ה' ניסן ה'תשפ"ב

מלינוב MLYNOW

עיירה בפולין
נפה: דובנא
אזור: ווהלין ופוליסיה
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ- 1,263

·  יהודים בשנת 1941: כ- 615

·  יהודים לאחר השואה: כ- 35

תולדות הקהילה:

בעת מלחה"ע ה - I

עד שנות השמונים של המאה ה- 18 היתה מלינוב כפר והשתייכה לאחוזות הרוזן אלכסנדר חודקייביץ'. בשנת 1789 נתן המלך סטניסלב אוגוסט פוניאטובסקי לבעלי המקום זכות לקיים במלינוב 4 ירידים שנתיים. דבר זה נתן דחיפה לפיתוחו כלכלי של היישוב ויש לשער שעודד גם יהודים לבוא ולהתיישב בו. במשך המאה ה- 19 התגוררו במלינוב כמה מאות יהודים. בשנת 1890 היתה במלינוב שריפה גדולה ושני שלישים מבתי העיירה עלו באש. בשנים 1894 - 1895 השתוללה במקום מגיפה שהפילה בערך 50 חללים. בסוף המאה ה- 19 נולדו במלינוב כמה יהודים נודעים. בשנת 1846 נולד במלינוב הד"ר שלמה מנדלקרן מחבר הקונקורדנציה למקרא "היכל הקודש". בשנת 1898 נולד בה המשורר והסופר אלף כץ, ובשנת 1901 נולד כאן המשורר יצחק למדן, מחבר הפואמה הידועה "מסדה". בי"ז סיון תרל"ב (1872) נפטר במלינוב, בעת ביקור, ר' אהרון מקארלין, נכדו של ר' אהרון הגדול מקארלין. לקברו ("אוהל") עלו רבים מחסידיו מדי שנה בשנה. בראשית המאה ה- 20 הופעל במלינוב בית-חרושת למוצרי ברזל, שהעסיק 400 עובדים בערך. אנשים ובני משפחותיהם והירידים שנערכו כאן ואשר משכו אליהם כפריים רבים, בעיקר מיישובי הצ'כים, היוו מקור פרנסה חשוב לחנוונים ולבעלי המלאכה. כמה מיהודי מלינוב חכרו טחנת-קמח, גני פרי, זכויות דיג בנהר איקווה ועוד. באותה עת נוסד במלינוב סניף של "חובבי-ציון", שהפך להיות מאוחר יותר סניף של הסתדרות צעירי-ציון. מלחמת העולם הראשונה לא פגעה ביהודי מלינוב. הם המשיכו לספק לתושבי הכפרים מצרכים חיוניים. בשל הסכנות שבדרכים התייקרו לעתים המחירים, דבר שעורר זעם אצל הקונים. במלחמת האזרחים (1918- 1920) שוטטו בסביבת מלינוב כנופיות מזוינות. בהדרכת ועד הקהילה התארגנה במקום הגנה עצמית ובה 70 צעירים. תחילה היו אנשי ההגנה העצמית מצוידים רק במקלות ובמשרוקיות, אבל אחר-כך נרכשו למענם רובים. גם אחדים מיהודי היישוב הצטיידו בנשק חם לצורך הגנה. ואמנם, ההגנה העצמית הרתיעה את השודדים, ויהודי מלינוב לא נפגעו. ראשי ארגון ההגנה נסעו גם לדמידובקה וסייעו לתושביה בהקמת ארגון דומה.

בין שתי המלחמות

בימי השלטון הפולני לא היו שינויים בכלכלת היהודים. הירידים החודשיים המשיכו להיות מקור פרנסה חשוב, אך בשנות השלושים החלו לבוא סוחרים פולנים והתחרו עם הסוחרים המקומיים. אחדים מסוחרי מלינוב השתתפו בסחר סיטונאי של תבואות שמרכזו היה בדובנא הסמוכה; הם עסקו בקנייה ובריכוז של תבואות מכפרי הסביבה. הפעילות הכלכלית נסתייעה בקופת גמ"ח שהוקמה בראשית שנות העשרים בעזרת הג'וינט. במשך שנים אחדות פעל במלינוב גם בנק פרטי. בבחירות לוועדי הקהילות שנערכו בשנת 1928 צורפו למלינוב 5 קהילות: אוסטרוז'ץ, בורמל, דמידובקה, טרוביץ ומרוויץ. מלינוב נבחרה לשמש המרכז משום שהיתה קרובה יותר לעיר הנפה דובנא. לרבה של הקהילה המקובצת נבחר רבה של טרוביץ, ר' מרדכי נטע אקרמן, ולא הרב של מלינוב והדבר עורר מחלוקות וסכסוכים. רבה של מלינוב היה ר' יהודה גורדון והוא כיהן עד השואה ונספה בה. בעיירה היו שלושה בתי-כנסת; של חסידי אוליקה, טריסק וקארלין-סטולין שהיוו רוב בקרב יהודי המקום. החל מראשית תקופת השלטון הפולני פעלה במלינוב קבוצה ציונית שביקשה לפתח את התרבות העברית במקום. נוסדה ספרייה עברית ולסירוגין פעלו בית-ספר וגן-ילדים עבריים של רשת "תרבות". בזמן שבית-הספר היה סגור בגלל מיעוט התלמידים התקיימו לימודי השפה העברית בקבוצות קטנות בעזרת מורים פרטיים. סניף "תרבות" המקומי ארגן שיעורי ערב למבוגרים, נשפי תרבות ועוד. כאמור, לאחר מהפכת פברואר 1917 נפתח במקום סניף של "צעירי-ציון". אחד מחבריו, המשורר יצחק למדן, עלה לארץ-ישראל בשנת 1919. בשנת 1922 התארגן סניף "החלוץ" ומאוחר יותר נפתחו קנים של "השומר הצעיר" ושל "החלוץ הצעיר" ואליהם השתייכו רוב בני הנוער של העיירה. בראשית שנות השלושים הוקם קן של "בית"ר" ואחר-כך הוקמה מטעם תנועה זו גם הכשרה. תוצאות ההצבעות לקונגרסים הציוניים השונים היו כדלהלן: לקונגרס הציוני הט"ז (1929) הצביעו 17 איש. הציונים הכלליים קיבלו 4 קולות; המזרחי - 1; התאחדות השומר הצעיר - 12. לקונגרס הי"ח (1933) הצביעו 209 איש. הציונים הכלליים קיבלו 8 קולות; המזרחי - 3; רוויזיוניסטים - 1; ברית רוויזיוניסטים - 106; רשימת ארץ-ישראל העובדת - 91. לקונגרס הכ' (1937) הצביעו 88 איש. הציונים הכלליים קיבלה 15 קולות; המזרחי - 2; רשימת ארץ-ישראל העובדת - 71. לקונגרס הכ"א (1939) הצביעו 13 1 איש. הציונים הכלליים קיבלו 1 1 קולות; המזרחי - 3; רשימת ארץ- ישראל העובדת - 98; הנוער הכלל ציוני - 1.

במלחה"ע ה - II

בתקופת השלטון הסווייטי (ספטמבר 1939 -יוני 1941) היה מצבם הכלכלי של יהודי מלינוב קשה, שכן מלבד הקמת קולחוז יהודי על אדמת הרוזן חודקייביץ' לא נוצרו מקורות פרנסה חדשים. ב- 22 ביוני 1941 הופצצה מלינוב; כמה אנשים נהרגו וכמה בתים נהרסו. ב- 24 ביוני 1941 נכנס למלינוב הצבא הגרמני ומיד הוטלו על היהודים גזירות: לענוד סרט שרוול ועליו מגן- דוד, לצאת לעבודות כפייה בניקוי ההריסות, בחפירה ובחקלאות. לפי הוראת הגרמנים הוקם יודנראט שחבריו היו עסקני הקהילה לשעבר ואורגנה גם משטרה יהודית. ב- 12 ביולי 1941 נאסרו 10 צעירים ועמם רב העיירה, ר' יהודה לרנר. האשימו אותם שהם קומוניסטים פעילים וכולם נרצחו. בסתיו 1941 לקחו הגרמנים 50 איש לעבודה ברובנה. איש מהם לא חזר; כולם הוצאו שם להורג. באותה עת הוחרמו מידי היהודים כל דברי-הערך וכן רהיטים וחפצים שונים. ב- 22 במאי 1942 הורו הגרמנים ליהודים לעבור לגטו, שהוקף גדר-תיל בגובה 2 מטרים. לגטו זה הובאו גם יהודי מרוויץ, בערך 100 משפחות. הצפיפות היתה רבה - 7- 8 נפשות התגוררו בחדר. קבוצת בעלי-מקצוע נדרשים שוכנה מחוץ לגדר הגטו. בקרב היהודים התארגנה קבוצת מרי בראשות אברהם בן-ציון הולצקר. חבריה אספו כספים כדי לרכוש נשק ונפט להצתת הגטו. נרכשו גם שני רובים והם הוטמנו ב"אוהל" שעל קברו של ר' אהרון מקארלין. מסיבות בלתי ידועות לא יצא המרד אל הפועל. בכ"ח תשרי תש"ג (9 באוקטובר 1942) הוקף הגטו ויהודי מלינוב ומרוויץ הובלו לבורות שהוכנו מראש ונרצחו שם. רבים ביקשו לברוח. ידוע ש- 66 איש נתגלו לאחר מכן ונורו למוות. בורחים אחרים מצאו מחסה בכפרים צ'כיים ופולניים, בעיקר בכפר הפולני פנסקה-דולינה. במצודים שערכו הגרמנים והאו.פ.א. נספו חלק מן הבורחים. מלינוב שוחררה ב- 6 בפברואר 1944. 35 ניצולים ניסו להתיישב ברובנה, אך בשל ההפצצות והרעב חזרו למלינוב ושם עסקו, באישור השלטונות, בהקמת מצבת-זיכרון לנספים ובגאולת ילדים יהודיים מידי משפחות נוצריות. בדצמבר 1944 עברו כולם לרובנה ומשם יצאו אחר-כך אל מחוץ לפולין.