מינסק מאזובייצקי MINSK MAZOWIECKI

עיר בפולין
מחוז: וארשה
נפה: מינסק מאזובייצקי
אזור: וארשה והגליל
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ-10,518

·  יהודים בשנת 1941: כ-4,130

תולדות הקהילה:
בעת מלחה"ע ה - I

הידיעות הראשונות על מינסק מאזובייצקי הן מן המאה ה- 14; עד לשנות העשרים של המאה ה- 15 היתה מינסק מאזובייצקי כפר שהיה שייך לאצילים ממשפחת הדוכסים מינסקי. בשנת 1421 קיבל יאן מגושצ'נצ'יץ, שלבעלותו עבר הכפר, מאת הדוכס יאנוש הראשון את הזכות להפוך את מינסק מאזובייצקי ליישוב עירוני. בשנת 1468 קיבלה מינסק מאזובייצקי רשות לקיים שוק שבועי ו- 3 ירידים שנתיים. במרוצת הזמן היה היישוב למרכז מסחר לאיזור. במחצית השנייה של המאה ה- 16 הגיע מספר התושבים במינסק מאזובייצקי ל- 900 נפש בערך. מלחמות השוודים באמצע המאה ה- 17 הביאו הרס על העיירה ורבים מתושביה עזבו ועברו למקומות אחרים. במקום נשארו בערך 350 נפש. לאחר חלוקתה השלישית של פולין בשנת 1795 היתה מינסק מאזובייצקי תחת הכיבוש הפרוסי. בשנת 1807 נכללה בנסיכות וארשה ומשנת 1815 עד מלחמת העולם הראשונה היתה בתחום מלכות פולין הקונגרסאית. עם סלילת הכביש וארשה-בריסק דליטא-מוסקווה, במחצית הראשונה של המאה ה- 19, החלה מינסק מאזובייצקי להתפתח מחדש. בתקופה זו חנו במינסק מאזובייצקי ובסביבתה יחידות צבא ומאות תושבים עבדו בבניית קסרקטינים עבורן. במקום הוקמו מפעלים זעירים ובין השאר בית אריגה לבדי צמר, מפעלים קטנים לעיבוד עורות ובית חרושת לייצור משקאות חריפים (1820). בשנת 1885 הוקמו במקום בית חרושת לייצור סבון ונרות ובית מלאכה לייצור חומץ. במינסק מאזובייצקי היה גם בית חרושת שייצר ברזל לבניין וכלי עבודה. בזמן מלחמת העולם הראשונה כבש הצבא הגרמני את מינסק מאזובייצקי ושהה בה משנת 1916 עד נסיגתו בשנת 1918. בשנת 1867 שינו השלטונות את שמה של העיר ממינסק לנובו-מינסק, כדי להבדיל בינה ובין מינסק שברוסיה הלבנה. לאחר תקומתה של מדינת פולין המחודשת בשנת 1918 נקראה העיר שוב בשמה הקודם מינסק מאזובייצקי. אין לנו ידיעות מדויקות על תחילתו של היישוב היהודי במינסק מאזובייצקי. כנראה שראשיתו היתה בתחילת המאה ה- 19. במקורות נזכר היישוב בשם נובי-מינצק, מינצק החדש וכן מינצק קטן. במקום זה לא היה איסור על מגורי יהודים ולא היו גם הגבלות על עיסוקיהם ומשום כך הלך מספרם וגדל. ראשוני היהודים במינסק מאזובייצקי עסקו במסחר זעיר, בייצור ובשיווק משקאות חריפים ובמלאכה. בעלי המלאכה עסקו ברובם במקצועות המסורתיים של היהודים, כגון חייטות, כובענות, פרוונות, תפרות וסנדלרות. היו גם ביניהם אורגי טליתות, צובעי אריגים, שוזרי חבלים, אופים, שענים ועוד. היו גם כמה יהודים שהתפרנסו מעגלונות ומסבלות. חלק נכבד מן המפרנסים היהודיים במינסק מאזובייצקי עבדו בסלילת הכביש וארשה-בז'שץ' (בריסק דליטא)-מוסקווה ובבניית קסרקטינים בשביל יחידות הצבא הרוסי שחנו במקום ובסביבה. בין הפועלים היהודיים היו חוצבי אבנים, סוללי כבישים, בנאים, פחחים, מסגרים, נגרים, סיידים, צבעים, זגגים וכו'. קבלנים יהודיים שהתיישבו במינסק מאזובייצקי באותה תקופה סיפקו ליחידות הצבא חומרי בניין ומצרכים שונים. במקום נבנתה תחנת רכבת ומסילת הברזל והכביש החדש הביאו כאמור לפיתוח העיר. מינסק מאזובייצקי מוקפת יערות ואווירה זך, ולכן שימשה בחודשי הקיץ מקום קיט לתושבי וארשה. בסוף המאה ה- 19 ובתחילת המאה ה- 20 עסקו כמה וכמה יהודים במתן שירותים לנופשים החזיקו( בתי הארחה, חנויות מכולת םיזילטיאו). כאמור היתה במינסק מאזובייצקי קהילה מאורגנת החל מראשית המאה ה- 19. במקום הוקם בית מדרש בנוי עץ (בית המדרש הישן) וקודש בית עלמין( עד ראשית המאה ה- 20 נהגו יהודי המקום לקבור את מתיהם בבית העלמין הישן שברחוב קולייה; לאחר מכן קברו בבית העלמין החדש, שליד הכביש לטארגוב). לקהילת השתייכו גם יהודי הכפרים הסמוכים גליניאנקה, דנבי ויילקה ויאקובוב. עם התפתחות היישוב הוקם במקום בית מדרש נוסף, גם הוא בנוי עץ. מבין ראשוני הרבנים שכיהנו במינסק מאזובייצקי במאה ה- 19 ידועים לנו ר' ישראל יעקב ור' מנשה. ידיעות מפורטות מצויות על ר' יחיאל מיכל מיכלזון (רבינוביץ), שנודע בפי העם בשם הרב ממינסק. הוא כיהן בעת ובעונה אחת גם בקאלושין ובשייניצה. הוא כיהן במינסק מאזובייצקי משנת 1874, לאחר שישב על כס הרבנות בקונסטאנטינוב שבמחוז לובלין. שמו נודע ברבים בזכות ספרו "ספר גלי ים" (שאלות ותשובות על ארבעה חלקי השלחן ערוך). ר' יחיאל מיכל נפטר בשנת 1913. בעת הבחירות לרב חדש פרצה מחלוקת בקהילה בין החסידים לזרמיהם השונים ובין המתנגדים. חוגי החסידים תמכו במועמדותו של ר' יעקב אריה אייזנצווייג ממייחוב והוא נבחר ברוב קולות לא גדול. אי לכך הזמינו חוגי המשכילים בתמיכתם של חסידי סקיירנייביץ את ר' יוסף קאפלאן מבריסק דליטא לכהן במינסק מאזובייצקי. ר' יוסף קאפלאן למד בבית המדרש של ר' חיים סולובייצ'יק בבריסק. במינסק מאזובייצקי כיהנו אפוא ברבנות 2 רבנים. המחלוקת נמשכה עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה. אז עזב הרב יעקב אריה אייזנצווייג את מינסק מאזובייצקי ועבר לווארשה. בשנת 1915 נתמנה ר' יוסף קאפלאן לרב העיר ומינויו אושר בידי המפקד הגרמני שבמינסק מאזובייצקי. ר' יוסף קאפלאן נפטר בשנת 1928. עם גידול הקהילה רבו בה החסידים לזרמיהם השונים. לקראת סוף המאה ה- 19 היו במינסק מאזובייצקי שטיבלאך של חסידי קוצק, גור, סטריקוב-אלכסנדר, פוריסוב, ראדזין, סקיירנייביץ ועוד. עד מלחמת העולם הראשונה היתה מינסק מאזובייצקי מקום מושבם של האדמו"רים משושלת קארלין-קוידאנוב. בשנת 1873 עבר לכאן האדמו"ר ממינסק, ר' יעקב פרלוב, בנו של ר' שמעון מזאווכהוסט, והקים בה את חצרו. באותן השנים הקים ר' שלמה פולמאן, תושב וארשה ומחסידיה האמידים של אדמו"רות קארלין-מינסק, בחצר האדמו"ר בית מדרש גדול ומפואר שהיה בנוי מלבנים. בחגים ואף בשאר ימות השנה נהרו לחצר האדמו"ר ממינסק חסידים מכל רחבי פולין. בשנת 1896 יסד ר' יעקב פרלוב ישיבה ובה למדו כ- 200 תלמידים. הישיבה התקיימה עד מלחמת העולם הראשונה. ר' יעקב פרלוב נפטר בשנת 1902 ואת מקומו כראש הישיבה ירש בנו בכורו ר' אלתר ישראל שמעון פרלוב (אי"ש). עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נאלץ הרבי ממינסק לעזוב את העיר. הוא עבר לווארשה וישב שם עד פטירתו בשנת 1933. בנו בכורו, ר' נחום מרדכי פרלוב, היגר לארצות הברית ועמד שם בראש עדת חסידיו. החסידים שנשארו בפולין הכתירו את בנו השני של ר' יעקב פרלוב, ר' יוסף, כאדמו"ר. בשנות השואה גורש ר' יוסף למחנות אושוויץ וברגן-בלזן. הוא נפטר באביב 1945, כשבועיים לאחר שחרור המחנה. בשנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה גילתה הקהילה היהודית במינסק מאזובייצקי פעילות ערה. בעיר הוקמו חברות סעד ועזרה הדדית, כגון "לינת הצדק" (1912) ו"חברת אחיעזר", שדאגו למתן טיפול רפואי לנזקקים, וכן "קופת גמילות חסדים", שהעניקה הלוואות, בעיקר לחברות אך גם לנזקקים בודדים. עד ראשית המאה ה- 20 שמרה הקהילה על צביונה הדתי- מסורתי. כעיר שהיה בה פרולטריון נתקיימו במינסק מאזובייצקי תנאים נוחים להשפעת תנועת פועלים פולניים ויהודיים. בעיר הוקמו סניפים של הסוציאל-דמוקרטים הפולניים והצטרפו אליהם גם מספר יהודים. כמו-כן היו כאן סניפים של "פועלי ציון" ושל ה"בונד". האירועים המהפכניים של שנת 1905/6 נתנו את אותותיהם במינסק מאזובייצקי. בבתי החרושת ובבתי המלאכה פרצו שביתות ובעיר נערכו הפגנות שגם יהודים השתתפו בהן, לצד הפולנים. באחד הימים התנקשו שלושה צעירים בחייו של מפקד המשטרה; אחד המתנקשים היה יהודי - חיים פורמאנסקי. השלושה הועמדו למשפט והוגלו לסיביר. בתקופת הריאקציה שלאחר מהפכת 1905/6, בעת הפרעות שנערכו ביהודים, התארגנה במינסק מאזובייצקי פלוגת צעירים ציוניים במטרה להגן על חייהם ורכושם של יהודי העיר. בין המארגנים היו לייבל רוזנברג ומשה הירש פלנר. האחרון עמד בראש סניף "פועלי ציון" שנוסד אז במקום. על החוגים הציוניים היה לעמוד במאבק כפול: נגד השלטונות, שאסרו על קיומם, ונגד החרדים הקיצוניים בקהילה, שראו בציונים "דוחקי הקץ" וגם מופקרים. בשנים האחרונות שלפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה פסקו ההתגרויות ורבים מן החרדים היו לאוהדי הרעיון של שיבת ציון. בשנות מלחמת העולם הראשונה האשימו שלטונות הצבא הרוסי את היהודים בסיוע לגרמנים ובריגול, ורבים נאלצו לעזוב את מקומות מגוריהם ולהימלט. בשנת 1915 נכבשה מינסק מאזובייצקי בידי הגרמנים. הכובשים הטילו על תושבי העיר מסים כבדים והחרימו רכוש. עקב כך הגיעו רבים עד פת לחם. לעומת זאת קיבלו חיי החברה תאוצה. התחדשה פעולתם של סניפי המפלגות והותרה פעילות ציונית גלויה. במינסק מאזובייצקי הוקם אז הארגון הציוני של נשים "בנות ציון". עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה למדו רוב ילדי ישראל בחדרים וב"תלמוד תורה". רבים מבני הנוער המשיכו את לימודיהם בישיבה המקומית. בעיר הוקמו גם חדרים מסוג ה"חדר המתוקן", שלימדו בהם לפי שיטות פדאגוגיות מתקדמות. הבנות למדו ב"חדר לבנות", שבו נלמדה גם השפה העברית. בשנות מלחמת העולם הראשונה הוקם במינסק מאזובייצקי בית- ספר עברי, וכן הוקם מועדון שהתקיימו בו שיעורי שירה למבוגרים, שיעורים בתנ"ך ובתולדות עם ישראל.

בין שתי המלחמות

התחדשותה של פולין העצמאית בסוף 1918 לא שמה קץ לסבלם של היהודים בימי המלחמה שנסתיימה אז. למינסק מאזובייצקי הגיעו יחידות הגנראל האלר, והללו החלו להתעלל ביהודים. בעיקר נהגו לקצץ זקנים ופיאות של יהודים לעיני רבים. היו גם חיילים ששלחו את ידם בביזה. בעת המלחמה בין פולין ורוסיה הסובייטית בשנת 1920 כבש הצבא האדום את מינסק מאזובייצקי והחזיק בה במשך זמן קצר. עם כניסת הבולשוויקים לעיר הוקם במקום "ועד מהפכני" ועם חבריו נמנו 2 פולנים והיהודי ליאון קאמיינייצקי. לאחר נסיגת הצבא האדום נאסרו חברי הוועד המהפכני בידי השלטונות הפולניים והוצאו להורג. עם גמר המלחמה ניגשו יהודי מינסק מאזובייצקי לשיקום בתי המסחר והמלאכה שלהם. גם בתקופה שבין שתי מלחמות העולם המשיכו רוכ יהודי מינסק מאזובייצקי להתפרנס ממסחר זעיר וממלאכה. תעשיינים וסוחרים גדולים רבים לא היו בעיר. הרוב הגדול התפרנסו בדוחק. במפעלי התעשייה הזעירה שבבעלות היהודים הועסקו פועלים יהודיים ופולניים אך לבית החרושת הגדול של רודזקי לקונסטרוקציות ברזל, שבו עבדו כמה מאות פועלים, לא ניתנה דריסת רגל לפועלים יהודיים. עם חידוש הפעילות הכלכלית הלכה והסתעפה גם רשת הארגונים והמוסדות שהקימו יהודי מינסק מאזובייצקי לשם הגשת סיוע כלכלי ולעזרה הדדית. הפועלים של בתי המלאכה התארגנו ב"איגוד מקצועי מאוחד" שהיו בו מחלקות לפי ענפי העיסוק. רבים מחברי האיגוד הזה תמכו במפלגת "פועלי ציון". בשנת 1926 הוקמה במינסק מאזובייצקי "קופת מלווה וחסכון" (על יסוד קואופרטיבי), שנתנה הלוואות לבעלי מלאכה ולסוחרים זעירים ונוסד "בנק הסוחרים". בעיר המשיכה לפעול קופת "גמילות חסדים" שהוקמה לפני מלחמת העולם הראשונה. כאמור, ראשוני החוגים הציוניים במינסק מאזובייצקי התארגנו בסוף המאה ה- 19: "אגודת ציונים תורניים" שהוקמה באותן שנים קדמה לסניף "המזרחי" שהוקם אחר כך. ההסתדרות הציונית היתה מיוצגת על זרמיה הרבים: ציונים כלליים, "פועלי ציון ימין" (1926), "פועלי ציון שמאל" וציונים רוויזיוניסטים. בעיר התארגנה גם קבוצה של "החלוץ" (1924) והוקמו קנים של ארגוני נוער ציוניים: "החלוץ הצעיר", הנוער הציוני (1932), השומר הדתי, השומר הצעיר ובית"ר. כ- 50 איש, ששירתו קודם לכן בצבא הפולני, השתייכו לסניף של "ברית החייל" במינסק מאזובייצקי. עם גלי העלייה הרביעית עלו רבים מתושבי מינסק מאזובייצקי לארץ- ישראל. בין העולים היו גם משפחות של חרדים מחסידי סקיירנייביץ, פוריסוב ואלכסנדר. עם בני מינסק מאזובייצקי נמנים המשורר והמתרגם ישורון קשת( יעקב קופלביץ), שתיאר את עירו מינסק מאזובייצקי בספרו "בין הערמון והלילך"; משה כרמל, ממפקדי צה"ל במלחמת השחרור ולימים שר במדינת ישראל; ואברהם הוברמן (שיפוני), מחבר הספר "חמי טבריה". מן המפלגות הלא-ציוניות היו במינסק מאזובייצקי סניף של "אגודת ישראל" וסניף של "צעירי אגודת ישראל" שהתבססו בעיקר על החסידים לזרמיהם. במינסק מאזובייצקי היה גם סניף של ה"בונד" ולידו פעלו גם ארגוני הנוער המסונפים לו "סקיף" ו"צוקונפט" (בשנים 1934- 1935). המפלגה הקומוניסטית וארגון הנוער שלה פעלו באורח בלתי ליגאלי. מפלגה זו רכשה לה אוהדים רבים בקרב בני הנוער היהודי. גם בתקופה שבין שתי מלחמות העולם שלט אצל מרבית יהודי מינסק מאזובייצקי ההווי המסורתי-דתי והשפעתה של "אגודת ישראל" בקהילה היתה רבה. אולם גם השפעתם של הציונים הלכה ורבתה. בבחירות לוועד הקהילה בשנת 1931 נבחרו 12 נציגים: 7 מ"אגודת ישראל", 4 מ"רשימת בעלי המלאכה" ונציג אחד של "פועלי ציון". בבחירות למועצת העיר בשנת 1934 קיבלו יהודי מינסק מאזובייצקי 9 נציגים מתוך 24 חברי המועצה. מביניהם קיבלה "אגודת ישראל" 3 נציגים, רשימת "בעלי המלאכה" 3, "הציונים הכלליים" 2, ו"פועלי ציון (ימין)" - נציג אחד. בבחירות האחרונות למועצת העיר היו ליהודי מינסק מאזובייצקי 3 נציגים בלבד. רבה האחרון של קהילת מינסק מאזובייצקי היה ר' משה נתנאל שפירא, נכדו של האדמו"ר מקאלושין. הוא נבחר לרב בקהילה בשנת 1934. ר' משה נתנאל נורה בידי הגרמנים בווארשה, בדצמבר 1939. בתחום החינוך גילו יהודי מינסק מאזובייצקי בתקופה שבין שתי מלחמות העולם פעילות ענפה. במקום הוקמו גן ילדים של "תרבות" ובית-ספר עממי מיסודה של "תרבות" (1921). ליד בית-הספר נערכו שיעורי ערב לנוער העובד. בנות רבות למדו בבית-הספר "בית יעקב". בעיר פעלו 2 ספריות; של הציונים הכלליים ושל פועלי ציון. ביוזמתו של "איגוד בעלי המלאכה" הוקם "בית עם" ששימש גם מקום מפגש לבני נוער. ליד המוסד התקיימו חוגים לספרות ולדרמה ביידיש ונערכו הרצאות ונשפים ספרותיים. בשנות העשרים הקימו חברי הנוער הקומוניסטי במינסק מאזובייצקי מועדון לספורט בשם "מלוט" שבמסגרתו פעלה גם קבוצת כדורגל. היחסים בין היהודים לשכניהם הפולנים היו על-פי רוב "עסקיים" בלבד. רוב הפולנים, כולל הפועלים שעבדו בבית החרושת של רודזקי, התגוררו בשכונה נפרדת. האנטישמיות שגברה בסביבה בשנות השלושים נתנה את אותותיה גם במינסק מאזובייצקי. החרם הכלכלי שהוטל על המסחר והמלאכה של היהודים הכביד על יהודי המקום וכתוצאה מכך הלך וגדל מספר נזקקי הסעד שנעזרו בקופה הציבורית. היו כמה מקרים של התנפלויות בריונים על יהודים. בראשית מאי 1936 נרצח ליד תחנת הרכבת במינסק מאזובייצקי ישראל ציליק, מזכיר הסניף של "פועלי ציון" במקום ושני יהודים אחרים נפצעו. ב- 2 ביוני באותה שנה פרצו פרעות ביהודי מינסק מאזובייצקי. הפרעות החלו אחרי שהתנקש היהודי חאסקלביץ בסמל יאן בויאק מגדוד הפרשים שחנה במקום. חאסקלביץ שירת קודם לכן באותו גדוד תחת פיקודו של בויאק. בזמן אימונים טבע סוסו של חאסקלביץ והסמל בויאק התעלל בו בשל כך במשך כל החודשים ששירת חאסקלביץ בצבא. חאסקלביץ סבל מהפרעות נפשיות ובאחד הימים דקר את הסמל בויאק והלה מת. הוא נאסר מיד אך האנטישמים המקומיים לא הסתפקו בזה. הם ניצלו את העובדה הטראגית שיהודי דקר למוות סמל פולני והחלו בהסתה אנטישמית. מיד החלו בריונים לפרוע ביהודי מינסק מאזובייצקי. במהלך הפרעות הוצתו 4 בתים ו- 60 דירות וחנויות נבזזו. כ- 50 יהודים נפצעו. המאורעות עוררו חרדה בקרב יהודי מינסק מאזובייצקי ורבים מהם עזבו את בתיהם בבהלה ונמלטו לווארשה. הם הזעיקו עזרה, אך זו בוששה לבוא. במשך שבוע ימים שוטטו הפורעים במינסק מאזובייצקי והשלטונות לא התערבו. רק לאחר שפורסמו תגובות חריפות בעיתונות היהודית בפולין ובעולם כולו ונציגי היהודים בפרלמנט הפולני הפעילו לחץ על השלטונות הגיעו למינסק מאזובייצקי כוחות משטרה גדולים שעשו למען הרגעת הרוחות. חאסקלביץ הובא בפני בית משפט בווארשה ונדון ל- 12 שנות מאסר. הפרעות שהיו במינסק מאזובייצקי( וגם בפשיטיק) סימלו את התגברות האנטישמיות בפולין בשנים האחרונות שלפני מלחמת העולם השנייה.

במלחה"ע ה - II

כבר בימים הראשונים למלחמה הגיעו למינסק מאזובייצקי אלפי פליטים מווארשה. ב- 12.9.1939 הפגיזו הגרמנים את מינסק מאזובייצקי וכמיוחד את רחוב שייניצה, שרוב תושביו היו פועלים יהודיים. בתים רבים עלו באש. ב- 13.9.1939 (ערב ראש השנה ת"ש) נכבשה העיר. עם כניסתם פרצו חיילים גרמניים לבתים באמתלה שהם מחפשים חיילים פולניים מסתתרים ובזזו מן היהודים דברי ערך וכסף. כעבור ימים מספר החלו הגרמנים בהחרמת רכוש יהודי ובחטיפות של יהודים ושילוחם לעבודות כפייה. בתנאים אלה החלו רבים מתושבי מינסק מאזובייצקי היהודים לברוח לאזורי מזרח פולין, שהיו תחת שליטתו של הצבא האדום. באותו זמן הגיעו למינסק מאזובייצקי פליטים מערים אחרות במרכז פולין: לודז', פאביאניצה, קוטנו, וולוצלאבק ועוד. הנדידה נמשכה עד סתיו 1940. בסתיו 1940 פרסמו הגרמנים הוראה שעל היהודים לענוד אות היכר מיוחד ולעבור לגור בגטו (25.10.1940). בשטח הגטו נכללו רחוב שייניצה, שרוב בתיו נשרפו בימים הראשונים למלחמה, והרחובות מוסטובה ובולווארנה. לגטו נדחסו 5,246 יהודים, ביניהם פליטים ומגורשים ממקומות אחרים. בגלל הדוחק והיעדר תנאים סאניטאריים פרצה באותו חורף מגיפת טיפוס בגטו. הגרמנים מינו יודנראט שהיו בו 22 איש, חלקם ציונים אך גם אנשים שנודעו כ"שמאלנים" ובלתי מפלגתיים. לראש היודנראט מונה משה קראמאז'. באותו זמן הוקמה משטרה יהודית שנאלצה לבצע את כל הוראות הגרמנים. לראש המשטרה נתמנה יצחק ליפטשינסקי. בצד תפקידו העיקרי של היודנראט לספק את כל דרישות הגרמנים הוא היה אחראי גם לסדרי החיים בקהילה הכלואה בגטו. אחדים מאנשי היודנראט ניסו להגן על יהודי המקום כמיטב יכולתם. בין השאר הם דאגו לפליטים ולמגורשים שהגיעו למינסק מאזובייצקי. בגטו הוקמה מחלקה סאניטארית יהודית שעליה הוטל תפקיד השמירה על הניקיון. מחלקה זו היתה גם אחראית על בית החולים היהודי. את בית החולים ניהל ד"ר שמעון גרינברג, הרופא היחיד בגטו( הוא הגיע למינסק מאזובייצקי עם זרם הפליטים אחרי פרוץ המלחמה). היודנראט ארגן מטבח עממי ובו חולקו יום יום ארוחות למאות עניים מיהודי המקום ולמגורשים. בקיץ 1940 הוצאו כמה עשרות צעירים מן הגטו ונשלחו למחנות לעבודת כפייה בפלאשוב לובלסקי, בטומאשוב לובלסקי ובבלז'ץ שבמחוז לובלין. כאשר נודע במינסק מאזובייצקי על התנאים הנוראים ששררו במחנות אלה התחילו יושב ראש היודנראט משה קראמאז' וסגנו ויינברג בפעולות כדי להציל את הצעירים, ואמנם עלה בידיהם לשחרר רבים מן המשולחים.אחדים מאנשי היודנראט קיימו קשרים עם אנשי המחתרת היהודית הלוחמת שהתארגנה בגטו ואף עזרו להם. משה קראמאז' מסר לאנשי המחתרת היהודית 10,000 זלוטי לרכישת נשק. המחתרת היהודית ללחימה בנאצים החלה להתארגן במ"מ בשנת ,1941 בגטו התארגנו 4 קבוצותמחתרת שכל אחת מהן מנתה 6-5 איש. חבריהן באו משורות "פועלי ציון", מן הקומוניסטים אבל גם מבין הבלתי מפלגתיים, הקבוצות הגיעו לשיתוף פעולה ביניהן. בראש המחתרת בגטו עמד אשר גראבובניק, מפעילי המפלגה הקו- מוניסטית במ"מ. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה עבר גראבובניק לאיזור שבשליטת הסובייטים במזרח פולין ובקיץ 1941, אחרי פלישת הגרמנים לברית המועצות, חזר למ"מ.כאן יזם את הקמתו של אחד מתאי המחתרת והיה גם מפקדו. במרוצת הזמן נוצר קשר בין אנשי המחתרת היהודיים ובין הארגונים הצבאיים של הקומוניסטים הפולניים ("ארמיה לודובה"). מאנשי המחתרת במ"מ ידועים לנו שמותיהם של דוד רוטשטיין, אלימלך רוטשטיין, משה וישקובסקי, יוסף רוזנברג, ברוך טשבוצקי, שמואל רוז'אנסקי, האחים לייבל ויוסף אוסטשגה, אליעזר אברמובסקי, טאלארסקי ומילר.ביום 21.8.1942 החלו הנאצים בחיסולו של הגטו במ"מ.מאות ז'אנדארמים גרמניים, אנשי משטרה פולניים ופלוגות של ליטאים, לאטבים ואוקראינים, כיתרו את איזור הגטו. באותו יום הוצאו יותר מ-3,500 יהודים מבתיהם ורוכזו בכיכר השוק. לאחר שהגרמנים ועוזריהם שדדו מן היהודים את כל דברי הערך שולחו הללו לטרבלינקה. כ-1,000 יהודים סירבו לצאת מבתיהם והתנגדו לרוצחים.כל אלו נורו במקום.אנשי היודנראט הובאו למפקדת האס"אס במ"מ והוצאו שם להורג. רק מספר קטן של יהודי מ"מ הצליחו לפרוץ את טבעת המשמרות של הגרמנים ועוזריהם ולהימלט על נפשם.הם הסתתרו ביערות הסמוכים. מבין הנמלטים מן האקציה התארגנה קבוצה פארטיזאנית שמנתה 3ו איש. מפקד הקבוצה היה יוסף וישנייבסקי, מפעילי מפלגת פועלי ציון, לשעבר סמל בצבא הפולני. אנשי הקבוצה רכשו 3 רובים, אקדח ו-2 רימונים. לאחר כמה חודשי פעולה נועזים נגד הגרמנים ועוזריהם מבין הכפריים הפולניים שבסביבה כותרה הקבוצה במקום מחבואה ביערות לוקוב. כל אנשי הקבוצה, פרט לאחד, נפלו חלל. נמלטים אחרים מן האקציה של חיסול הגטו במ"מ הצטרפו לפלוגה פארטיזאנית של ה"גווארדיה לודובה". ביניהם ידועים שמותיהם של שמואל רוז'אנסקי, לייב אוסטשגה ודוד רוטשטיין. לאחר האקציה נשארו במ"מ כ-370 יהודים. רובם עבדו במפעלים שבפיקוח הצבא הגרמני, במפעלי המתכת של רודזקי ובמפעלים אחרים. יהודים אלה היו בעלי מקצוע והמפעלים היו זקוקים לעבודתם. 220 יהודים משארית קהילת מ"מ הוכנסו לבניין בית-הספר על שם קופרניק שברחוב שייניצה והמקום, שהיה בניין לבנים בן 3 קומות ומגודר, היה למחנה עבודה. כעבור זמן קצר צורפו אל הכלואים כמה מאות יהודים, ביניהם גם נשים וילדים שהצליחו להימלט בעת האקציה ליערות או שהסתתרו במקומות סתר. מדי בוקר היו הגרמנים מוציאים את הפועלים לעבודה. את הילדים נאלצו האימהות להסתיר מעיני הגרמנים. בחודשים האחרונים של שנת 1942 התחילו הגרמנים לערוך "סלקציות" ב"מחנה קופרניק". בסוף נובמבר 1942 הוציאו מהמחנה כ-100 איש שהועברו לקאלושין. ב-24.12.1942 הוצאו מהמחנה 218 יהודים. הם הובאו לבית העלמין היהודי ונורו במקום לאחר שנדרשו לחפור לעצמם קבר אחים. ב-10.1.1943 חוסלה שארית אסירי "קופרניק", שנותרו בו אז כ-300 יהודים. באותו יום הגיעו למחנה אנשי ז'אנדארמריה. הפעם החליטו האסירים להתנגד לרוצחים. קבוצה של 30 איש שהוצאה ראשונה מן המחנה והובלה בכיוון לבית הקברות, התנפלה בדרך לבית העלמין על אנשי המשמר הגרמני. כולם, פרט לשלושה שהצליחו להימלט בתוך המהומה, נפלו מידי המרצחים. הנותרים בבניין החליטו לא להסגיר את עצמם חיים בידי הנאצים. הם התבצרו בתוך הבניין וקידמו את הרוצחים בכל הבא ליד: אבנים, גרוטאות ברזל ובקבוקי תבערה. מלוחמי ההתמרדות הזאת ידועים לנו שמותיהם של אהרון דרזנר, מנשה גרינברג ובנו, פלטה רוזן והרמאן מושקוביץ קלאוזנר. האחרון היה פליט מגרמניה, יליד קלן, והגיע למ"מ בשנת 1940. הגרמנים התקיפו את הבניין בפצצות תבערה וקידמו את פניהם של הקופצים מתוך הלהבות באש מכונות ירייה. כמעט כל המתמרדים נפלו חלל. לפי המסופר היה בידי משה גולדשטיין, אחד המורדים, ספר תורה שנשמר במחנה עד הרגע האחרון. גולדשטיין נשרף והספר בידיו. במ"מ נשארו רק 104 יהודים שעבדו במפעל של רודזקי. יהודים אלה חוסלו בידי הגרמנים ב-5 ביוני 1943.