מלאווה MLAWA

עיר בפולין
מחוז: וארשה
נפה: פלוצק
אזור: וארשה והגליל
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ-19,003

·  יהודים בשנת 1941: כ-5,823

·  יהודים לאחר השואה: כ-10

תולדות הקהילה:

בעת מלחה"ע ה - I

כפר בשם מלאווה ידוע כבר בסוף המאה ה- 14. בשנת 1492 קיבל המקום זכויות עיר ונקבעו בו יום שוק בשבוע ושני ירידים בשנה. מלאווה התפתחה במהירות ובמאה ה- 16 כבר היתה מרכז עירוני חשוב באיזור מאזוביה. כלכלתה התבססה בעיקר על הסביבה החקלאית על המסחר בתוצרת החקלאית. מלאווה נפגעה קשה בעת פלישת השוודים באמצע המאה ה- 17 ורבים מבתיה עלו באש. חלק מן העירוניים עזבו את העיר. בשנת 1692 נפגעה מלאווה שנית, בדליקה גדולה. עם חלוקתה השלישית של פולין, בשנת 1795, סופחה מלאווה תחילה לפרוסיה ואחר כך, בשנת 1807, צורפה לנסיכות הווארשאיח. בשנת 1815 נכללה העיר במלכות פולין. בתקופה זו התאוששה מלאווה והתפתחה. תרומה חשובה להתפתחותה היתה סלילת מסילת הברזל לווארשה ולדנציג בשנות השבעים של המאה ה- 19. אז הוקמו בה בית חרושת לייצור משקאות חריפים ומשרפת לבנים. בשנת 1915 נכבשה מלאווה בידי הגרמנים ונשארה בשלטונם עד תום מלחמת העולם הראשונה. כבר בשנת 1507 מוזכרת הימצאות יהודים במלאווה. היישוב היהודי במקום זה נמנה אז עם הקהילות שהוטל עליהן מס הכתרה לרגל עלייתו של זיגמונט הראשון על כס מלכות פולין. בתעודה מ- 1543 נזכר יהודי בשם ברכיה, תושב מלאווה, שעסק בחכירה. בשנת 1561 מוזכר יהודי בשם יונה ממלאווה, שהיה יד ימינו של יצחק ברודאבקה, חוכר מסי הממלכה בכל איזור מאזוביה. בשנת 1584 נמצאו במלאווה 23 משפחות יהודיות שבבעלותן היו חמישה בתים. בשנת 1569 מסר מלך פולין זיגמונט אוגוסט במתנה חבל ארץ לאציל סטאניסלאב אולשווסקי ובין השאר העביר לרשותו חלק מן המסים של יהודי מלאווה. בתעודות משנת 1745 נמסר על תלונות שהגישה קהילת מלאווה נגד חוכר המסים דאז, שמואל הרופא, שהיה תושב מלאווה. הלה פשט רגל ועזב את העיר בלי לשלם את חובותיו לקהילה. נוסף על כך נאלצה הקהילה לפרנס את משפחתו שנשארה בעיר ללא מקורות פרנסה. תחילה הובא הסכסוך לבית דין בפלוצק (1741) ואחר כך הועבר לבית המשפט המחוזי. לא ידוע לנו מה היו תוצאות המשפט. גם במלאווה, כמו בערים אחרות באיזור מאזוביה, חל על יהודים איסור רשמי להשתקע בעיר, שקיבלה את הפריווילגיה "דה נון טולרנדיס יודאיס". היהודים נאלצו להתיישב אפוא כפרברי העיר, שהיו שייכים לאצילי הסביבה; אלה לא היו תלויים במעמדה של העיר ולא היו כפופים לחוקיה. כמשך זמן מה נמצא המרכז של היישוב היהודי במלאווה בכפר שידלוב. נראה שבמאות ה- 16 וה- 17 ישבו במלאווה יהודים מעטים בלבד והקהילה היתה קטנה. באחד המקורות מתקופה זו אף צוינה קהילת מלאווה כקהילה "סמוכה לשרנסק". מכאן אפשר להסיק, שקהילת שרנסק היתה אז חשובה יותר. היישוב היהודי במלאווה התפתח רק במאה ה- 19, אבל לקראת סוף המאה היא כבר היתה מרובת אוכלוסין. אז גרו בה בערך 1,500 משפחות יהודיות. בשנת 1824 נעשה ניסיון להקים במלאווה רובע יהודי (רוויר), אולם התוכנית לא באה לידי ביצוע ונדחתה מזמן לזמן עד שבוטלו כל ההגבלות על מגורי יהודים במלכות פולין בשנת 1862. בשנת 1867 קבעו מוסדות הנפה את מושבם במלאווה והדבר סייע הרבה להתפתחותה של העיר וגם הביא לעליית מספרם של הקונים והלקוחות של יהודי מלאווה, שעסקו ברובם במסחר ובמלאכה. בתקופה זו עלה מספר בעלי המלאכה היהודיים במהירות רבה וגדל מספר המועסקים בענף ההלבשה (חייטים, כובענים וסנדלרים). בין הסוחרים היהודיים במלאווה בלטו סוחרי הטקסטיל. סוחרים אלה לא הסתפקו בקניית מוצרים מוגמרים ובמכירתם, אלא עסקו גם בארגון תעשיית טקסטיל זעירה. כך החלה פעילותם של התעשיינים היהודיים הראשונים במלאווה. בין יהודי מלאווה היו גם סוחרים קמעונאים בענפי מסחר אחרים ורוכלים שנדדו בכפרי הסביבה ומכרו את מרכולתם וכן יהודים שנהגו להעמיד דוכנים בשוק. בהתחלה השתייכו יהודי מלאווה לקהילת צ'ייחאנוב. רק בשנות ה- 50 של המאה ה- 18 הם זכו לקהילה עצמאית, למרות התנגדותה של קהילת צ'ייחאנוב, שדרשה מיהודי מלאווה להשתתף בתשלום מסי הגולגולת ולעזור בפירעון חובותיה. קהילת צ'ייחאנוב העלתה את טענותיה נגד יהודי מלאווה בישיבת ועד ארבע הארצות שהתקיימה בשנת 1753. מושל הנפה מטעם המלך (הסטארוסטה בראדום) מינה ועדה לשפוט בין הצדדים. לא נודע מה החליטה הוועדה; יש להניח, שהתמרדותה של קהילת מלאווה נגד מרותה של קהילת צ'ייחאנוב עמדה בעינה והיא המשיכה לתפקד כקהילה עצמאית. בית הכנסת הראשון הוקם במקום כבר לקראת סופה של המאה ה- 18. היה זה בניין עץ, שהיה צר מלהכיל את יהודי הקהילה המתרחבת. בשנת 1840 נבנה בית המדרש והקהילה החלה בבניין בית הכנסת החדש, שהושלם בשנת 1858. במרוצת הזמן נהרס בית הכנסת הישן ולא נשאר ממנו זכר. בתחילת המאה ה- 20 נוסף לבית הכנסת החדש עוד אגף ובצורתו זו עמד הבניין עד השואה. בבית המדרש נמצא אוסף של ספרים ודברי דפוס עתיקים ויקרי המציאות. בית העלמין היהודי הישן נמצא בתחילה ביער הסמוך לעיר. עם התפתחותה של העיר נמצאו היער ובית העלמין במרכזה של העיר. בשנת 1884 נאלצו היהודים להעביר את הקברים למקום אחר שקודש אז לבית עלמין. את המגרש לבית העלמין קיבלה הקהילה ממשפחה נוצרית מכובדה מן המקום, שתרמה אותו לצמיתות לקהילה. בשנות ה- 30 של המאה ה- 20 הגישו יורשי התורמים תביעה נגד הקהילה וטענו, שהמגרש ניתן לה בשכירות בלבד; לפיכך דרשו להחזירו. הסכסוך הובא לבית המשפט. בסופו של דבר נדחתה טענתם של היורשים בבית המשפט לערעורים ובית העלמין נשאר במקומו. בראשית המאה ה- 19 כבר החזיקה הקהילה רב. רבה הראשון הנודע של הקהילה היה ר' אריה לייב כץ, בעל "פני אריה". בין השנים 1814- 1830 כיהן במלאווה בתור רב ואב בית דין ר' זאב וולף ליפשיץ, שעבר ממלאווה לאוזורקוב. הרבנים שבאו אחריו נשאו אותו שם משפחה, אלא שמשך זמן כהונתם במלאווה אינו ברור כל צורכו. בשנות ה- 80 של המאה ה- 19 ישב במ, כרב ואב בית דין ר' ישראל יצחק קלינגר. רבה האחרון של הקהילה היה ר' יצחק משה סגלוביץ שנבחר לתפקידו בשנת 1892 והמשיך לשרת בקודש במלאווה עד ימי השואה. רוב ילדי ישראל במלאווה למדו בחדרים. כבר בסוף המאה ה- 19 קיימה הקהילה "תלמוד תורה". בשנת 1890 נפתח בית-ספר ממשלתי לילדי היהודים ובו שתי כיתות, אבל רוב היהודים נמנעו מלשלוח את ילדיהם לבית-ספר זה. בראשית המאה ה- 20 התארגנה בעיר קבוצה של צעירים יהודיים שפנו ללמוד עברית ומקצועות חילוניים. בשנת 1917 הוקם בית-ספר יהודי על-יסודי, שהתפתח לאחר מכן לגימנסיה. בראשית המאה ה- 20 התחילו להתפתח במלאווה חיים פוליטיים מודרניים. חוג ציוני ראשון הוקם במלאווה בשנת 1904. בשנת 1906 כבר פעלה במלאווה מפלגת "פועלי ציון". לפני מלחמת העולם הראשונה נוסדו גם הסתדרות "המזרחי" וארגוני הנוער "צעירי ציון", "החלוץ" ו"צעירי המזרחי". בשנת 1906 נוסד תא של ה"בונד". בשנת 1913 נפתחה במלאווה ספרייה יהודית. לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה נתרבו בעיר גילויי אנטישמיות. היהודים הואשמו שהם התנפלו כביכול על הכומר המקומי. במהומה שפרצה הוכו יהודים רבים בידי האספסוף. בעת מלחמת העולם הראשונה סבלה קהילת מלאווה סכל רב. עם נסיגת יחידות הצבא הרוסי פרעו החיילים ביהודי העיר. הפורעים והנלווים אליהם מבני האספסוף המקומי שדדו רכוש יהודי בחנויות ובבתים. בשנות המלחמה היו המסחר והמלאכה נתונים בקיפאון ובעיר היה מחסור חמור במזון ובמוצרי תעשייה בסיסיים. במצב זה גדל מספר היהודים שלא היו להם אמצעי קיום. הקהילה השתדלה להקל על המצוקה באמצעות פתיחת מטבח לעניים, שחולקו בו בערך 200 ארוחות חינם ביום. בסוף שנת 1918, עם חידוש השלטון הפולני, נפגעו היהודים בידי חיילי הגנרל האלר. באמתלה של חיפוש נשק נערכו חיפושים בבתי יהודים ותוך-כדי כך הוחרמו סחורות וחפצי ערך. היו גם מקרים של הכאת יהודים.

בין שתי המלחמות

בתקופה זו היו רוב היהודים במלאווה בעלי מלאכה, סוחרים זעירים ורוכלים בכפרים. רוב הסוחרים היו בעלי דוכנים בשוק. מעטים בלבד הועסקו במפעלי הייצור המקומיים הזעירים (בית חרושת לזכוכית, בית יציקה קטן לברזל). בבעלות יהודים היו 2 טחנות קמח ומנסרה. היישוב היהודי במלאווה נפגע קשה בקיפאון הכלכלי שהשתרר בפולין בין המלחמות. המצב הכלכלי של רובם הלך והחמיר. הציבור היהודי במלאווה הגיב על הקשיים הכלכליים בארגון מוסדות שנועדו להקל מעט את מצוקתו ולעצור את תהליך התרוששותו. בשנת 1925 חידשה את פעולתה ה"אגודה לאשראי לסוחרים זעירים" (שנוסדה כבר בשנת 1908, אך אז לא החזיקה מעמד). בשנה הראשונה נסתייעו בה 351 מפרנסים - ביניהם 163 סוחרים זעירים ו- 131 בעלי מלאכה. בשנת 1930 נוסד "בנק מסחרי" ובו 78 חברים. בשנת 1927 הוקמו קופות "גמילות חסדים" ביוזמת ארגוני הסוחרים ובעלי המלאכה. שתי קופות אלה התאחדו בשנת 1930. בשנת 1939 העניקה הקופה אשראי ללא ריבית ל- 433 איש. הקהילה הושיטה עזרה לדלים ביותר( בייחוד לקראת חג הפסח). חברת "ביקור חולים" הגישה עזרה רפואית לעניי העיר. בשנת 1928 נוסדה חברת "בית לחם" שהגישה לעניים עזרה כספית. בשנת 1930 התאחדו החברות "ביקור חולים" ו"לינת הצדק". מאורע חשוב בחיי הקהילה היהודית אירע לאחר שנסתיימה מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1919 הוקמה במלאווה גימנסיה דו-לשונית (פולנית ועברית). כאמור, בית-ספר העל- יסודי, שהוקם כבר בשנת 1917, שימש יסוד לגימנסיה. בהתחלה היו בגימנסיה כיתות נפרדות לנערים ולנערות, אולם כעבור שנה אוחדו הכיתות והמוסד נשא מעתה את השם "קו-אדוקציה של הארגון היהודי לחינוך במלאווה". בגימנסיה למדו כ- 150 תלמידים ותלמידות, רבים מהם ממשפחות דלות אמצעים; מקצת מן התלמידים באו מערים סמוכות. במשך הזמן הלך מספר התלמידים וגדל ובשנת הלימודים 1935/36 למדו בה 209 נערים ונערות. בשנה האחרונה לקיומה של הגימנסיה הגיע מספר התלמידים ל- 290. גם מספר התלמידים שבאו מחוץ לעיר גדל - 36 בשנת הלימודים 1936/37 ו- 112 בשנת הלימודים 1938/39. הגימנסיה קיבלה תמיכה כספית גם מן העירייה. בשנת 1930 העניקו השלטונות לגימנסיה זכויות מלאות. בין שתי מלחמות העולם עלה מספר מוסדות החינוך היהודיים במלאווה. בנוסף לתלמוד תורה שהתקיים מזמן נוסדו בשנת 1925 בית-ספר "בית יעקב" לבנות ובית-ספר "יבנה". בשנת 1927 הוקמה ישיבת "בית יוסף" ולמדו בה גם בחורים מחוץ לעיר. לאחר שנים אחדות נסגרה הישיבה מחוסר אמצעים כספיים. בעיר פעל בית-ספר יסודי ממשלתי ליהודים ("שאבאסובקה") אך %90 מתלמידיו היו בנות. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם גילו יהודי מלאווה פעילות ערה בחיים הציבוריים והחברתיים. נוסף על הסתדרות הציונים הכלליים ו"פועלי ציון", שסניפיהן נוסדו במלאווה לפני שנת 1919, חידש את פעילותו לאחר המלחמה גם סניף "המזרחי"; כמו-כן נפתח סניף של הרוויזיוניסטים וגם ארגוני הנוער הציוני החלו לפעול בעיר. בשנת 1922 הוקם סניף "החלוץ" וזה הקים חווה להכשרה חקלאית. בשנת 1925 התארגן קן "השומר הצעיר". בשנת 1927 נוסד "בית"ר". בבחירות לקונגרסים הציוניים התפלגו הקולות כדלהלן: לקונגרס ה- 15 היה מספר בעלי זכות הבחירה ("השוקלים") - 391; "על המשמר" קיבלה 29 קולות; "עת לבנות" - 47; "המזרחי" - 112; הרוויזיוניסטים - 26; התאחדות - 42; "פועלי ציון" - 52. בבחירות לקונגרס ה- 19 היה מספר השוקלים 1,388; "על המשמר" קיבלה 255 קולות; "עת לבנות" - 12; "המזרחי" - 308; הברית למען ארץ-ישראל העובדת - 829; הרוויזיוניסטים - 1; החלוץ - 2. בבחירות לקונגרס ה- 21 קיבלו הציונים הכלליים 164 קולות; "המזרחי" - 274; הברית למען ארץ-ישראל העובדת - 461; פועלי ציון שמאל - 17; הנוער הכללי ציוני - 31. "אגודת ישראל" התארגנה במלאווה כבר בסוף ימי מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1922 ייסדה "אגודת ישראל" במלאווה ארגונים שהיו מסונפים לה: "צעירי אגודת ישראל", "בנות אגודת ישראל" ו"פועלי אגודת ישראל". ה"בונד" הרחיב את פעולתו אחרי תום המלחמה ולידו פעלה תנועת הנוער שלו "צוקונפט". כמו-כן הקים ה"בונד" איגוד ספורט בשם "מארגענשטערן" וספרייה. בשנת 1932 התחיל להופיע במלאווה דו-שבועון ביידיש בשם "מלאווער לעבען". מלבדו הופיעו במ. מדי פעם כתבי-עת נוספים (כולם ביידיש), כגון "מלאווער נייעס" "מלאווער שטימע", "אונזער עכא" "אונזער טריבונע", "אונזער קאמף" "אונזער קראיר". בנוסף לספרייה שנוסדה בשנת 1916 הוקמו בתקופה שבין המלחמות ספריות במועדונים של כל הארגונים הפוליטיים כמעט וגם במועדונים של ארגוני הנוער. ארגון הספורט היחיד במלאווה, "מכבי", נוסד בשנת 1923 ומספר חבריו עמד לעתים על 150. לידו פעלו חוג לדרמה ותזמורת. במלאווה הוקם בית דפוס עברי עוד לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה. הציונים ו"אגודת ישראל" התחרו ביניהם על השלטון בהנהלת הקהילה היהודית. בבחירות שנערכו בשנת 1924 נתחלקו המנדטים שווה בשווה בין "אגודת ישראל" ובין הרשימה של הציונים (שנקראה "רשימה לאומית"). בבחירות בשנת 1931 היתה ידה של "אגודת ישראל" על העליונה והיא זכתה ברוב המנדטים. בבחירות בשנת 1936 נחלקו המנדטים כדלהלן: "אגודת ישראל" - 5; ציונים כלליים - 1; "המזרחי" - 2; ה"בונד" - 2; איגוד בעלי המלאכה - 2. במועצת העיר ישבו בממוצע 4- 5 יהודים. רק בבחירות שהתקיימו בשנת 1928 זכו היהודים למספר מנדטים גדול יותר; אז נבחרו למועצה, שמנתה 24 איש, 8 יהודים. ה"בונד", פועלי ציון ימין, גוש של ציונים ו"המזרחי", איגוד של בעלי מלאכה והאיגוד של הסוחרים זכו כל אחד במנדט אחד. "אגודת ישראל" קיבלה 3 מנדטים. בתקופה זו גדלה השפעתם של היהודים בעירייה. דבר זה בא לידי ביטוי בהחלטת המועצה העירונית להקים במלאווה בית זקנים יהודי ל- 50 קשישים ולסייע בהקמת גן ילדים יהודי( גן זה נסגר בשנת 1935). בבחירות שנערכו בשנת 1936 נבחרו 3 יהודים בלבד. יהודי מלאווה השתבחו בכמה אישים דגולים ילידי עיר זו. ביניהם בלטו הסופר הנודע יוסף אופאטושו (1883- 1954), שהנציח את עיר מולדתו בספרו "סיפורי מלאווה", והסופר יקיר ווארשאווסקי (1885 - 1943 ). יליד מלאווה היה גם ויקטור אלתר, אחד המנהיגים הדגולים של ה"בונד" בפולין. בשנות ה- 30 הלכו וגברו גילויי האנטישמיות במלאווה. בשנת 1937 הוצבו לפני חנויות היהודים משמרות שמנעו מן הלקוחות הנוצריים את הכניסה אליהן. עם התגברות החרם נסגרו חנויות אחדות של יהודים ובמקומן נפתחו בתי עסק ובתי מלאכה של נוצרים.

במלחה"ע ה - II

שבועות אחדים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה החלו להגיע למלאווה, שהיתה קרובה לגבול עם גרמניה, יחידות רבות של הצבא הפולני. האיכרים תושבי האיזור מיהרו לקנות את המצוי בחנויות ורוקנו אותן מסחורות. האווירה היתה מתוחה וכבר אז עזבו כמה וכמה יהודים עשירים את מלאווה והשתכנו בווארשה. באחד בספטמבר 1939, לפנות בוקר, הפציצו הגרמנים את מלאווה. הקורבן הראשון בקרב היהודים היה בנו של חנוך זילברברג. בעיר פרצו דלקות. מכיוון שלא היו מים לכיבוי האש ומכבי האש נמלטו נשרף מרכז העיר כליל. התושבים התחבאו במרתפים וכשחלה הפסקה קצרה בהפצצות ברחו מן העיר בכיוונים שונים - לשצ'גובו, לפשאסניש, לשרנסק ולמקומות אחרים. מבין יהודי מלאווה עזבו בערך %80 את העיר. רבים מהם מצאו את מותם בדרך מנוסתם או במקומות המפלט. ב- 3 בספטמבר נכבשה מלאווה בידי הגרמנים, ובאוקטובר של אותה שנה נכללה ב"בצירק ציחנאו". הגרמנים הסבו את שמה של מלאווה למילאו. כבר במחצית הראשונה של ספטמבר, עם תום הקרבות באיזור, חזרו מרבית הנמלטים לעיר. על-פי יוזמתו הפרטית של אחד מקציני העיר ריכזו הגרמנים באחד מימי סוכות ת"ש את כל יהודי מלאווה, גברים, נשים וילדים, בכיכר העיר במטרה לגרש אותם לשטח ברית המועצות. אחדים מהם אף הועלו כבר על המשאיות. אלא שהגירוש הופסק עקב התערבותו של סגן אלוף גרמני בשם פרויטר והיהודים חזרו לבתיהם. מן הימים הראשונים לכיבוש החלו הגרמנים להתעלל ביהודים ובמיוחד בגברים מזוקנים. אלה נתפסו ברחובות העיר, הוכו באכזריות, נשדדו ונלקחו לעבודות פרך משפילות. באוקטובר 1939 נערך בעיריית מלאווה רישום של כל הגברים היהודיים מגיל 14 עד 60. כולם חויבו לענוד על החזה תווית ועליה מספר אישי. יום יום שלחה העירייה לעבודות כפייה שונות בין 200 ל- 500 יהודים. ויחד עם זה לא פסקו גם החטיפות ה"פרטיות" של יהודים בחוצות העיר. כעבור שבועות מספר הוחלפו התוויות של הגברים בטלאי לבן; מעתה היו חייבים כל היהודים, גברים כנשים, לשאת סימן זה על החזה. לאחר זמן מה שונה צבע הטלאי לצהוב, ולבסוף - כנראה בסוף שנת 1939 או בתחילת שנת 1940 - חויבו כל היהודים לענוד על החזה ועל הגב מגן דוד צהוב ועליו הכתובת "Jude" (יהודי). באוקטובר או בנובמבר 1939 נאסר על יהודים להלך על מדרכות העיר ולהופיע בגן הציבורי ובמקומות אחרים. באותה תקופה חויבו היהודים לשלם לשלטונות את הקנס (קונטריבוציה) הראשון.בנובמבר 1939 חיללו הגרמנים את בית הכנסת ואת שני בתי המדרש ובאחד הלילות העלו אותם באש. בעת השריפה הקיפו חיילים את הבניינים כדי למנוע מן היהודים לכבות את האש. בנובמבר 1939 גירשו הגרמנים את יהודי שיירפץ, ריפין דובז'ין שעל הנהר דרוונצה וליפנו. מאות מן המגורשים הגיעו למ' וכאן דאגו להם יהודי המקום. הגירוש הזה עורר גם את חרדתם של יהודי מ' שמא יפקוד אותם גורל דומה. באותו זמן דרשו השלטונות הגרמניים מרבה של מ', ר' יצחק משה סאגאלוביץ, למנות יודנראט. ביודנראט הראשון, שמנה 6 או 7 חברים,ישב גם נתן מרדכי קולנייז',נציגו האישי של הרב. בעיני אנשי השלטון הגרמני לא היה היודנראט יעיל דיו,והם מינו, כנראה בסוף שנת 1939 או בתחילת שנת ,1940 את אליעזר פרלמוטר, שאביו היה בעליה של אחת מטחנות הקמח במ', לממונה (קומיסר) על היודנראט וכנראה גם לממונה על היהודים בנפת מלאווה כולה. פרלמוטר היה צעיר בשנות ה-30 לחייו. הוא היה בעל יוזמה ומלא מרץ, הצטיין בכושר ארגון טוב וידע להתהלך עם הבריות. כבן למשפחה עשירה ואיש משכיל הוא קשר קשרים עם אנשי המינהל הגרמני החדש ולמד לספק את דרישותיהם כבר מתחילת הכיבוש. הלאנדרטים (ראשי הנפה) במ', שאחד מהם היה אחיו של שר בממשלת היטלר, פונק, ראו בעין יפה את ה"מתנות" והכסף שקיבלו מפרלמוטר, ובתמורה לא התערבו יותר מדי בחיי היהודים. פרלמוטר השכיל לנצל את קשריו עם הגרמנים לטובת היהודים והיה למנהיגה של הקהילה היהודית במ'. רוב עדי הזמן מדגישים, שבתקופת כהונתו של פרלמוטר, כל זמן שנמצא במקום, חשו היהודים את עצמם בטוחים; כאשר נעדר אחזה בהם חרדה. פרלמוטר צירף ליודנראט כמה אנשים והם : אהרון יאבלונובסקי (ייתכן שצירף גם את אחיו, בני. שניהם היו סנדלרים טובים ועבדו בשביל הגרמנים), משה רומאנר, חיים בורשטיין וחיים ז'לאנקו. ליושב ראש בית המשפט היהודי במ' נתמנה הרמאן מורדוביץ. פרלמוטר ארגן מחדש את סידורי עבודתהכפייה של היהודים ומאז פסקו חטיפות ה"פראיות" של יהודים. יהודים אמידים יכלו לשכור באמצעות היונדראט, תמורת תשלום, פועלים, שיצאו במקומם לעבודת הכפייה.בשכר 1.5 מארק ליום, שקיבלו הפועלים מן היודנראט, פרנסו רבים את משפחותיהם. ליד היודנראט הוקמה משטרה יהודית שמנתה 0ו עד 12 שוטרים. בראשם עמד מנשה דוידזון. השוטרים לבשו מדים כחולים וכובעים מיוחדים (יש הגורסים שהמשטרה התארגנה רק לאחר הקמת הגטו). ליהודי מ' הותר להצטייד במזון ובבגדים רק בחנויות של היודנראט. כיוון שהקצבת המזון והביגוד בידי הגרמנים היתה בלתי מספקת, השתדל היודנראט להשיג ולמכור ליהודים מזון באופן בלתי ליגאלי. המקור העיקרי לכסף שבעזרתו מימן היודנראט את פעולותיו היו המסים שגבה מכל יהודי מ'. שנת 1940 היתה נסבלת למדי עבור יהודי מ'. לעומת יהודים במקומות אחרים, המשיכו רובם להתגורר בבתיהם. כמה וכמה מן היהודים המשיכו לעסוק בסחר בלתי ליגאלי עם סוחרים גרמניים בלודז' ובהברחות משטחי הגנרל-גוברנמן. ייתכן שבקיץ 1940 גורשו עשרות אחדות של יהודי מ' למורדי שבנפת שיידלצה שבגנרל-גוברנמן. בתחילת דצמבר 1940 נפוצו בעיר במפתיע שמועות על גירוש היהודים ממ'. היודנראט השתדל אצל השלטונות למנוע את הגירוש. יש להניח, שלמטרה זו נועד הסכום של 55,000 מארק ששילמו יהודי מ' בדצמבר 1940 .ב-6 בדצמבר 1940, לפנות בוקר, הגיעו מאות שוטרים גרמניים, שגויסו מן האיזור כולו. השוטרים נכנסו לכל בית יהודי וציוו על יושביו לפנותו תוך 5 דקות. בבהלה גדולה, בליווי מכות, צריחות ונביחות כלבים הריצו החיילים את כל יהודי מ' לחצר אחת הגימנסיות בעיר. מבין הנאספים נבחרו 3,000 איש והשאר שוחררו לבתיהם. את הנועדים לגירוש - רובם בני מ' - העמיסו בליווי מכות על משאיות ושילחו אותם למחנה המעבר בדז'יאלדובו. לאחר שהייה של 12 יום בתנאים קשים מאוד ותחת שמירה נוקשה של אנשי האס"אס שילחו את כולם לגנרל גוברנמן. ב-20 בדצמבר הגיעו המשלוחים מדז'יאלדובו ללובלין, למיינדזיז'ץ', ללובצ'וב ולווישניצה. רוב הפליטים שוכנו בבתי כנסת ובבנייני ציבור אחרים. בשל החורף הקשה, המח- סור בבגדים ובמזון ותנאי המגורים התת-אנושיים חלו ונפטרו תוך זמן קצר מאות אנשים. בני מ' הצעירים והחזקים יותר החלו לברוח ממקומות הגירוש. הם פשטו בערים ובעיירות של מחוז לובלין, כגון פארצ'ב, פירליי, צ'מיירניקי. רבים מהם העזו, למרות שהדבר היה כרוך בסכנת נפשות, ועברו את הגבול שבין הגנרל-גוברנמן לרייך וחזרו למ'. מספר החוזרים הגיע למאות (לפי אחת הגרסאות היה מספר החוזרים 1,200 בערך). היודנראט במ' השתדל להשיג למענם תעודות זיהוי "כשרות".בין המגורשים היה הרב הקשיש יצחק משה סאגאלוביץ עם משפחתו. בעת הגירוש הציע פרלמוטר לרב להסתירו, אך הרב סירב באומרו, שמקומו עם רוב בני קהילתו. בעקבות הטלטולים, המכות וההשפלות שהיו מנת חלקו בדז'יאלדובו חלה הרב. בהגיעו למיינדזיז'ץ' דאג היודנראט של לובלין להביאו לבית חולים, ולמרות זאת נפטר הרב סאגאלוביץ תוך זמן קצר.בשנת 1939 לא עלה כנראה מספר היהודים במ' על 6,400 איש. מקצת מן הפליטים שעזבו את מ' בחודשים הראשונים של המלחמה לא חזרו לעירם. לעומת זאת הגיעו בנובמבר 1939 מאות פליטים מליפנו, מריפין, מדובז'ין שעל הנהר דרוונצה. במשך שנת 1940 הגיעו פליטים כנראה גם ממקומות אחרים. לאחר הגירוש ב-6.12.1940 נותרו במ' רשמית 2,450 יהודים. עבורם הוקם הגטו, שכלל את הרחובות שמאחורי הצד הדרומי של השוק הישן (סטארי רינק), רחוב ז'דונסקה (טעפר גאס) והשטח הבלתי בנוי עד לנהר סראץ'. במזרח נמשכו גבולות הגטו לאורך רחוב וארשאווסקה כמעט עד רחוב סמולארניה וממערב - לאורך רחוב פלוצקה עד חיבורו עם דלוגה. שער הגטו היה ברחוב בוז'ניצנה, לא הרחק מן השוק. במרכז העיר הוקף הגטו חומת לבנים גבוהה ; במקומות אחרים - בגדר תיל או בקרשים. חלונות הבתים ברחובות וארשאבסקה ופלוצקה, שפנו לצד ה"ארי", נחסמו.במשך חודשים אחדים נשאר הגטו פתוח, אך במאי 1941 הוא נסגר. באוקטובר-נובמבר 1941 צורפו לגטו חלק מרחוב וארשאווסקה שמאחורי משאבת המים וכן רחוב סמולארניה. לגטו הוכנסו כ-1,000 יהודים משרנסק, ראדזאנוב וז'יילון.יחד עם בני מי, שחזרו בחשאי ממקומות הגירוש, התקרב מספרם של תושבי הגטו ל-5,000. תנאי המגורים בגטו היו קשים ביותר: כל רפת, דיר, אסם וכל המרתפים ועליות הגג הפכו להיות חדרי מגורים. עוד לפני סגירת הגטו פרצה בקרב היהודים מגפת טיפוס הבהרות. היודנראט מינה ועדה לתברואה, שדאגה לניקוי הגטו ולחיטויו, וכמו-כן בית חולים זעיר בן 40 מיטות. לבית החולים היו גן-ירק משלו, פרה ועז. כלכלת החולים היתה טובה למדי והתמותה בקרב המאושפזים לא היתה גדולה. כיוון שכל הרופאים היהודיים ברחו או גורשו ממ' עוד קודם לכן, הביא היונדראט רופא מגטו וארשה - ד"ר בנו טיפנברון, שהתגורר לפני כן בווינה. כעבור זמן מה חלה טיפנברון בעצמו בטיפוס ונפטר. אחריו טיפל בחולים רופא פולני, שהגיע לגטו באישור מיוחד של הגרמנים. הרופא טיפל גם בחולים אמבולטוריים. כל תושבי הגטו קיבלו חיסון נגד הטיפוס. בעזרת שוחד שניתן לאנשי השלטון עלה בידי היודנראט להקל במקצת על חייהם של תושבי הגטו. על אף האיסור הבריחו אנשי היודנראט באופן מאורגן מזון לגטו. יהודים שעבדו מחוץ לחומות הגטו הביאו עמם בשובם כמויות קטנות של מזון. המשטרה היהודית לא הקפידה יתר על המידה בחיפושים שערכה בכליהם של הנכנסים לגטו. בפסח ת"ש ותש"א הותר ליהודים לאפות מצות. ביום הכיפורים בשנת תש"א וגם בשנת תש"ב התקיימו תפילות בציבור בכמה דירות פרטיות. בגטו היו מניינים. בין היתר התקיים מניין בביתו של הרב הקשיש יהודה שרגא ליכטיג, פליט משרנסק שהגיע לגטו מ' בנובמבר 1941 ונתמנה לרב הגטו. ילדים רבים למדו בקבוצות קטנות, שאורגנו בעזרת היודנראט. היתה בגטו ספרייה, שניהל אותה הרב דוד קריסטאל, והיה אפילו מקלט רדיו בלתי ליגאלי. מקצת מבעלי המקצוע היהודים עבדו במקצועם אצל הגרמנים. בין 200 עד 500 יהודים עבדו יום יום בעבודות כפייה למיניהן, כגון: פינוי השטח מן ההריסות, סלילת כבישים, פירוק בתים ובניית צריפים, ניקוי העיר, הטענת פחם בתחנת הרכבת; אחרים הועסקו בבתי גרמנים או במשקים פרטיים של גרמנים ופולנים. בניקוי העיר ובעבודות בית הועסקו גם נשים. בתקופת הגטו הובלו היהודים לעבודות כפייה אל מחוץ לגטו כשהם מלווים משמרות של גרמנים. כמה מאות יהודים שולחו לתקופות שונות למחנות עבודה שבסביבה. נשים יהודיות עבדו בנטיעת עצים במחנה נשים בכפר בייליני(נפת פולטוסק), בקיץ 1941 הועסקו 120 גברים בסלילת כבישים במחנה עבודה בכפר צניצה בורובה ליד פשאסניש, בשנים 1942-1941 הועסקו יהודי מ' במחנה נוסאז'בו בבניית שדה תעופה וצריפים למחנה צבאי ולאחר מכן בהחזקת הציוד שם, בחלק מעבודות הכפייה, ובכלל זה במחנות העבודה, קיבלו העובדים היהודיים שכר עבודה זעום, במ' גופא, ברחוב ע"ש נארוטוביץ', היה מחנה עונשין, שהיו כלואים בו כ-200 פולנים, יהודים ורוסים. לפעמים היו ביניהם גם יהודי מ'. כולם הועסקו בעבודות ציבוריות במ' ובנוסאז'בו. בסוף יוני או בתחילת יולי 1941 התכוננו השלטונות הגרמניים לערוך בגטו חיפוש אחרי אנשים "בלתי ליגאליים". הדבר נודע יודנראט, אנשיו שכרו בחשאי משאיות ולילה לפני הסריקות הוציאו מן הגטו את רוב "החשודים", בליל הסריקות הסתובב פרלמוטר בין קבוצות הנבדקים וסיכן את חייו בהעברת תעודות מקבוצה לקבוצה, הגרמנים הסתפקו בכך שעצרו 200,100 אנשים שלא היו בידיהם תעודות "כשרות", מפני שמספר ה"בלתי ליגאליים" שנתפסו היה קטן כל כך עלה בידי פרלמוטר לשחרר את האסירים ואף להשיג בשבילם רישיונות ישיבה בגטו, במרוצת הזמן חזרו לגטו גם אלה שהיודנראט הבריח אותם לפני בוא הגרמנים, במחצית השנייה של שנת 1941 החלו השלטונות הגרמניים לרכז את יהודי "בצירק ציחנאו" בכמה גטאות גדולים שבאיזור. כאמור הובאו אז למ' כ-1,000 יהודים מז'יילון, שרנסק וראדז'אנוב, הפליטים שוכנו בשתי טחנות קמח לשעבר, שהיו בשטח הגטו, טחנת פרלמוטר ברחוב בוז'ניצנה וטחנת פוקס ברחוב שווסקה .עבור יהודי שצ'גובו, שגם הם היו מועמדים להכנסה לגטו מ', הוקם, לאחר השתדלויות של פרלמוטר והיודנראט בשצ'גובו אצל השלטונות, גטו במקום מגוריהם. גטו זה היה כפוף לגטו מ'. בשנת 1942 בא הקץ לשקט היחסי, ששרר עד אז בגטו מ'.ב-23 ביאנואר 1942 עצרו הגרמנים 25 מיהודי מי בתואנה שהם מבריחים. אנשים אלה הוחזקו זמן מה בבית הסוהר ולאחר מכן שולחו למחנות ריכוז שונים ונספו בהם. ייתכן שהיה ביניהם גם יצחק אלטר, שהיה כפי הנראה ממונה מטעם היודנראט על הברחות המזון לגטו. אלטר ישב בבית הכלא בקניגסברג במשך 10 חודשים בערך, שולח לאושוויץ ושם נספה לאחר ימים ספורים.באותו לילה שבין ה-23 ל-24 ביאנואר 1942 עצרו הגרמנים את אליעזר פרלמוטר, הביאוהו לבניין העירייה ושם רצחו אותו. למחרת הותר ליהודים להביאו לקבורה בבית העלמין היהודי. מותו של פרלמוטר סימן החמרה ביחסם של הגרמנים לתושבי גטו מ'. מעתה ואילך השגיחו הגרמנים על הנעשה בגטו ביתר קפדנות. הברחות המזון המאורגנות נעשו מסוכנות ביותר, והוא הדין באשר להברחות ה"פרטיות" דרך שער הגטו. בכל זאת העלימו השוטרים היהודיים עין ממעשי המבריחים - כשלא היו גרמנים בסביבה. ב-18 באפריל התקיימה בגטו לראשונה הוצאה להורג בפומבי. לעיני כל התושבים תלו אנשי הגסטפו מצ'ייחאנוב 4 בחורים צעירים באשמת הברחת מזון. הוצאו להורג משה בוימאן, אברהם יצקוביץ, קלמן ליפסקי ודוד צימרמאן. למחרת, ב-19 באפריל, נעצרו בידי הגסטפו בצ'ייחאנוב כמה מאנשי היודנראט ורוב השוטרים היהודיים. בין העצורים היה כנראה גם מפקד המשטרה, דוד דוידסון, ששולח לאושוויץ ושם נספה. בגטו נתמנה יודנראט חדש בראשותו של פלטיאל צגלו. השתדלויותיו לשחרר את האסירים לא נשאו פרי. הם הוחזקו בכלא חודשיים בערך. ב-4 ביוני 1942 שוב ריכזו הגרמנים את כל תושבי הגטו בכיכר מאחורי הרחוב זדונסקה. במקום ניצבו עמודי תלייה. הגרמנים הובילו לכיכר 3ו אנשים והעמידו אותם על תיבות כשידיהם כפותות וחבל התלייה על צווארם. היהודים נצטוו להתבונן בנעשה בלי להשמיע הגה. הכל עמדו והמתינו במתח לבואם של קציני הגסטפו. משהופיעו, הוקרא פסק הדין : "האנשים ייתלו משום שהשוטרים והיודנראט לא מילאו אחרי פקודות הגרמנים בשלמות". הגרמנים אילצו אנשים מן הקהל לשמוט את התיבות מתחת לרגלי הניתלים. אך הקהל לא שמר על איפוק ; אנשים פרצו בבכי ובצעקות ; הסדר הופר והגרמנים ירו בקהל. מן היריות נהרגו ונפצעו אחדים. בין אלה שניתלו היו 8 שוטרים : הרש בוימגולד, גדליהו ליכטנשטיין, חיים סולארסקי, חיים סולצאנסקי, קלמן פרל- מוטר, שמחה צוויגהאפט, הרש שמואל קוז'ני ולייב רומאנר.ידועים שמותיהם של שניים נוספים : ישראל גוטמן ומרדכי וולובסקי. באותו יום, 4.6.1942,נורו לעיני היהודים רחל ליפשיץ מבית זילברברג ושרה פולטוסקר מבית יוניש. ימים אחדים לאחר הרצח עצרו הגרמנים 100 יהודים שלא היו בידיהם אישורי עבודה וחילקו אותם לשתי קבוצות לפי מראם החיצוני : צעירים ומבוגרים. לאחר מכות תעללויות הביאו את כל העצורים למגרש שהיה בעבר שטחו של בית החרושת לעורות והם נאלצו לחפור שם בור. כשהסתיימה העבודה הפרידו הגרמנים בין הקבוצות: את הצעירים שלחו לבניין היודנראט ואת המבוגרים לבית הסוהר העירוני. ב-17 ביוני 1942 הביאו את שתי הקבוצות (הצעירים כשידיהם קשורות מאחורי הגב) למקום הבור. בשדה התאספו כבר כל תושבי הגטו. קצין הגסטפו הכריז בפני הציבור שבעת ההוצאות להורג ב-4 ביוני "הפגינו יהודי הגטו התנהגות חצופה ותוקפנית" וכדי להשליט סדר ושקט יוצאו להורג 50 יהודים נוספים. בצדו האחד של הבור הועמדה כיתת הירי: 0ו חיילים שיכורים. אל שפת הבור השנייה הובאו לפי התור קבוצות של חמישה-חמישה יהודים צעירים. עיניהם לא היו מכוסות. החיילים ירו, והיהודים, מתים ופצועים, נפלו לתוך הבור.כשהסתיימה מלאכת הרצח קברו האסירים מקבוצת המבוגרים את חבריהם תחת עינם הפקוחה של הגרמנים. לאחר שסיימו את עבודתם שוחררו האנשים לבתיהם. לאחר רצח ה-50 חיו תושבי הגטו בפחד ובחרדה מתמדת לגורלם.הברחות המזון הסתיימו, בגטו השתרר הרעב. ב-13 באוקטובר 1942 הוצאו להורג 7 צעירים, רובם מתחת לגיל 20: שי אייזנר, אברהם אלטמאן, פייביש גולדמאן, שמעון טוביאש, משה פלאם, אהרון כץ ויוסף רוטמאן. באותה תקופה (קיץ 1942) הודח יושב ראש היודנראט פלטיאל צגלו ונכלא בצ'ייחאנוב. במקומו נתמנה מנדל צ'ארקו. הוקמה גם משטרה יהודית חדשה בפיקודו של איש העולם התחתון, שלום גוטמן. בסוף אוקטובר או בתחילת נובמבר 1942 הוחזרו לגטו כל היהודים שהיו במחנות עבודה או שעבדו במשקים פרטיים. כל העבודות מחוץ לגטו הופסקו. הגטו הוקף שוטרים גרמניים. היודנראט קיבל הוראה להכין רשימות של היהודים בקבוצות של 2,000 איש. באחת הקבוצות נכללו רק אנשים זקנים, חולים ובודדים.ב-2 בנובמבר הובאו לגטו מ' קשישים וחולים מגטו שצ'גובו. ב-7 בנובמבר הובאו עוד 1,000 יהודים צ'ייחאנוב. בין אלה היו 300 יהודים ממאקוב מאזובייצקי שהיו אז במחנה עבודה בצ'ייחאנוב. ב-10 בנובמבר 1942 יצא את מ' המשלוח הראשון של זקנים, חולים ובודדים מקרב יהודי הגטו. ביניהם היו הרב ליכטיג וגם קשישים וחולים שהובאו משצ'גובו וצ'ייחאנוב. לאנשים אלה לא הותר לקחת עמם מטען כלשהו. לפי השוער שולחו כולם לטרבלינקה. היה זה הטראנספורט ה'חיד לטרבלינקה שיצא מ"בצירק ציחנאו" כולו. בימים 13 ו-17 בנובמבר 1942 יצאו לאושוויץ שני משלוחים נוספים של תושבי גטו מ' ותושבי צ'ייחאנוב. לפני שיצא השלוח לדרך נהגו הגרמנים לערוך "סלקציה". את המועמדים לגירוש, שהיו מרוכזים בטחנת הקמח שבגטו, הריצו ז'אנדארמים. אלה שלא נראו להם זריזים מספיק נורו במקום, ו הוצאו להורג ליד קיר הטחנה. בעת הסלקציה נגזלו מן יהודים כל דברי הערך והכסף שהצליחו להחביא.לאחר המשלוח השלישי (17.11.1942) נשארו במ' כנראה רק כמה מאות אנשים. הגטו התרוקן. אבל כבר למחרת,18.11.1942 הובאו למקום כ-5,000 יהודים ממאקוב מאזוביי'צקי וב-24.11.1942 הובאו יותר מ-1,000 יהודים משצ'גובו. כולם, 6,000 עד 7,000 איש, שולחו למחנה המוות באושוויץ, נראה בשלושה טראנספורטים. המשלוח האחרון ובו שרידים של יהודי מ' יצא את העיר ב-10.12.1942.רוב יהודי מ' וסביבתה נספו באושוויץ עד סוף שנת 1942. בין אלה שנשארו בחיים במחנה עד שנת 1943 היו כמה שלקחו שם חלק פעיל בארגון קבוצה של עזרה הדדית בקרב יוצאי צ'ייחאנוב וסביבתה, וכן בתנועת התנגדות במחנה אושוויץ. ביניהם בלטו משה ביילוביץ (היללו) ממ' ואריה (לייבק) בראון מריפין, שהיה חניך הגימנסיה היהודית וחבר "השומר הצעיר" במ'. בצלאל מורדוביץ, בן מ', הצליח לברוח מן המחנה ב-27.4.1944 יחד עם יהודי מסלובקיה בשם רוזין ומסר לעולם החופשי דין-וחשבון על הנעשה באושוויץ.לאחר שנסתיימה המלחמה שרדו מן המחנות רק 40 מבני מ'. הודות לעזרתם של פולנים ניצלו ב"צר הארי" הינדה רוזנברג-קראביץ עם בתה ואחיה יואל רוזנברג. יחד עם היהודים שחזרו מברית המועצות נשארו בחיים כנראה לא יותר מ-150 בני מ'. ניצולי השואה הראשונים הגיעו למ' כבר בחודשים הראשונים לאחר שחרורה. במחצית השנייה של שנת 1945 היו בעיר לכל היותר 60 יהודים, לא כולם בני המקום. כולם התגוררו יחד בבית דו-קומתי ברחוב דלוגה, שהעמיד לרשותם ראש העיר הפולני ולאדיסלאב חז'אן איש פ.פ.ס. היהודים חיו בקומונה והועסקו בבית חרושת לשמן, בטחנת גריסים ובשני קואופרטיבים שהוקמו : של חייטים ושל סנדלרים. בראש הקהילה הקטנה עמד ועד נבחר, שקיים קשר עם הוועד היהודי המרכזי בווארשה. עזרה רבה והגנה בפני כנופיות של פולנים לאומניים שהסתובבו במ' קיבלו היהודים מחיל המצב הסובייטי שחנה במקום. בראשו עמדו שני קצינים יהודיים : איליה גינצבורג ופלד. לאחר שרצחו פולנים בראציונז' הקרובה כמה יהודים ניצולי השואה העמידו גינצבורג ופלד לרשותם של יהודי מ' שתי משאיות של הצבא הסובייטי עם ליווי. במשאיות אלה עזבו את פולין עוד בסוף שנת 1945 בערך 30 יהודים. היוצאים הגיעו לברלין המזרחית ומשם המשיכו מערבה. אחדים מהם עלו לארץ-ישראל. שני הקצינים הסובייטיים הואשמו כנראה בציונות. גינצבורג הודח מן הצבא חודשיים לפני יציאתו לגימלאות וזכאותו לפנסיה צבאית נשללה. הוא חי בברית המועצות עם משפחתו במצוקה ובדחקות עד שנפטר.בשנת 1946 עדיין היו במ' 10 יהודים. הם הוציאו מן הקברים הפזורים בעיר את גופותיהם של יהודים שנרצחו במ' בעת השואה וטמנו את כולן בקבר אחים, ליד קברם של 50 הצעירים שנורו ב-17.6.1942. במקום זה הקימו היהודים גלעד ואת השטח הקיפו בגדר ברזל. באוגוסט 1946 עזבו אחרוני היהודים את מ'.