ה' ניסן ה'תשפ"ב

מיילניצה MIELNICA

עיר בפולין
מחוז: טארנופול
נפה: בורשצ'וב
אזור: גאליציה המזרחית
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ- 3,730

·  יהודים בשנת 1941: כ- 1,568

·  יהודים לאחר השואה: אחדים ניצלו

תולדות הקהילה:

עם כניסת הצבא האדום למיילניצה במחצית השנייה של ספטמבר 1939 הולאמו המשקים החקלאיים הגדולים והוחרמו בתים, חנויות גדולות ומחסני הסחורות שבבעלות יהודית. כן נאסר ניהול סדנות פרטיות. מוסדות הקהילה, המפלגות הפוליטיות וארגוני-הנוער פורקו, ונאסרו מספר אנשים עשירים ועסקנים ציבוריים. מקצתם הצליחו להימלט ממיילניצה בעוד מועד, ואחרים נאסרו עם משפחותיהם וגורשו לירכתי ברית-המועצות. במקום הוקם בית-ספר עממי, ושפת הוראה בו היתה יידיש. משפרצה מלחמת גרמניה-וברית-המועצות, נסוגו יחד עם השלטונות הסובייטיים - מלבד המגויסים לצבא - יהודים מעטים שנודעו כקומוניסטים. הרוסים לא דיברו על לבם של היהודים לצאת את העיר. גם אפשרויות הפינוי המעשיות מבוטלות היו; הדרכים היו חסומות על-ידי הצבא והגרמנים הפציצו אותן. עד צאת השלטונות והצבא הסובייטיים נשתררה בעיירה אווירה עוינת אל היהודים. הלאומנים האוקראינים ארגנו מיליציה משלהם, הפיצו סיסמות אנטישמיות והסיתו את האוכלוסים הנוצרים למעשי-תגמול, לשוד ולפרעות. בתואנה, כי היהודים שיתפו-פעולה עם המשטרה הסובייטית ורצחו כביכול אוקראינים, נצטוו היהודים להעלות מקברן גופות של 12 אסירים שנורו בידי הסובייטים בחצר בית-הסוהר. כדי למנוע פגיעות בבני הקהילה התכנסו צעירים יהודים ב"בית-העם" ואורגנו משמרות בשעות הלילה. יהודים חששו לצאת לרחוב. מכל הסביבה, ואפילו מעבר לדנייסטר (הניבוקובמ). זרמו לעיירה עגלות של איכרים אוקראינים, שבאו לשדוד את רכוש היהודים. חמושים בגרזנים פרצו האיכרים והאספסוף העירוני לדירות ולחנויות של יהודים, והרסו בית-מרקחת. רק הודות להתערבותם של הכומר היווני-קאתולי, קבוצת באפטיסטים וכמה אנשים הגונים מבין האוקראינים במיילניצה לא הפך השוד לפוגרום. בכפרי הסביבה רצחו האוקראינים יהודים רבים מבני המקום ומפליטי הונגריה. טבח-דמים גדול במיוחד היה בכפר וולקובצה. בדנייסטר צפו גופות הנרצחים, ויהודי מיילניצה משו אותן וטמנון בבית-העלמין. לאחר כמה ימים של העדר שלטון כלל נכנסו למיילניצה ב- 8.7.1941 ההונגרים. בעיר שכנה יחידה צבאית גדולה. הקצינים התגוררו בבתי היהודים ונהגו בהם בהגינות בדומה ליחסם אל הנוצרים, ולא אחת חילקו את מנותיהם עם בעלי-הבית. הפיקוד ההונגרי השליט סדר ושם קץ לרציחות בסביבה, לשוד ולהתפרצות לדירות. האיכרים, שבאו למיילניצה מהסביבה, פוזרו. לעומת זאת, תבעו ההונגרים מהיהודים הספקת מזון וחפצים, וכן אילצו אותם לשרת את הצבא ולעבוד למענו. נציגות היהודים (דעווה), שהתרגנה באותם הימים, קיימו מגע עם ההונגרים, ואלה שמות האנשים בנציגות זו: דוד מנצר, לייבוש שווארץ, הרב דונר, ח. פוירשטיין, הרוקח ריכטר ומשה קופלר. לפתע, לאחר שבועיים שלווים, אסרו ההונגרים אור ליום 17.7.1941 מספר יהודים, גברים ונשים, וכלאו אותם. מאסר זה הוצא לפועל לאחר הלשנת האוקראינים, שהביאו להונגרים רשימה של קומוניסטים כביכול בעיירה - 146 יהודים, ו- 4 - אוקראינים, באסירים נהגו בגסות רבה. אולם כעבור זמן קצר שוחררו כולם, כנראה בהשתדלות הנציגות היהודית לפני המפקד ההונגרי. ההונגרים הביאו למיילניצה במשאיות כמה מאות פליטים יהודים מקארפאטורוס. פליטים אלה היו מורעבים ותשושים, יחפים ובלואים, ובדרך אף נשדדו והוכו בידי האוקראינים. יהודי העיירה עזרו לפליטים כמידת יכולתם, הכניסו אותם לבתיהם, האכילום, ואספו למענם בגדים. כשעבר השלטון ישירות לידי הגרמנים, באוגוסט 1941, הוקם במיילניצה יודנראט. חברי היודנראט היו מנכבדי הקהילה וצורפו אליו גם אישי-ציבור שפעלו בימי ההונגרים. מבין החברים הנוספים במסגרת הנציגות שהזכרנו לעיל ידועים לנו שמותיהם של איצ'ה פישלר, ש. ל. שארפשטיין, מוניו ראט, איזיו רייך, נתן זוננקלאר יוסף קסלבלאט. בימי שלטונם של הגרמנים החמיר מאוד מצבם של יהודי מיילניצה. נאסר עליהם להתהלך במרכז העיירה, ועל הגברים נכפתה עבודה קשה: פריקה וטעינה, סלילת דרכים ותיקונן, פיצוץ אבנים לצורך הסלילה, עבודה באחוזות בסביבה שעברו לידי הגרמנים. אף הונהג סרט-קלון עם מגן-דוד לא( מן הנמנע, שכבר קודם לכן, בימי ההונגרים, צוינו היהודים בכוכב צהוב שנתפר דגבל). היהודים נותרו בלא כל מקורות פרנסה, והעניים שביניהם היו נשכרים כפועלים במשקי האוקראינים. מגע זה איפשר גם קניית מיצרכים, שכן נאסרה קנייתם רשמית על היהודים. מלבד אחריותו כלפי הגרמנים להספקה סדירה של כוח-אדם, נדרש היודנראט דרך קבע לתת בידיהם כסף, תכשיטים, סחורות ורהיטים, בגדים ונעלים, וכן מיצרכי מותרות במזון. בבית זילברבוש השתכנו אנשי משמר- הגבול הגרמנים. היודנראט נאלץ לצייד את הבנין ברהיטים ובמיתקנים, וכל אלה אסף מידי היהודים האמידים, או קנה מידי נוצרים. חיילי משמר-הגבול נהגו להשתכר, וכך איפוא השתוללו בעיירה והתנכלו ליהודים שנתקלו בהם בדרכם. הם פשטו גם על דירות בלילה, השתוללו ואנסו צעירות. יהודים רבים לא היו פושטים בגדיהם בלילה, או נמלטים מבתים עד אור הבוקר. גם אנשי הגיסטאפו מצ'ורטקוב היו מרבים לפשוט על מיילניצה, משתוללים אף הם ותובעים כספים וסחורות, תמורת הבטחות כוזבות להגן על היהודים מפני גזירות חדשות. האוכלוסים היהודים רטנו על היודנראט, על שאין בכוחו למנוע התעללויות אלה. תקיפה לילית חמורה אירעה בדצמבר 1941: הגרמנים פשטו אז על דירות רבות של יהודים, ואף לבית הרב דונר הגיעו, התעללו ברב והשפילו את הרבנית. כמה בתים הוצתו ויהודים אחדים נרצחו. למחרת, כשבאו הרב דונר ומשה קופלר להתאונן בשם היודנראט לפני מפקד משמר הגבול הוכה הרב והושלך מהמדרגות. לאחר תקרית זו שימש כיושב-ראש היודנראט מ. קאפלר. באותו זמן, בקירוב - בחורף 1941- 1942 - נצטווה היודנראט לאסוף מידי היהודים את כל מוצרי-הפרווה וכן כלי הכסף, הזהב ושאר חפצי-הערך. חטיפת הגברים הצעירים ממיילניצה למחנות-העבודה בורקיויילקיה וסטופקי התחילה בנובמבר 1941. בפעם הראשונה דרשו הגרמנים מהיודנראט להביא אל מקום האיסוף בצ'ורטקוב 40 גברים. היודנראט בחר בגברים, שבמשפחתם היו לפחות שני בנים, או שני משתכרים. ליוצאים ניתן לבוש חם. ואולם כעבור זמן-מה כשדרשו הגרמנים שוב 70 גברים, לא התייצב איש, שכן בינתיים נודעו התנאים האיומים במחנות-העבודה. עתה ערכו השוטרים הגרמנים והאוקראינים מצוד בבתים וברחובות. השילוח השלישי של האנשים לעבודה הקיף 50 בנות, שעבדו עד עתה במטעי-הטבק בסביבה. הן נחטפו והוסעו בידי הגרמנים למקום-עבודה לא-ידוע. מספר לא גדול של יהודי מיילניצה הצליח להימלט מהעיירה ולהסתתר ביערות או בבתי איכרים מכרים. רובם נספו בעקבות הלשנת התושבים האוקראינים, או שנתגלו על-ידי המשטרה. יהודים אחדים מבני המקום ומפליטי הונגריה, ניסו לעבור את הגבול לבוקובינה, בעזרת מבריחים אוקראינים ותמורת ממון רב, וכך להגיע לצ'רנוביץ; סבורים היו כי בעיר הגדולה יהיה קל יותר להסתתר. בין השאר נמלטו יושב-ראש היודנראט מ. קאפלר, הוא ובני ביתו והגיעו לצ'רנוביץ. אבל רוב הנמלטים נתפסו שם, בידי המשטרה. הוחזרו לנקודת-הגבול שניאטין ונמסרו בידי הגרמנים שרצחום בו במקום. על-אף דילדול האוכלוסיה עקב שילוח למחנות העבודה ועקב הבריחה, מספר היהודים במיילניצה לא רק לא פחת, אלא גם עלה בתקופת הכיבוש הגרמני ל- 2,500 בקירוב, בשל זרם הפליטים מהונגריה, שהוזכרו לעיל, ואחר-כך - זרם הפליטים והעקורים מכפרי הסביבה. קבוצת המגורשים האחרונה רוכזה במיילניצה ב- 25.9.1942, ולמחרת, ב- 26.9.1942, בא' בסוכות תש"ג, היתה בעיירה אקציית-החיסול. ניהלו אותה אנשי גיסטאפו מצ'ורטקוב. שוטרים גרמנים ואוקראינים הקיפו את העיירה, והתחילו יורים, אנשים נחטפו מהבתים וברחובות, הובאו לשוק, ושם הושבו כשידיהם על עורפם. בשעת האקציה נרצחו במקום החולים, התשושים ובעלי-המום והמתחבאים, וכן ירו השוטרים במנסים להימלט. נספו אז 100- 300 נפש. האספסוף האוקראיני הסתכל ברציחות ועזר בציד המתחבאים. המרוכזים בשוק הובאו לתחנת-הרכבת שבכפר איוואניה-פוסטה, מהלך 4 ק"מ מהעיירה. עגלות אחדות הובילו את המתקשים בהליכה מהירה. מתחנה זו יצא המשלוח אל מחנה-ההשמדה בבלז'ץ. אומדן מספרם של המגורשים, יהודי המקום, והעקורים הוא: 1,200, 1,400, או 2,000 נפש. בעיירה נותרו לאחר האקציה כמה מאות יהודים. חלקם לא נתגלו במחבואים, וחלקם הורשו על-ידי הגרמנים להישאר, ביניהם חברי היודנראט, השוטרים היהודים ומאנשי חברה- קדישא. בשעת האקציה לא כיבדו הגרמנים שום כרטיסי- עבודה, וגם בעלי כרטיסים אלה שולחו להשמדה. למחרת, או אפשר ימים אחדים לאחר האקציה, הודיעו השלטונות הגרמניים, כי תוך שבועיים לפי( גירסה אחרת - עד 22.10.1942) חייבת מיילניצה להיות "יודנריין", ושארית היהודים חייבת עד אז לעבור לגיטו בבורשצ'וב. היהודים העמיסו את שרידי רכושם על עגלות ועקרו לגיטו זה. לפני צאתם הטמינו במחבוא באדמה, מתחת לרצפת בית- הכנסת הגדול, כמה ספרי-תורה, שעד אז עלה בידיהם להצילם מכלייה, וספרי-תורה אחדים לקחו עמם לבורשצ'וב, שם פקד את עקורי מיילניצה גורל בני הקהילה המקומית. לאחר ששוחררה מיילניצה בידי הצבא הסובייטי ב- 6.4.1944 הגיחו ממקומות המסתור 28 יהודים מתושבי העיירה לפני המלחמה. המלחמה עברה עליהם ביערות הסמוכים, או בכפרים, בבתי איכרים. יהודים אחדים ניצלו בזכות נדיבות- לבו של חסיד אומות העולם, האוקראיני איליה לופאטנוק. כמאה יהודים מתושבי מיילניצה עשו את המלחמה בברית- המועצות, רובם הודות לגיוסם לצבא האדום בתקופת השלטון הסובייטי (1939- 1941). היהודים שהתאספו במיילניצה, לאחר המלחמה עברו חיש-מהר לערים גדולות יותר, מחשש פעולותיהם העויינות של האוקראינים הלאומנים. רובם עלו לארץ-ישראל או שהיגרו לארצות אחרות

עד 1767 כפר בבעלות האצולה; באותה שנה קיבלה מיילניצה מעמד של עיר ונקבעו בה ימי-יריד שנתיים וכן יום- שוק בשבוע. המקום שוכן על גדות הנהר דנייסטר, ולירידים שנתקיימו בו הגיעו הכפריים משתי גדותיו של הנהר. התפתחותה המזורזת של מיילניצה חלה במחצית השנייה של המאה ה- 19; ב- 1863 מנתה העיירה 546 נפשות, ובמשך כ- 15 שנים גדלה אוכלוסייתה פי שבעה. באותה תקופה גדל ייצור האשלג שנשתבחה בו מיילניצה בכל האיזור. במלחמת-העולם הראשונה לא נפגעה העיירה. ב- 1935 פרצה בה דליקה. שכילתה עשרות בתים. ראשוני היהודים התיישבו במיילניצה מאז היתה לעיר. גידול מזורז של אוכלוסיית היהודים חל במחצית השנייה של המאה ה- 19, אולם לקראת סוף אותה מאה הלך ופחת מספר היהודים, בעקבות הגירתם של תושבי מיילניצה ליישובים גדולים יותר או לארצות מעבר לים. בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם שוב הלך וגדל היישוב היהודי. עיקר פרנסתם של יהודי מיילניצה היה על המסחר הזעיר ועל המלאכה. יחידים עסקו בסחר סטונאי בתבואה, פרות, עורות וביצים. לעזרת הסוחרים ובעלי-המלאכה היהודים הוקמו במיילניצה בתמיכת הג'וינט שני מוסדות כספיים: קופת גמ"ח ב(- 1928) ו"בנק לאשראי" ב(- 1929), בדליקה שפרצה, כאמור, ב- 1935 עלו באש, בין השאר, 10 בתים של יהודים וכן חנויות, מחסני-תבואה ומאפיה. לעזרת הנפגעים התארגנה מגבית, וכספיה של זו חולקו בין הנפגעים, בלא הבדל דת ולאום, בשנות ה- 30 התרוששו רבים מן הסוחרים ומבעלי-המלאכה היהודים במיילניצה, שלא עלה בידם לעמוד בתחרות הקואופרטיבים האוקראיניים והפולניים שהוקמו במקום. בעקבות גזירת השחיטה, נסגרו ב- 1937 כמה אטליזים של יהודים, ובעליהם נשארו בלא מקור פרנסה. קהילה עצמאית התארגנה במיילניצה בשנות ה- 40 למאה ה- 19. ב- 1843 נתמנה לרב המקום ר' יחיאל-מאיר-מיכל ב"ר משה ברומר. הוא ישב על כסאו עד 1883, שבה עבר לכהן כראב"ד בבוצ'אץ'. ב- 1895 נבחר לרב במיילניצה ר' משולם ב"ר שמעון ראטה, בעל "קול מבשר". ב- 1899 עבר לכהן בחורוסטקוב, ב- 1936 עבר לצ'רנוביץ וב- 1940 עלה לארץ-ישראל. למן 1908 ועד מלחמת-העולם הראשונה ישב על כס הרבנות במיילניצה ר' עזריאל מאיר ב"ר שמואל הכהן רפפורט. בין שתי מלחמות-העולם כיהנו כרבני מיילניצה הרב רפפורט ואחריו הרב וייס. חוגים של ציונים התקיימו במיילניצה בתחילת המאה ה- 20, אולם פעילות ציונית ערה כבר נסתמנה במקום עם גמר מלחמת-העולם הראשונה. הוקמו אז סניפים של פועלי ציון, התאחדות, הציונים הכלליים, המזרחי והרביזיוניסטים, כן פעלו במקום ארגוני נוער: "יוגענד", הנוער הציוני וגורדוניה. ב- 1923 הוקם סניף עזרה. בבחירות לקונגרס הציוני ב- 1935 קיבלו הציונים הכלליים 125 קולות, המזרחי - 50, רשימת הליגה למען א"י העובדת - 256, ומפלגת המדינה - 141 קולות. בבחירות לסיים שנתקיימו ב- 1922 הצביעו בעד הרשימה הלאומית-ציונית 650 יהודי מיילניצה. למן 1928 היה לציונים הרוב בוועד הקהילה. ליו"ר הוועד נבחר איש המזרחי. במועצת העיריה, שנבחרה ב- 1934, קיבלו היהודים 5 מ- 16 כלל המאנדאטים, מהם 2 חרדים, 1 ציוני כללי ו- 2 נציגי התאחדות. לאחר מלחמת-העולם הראשונה הוקם במיילניצה "בית-עם יהודי". סניף ההתאחדות קיים ספריה ציבורית. ב- 1920 נפתח בית-ספר עברי משלים והורו בו 3 מורים. זמן-מה נתקיימו ליד סניף "יוגענד" קורסים לשפת יידיש
 

אבל"ג: מס' 674/I איו"ש: M-1/Q 2230/2179; M-1/E 378/344, M-1/E 172/48;03/2286,03/2445,03/2446,03/2447,03/3348 1 אצ"מ: C 234/11- Z.4 ספר סקאלה, ניו-יארק 1978, ע' 39. "ארבייטער יוגענד" 15.4.1922; "טאגבלאט" 25.10.1923, 27.12.1927; "מארגען" 10.12.1921, 15.3.1927, 26.11.1928; "די ציוניסטישע וואך" 1.12.1933, 29.6.1934, 4.9.1934; "שבוע החלוץ" 31.5.1924; 7.9.1929; 13.5.1935, 30.5.1934, 15.5.1923, Chwila"" Hacijoni" Hanoar" 15.5.1935; " Wieczorna Chwila" no.12. 1938, Mlodych 1935;"Zew 15.4