סמפולנו SEPOLNO

עיר בפולין
מחוז: פומרניה
נפה: סמפולנו
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ-3,639

·  יהודים בשנת 1941: כ-183

תולדות הקהילה:
טקסט 2

ס' הוקמה כנראה במאה ה-13 . בראשית המאה ה-14 היתה כפר בבעלותה של משפחת האצילים אוסטרורוג. בשנת 1360 קיבלה מעמד של עיר. רוב תושבי העיירה היו בעלי מלאכה - בורסים, חייטים, חרשי ברזל, פרזלנים, נפחים, רצענים, עגלונים, חבתנים וכיו"ב, במאה ה-17 היתה בס' גם טחנת-קמח, משנת 1643 פעלה במקום תחנת מכס אזורית, דרך ס' עברו נתיבי מסחר חשובים לטורון ודרומה לוויילן, והתקיימו בה 4 ירידים שנתיים.
בתקופת המלחמות שבין מסדר "אבירי הצלב" לבין ממלכת פולין נערכו שני קרבות בס', בשנים 1409 ו-1414, בעת הקרב השני הציתו "אבירי הצלב" את העיירה ושרפו אותה כליל, בשנים 1409-1414 פקדה את ס' מגפת דבר קשה שדלדלה מאוד את אוכלוסייתה, בעלי העיר דאז, האצילים לבית פוטוליצקי, עשו כל שביכולתם כדי ליישבה מחדש ולשקם את כלכלתה. בשנת 1674 הם העניקו לאגודת מבשלי הבירה בס' פריווילגיה לייצר בירה 8 פעמים בשנה, ולכל תושבי המקום התירו לזקק יי"ש תמורת אגרה מיוחדת. תהליך שיקומה של העיירה היה ממושך והסתיים רק במחצית הראשונה של המאה ה-18. מפעם לפעם פקדו את העיירה דלקות גדולות שהחזירו את הגלגל לאחור. בשנת 1764 עלתה באש שכונה חדשה שבנו המתיישבים החדשים בס', ובמרוצת המאה ה-19 פקדו אותה עוד שתי דלקות גדולות שבאחת מהן, בשנת 1854, נספו 153 מתושבי העיירה.
ואולם למרות כל הפורענויות האלה המשיכה העיירה להתקיים ואף התפתחה. בשנת 1772 עברה ס' לריבונותה של פרוסיה. בשנת 1861 התפקדו בה כמה אגודות של סוחרים ושל בעלי מלאכה למקצועותיהם. בשנת 1871 נסללה מסילת ברזל חדשה שחיברה את ס' עם נקלו ועם חויניצה.
בשנת 1920 הוחזרה ס' למדינת פולין העצמאית בעקבות הסכמי השלום של ורסאי. הצמיחה הכלכלית והדמוגרפית נמשכה גם אחרי המלחמה. בעיירה נוסדו כמה מפעלי ייצור חדשים. בשנת 1926 מנתה ס' 3,318 תושבים והיו בה 469 בתי מגורים ו-3 בתי-ספר יסודיים ממלכתיים. עם כיבושה בידי הגרמנים בראשית ספטמבר 1939 מנהה 4,600 תושבים.
היהודים הראשונים התיישבו בס' ב-1644 על בסיס פריווילגיה שקיבלו אז מידי האציל פונזוליצקי. על סמך הפריווילגיה הזאת היו היהודים רשאים לרכוש בתים וחלקות אדמה ולעסוק במסחר ללא הגבלות מיוחדות - תנאים שנחשבו נוחים מאוד בתקופה ההיא ונועדו לעודד את התיישבותם בעיירה, לאחר מגפת הדבר הגדולה בשנים ,1656-1657 שגם יהודים רבים נספו בה, חידשו בעלי העיר את מאמציהם למשוך לס' מתיישבים יהודים מכפרי הסביבה.
היהודים שהתיישבו במקום היו ברובם סוחרים ; האמידים שבהם עסקו בסחר סיטוני בצמר, אבל רובם היו סוחרים זעירים וחנוונים, בעיירה היו גם לא מעט בעלי מלאכה יהודים - אופים, זגגים, חייטים, נגרים, סנדלרים ועגלונים.
בשנת 1756, בעת שהנוצרים חגגו את "יום שישי הגדול", התחוללה בס' תקרית אלימה שתועדה ברשומות הכנסייה. באותו יום קדוש לנוצרים קיימה הכנסייה תהלוכה מסורתית של מאמיניה, והמשתתפים בה התלוננו כי שמעו מפי יהודים עוברי אורח ביטויי זלזול ולעג כלפי הפולחן הנוצרי והכנסייה. מיד פרצה במקום תגרה אלימה. הנוצרים טענו כי היו אלה היהודים שהשליכו אבנים ובוץ על הצלב ועל האיקונין שנשאו המאמינים, ואילו היהודים הכחישו האשמות אלה בתוקף וטענו שהנוצרים הם שתקפו אותם, וללא כל הצדקה. הכמרים תבעו את הקהילה לדין בבית-המשפט האזורי. חמש שנים נמשך המשפט וב-1761 הורשעה הקהילה ונקנסה בתשלום 600 זהובים לקופת הכנסייה, הנוצרים גם הציבו במקום התקרית פסל של ישו, כדי להזכיר לדורות הבאים את פשעיהם של היהודים, בעקבות האירוע הזה גברה שנאת ישראל בעיירה, אבל בעלי המקום פעלו בתקיפות כדי להרגיע את הרוחות.
בשנת 1778, שנים מעטות לאחר הסיפוח לפרוסיה, התלוננו חברי אגודת האופים בפני מועצת העיר שהאופים היהודים גוזלים את פרנסתם, ובתגובה הורתה המועצה על סגירת המאפיות שבבעלות יהודים, למעט שתיים שהיו ממוקמות בשכונה היהודית ומכרו את תוצרתן ליהודים. האופים היהודים שאיבדו את מקור פרנסתם התקשו בתחילה למצוא לעצמם עיסוק חלופי. מקצתם פתחו חנוינת או ניסו את מזלם במסחר זעיר וברוכלות. ב-1802 פרסמו השלטונות הפרוסיים צו בדבר גירוש כל היהודים חסרי הרכוש ("בטליודן", כפי שכונו בפיהם) מס' ומן הפרובינציה. בעלי העיירה דאז, הרוזן פוטוליצקי, ביקש משלטונות פרוסיה לבטל את הגזרה והציע לתת ערבות לתשלום חובותיהם של היהודים העניים. בקשתו של הרוזן נפלה על אזניים שומעות, שכן עד 1831 עדיין הכירו הפרוסים באצילים הפולנים כבעלים חוקיים של אחוזותיהם, ובזכותו ניצלו עניי הקהילה מגירוש.
בתחילת המאה ה-19 הסתמן שיפור הדרגתי במצבם הכלכלי של היהודים, אף שאז עדיין היו רחוקים מלהשיג שוויון זכויות אזרחי. כך למשל סירבה העירייה לבקשתו של סוחר יהודי מס' להעניק לו רישיון לקניית בית. גם מוסדות השלטון המרכזיים של פרוסיה, שהיהודי ערער בפניהם בשנת 1805 על החלטת העירייה, תמכו בעירייה, בנימוק שליהודי ס' 47 בתים בעיר, יותר משהותר לכל יהודי ברלין להחזיק בזמן ההוא.
במחצית השנייה של המאה ה-19 חל שיפור נוסף במצבם הכלכלי של יהודי ס', ובד בבד בטלו ההפליות וההגבלות הישנות בזו אחר זו עד שזכו בשוויון זכויות משפטי מלא. היהודים יכלו לרכוש בתים ואדמות כרצונם והיו חופשים לייסד עסקים בענפים שונים או להרחיבם. כמה מן הסוחרים היהודים הגדולים התעשרו וניהלו עסקים רחבי היקף בפרוסיה ומחוצה לה.
ליהודי ס' היה בית-כנסת עתיק בנוי עץ, שנשרף בדלקה הגדולה של 1734. בשנת 1808 בנתה הקהילה בית-כנסת חדש ששימש אותה כל ימי קיומה.
בשלהי המאה ה-19 כיהן ברבנות ס' ר' דוד רב פוקס, שהיה אוהד הציונות (בנו, ר' יואל, נמנה עם מייסדי "המזרחי").
ילדי הקהילה למדו בבית-הספר הכללי של ס'. בשנת 1841 נסגר בית-הספר הכללי בעקבות סכסוכים בין הקתולים לפרוטסטנטים, ושתי העדות פתחו בתי-ספר נפרדים. הילדים היהודים עברו לבית-הספר הפרוטסטנטי, ובו למדו גם שיעורי דת לאחר שעות הלימודים הרגילות.
במחצית השנייה של המאה ה-19 כבר למדו בני נוער יהודים רבים בגימנסיות מחוץ לעיירה ומקצתם המשיכו בלימודיהם באוניברסיטאות. עם גמר לימודיהם האקדמיים התיישבו רובם בערים גדולות בגרמניה ולא שבו עוד לס'. מראשית שנות ה-70 הלך ופחת מספרם של יהודי ס' בגין תהליכי העיור וההגירה לארצות שמעבר לים. במשך קרוב ל-20 שנה, מסוף מלחמת העולם הראשונה עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה, נמשכה עזיבת היהודים ביתר שאת, בעוד שמספר היהודים החדשים שהצטרפו לקהילה לא עלה על 15.
בתקופה שבין שתי מלחמות העולם התפרנסו רוב יהודי ס' ממסחר זעיר ומחנוונות, ומקצתם היו בעלי מלאכה. על-פי רישומי העירייה מ-1931 היו אז בין יהודי ס' 12 בעלי חנויות, 10 רוכלים ובעלי דוכנים ו-5 בעלי מלאכה -- שען, סנדלר, תפר נעליים, קצב ובעל מקצוע אחר.
בתקופה זו שילמו 18 ראשי משפחה את מסי הקהילה, והשתייכו אליה גם יהודים יחידים תושבי 25 כפרים בסביבה. תקבולי הקהילה ממסים שימשו לתשלום משכורתו של החזן והמסים על נכסי דלא-ניידי שלה, וגם לתמיכה בנזקקים. רכוש המקרקעין של הקהילה בתקופה זו נאמד ב-57,300 זלוטי, ומלבד זה היה לה רכוש נייד ששוויו היה 8,000 זלוטי.
היחסים בין היהודים לבין שכניהם הפולנים היו מתוחים. ב-1934 כבר התנהלה בעיירה הסתה אנטישמית נמרצת ומשמרות של בני נוער חברי תנועות לאומניות פשיסטיות הוצבו לפני חנויות היהודים כדי למנוע מלא- יהודים לקנות בהן.
בראשית ספטמבר 1939, ממש על סף כיבוש העיר בידי הגרמנים, עדיין הצליחו מקצת היהודים להימלט לדרום פולין. ביום הראשון לכיבוש פרסמו הגרמנים צו שעל-פיו חויבו היהודים להתייצב יחחהדח במפקדת הצבא הגרמני לרישום. בבואם לשם נדרשו גם להצהיר על רכושם ולשלם 2,000 ל"קרן הגירה".
אין בידינו מידע נוסף על גורלם של יהודי ס'. קרוב לוודאי שגורשו עוד לפני סוף 1939 לגנרל-גוברנמן, כמוהם כשאר יהודי חבל פוזנן, וייתכן שחלקם שולחו תחילה למחנות עבודה