תרומות
סקוצ'וב SKOCZOW
עיירה בפולין
מחוז: שלזיה
נפה: צ'יישין
אזור: גאליציה המערבית ושלזיה
אוכלוסיה:
· בשנת 1941: כ-3,494
· יהודים בשנת 1941: כ-207
תולדות הקהילה:
סקוצ'וב נוסדה, כפי הנראה, באמצע המאה ה- 13, ונזכרת לראשונה כמקום יישוב ב- 1327, כקניינו של הארכידוכס של צ'יישין. עד המאה ה- 19 היה המקום מרכז קטן למסחר ומלאכה, ורק למן המאה הזאת התפתח. ההתפתחות במאה ה- 19 באה הודות למספר מפעלים שהוקמו במקום, כגון בית-חרושת לאריגים, ובמיוחד בשל צירופה של סקוצ'וב לרשת מסילות-הברזל ב- 1888 והפיכתה לצומת-תחבורה בין ביילסקו וצ'יישין. על-פי המקורות זכו היהודים בהיתר ישיבה בסקוצ'וב רק ב- 1400, כשאחת המשפחות הראשונות שהתיישבו בה היתה משפחת לוי לינדנר. אולם במשך תקופה ארוכה לא באו יהודים רבים לסקוצ'וב, וגם לאחר מתן זכות התיישבות חופשית ליהודים ברחבי הקיסרות האוסטרית ב- 1860, העדיפו היהודים להשתקע במרכזים העירוניים הגדולים יותר, כגון בצ'יישין וביילסקו. אלה שהתיישבו בעיירה היו בעלי אמצעים, והקימו מפעלים שתרמו להתפתחות הכלכלית של המקום. כך למשל בנה היהודי ברמן טחנת-קמח, ולאחר זמן קצר הקימו האחים האלפרין טחנת-קמח נוספת וגדולה יותר. שני יהודים אחרים יסדו בית-חרושת לעיבוד עורות. הקהילה היהודית של סקוצ'וב התארגנה ב- 1899 ולאחר שנה הוקם בית-כנסת ששירת את הציבור היהודי עד לשואה. על אף מספרם הקטן של התושבים היהודים קיבלה על עצמה הקהילה לספק כמידת יכולתה את השירותים החיוניים לחבריה, במיוחד בענייני דת. גם נטלה על עצמה, למרות העול הכספי הכרוך בכך, לשקוד על אחזקתם של רבנים מקומיים כדי שלא להזדקק לרבני המרכזים הגדולים יותר שבקירבתה. ב- 1900 נתמנה כרב המקום הרב ד"ר פובשיץ. אחריו כיהנו הרב ד"ר מורמורשטיין, הרב ד"ר פישר והרב ד"ר דויטש. האחרון נתמנה לרבנות במאי 1929 ונשאר בתפקידו עד לשואה. בעקבות המשבר הכלכלי בפולין בשנות ה- 30 של המאה ה- 20 ננקטה יוזמה ציבורית כדי להקל על הנזקקים. לציון מיוחד ראויה היוזמה המשותפת של ה"צ.ק.ב" וה"ג'וינט" במסגרת הפעולה הארצית להפעיל בית-מלאכה שבו יועסקו מספר מפרנסים מחוסרי-עבודה. גם הוקם בפברואר 1936 מפעל למוצרי-קש שהעסיק אז כ- 20 עובדים ב- 5 ימי עבודה ובשכר של 15 זלוטי לשבוע. למרות קשיים אירגוניים וכספיים המשיך המפעל להתקיים. הוא סיפק עבודה לנזקקים במשך תקופה ארוכה. תחילה היה ההון העצמי שלו 4,000 זלוטי, ומאוחר יותר הגיע בעזרת מענק מיוחד מטעם ה"ג'וינט", לכדי 7,000 זלוטי. בתקופת השלטון האוסטרי ועד לאחר מלחמת-העולם הראשונה היו ראשי הקהילה ועסקניה קרובים יותר למגמות הליברליות של אותה תקופה; מהם אף נטו להתבוללות וראו עצמם כ"גרמנים בני דת משה". כיוון שכך, הם התנגדו לניצני הפעילות הלאומית בסקוצ'וב באותו זמן, שכן הם ראו בה עירעור הסדר שהיה מקובל עליהם. אולם ב- 1920, ובמיוחד לאחר שסקוצ'וב והאזור צורפו לפולין העצמאית ולסקוצ'וב באו יהודים מרחבי גאליציה, חוזקו בקרב האוכלוסייה היהודית היסודות הלאומיים, והשפעת התנועה הציונית גברה אף בקרב ראשי הקהילה ועסקניה. אחד מראשי הציונים בסקוצ'וב היה השופט המחוזי ד"ר וילהלם ואגנר, אשר נמנה עם מנהיגי ארגון "השחר" במקום, וכ- 100 בתי-אב בקרוב הצטרפו לתנועה הציונית המאורגנת, שפעלה במקום למן 1925 ועד סמוך למלחמת-העולם השנייה. בין השנים 1928- 1936 התקיים בסקוצ'וב סניף "עקיבא", שקבוצה מחבריו עלתה ב- 1930, לאחר תקופת הכשרה, לארץ-ישראל. במקביל פעל גם קן "הנוער העברי". ב- 1936 נערך בעיירה הכנס הכללי הראשון של ארגון "ויצו" המקומי. על זרמי התנועה הציונית בסקוצ'וב ניתן ללמוד מכך שלקונגרס הציוני ב- 1933 מבין 68 בעלי זכות-בחירה ניתנו 64 קולות ל"ציונים כלליים" ו- 4 האחרים ל"איחוד הציוני-רביזיוניסטי". ב- 1934 עלה מספר בעלי זכות הבחירה ל- 103, ומהם זכו "הציונים הכלליים" ב- 98 קולות ו"גוש ארץ-ישראל העובדת" - ב- 5 קולות. ב- 1927 נערכו בחירות למועצת הקהילה; תוצאותיהן אינן ידועות לנו. בבחירות לסיים במארס 1928 ניתנו 107 קולות לרשימה הציונית, וב- 1929 זכה הגוש היהודי במושב אחד במועצת העירייה. אחד האירוגונים הפעילים בסקוצ'וב היה החברה היהודית להשכלה "השחר", שנוסדה ב- 1926. במארס 1928 הקימה חברה זו את הספרייה הראשונה בסקוצ'וב בלשון יידיש. הספרייה החזיקה כ- 100 ספרים, ושימשה מרכז ציוני ותרבותי. כמו-כן אורגנו על ידי "השחר" קורסים לתולדות עם ישראל וכן הרצאות בנושאים שונים. ב- 1920 נפתח בית-ספר ערב "תלמוד תורה", ובו קיבלו התלמידים שיעורים בדת היהודית ובתולדות ישראל. ב- 1933 התחוללו בסקוצ'וב מהומות אנטישמיות, שהיו מלוות בהפגנות והפצת סיסמאות אנטי-יהודיות. גילויי האנטישמיות לא פסקו גם בשנים לאחר-מכן, וב- 1935 אף חולל בית-הכנסת המקומי. הגרמנים הגיעו לסקוצ'וב כמה שעות בלבד לאחר שפרצה מלחמת-העולם השנייה. רוב יהודי סקוצ'וב עזבו את העיר עוד קודם-לכן, אולם בידי רבים מהם לא עלה להגיע למקום מבטחים והם חזרו לביתם. עם כניסתם של הגרמנים לסקוצ'וב התחילו הללו בהתעללויות ביהודים; רבים הוכו, ונחטפו לעבודות כפייה בניקוי העיר, בחיסול תעלות נגד טאנקים וכן בעבודות-בית אצל הגרמנים המקומיים. החנויות ובתי-העסק של היהודים הוחרמו. הגרמנים חיללו את בית-הכנסת והחריבו את בית-הקברות. ב- 27 באוקטובר 1939 גורשו כ- 60 גברים בגיל 16- 60 לקאטוביצה, ומשם יחד עם משלוח של כ- 2,000 יהודים משלזיה העילית הובלו ב- 28 באוקטובר ברכבת לניסקו שעל גבול ברית-המועצות. הם נאלצו לחצות את הגבול אל האיזור שבשליטת הסובייטים. בנובמבר 1939 נתמנה בסקוצ'וב יודנראט ובראשו הועמד זיגל או ציגל. באותה תקופה נצטוו היהודים לשאת על הזרוע סרט לבן ובו מגן-דוד. בדצמבר 1939 נעקרו כל היהודים מבתיהם והוכנסו לבניין הקרוי "בית שאנצר" שליד תחנת-הרכבת. הצטופפו שם כ- 140 איש, על-פי-רוב נשים, ילדים וזקנים. בחדר אחד בלא מיטות וכלי-בית חיוניים, בלא הסקה ואפשרות להכין אוכל חם, גרו כ- 15 איש. המבוגרים נתחייבו לעבוד בעבודות כפייה. במאי 1940 גורשו כל יהודי סקוצ'וב בנוכחותו של מ. מרין, יו"ר היודנראט המרכזי בשלזיה, לכפרים מישקוב ולאזי שבקרבת זאוויירצ'ייה. גורל יהודי המקום היה גם גורל המגורשים; ורק יחידים מיהודי סקוצ'וב נותרו בחיים לאחר תקופת השואה.