה באמצע המאה ה-17 והשנייה בתחילת המאה ה-18, המיטו על העיר חורבן והרס, וגם אוכלוסייתה הידלדלה מאוד. תקופת השפל נמשכה עד סוף המאה ה-18, וגם בתחילת המאה ה-19 היה תהליך השיקום איטי למדי.
בעקבות חלוקת פולין השלישית (ב-1795) נכללה ס' בתחומי אוסטריה, בשנים 1807-1815 צורפה ל"נסיכות ורשה" ואחר-כך היתה בתחומי מלכות פולין הקונגרסאית שבחסות רוסיה הצארית. השליטים השונים ראו במכרות שבסביבת ס' משאב כלכלי חשוב ופיתחו אותם, אבל שלטונות רוסיה ביטלו את מעמד העיר שלה.
בימי מלחמת העולם הראשונה ניזוקה קשה כלכלתה של ס', אבל בתום המלחמה התחדש תהליך הפיתוח ובס' צמחה תעשייה מגוונת. בין השאר הוקמו בה אז בית-זיקוק לכוהל, מנסרות, מפעל לערגול פח ברזל, מפעל למוצרי אבץ, בית-חרושת לחוטי מתכת, כמה מלבנות, מפעל לייצור לבני שמוט (חסיני אש) וחרסינה, ומפעל לייצור תחליף קפה מעולש (ציקוריה). במכרות הברזל והעופרת עבדו עם תום המלחמה מאות עובדים. רק בשנות ה-20 הותקנו בס' מערכות מים וביוב מודרניות.
אף שבהיותה יישוב כנסייתי נאסרה בס' ישיבת יהודים במשך מאות בשנים, באו, למקום בשלהי המאה ה-17 כמה יהודים שחכרו זיכיונות כרייה ופונדקאים. בעקבות ביטול האיסור על ישיבת יהודים בכל מלכות פולין, בשנת 1862, נוספו עליהם גם סוחרים זעירים ובעלי מלאכה, וכמה משפחות שהתפרנסו מחקלאות. היהודים הפכו את מלאכות החייטות, הסנדלרות והפרוונות לתעשיות בית. המפעל הגדול והחשוב בעיירה נוסד עוד ב-1838 בידי שלמה שיין (נפטר ב-1919), תושב שנרז'ין (ע"ע). המייסד רכש בס' מפעל קטן וכושל, שהיה במהרה לבית-חרושת למסמרים, ברגים וחוטי ברזל רב מוניטין, מן הגדולים בחבל זגלמביה. רבים מיהודי המקום מצאו תעסוקה ופרנסה במפעל זה.
בתחילה נערכה התפילה בציבור בבית פרטי, ואת מתיהם הביאו היהודים לקבורה באילקוש (ע"ע) הסמוכה. בתחילת המאה ה-20 רכשו מגרש וב-1904 בנו עליו בית-מדרש. באותה העת לערך קידשו גם בית-קברות וייסדו חברה קדישא. לקהילה השתייכו גם יהודי הכפרים הסמוכים. הרב הראשון בס', ר, שלום ב"ר משה יהודה זיונץ, כיהן בה משנת 1881 ועד לפטירתו בשנת 1929.בשנת 1921, עם פרוץ המלחמה בין פולין לברית-המועצות, נפלה ס' למשך זמן מה בידי הצבא האדום. הסובייטים החלו להחרים רכוש וציוד, והנפגעים העיקריים היו הסוחרים היהודים.
גם בתקופה שבין שתי מלחמות העולם שמרו היהודים על מקורות פרנסתם המסורתיים - מסחר זעיר ומלאכה. היו ביניהם גם פועלים שכירי יום. בתום המלחמה נזקקו יהודים רבים לסיוע. בשנים הראשונות סייע הג'וינט לבעלי עסקים קטנים לשקם את עסקיהם, וב-1927 נוסדה "קופת גמילות חסדים", שהלוותה לסוחרים זעירים ולבעלי מלאכה סכומי כסף קטנים בלי ריבית. ב-1928 סגרו השלטונות חמש מאפיות של יהודים בגלל ליקויי תברואה.
מפעל הברזל מייסודו של שלמה שיין העסיק בתקופה זו כ-1,200 פועלים, כרבע מהם יהודים. בשנים 1930 ו-1936 פרצו בס' כמה דלקות גדולות, ועשרות משפחות יהודיות נותרו ללא קורת גג. נזקי הדלקות, יחד עם המצוקה הכלכלית המתמשכת, הניעו ובים מן הצעירים להגר, בעיקר לארצות דרום-אמריקה. ואולם חרף המשברים הכלכליים הצטיינה דווקא התקופה שבין שתי מלחמות העולם בפעילות ציונית ופוליטית ערה ובפריחה תרבותית. כבר ב-1917 נפתחה בס' ספרייה ציבורית יהודית, ולידה התקיימו חוגים שונים, קורסים לעברית, הרצאות, נשפים ספרותיים וכיו"ב. בתום המלחמה נוסדו בס' סניפים של "הציונים הכלליים", "המזרחי", "פועלי ציון" ותנועת "החלוץ". במקום התקיים קיבוץ ההכשרה "עובדיה" של "השומר הדתי" ("הפועל המזרחי") בפולין. ערב הקונגרס הציוני הי"ד (1925) היו בס' 98 בעלי זכות בחירה.
גם האורתודוקסים היו פעילים בעיירה. תחילה ייסדו סניף מקומי של "אגודת ישראל", וב-1929 קמה גם חברת "שומרי שבת ודת". רבים מילדי הקהילה למדו גם בתקופה זו בחדרים פרטיים, תחת פיקוח הקהילה, אבל יותר ויותר ילדים (ובעיקר הבנות) עברו ללמוד בבית-הספר הממשלתי הפולני.
בשנת 1931 נבחר במקומו של הרב זיונץ ברוב מכריע ר' ברוך גד הפנר. בימיו ישב בעיר גם ר' שלמה פנחס מרקוס (נפטר 1962), שאחרי המלחמה שימש רב בניו יורק ואחר-כך בתל-אביב.
 

בימי מלחמת העולם השנייה

ס' נכבשה בידי הגרמנים בימים הראשונים למלחמה. כמה ימים לאחר כניסתם לעיירה רצחו חיילים גרמנים 98 גברים יהודים מס' והסביבה, שניסו לשוב לבתיהם לאחר שלא הצליחו להגיע אל אזור הכיבוש הסובייטי במזרח פולין. כ-30 מהם נורו על הגשר שעל הנהר פשמשה החוצה את ס', או הוטבעו במימיו, והשאר נורו למוות עם בואם מסטז'מיזשיצה (ע"ע) עד מבואות העיירה. החיילים גם חיללו את בית-הכנסת. ימים מעטים אחר-כך הטיל מושל העיר הגרמני על היהודים קונטריבוציה גבוהה, ונלקחו בני ערובה כדי להבטיח את התשלום. בנובמבר 1939 חויבו היהודים לענוד סרט זרוע לבן שעליו מגן-דוד, שהוחלף אחר-כך במגן-דוד צהוב על החזה.
בנובמבר 1939 הוקמו בס' יודנראט, בראשותו של לאקס, ומשטרה יהודית קטנה שמנתה שלושה שוטרים. היודנראט של ס' היה כפוף ליודנראט המרכזי של חבל שלזיה עילית המרכזית בסיסנובייץ (ע"ע), ה"צנטראלה". מיד עם הקמתו פתח היודנראט מטבח ציבורי לנזקקים, שבפברואר 1941 חולקו בו 200 ארוחות יומיות של מרק ולחם. היודנראט סייע בחורף ההוא ל-400 נזקקים בחלוקת דברי לבוש וחומרי הסקה ובדרכים אחרות. במרס 1941 חילקה מחלקת הסעד של היודנראט 130 חבילות מזון למשפחות נצרכות. מדי יום ביומו קיבלו 25 תינוקות חלב, וכנראה שחולקו גם ארוחות צהריים לילדים גדולים יותר. היודנראט החזיק מרפאה שעבדו בה רופא ושני חובשים. ב-1941 פתח קורס מסגרות, שלמדו בו 20 חניכים.
בשנים 1940-1941 עדיין יכלו כמה וכמה יהודים מקומיים להמשיך ולעבוד במקומות העבודה שלהם מלפני המלחמה. מהם שהוסיפו לעבוד כפקידים במפעל הברזל המקומי, שהוחרם מידי משפחת שיין והופעל בידי הגרמנים. ב-1941 או ב-1942 הקימה חברת "בלכווארן פבריק" (בית-חרושת למוצרי פח) של יוסף סקופק מסוסנובייץ סניף בבניין בית-הכנסת בס', שגם בו הועסקו 50 יהודים. שאר היהודים גויסו לעבודת כפייה בס' ובסביבתה, ומ-1941 נשלחו יהודים גם למחנות עבודה מרוחקים, על-פי רשימות שהכין היודנראט ולאחר שנבדקו בידי הרופא היהודי. הקבוצה הראשונה שנשלחה למחנה עבודה מנתה 50 איש. ערב צאתה למחנה בא לס' יושב-ראש ה"צנטראלה" בסוסנובייץ, משה (מונייק) מרין, והרצה באוזני היהודים על חשיבותה של העבודה במחנה כדרך היחידה להצלת החיים. מפעם לפעם נערכו גיוסים חדשים למחנות עבודה, ולא פעם חטפו הגרמנים למטרה זו עוברי אורח ברחובות.
בשלהי 1941 או בתחילת 1942 הוקם בס' גטו, שכלל שני רחובות קטנים. הצפיפות והעוני היו קשים, ואף שהגטו לא היה מגודר נאסרה היציאה מתחומו. משעה 18 בערב עד 6 בבוקר המחרת היה הגטו שרוי בעוצר והיהודים חויבו להימצא בבתיהם.
ב-10 ביוני 1942 עם שחר הקיפו גרמנים ושוטרים פולנים את הגטו, הוציאו את היהודים מבתיהם עוד בטרם עלה בידיהם להתלבש (מהם שיצאו יחפים וכשרק בגדיהם התחתונים לעורם), ותוך מכות והתעללויות הצעידו אותם לעבר בניין מבשלת הבירה לשעבר שמחוץ לעיירה. שלוש יממות תמימות הוחזקו היהודים כלואים במבשלת הבירה, ורק יחידים הורשו לצאת משם כדי להביא אוכל לכלואים. בינתיים נערכה במקום סלקציה ויהודים כשירים לעבודה הופרדו ונלקחו לעבוד ב"שופים" (בתי-מלאכה) בסוסנובייץ ובבנדז'ין, או שולחו למחנות עבודה. ב-12 ביוני הוצאו כל הגותרים מבניין מבשלת הבירה והובלו בריצה לתחנת הרכבת בבוקובנו, מרחק 6 ק"מ מס,. רק הקשישים והחולים הוסעו בעגלות. משהגיעו לשם הועלו היהודים לרכבת משא ושולחו לאחד ממחנות ההשמדה, ככל הנראה לאושוויץ, שם מצאו את מותם. בין הנספים היו גם הרב הפנר ובני משפחתו.
אחרי הגירוש הגדול עוד נותרו בס' חברי היודנראט וכמה בעלי מקצוע נדרשים עם בני משפחותיהם - כ-20 איש בסך-הכל. כמה חודשים אחר-כך גירש אותם ראש העיר הגרמני לערים בחבל שלזיה שבהן עוד נותרו אז יהודים, והם חלקו את גורלם עם אחיהם תושבי המקומות הללו.
צעירה יהודייה מס', בת משפחת לנצמן, ניצלה בעזרתו של פולני צעיר, צ'בז'ינסקי, שלמד לפני המלחמה חייטות אצל אביה.