תרומות
מיקולינצה MIKULINCE
עיר בפולין
מחוז: טארנופול
נפה: טארנופול
אזור: גאליציה המזרחית
אוכלוסיה:
· בשנת 1941: כ- 3,217
· יהודים בשנת 1941: כ- 1,770
תולדות הקהילה:
במלחה"ע ה - II
עם פרוץ המלחמה ובתקופת השלטון הסובייטי גדל מספר האוכלוסים היהודים במיקולינצה, בשל זרם הפליטים ממערב פולין והגלייתם של מספר יהודים בידי הסובייטים מהערים הגדולות לעיירה זו. מהשהתחילו פעולות-המלחמה בין הגרמנים לבין הסובייטים ביוני 1941, נפגעו אוכלוסי מיקולינצה מההפגזות של הגרמנים, שכן בקרבת מיקולינצה נמצא שדה- תעופה סובייטי. צבאות הגרמנים כבשו את העיירה ב- 5.7.41; לאחר נסיגת הצבא האדום, ועוד קודם שנכנסו הגרמנים, התחילו האוקראינים המקומיים לעשות שפטים ביהודים. ביום כניסתם של הגרמנים לעיירה הם ציוו על ראש-העיר האוקראיני להביא להם שני יהודים להוצאה- להורג לשם ראווה. שני היהודים נורו בו בערב בפומבי. הפוגרום שהתחיל קודם-לכן נמשך עתה בהשתתפות חיילים גרמנים, שוטרים אוקראינים ואיכרים אוקראינים מהסביבה, שהגיעו בהמוניהם למקום: הכול הסתערו על דירות היהודים, שדדו ורצחו. השוטרים האוקראינים הוציאו קבוצת יהודים (12- 20 איש) אל מחוץ לעיר, ונאמר להם שיעבדו בבית-מיבשל הבירה. שם נצטוו לכרות קבר גדול, כביכול לקבורת סוס שנתפגר. היהודים נרצחו באתים, והושלכו לבור (אחדים מהם כשעודם בחיים), ועל ערימת הגופות הטילו האוקראינים את נבלת הסוס. באותם הימים רוכזו כל היהודים לניקוי הרחובות והדרכים, וכן לקבורת קרבנות הפוגרום בקבר-אחים בבית-העלמין. לאחר סיום העבודה הובאו היהודים לגשר הנהר סרט וכבר התכוונו האוקראינים לרצחם, אלא שנזדמן שם קצין גרמני ומנע את הרצח. היהודים הוכו, אך חייהם ניצלו. הפוגרום ההמוני נפסק, אולם נפתחה סדרת מאסרים של אנשי האינטליגנציה, של האמידים ועסקני-הציבור לשעבר. אחדים הצליחו להשתחרר בעזרת שוחד, אולם 18. איש נורו למוות (ביניהם ד. מרקוס, וולפנהאוט, גולדשטיין ובתו). כן באו הגזירות שגזרו הגרמנים בכל מקום: קנס ומתנת-יד של כלי-זהב וחפצי-ערך, חובת- עבודה של גברים ונשים, הצו לשאת סרט ובו מגן-דוד. בסוף שנת 1941 נצטוו היהודים להרוס את בניין בית- הכנסת, לעקור את המצבות בבית-העלמין ולרצף בהן את הרחובות במיקולינצה. בחורף 1941- 1942 נצטוו יהודי מיקולינצה, כפי שנצטוו יהודים במקומות אחרים, למסור לגרמנים כל מוצרי הפרווה שברשותם. שוד הרכוש היהודי, בצורות שונות ובאמתלות שונות, נמשך בלי הרף אף גבר באביב 1942. עתה נטצוו היהודים למסור לגרמנים את כל מלאי המזון שברשותם, ובנוסף לכך התעללו האחרונים באלה שהביאו את המזון למקום האיסוף. באותו זמן הגיעה למיקולינצה גם קבוצת שוטרים גרמנים מטארנופול, שסבבו את בתי היהודים ושמו בכליהם ממיטב החפצים. כפעם בפעם אירעו גם מעשי-הרג על "פשעים" שונים. כך, למשל, היו הגרמנים יורים ביהודים שנתפסו בכפרים בסביבה, כשהם מוכרים את חפציהם או קונים מזון. יהודי מיקולינצה (הגברים) נחטפו והובאו אל מחנות-העבודה בסטופקי. בהלובוצ'ק-ויילקי, בקאמיונקה ובזאגרובלה (פרבר טארנופול). גברים ונשים יהודים ממיקולינצה עבדו גם בחוות בסביבה, בין היתר בכפר מישקובצה, עבודה זו נעשתה בתנאים נוחים קצת יותר, ביהודים לא התעללו, והם לא סבלו רעב. ליד חוות חקלאיות אחדות הוקמו מחנות, והיהודים-הפועלים גרו בהם וביקרו מזמן לזמן אצל משפחותיהם במיקולינצה. היודנראט, ובראשו עורך-הדין יגרנדורף, סייע לגרמנים בהספקת כוח-עבודה ובגביית קנסות מהאוכלוסים. סגנו של יגרנדורף היה זלצמאן. ידועים לנו שמותיהם של חברי היודנראט: מורגנשטרן, ואלפיש, הורוביץ, מרגוליס. גיטו מגודר לא הוקם במיקולינצה, אולם היהודים נצטוו להתרכז בחלק של העיירה, הסמוך לחוף הנהר סרט. ביולי ובאוגוסט 1942 נודע ליהודי מיקולינצה על השמדת היישובים היהודיים בכל האיזור. מי שהשיגה ידו התקין לעצמו מחבוא. אור ליום 31.8.1942 הגיעו מטארנופול שוטרים גרמנים ואוקראינים, כיתרו את הרובע היהודי. הוציאו את התושבים מדירותיהם והעלום על משאיות. החולים והתשושים נרצחו בו במקום, וכן היו קרבנות רבים בין אלה שניסו להימלט. רוב המתחבאים ביער הסמוך נתפסו. האקציה נמשכה יום שלם. 1,200 היהודים הובאו לתחנת-הרכבת והוסעו אל מחנה-ההשמדה בבלז'ץ. כ- 80- 100 יהודים נספו בעיירה, תוך כדי מהלך האקציה. לאחר סיומה של זו, הסתערו האוכלוסים הנוצרים על דירות היהודים, ושדדון. לאחר האקציה נותרו במיקולינצה כמה עשרות יהודים, שבכל זאת הצליחו להיחלץ מן השילוח בזכות המחבוא. הגרמנים הניחו להם לכמה שבועות וניצלו אותם לניקוי הדירות שנתפנו וסידור החפצים שנותרו, כדי להעבירם למינהל המקומי. במחצית השנייה של חודש ספטמבר, או בראשית אוקטובר 1942, קבעו השלטונות, כי מיקולינצה חייבת להיות "יודנריין". הם ציוו איפוא על קומץ היהודים לעבור לגיטו טארנופול (לפי גירסה אחרת, נצטוו יהודי מיקולינצה בסוף אוקטובר 1942 לעקור לגיטו בטרמבובלה עד 1.11.1942). טענו אפוא היהודים את שארית רכושם על עגלות ויצאו את מיקולינצה. מאחר שהשלטונות לא שמרו על יציאתם, פנו היהודים אל מקומות שונים בסביבה, שבהם עוד נתקיימו שרידי קהילות יהודיות, אלא שגם שם פקד הגורל האחד את כולם.
הישוב עד מלחה"ע II-ה
על סמך הפריווילגיה המלכותית מ- 1595 זכה הכפר מיקולינצה למעמד עיר, בבעלות פרטית של האצולה. ב- 1674 שמו הטורקים מצור על העיר וכבשוה; מקצתם של התושבים נרצחו ומקצתם הובלו בשבי. התפתחות כלכלית במיקולינצה חלה במחצית הראשונה של המאה ה- 19: ב- 1820 הקים בעליה בפרבר קונופקובצה מרחצאות-מרפא ליד מעיינות הגופרית, שנתגלו שם עוד במאה ה- 17. המרחצאות משכו למיקולינצה מתרפאים מרחבי גאליציה המזרחית, והדבר סייע במידה ניכרת לפרנסתם של תושבי המקום. בתקופה זו הוקם גם בית-חרושת לאריגי-צמר. אולם במחצית השנייה של המאה חלה ירידה במצבה הכלכלי של העיירה. בשל חיבורה לרשת מסילות-הברזל נפתחה לפני הציבור הרחב של המתרפאים בגאליציה המזרחית האפשרות לנסוע גם למקומות-מרפא אחרים ברחבי האימפריה האוסטרית. גם בית-החרושת במיקולינצה לא עמד בפני התחרות של המפעלים בחבלי האימפריה המתועשים. ב- 1903 פקדה את העיירה דליקה גדולה, שכילתה כ- 300 בתים; היו גם אבידות בנפש ומספר גדול של פצועים. רוב-רובה של האוכלוסיה - כ- 2,000 איש - נשארו בלא קורת-גג. מלחמת-העולם הראשונה ולאחר-מכן המיתון הכלכלי בפולין בשנות ה- 20 וה- 30 הביאו לידי ירידה נוספת במצבה הכלכלי של העיירה, וכתוצאה מכך פחת והלך עד פרוץ מלחמת-העולם השנייה מספרם של אוכלוסי המקום. הידיעה הראשונה שבידנו על היהודים במיקולינצה היא מ- 1716. באותה שנה שילמה הקהילה היהודית שבמקום מס-גולגולת בסך של 482 זובים. ב- 1765 מנתה הקהילה - כולל יהודי הכפרים הסמוכים - 485 נפש. רבה הראשון של מיקולינצה הידוע לנו היה ר' נפתלי-הרץ (הירש) ב"ר אהרן ברוידא (ב- 1780). ר' אברהם אריה באב"ד שימש כרב במיקולינצה באמצע המאה ה- 19 (נפטר ב- 1860). אחריו עלה על כס-הרבנות, ר' חיים באב"ד (נפטר ב- 1889). מאז עברה הרבנות במיקולינצה מאב לבנו: ר' משה ב"ר חיים באב"ד, לשעבר רבה של קוזלוב, שנפטר בשנת 1906; בנו, ר' יהושע-השיל באב"ד, שכיהן במיקולינצה בשנים 1906- 1912; ובנו, ר' יוסף-בן-ציון באב"ד, שנספה במלחמת- העולם השנייה (1942 או 1943). הדליקה ב- 1903 פגעה קשה ביהודי מיקולינצה, שהיוו כמעט שני-שלישים של כלל האוכלוסיה בעיירה. בין השאר עלו באש בית-הכנסת ובתי תפילה אחרים, וכן בית הספר מיסודו של הבארון הירש. אף-על-פי-כן נבנה היישוב היהודי מחדש; לשיקומו תרמו בין היתר השלטונות האוסטריים. ב- 1910 שוב עמד על תילו בית הכנסת בנוי לבנים, ופנימו קישוטי-פאר. כן שוקמו בית המדרש, 8 בתי תפילה אחרים ובית-הספר של הבארון הירש. לפני מלחמת-העולם הראשונה כיהנו לפעמים יהודים כראשי-העיר (כך, למשל, ראש-העיר קורץ) וכן במשרות חשובות אחרות, כגון שופטים (השופט בליט) ומנהלי תחנת-הרכבת. כשפרצה המלחמה, ברחו יהודים רבים לכפרי הסביבה ולעיר פודמביצה הסמוכה. אמנם רוב הנמלטים חזרו למיקולינצה לאחר שנכבשה בידי הרוסים, אולם כמה מיהודי מיקולינצה הגיעו אף לערים מרוחקות ברחבי אוסטריה, ושם שהו בזמן המלחמה. יחסם של השלטונות הרוסיים ליהודי מיקולינצה היה נסבל; היהודים לא נרדפו, אם כי חויבו לעבודות ציבוריות קשות (ניקוי רחובות, עבודות ביצורים וכו'). אולם מצבם הכלכלי החמיר בשל החלפת המטבע, הפקעת הבתים והחרמת הרכוש לצורכי הצבא. השתרר קיפאון במלאכה ובמסחר. גם בתקופה שלאחר התפוררותה של האימפריה האוסטרית לא סבלו יהודי מיקולינצה במיוחד מצדם של האוקראינים ומאוחר יותר (1920) מצדם של הבולשביקים: גם אלה הסתפקו בהחרמות רכוש ובחיוב הגברים לעבודה בעבודות שחורות. אולם עם בואם של יחידות הצבא הפולני, בפיקודו של הגנראל האלר, פרעו הללו ביהודי מיקולינצה, גזזו זקנים ופאות והשפילום בכל מיני השפלות. תחת השלטון הפולני הלך והתדרדר מצבם החומרי של יהודי מיקולינצה. מספרם פחת בהתמדה בשל עזיבת העיירה. רוב היהודים המשיכו להתפרנס ממסחר - קניית מוצרים חקלאיים מאיכרי הסביבה ושיווקם למרכזים גדולים יותר. כן סיפקו היהודים את מוצרי המלאכה שלהם לכפרים. בין הסוחרים היו כמה סיטונאים ואף יצואנים אמידים שסחרו בתבואה, ביצים, סוסים, בקר ובראש וראשונה בסיבי קנבוס. כמה יהודים היו בעלי טחנות-קמח-וגריסים, מבשלות בירה ופונדקים. בתקופה שבין שתי המלחמות היו גם במיקולינצה שני רופאים, שלושה עורכי-דין, וכן רוקח ושופט יהודים. במיקולינצה פעל "בנק יהודי". ב- 1929 נוסדה קופת גמילות- חסדים, שהילוותה בשנים 1933- 1937 הלוואות בממוצע שנתי של 3,136 זלוטי. המיבנה המקצועי של הלווים לפי נתונים מן השנים 1936- 1937 היה כלהלן: 109 סוחרים זעירים, 28 בעלי-מלאכה, 20 פועלים, 4 חקלאים, 26 אחרים. בתחום הפוליטי-תרבותי פיתחו הציונים פעילות ערה, ההסתדרות הציונית המקומית כבר היתה קיימת ב- 1898. ב- 1903 פעלה בעיירה "אגודה חברתית" - אגוד האינטליגנציה בעל צביון ציוני, שהיה מארגן מופעים וחגיגות בתחום התרבות וההשכלה. ב- 1912 פעל סניף המזרחי, שניהל גם פעולות-צדקה באמצעות החברה "פת לאורחים". שהיתה נתונה לחסותו. על השפעתם של הציונים במיקולינצה מעידה, בין השאר, העובדה, כי בבחירות לסיים הפולני ב- 1922 תמכו רוב בעלי זכות-הבחירה (699) ברשימה הלאומית. בידיעה מ- 1923 נמסר על קיום סניף עזרה במיקולינצה, ובידיעה מ- 1924 על פעולת סניף החלוץ. בשנות ה- 20 נוסד גם סניף התאחדות, ולידו ספריה וחוג-לדראמה. בשנות ה- 30 התארגנו סניף של הרביזיוניסטים וכן סניף התאחדות-פועלי-ציון. בשנים 1933- 1934 נוסדו סניף אחוה וכן אחוה צעירה, והם הפעילו קיבוץ-הכשרה בוולה-מאזובייצקה. תנועת אחוה ניהלה גם ספריה, חוג לדראמה, תזמורת ואיגוד-ספורט "הרצליה". בעיירה פעל גם איגוד-ספורט - "הפועל". קן השומר-הצעיר במיקולינצה חידש את פעולתו ב- 1936, ולידו ספריה; בוגרי השומר הצעיר התארגנו ב"סתם חלוץ". במיקולינצה פעלו גם קנים של הנוער-הציוני, השחר וגורדוניה; האחרון היה החזק בין ארגוני הנוער. הציונים פתחו במיקולינצה מועדון בשם "דער פעריין". בהשפעת הציונים נפתחו במיקולינצה קורסים מטעם ה"איגוד היהודי לבתי-ספר עממיים ותיכוניים" בלבוב; כן פעל בית-ספר עברי משלים, כפי הנראה, המשכם של קורסים לעברית, שנפתחו עוד ב- 1907. סניף האיגוד "עבריה" במיקולינצה פתח מועדון וקיים גם קורסים ללימוד השפה העברית. בבחירות לקונגרסים הציוניים (ה- 15, 17, 18, 19) נטלו את רוב הקולות במיקולינצה ההתאחדות או הליגה למען ארץ- ישראל העובדת; במקום השני עמדו הציונים הכלליים, ובשלישי (עם מספר קולות קטן במידה ניכרת) - המזרחי. במיקולינצה נודעה בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם השפעה ניכרת לחסידים מן הזרמים השונים, בעיקר חסידי בית ריז'ין (הוסיאטין, צ'רטקוב). חסידי ריז'ין שימשו יסוד להקמת סניף אגודת ישראל לאחר גמר מלחמת-העולם הראשונה. מאבק עז ניטש בין אגודת-ישראל לבין הציונים בבחירות לוועד-הקהילה. ב- 1933 ניצחו הציונים בבחירות, ואז פנו אנשי אגודת-ישראל לשלטונות וביקשו שתפזר את הנהלת הקהילה, ואמנם הללו השיגו את מטרתם; לראש ועד-הקהילה נתמנה קומיסאר, אולם למעשה שלטה בו אגודת-ישראל. על מנת להמשיך בניהול ועד הקהילה החליטו אנשי אגודת ישראל בעת הבחירות, לשלול את זכות-הבחירה מכל יהודי מגולח, לפסול 203 קולות מבין 600 בעלי זכות-בחירה, ובתוכם את אלה שהיו מתגלחים בתער. הנפסלים פנו בתלונה אל שלטונות-הנפה בטארנופול. בבחירות ב- 1927 למועצת העיריה במיקולינצה זכו היהודים ב- 18 מאנדאטים (מהם 3 ציונים) מבין 48 כלל הנבחרים. בבחירות ב- 1933 לא אושרה רשימה מיוחדת של היהודים, ורק מרשימת הסאנאציה קיבלו הנציגים היהודים 3 מאנדאטים, ביניהם 2 ציונים. ב- 1933 ירד לחיי היהודים ראש-העיר האנטישמי קאזאנובסקי. הוא הפלה לרעה בעיקר את מבקשי-הסעד היהודים, והקשה עליהם לזכות בטיפול רפואי חינם