ה' ניסן ה'תשפ"ב

מישלניצה MYSLENICE

כפר בפולין
מחוז: קראקוב
נפה: מישלניצה
אזור: גאליציה המערבית ושלזיה
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ-1,921

·  יהודים בשנת 1941: כ-675

תולדות הקהילה:
במלחה"ע ה - II

מפחד כניסת הגרמנים ברחו כל היהודים מן העיר קודם שפרצה מלחמת-העולם השנייה. רק מעטים עלה בידיהם להגיע אל הגבול של איזור-הסיפוח הסובייטי ולחצותו. רובם חזרו למישלניצה במחצית השנייה של ספטמבר 1939, כשהעיר כבר היתה נתונה למשטר הגרמני. החיילים הגרמנים החלו בחטיפת היהודים לעבודות-כפייה בעיקר לעבודות בניקוי העיר ומשכנות הצבא הגרמני, בכריתת עצים ביער וכיו"ב. בזמן העבודה היהודים הוכו ועונו; יש מעידים על הרצת יהודים אחרי מכוניות נעות בכביש. אחד מתושבי מישלניצה, מיכאל רוזנטאל, נרצח בידי הגרמנים בשעת העבודה. הגרמנים נהגו לאסור בני-ערובה מבין תושבי העיר, נוצרים ויהודים, הערבים לבטחון המוסדות והחיילים. לאחר שנזרק רימון אל בית-דואר, הובלה קבוצה של 10 בני-ערובה, ובתוכם אברהם יצחק גולדנברג, לבית-הסוהר מונטלופיך בקראקוב, ומשם לא חזר איש מהם. כבר בסתיו 1939 נאסר על היהודים לבוא למרכז העיר, ובימי היריד לא הורשו הללו לצאת מבתיהם והוטל עליהם עוצר לילה. יהודי היה חייב להצדיע לכל גרמני שפגשו ברחוב. מדצמבר 1939 חוייבו כל היהודים לשאת על זרועם השמאלית סרט לבן עם מגן-דוד. על הגברים הוטל איסור לגדל זקנים ופיאות. בית-המדרש הוחרם והפכוהו לאורוות סוסים של המשטרה הניידת; אחר-כך שימש למחסן-תבואה. נסגרו כל החנויות ובתי העסק של היהודים, להוציא מאפייה אחת ומסגריה של יוסף שטמר. רוב היהודים התקיימו מעסקי חליפין: חפצים תמורת מזון. רק משפחות יחידות של חקלאים יהודים, שהתגוררו במישלניצה המשיכו לעבד את אדמותיהם. בעונת הקייץ עבדו כמה עשרות מיהודי מישלניצה באחוזתו של הרוזן לובומירסקי ובמשקים פולניים שבסביבה. באוקטובר או בנובמבר 1939 נתמנה היודנראט, ובראשו הועמד מוריץ נייגר, לשעבר בעל מפעל למוצרי זכוכית. חברי היודנראט היו: פרלוט, זאקס, וינר ופליט מגרמניה, וייס, שלפי העדויות ניהל את כל ענייני המוסד. היודנראט סיפק עובדים לעבודות-כפייה לפי דרישות הגרמנים, וגם היה אנוס למלא תביעות אחרות של אנשי השלטון, כגון: ריהוט משרדיהם ודירותיהם, אספקת סחורות שונות, דברי-ערך וכו'. כל זאת נעשה בתקווה, שהיהודים יוכלו לחיות איך-שהוא. אנשים שעבדו בעבודות-הכפייה מטעם היודנראט קיבלו שכר זעום. היודנראט דאג גם לצורכי עניי המקום וחילק להם קיצבות. כדי לעמוד בהוצאות, הטיל היודנראט מיסים כבדים על הנחשבים כאמידים בקרב האוכלוסייה היהודית. בשנים 1941- 1942 פעל כנראה במישלניצה סניף של י.ס.ס., שגם הוא הושיט עזרת-מה לנזקקים. באביב 1940 (לפי גירסה אחרת - באביב 1941) עצרו השלטונות כמה יהודים באשמה, שהם קומוניסטים. ביניהם היה יו"ר היודנראט נייגר, משה פרלוט, אליהו נוימאן ושלושת בניו. כולם הובלו לבית-הסוהר מונטלופיך שבקראקוב. שם עונו קשה ונוימאן נרצח. לאחר השתדלויות נמרצות הוחזרו השאר למישלניצה, אך בפגיעות גופניות קשות. כעבור כמה שבועות נפטר משה פרלרוט בביתו מפצעיו. לפי פקודתו של נציג השלטון המקומי ממארס 1941 עקרו למישלניצה במאי של אותה שנה יהודים תושבי הכפרים, שלא עסקו בחקלאות. הגזירה נגעה ל- 100 איש לערך שהתגוררו בכפרים סולקוביצה, דרוגיניה, סטרוז'ה, פצ'ים, רודניק ועוד. בסוף 1941 נדרשו יהודי מישלניצה למסור לשלטונות כל מוצרי הפרווה שברשותם. בבתיהם נערכו חיפושים. בביתו של קורן נתגלו נעלי בית מפרווה, ובעליהן נאסר, הושלך לכלא בגיטו קראקוב ומשם הועבר לאחד ממחנות-המוות. גם אנשי המשטרה הפולנית במישלניצה, בפיקודו של אוטו קנפה, תושב ביילסקו לשעבר, הציקו ליהודים. הם הטילו קנסות, סרקו את בתיהם וגזלו משם דברי-ערך וכל הבא ליד. על דברי מזון שנתגלו בבית יהודי חוייב בעל-הבית לשלם קנס כבד. יצויין, שאוטו קנפה, שעבר ממישלניצה לקאלוואריה זבז'ידובסקה ולמייחוב, נידון למוות לאחר סיום המלחמה בידי בית המשפט הממלכתי בפולין. מ- 1940 ועד מחצית 1942 שולחו ממישלניצה למחנות-עבודה בקראקוב ובדמביצה כ- 100 איש. ב- 1 למאי 1942 שולחה קבוצת צעירים למחנה "יולאג 1" שבפלאשוב, ליד קראקוב. בתחילת יולי אותה שנה שוב היו חטיפות גברים יהודים, ולעתים אף נערים, לעבודות-כפייה ב"יולאג 1". כנראה בסוף יולי או תחילת אוגוסט 1942 הטילו השלטונות על יהודי מישלניצה קונטריבוציה גבוהה. בידי היודנראט לא עלה לאסוף את הסכום הנדרש, והגרמנים הסתפקו בסכום כסף פחות. באותו זמן רוכזו ליד בית-הקברות היהודי במישלניצה כל היהודים מן הכפר גוז'קוב ומסביבתו. לפי תוכניות הגרמנים, היו הללו נידונים למוות. מספרים, שבמקרה עבר במקום רוסינג, ראש העיר הגרמני בווייליצ'קה; זה התערב בעניין ובזכותו ניצלו הפעם מן המוות אלה, שהיו כשרים לעבודה. כל הזקנים, הנכים והילדים הובלו לעבר הנהר ראבה, ושם הומתו מעל פי הבור שהוכן מראש בשבילם. ב- 21 או ב- 22 באוגוסט גורשו כל יהודי מישלניצה לסקאווינה. מספרם הכולל של בני מישלניצה שנספו בשואה הגיע כדי 700. יש לציין, שכבר בשנים הראשונות לכיבוש, הגו כמה מבני הנוער בקרב הפליטים במישלניצה רעיונות בדבר התנגדות לשלטון הנאצי. היו אפילו נסיונות להתקשר עם אנשי ה"ארמיה קראיובה" (המחתרת הפולנית מטעם הממשלה הגולה בלונדון) במקום, אולם לא היו תוצאות לכך. לאחר שחוסל היישוב היהודי במישלניצה, בשנים 1942- 1943, ישבו ביערות ליד הכפרים רודניק, סולקוביצה ועוד קבוצות מזויינות של יהודים, כגון זו של האחים טיפנברונר מרודניק, שביצעה פעולות-תגמול נגד הגרמנים. כמה מיהודי הסביבה, שנמלטו מן הרצח, השתתפו במחתרת הפולנית.

כבר במאה ה- 12 נזכר שמה של מישלניצה כיישוב כפרי. ב- 1342 ניתנה לה הזכות לנהוג על-פי החוק המאגדבורגי ובאותה שנה עברה מרשותו של המלך לידיים פרטיות של בני האצולה. במאות ה- 14 וה- 15 היתה מישלניצה למרכז של המסחר והמלאכה בדרך המובילה מקראקוב להונגריה. במאה ה- 17 נבלמה התפתחותה של מישלניצה. לאחר חלוקתה הראשונה של פולין ב- 1772 קבעו השלטונות האוסטריים את מישלניצה למקום מושב הנפה עד ל- 1819. במאות ה- 19 וה- 20 עמדה העיר בקיפאונה, בין השאר מחמת ניתוקה מקווי מסילות-הברזל. בתקופת ממלכת פולין לא ישבו יהודים ישיבת-קבע במישלניצה; העיר קיבלה את הפריבילגיה, שלפיה נאסרו מגורי היהודים בה. לאחר חלוקתה של פולין ב- 1772 אישרו השלטונות האוסטרים את האיסור על מגורי היהודים במישלניצה. ב- 1805 קבעה הלשכה המלכותית בווינה, שאיסור זה שריר וקיים וכן האיסור בדבר קניית בתים על ידיהם. ואמנם ב- 1806 נמסר, שבעיר אין אפילו משפחה יהודית אחת. אולם משנקבעה מישלניצה כמקום מושב הנפה, ישב בה מורה לבתי-ספר לילדי ישראל, מיסודו של ה. הומברג. כנראה הוטל עליו לבחון את הבחורים היהודים מן הנפה כולה, שעמדו להתחתן, בידיעתם את השפה הגרמנית ו"תורת המידות והמוסר". ב- 1802 קיבל מורה זה שכר של 162 גולדן לשנה. על יהודי נפת מישלניצה הוטלה אז גם החובה להעביר 10 משפחות יהודים להתיישבות חקלאית ולממן את הוצאות ההתיישבות בסך של 2,500 פלורין. למעשה, עד 1805 לא יצאה אפילו משפחה אחת להתיישבות חקלאית-מטעם. ראשוני היהודים במישלניצה כנראה התיישבו בעיר לאחר הביטול של ההגבלות על מגורי היהודים בגאליציה ב- 1860. ובעיקר גדלו אוכלוסי היהודים במקום לאחר מתן שיווי זכויות ליהודים על-פי החוקים הקונסטיטוציוניים משנות 1867 ו- 1868. בשנות ה- 80 למאה ה- 19 כבר היתה במישלניצה קהילה יהודית מאורגנת. ב- 1874 נרשמה בחצר הפריץ המקומי חלקת אדמה לבית-העלמין היהודי. עיקר עיסוקם של יהודי מישלניצה במשך שני דורות קיומו של היישוב (עד 1939) היה במסחר (רובו זעיר) ובמלאכה. בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם עסק מספר ניכר של בעלי-מלאכה יהודים בכובענות. כמה שנים קודם למלחמת-העולם הראשונה הוקם בנק פרטי, שסייע בהלוואות נושאות ריבית נמוכה לסוחרים ולבעלי מלאכה יהודים. ב- 1927 נוסדה בתמיכת הג'וינט קופת "גמילות-חסדים", ומטעם קופה זו ניתנו ב- 1929 22 הלוואות בסך כולל של 3,790 זלוטי. הקופה המשיכה להתקיים עד סמוך למלחמת-העולם השנייה. בעניי היישוב היהודי במישלניצה תמכו חברת "ביקור חולים" ו"חברת תומכי עניים". זו האחרונה נתקיימה על כעין מס חודשי שהוטל על בעלי הבתים, והכספים חולקו בין העניים "לבל יטרידו" בעת חיזורם על הפתחים. ביישוב היהודי במישלניצה שררו אווירה והווי מסורתי-חסידי מוחלט. לא היתה כמעט דריסת רגל לזרמים המודרניים, אפילו בשנים האחרונות לקיומו של היישוב. החיים הציבוריים התרכזו סביב לבית-המדרש (נחנך ב- 1694) וסביב לכמה "מניינים" שקיימו הרב והדיין. רבה הראשון של מישלניצה היה ר' נפתלי פרלמן. נמסר שב- 1881 יסד סניף של "מחזיקי הדת" במישלניצה ועמד בראשו. את כיסאו ירש בנו, ר' יוסף שמואל. בעת כהונתו של האחרון נתקבל כדומ"ץ ר' שמעון מאיר דרשוביץ, ולאחר פטירתו של ר' יוסף שמואל נתמנה לאב"ד; ממנו קיבל בנו ר' יששכר דב-בר, שהיה אחרון רבני מישלניצה. משפרצה מלחמת-העולם השנייה נמלט לנובי-סונץ' ושם נספה. במשך עשרים שנות קיומה האחרונות של קהילת מישלניצה כיהן כדומ"ץ ר' משה לאנגאור, וגם לו היה מניין משלו. בתקופת השואה נמלט לטארנוב. לא ידוע מה עלה בגורלו. במישלניצה נתקיימה ישיבה (הוקמה כנראה לקראת סוף המאה ה- 19), ולמדו בה מדי שנה בשנה כ- 50 בחורים מן העיר וסביבתה. ב- 1925 הוקם החדר "תלמוד תורה", ולמדו בו כ- 150 תלמידים ב- 4 כיתות. בוועד הקהילה היתה השליטה בידי החסידים ואנשי "אגודת ישראל". מ- 1910 ועד 1930 עמד בראש הוועד חסיד בובוב יצחק ישעיהו פרלרוט. בבחירות שנתקיימו לוועד ב- 1928 קיבלו הציונים בקושי מאנדאט אחד מתוך 9 מאנדאטים. לא ייפלא איפוא, שביישוב יהודי זה, על ההווי המסורתי-חרדי שלו, למד ב- 1910 ילד יהודי אחד בלבד בבית הספר העממי הממלכתי. בגימנסיה המקומית למדו במשך שני הדורות תלמידים יהודים ספורים; היו אלה הבנים של כמה מאנשי האינטליגנציה המקצועית (עורכי-דין, רופאים). ב- 1926 הוקמה ביוזמתם של אנשי האינטליגנציה, האגודה הציונית הראשונה "התקווה". החסידים וכן רב העיר יצאו חוצץ נגד חברי הארגון. נאספו חתימות של הורים ושל בני-נוער שהתחייבו לא להשתתף בארגון. בבחירות לקונגרס הציוני ב- 1935 נמכרו במישלניצה בסך הכול 22 שקלים, והללו נתנו את קולותיהם: 10 ל"ציונים הכלליים", 6 ל"רשימת ארץ-ישראל העובדת", 4 ל"מפלגת המדינה" ו- 2 ל"התאחדות". יצויין, שכמה מבני הנוער היהודי פנו אל השמאל הפולני הקיצוני. ב- 1935 נמסר שרוב החברים בתא של איגוד הנוער הקומוניסטי במישלניצה היו יהודים. מישלניצה נודעה בפולין וגם בחוץ-לארץ כמקום מועד לפורענות ליהודים. ואמנם ב- 1898 פרעו ביהודי מישלניצה כפריי הסביבה. רכושם נשדד, ומאימת הפורעים נמלטו רוב יהודי המקום מן העיר. בסוף שנת 1918 התחולל שוב פוגרום ביהודי מישלניצה, והפעם בגל הפרעות שפקדו את רוב יישובי היהודים בגאליציה המערבית. המאורעות של 1936 העלו את מישלניצה לכותרות העיתונות בפולין ומחוצה לה. ביוני של אותה שנה חזרה ונשנתה מסורת של "צבא פרטי" והפקרות מעשי מפקדיו. אדם דובושינסקי יושב-ראש הסניף בקראקוב של המפלגה הימנית הקיצונית הפולנית "המפלגה הלאומית" (יורשתה של האנדקים), שהאנטישמיות נוסח הנאצים היתה אחד מעיקריה הראשונים, ערך בראש כנופייה של כ- 150 איש מסע פרטי על העיר מישלניצה. ההתקפה על העיר נעשתה לפי כללי המלחמה. תחילה נותק חיבורה של העיר לטלגראף ולטלפונים; אנשי דובושינסקי השתלטו בלילה על משרדי הנפה (על המשטרה ואף על בניין מושל הנפה - הסטארוסטה) והכריזו על תפיסת השלטון במקום. בשעת המסע קיימו אנשי הכנופייה אחד מיסודות תוכניחם הפוליטית, והוא טיהור העיר מן היהודים; ואמנם הם הרסו כמה וכמה חנויות של יהודים, שדדו את הסחורה או השחיתוה, והיכו את בעלי החנויות. לפנות בוקר התפזרו אנשי הכנופייה ביערות. במירדף נמרץ שערכו אחריהם יחידות הצבא הפולני והמשטרה נלכדו יותר מ- 50 איש והועמדו לדין. תגובת השלטונות היתה מהירה, כי הפעם ניפגעו אנשי השלטון ומפלגת הסאנאציה. הדי המאורעות הללו נשמעו בסיים הפולני והעסיקו את עיתוני פולין במשך כשנתיים. בעת המשפט והדיונים בסיים ניהל הימין הקיצוני הסתה אנטי-יהודית ארסית. ה"מסע" למישלניצה היה מעין אב-טיפוס לפעולותיהם של אנשי המחתרת הפולנית מיסודו של נ.ס.ז. ("יחידות הצבא הלאומי" המחתרתי) בעת הכיבוש הנאצי. הללו רצחו כל יהודי שנזדמן להם בדרכם בעיר, ואפילו ביערות, שבהם ביקשו נמלטי הגיטאות למצוא מפלט או להשתתף במאבק המזויין נגד הנאצים. דובושינסקי נתפס לאחר המלחמה בידי שלטונות פולין העממית בעוון השתייכות למחתרת שהתנגדה ל"פולין העממית", הועמד לדין, הורשע, והוצא להורג.