תרומות
מיחוב MICHOW
קהילה בפולין
מחוז: לובלין
נפה: לוברטוב
אזור: מחוזות לובלין קיילצה
תולדות הקהילה:
עד המחצית השנייה של המאה ה-17 היתה מ' יישוב כפרי ותושביה התפרנסו בעיקר מחקלאות. ברשימת אומנים ממלכתית של יישובי פולין משנת 1626 נרשמו במ' רק שני בעלי מלאכה. בעליה, האציל ולדיסלאב מיחובסקי, פעל רבות לפיתוח היישוב; בשנת 1678 נענה המלך לבקשתו והעניק למ' מעמד של עיר על-פי החוק המגדבורגי. בשנת 1747 שב ואישר המלך אוגוסט השלישי את מעמדה העירוני של מ' ואת הזכויות הנלוות שניתנו לה. ואולם בשנים הבאות פקדו את העיירה פורענויות רבות, וב-1810 נותרו בה רק 680 תושבים ו-150 בתים. במחצית השנייה של המאה ה-19 התחרשה הצמיחה הכלכלית והדמוגרפית במ', אבל דווקא אז בוטל מעמדה העירוני. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם לא התרחשו במ' שינויים גדולים. הכיבוש הגרמני פגע קשה באוכלוסייה המקומית הפולנית.
על ראשיתה של ההתיישבות היהודית במ' אין לנו מידע. בתעודות מן המחצית השנייה של המאה ה-17 נזכרים לראשונה יהודים יחידים תושבי מ'. על-פי אחת מהן ניהלו יהודים בשנת 1661 אחוזות רבות בסביבתה של מ'. אותם יהודים שישבו בתחומי העיירה התפרנסו ברובם ממסחר זעיר וממלאכה, ואילו רוב הלא-יהודים עסקו בחקלאות.
בשנת 1747 הוענקה למ' פריווילגיה חדשה שכללה היתר לקיים 5 ירידים שנתיים. הרוח החיה בירידים האלה היו היהודים המקומיים כמו גם סוחרים יהודים מן הסביבה. בספרי העירייה משנת 1780 נזכרות 8 משפחות יהודיות תושבות קבע וגם שני פרנסי הקהילה נזכרים בשמותיהם - ברק הלוביץ ואברהם רבינוביץ. במאה ה-19 גדלה קהילת מ' והתפתחה, ובשנת 1856 הגיע חלקם של היהודים באוכלוסייה המקומית ל-43%. תקופה זו התפתחה במ' מלאכת הקדרות, מלאכה שהעשירה את בעליה. רוב בתי-המלאכה לקדרות במ', שייצרו בעיקר כלי בית, לבנים ואריחים, היו בבעלות יהודים. כמו-כן היו ליהודים בית-מלאכה לעיבוד עורות ומפעל קטן להפקת שמנים. חלק מבעלי המלאכה שלחו ידם במקביל גם במסחר זעיר ובחנוונות.
על ארגון הקהילה ומוסדותיה בתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה אין לנו מידע.
בתום המלחמה הורע מצבם הכלכלי של יהודי מ',ובפרט של הסוחרים הזעירים ובעלי המלאכה, עקב עול המסים הכבד והיעדר מקורות מימון.
כבר בתקופה הראשונה לקיומה של פולין העצמאית, מיד בתום המלחמה, התנהלה במ' פעילות אנטישמית נמרצת. בשנות ה-20 המאוחרות חלה רגיעה מסוימת אך בשנות ה-30 התחדשה הפעילות האנטישמית בעיירה ביתר שאת. האנדקים ניהלו תעמולה אנטישמית ערה וקראו להטיל חרם על בתי-עסק ובעלי מלאכה יהודים.
בשנים 1924-1935 שימש ברבנות מ' ר' חיים שכנא סלומון, ואחריו כיהן במקום במשך שנתיים הרב ר' חיים ש' סלומון. לקהילה היה בית-כנסת, ופעלו בה חברות עזרה וצרקה כדוגמת חברה קדישא, "לינת צדק", "הכנסת כלה" ו"קופת גמילות חסדים".
רוב בני הקהילה המבוגרים היו שומרי מסורת, ואילו הצעירים ובני הנוער היו פעילים בתנועות נוער ציוניות. בתקופה זו נוסד בעיירה סניף ההסתדרות הציונית. בשנת 1930, לקראת הקונגרס הציוני הט"ו, נמכרו במ' 45 "שקלים". בשנים אלה הוקם במ' גם תא של ה"בונד", אך השפעתו בעיירה היתה מעטה.
חלק מילדי הקהילה הוסיפו גם בתקופה שאחרי מלחמת העולם הראשונה ללמוד בחדרים פרטיים, ואולם בהשפעת ההשכלה והפעילות הציונית והסוציאליסטית הערה בתקופה זו גדל מספר הילדים שלמדו במוסדות חינוך מודרניים. אנשי "המזרחי", שהסניף שלהם במ' נוסד ב-1919, ייסדו ב-1920 "חדר מתוקן", שלמדו בו נוסף על תורה וגמרא גם מקצועות לימוד כלליים. לפני שהתקבלו ל"חדר המתוקן" נבחנו הילדים בנוכחותו של רב המקום, שהיה על-פי רוב איש "המזרחי". ב"חדר המתוקן" למדו 30 ילדים בשתי כיתות. הורים אחדים שלחו את ילדיהם, ובייחוד את הבנות, ללמוד בבית-הספר הממלכתי העממי.
בימי מלחמת העולם השנייה
מ' נכבשה בידי הגרמנים ב-23 בספטמבר 1939 (יום הכיפורים). עוד באותו יום הם התפרצו לבית-הכנסת וחטפו מתפללים לעבודות ציבוריות בחוצות העיר. כעבור ימים אחדים הורו הגרמנים לכל התושבים להתרכז בכיכר השוק, הפולנים בצד ימין והיהודים בצד שמאל. באמצע הכיכר ערמו השוטרים הפולנים ערמת עצים והציתו אותה, ואנשי הס"ס הטילו את ספרי התורה למדורה. הפולנים התבוננו במחזה מתוך שמחה לאיד, וגם היהודים אולצו לעמוד ולצפות בנעשה. הגרמנים גם התעללו ביהודים לשם שעשוע; בעלי הזקנים הוצאו מן הקהל וזקניהם נגזזו, פעולה שלוותה בגידופים ומכות; אחר-כך נצטוו היהודים האלה לפשוט את בגדיהם והגרמנים עודדו את הפולנים לקחת לעצמם את הבגרים. ואכן, הפולנים הסתערו על השלל בצעקות ודחיפות וחטפו את הבגדים. כעבור זמן-מה הורו הגרמנים ליהודים לעזוב את בתיהם ולהתרכז ברחוב אחד ובכמה סמטאות שהסתעפו ממנו, ובמ' הוקם גטו. מצבם של היהורים בגטו היה קשה מאוד, והוא החמיר עוד יותר לאחר שהובאו אליו כ-700 מגורשים מליסוביקי (ע"ע). הצפיפות הקשה, תנאים התברואה הירודים והרעב גרמו להתפשטות מגפת טיפוס, שהפילה חללים רבים. בתחילת 1942 שלח ארגון יס"ס (עזרה עצמית יהודית) בקרקוב סיוע לגטו מ', שאפשר לפתוח מרפאה ומטבח ציבורי.
ב-6 ביוני 1942 גורשו יהודי מ' והפליטים שעמם לגטו אופולה (ע"ע), ושוכנו שם בצריפים מוקפים גדר תיל. יומיים אחר-כך נשלחו הגברים ליעד לא ידוע. הנשים, הילדים והזקנים נשארו בצריפים שישה שבועות נוספים, ואז שולחו דרך תחנת הרכבת בנלנצ'4ב (ע"ע) למחנה השמדה, כנראה לסוביבור.