הורודלו HORODLO

עיירה בפולין

מחוז: לובלין
נפה: הרוביישוב
אזור: מחוזות לובלין קיילצה
אוכלוסיה:

יהודים בשנת 1941: כ- 994

יהודים לאחר השואה: יחידים

תולדות הקהילה:
כללי
ה' נזכרת לראשונה באמצע המאה ה-14 כיישוב בבעלותם של נסיכי ליטא. בזכות מיקומה הגיאוגרפי, על שפת הנהר בוג, התפתחה ה' ושימשה תחנת מעבר לסחורות. בשנת 1413 נחתם בה הסכם הברית על איחוד פולין וליטא. בשנת 1462 עברה ה' לידי מלכות פולין. המלך קז'ימייז' יאגלו העניק לה מעמד עירוני והיתר לקיים יום שוק שבועי ושני ירידים שנתיים. האוכלוסייה המקומית היתה מורכבת מפולנים, אוקראינים ויהודים.
התפתחותה הכלכלית והדמוגרפית של ה' היתה נתונה לעליות וירידות, בעיקר עקב המלחמות והפלישות התכופות אך גם בשל אסונות אחרים. בשנת 1500 נהרסה העיירה בידי הטטרים, בשנת 1648 סבלו התושבים מידם הקשה של חיילי חמיילניצקי, ובשנת 1706 נפלה ג' בידי חילות מלך שוודיה קרל השביעי. בשנת 1850 פרצה בעיירה שרפה גדולה שכילתה רבים מבתיה.
בעקבות חלוקתה השנייה של פולין (בשנת 1793) עברה ה' לריבונותה של אוסטריה ולבעלותו של האציל הפולני קייטאן ויניאבסקי; בשנת 1807 נכללה ב"נסיכות ודשה", ומשנת 1815 עד למלחמת העולם הראשונה היתה בתחומי מלכות פולין הקונגרסאית. בשנת 1915 נכבשה ה' בידי האוסטרים והגרמנים, שהחזיקו בה עד 1918.
יישוב יהודי היה בה' כבר במחצית השנייה של המאה ה-16. בשנת 1648, בגזרות ת"ח-ת"ט, נטבחו רוב בני הקהילה בידי כנופיותיו של חמיילניצקי, ונותרו רק 13 ניצולים.
במחצית הראשונה של המאה ה- 18 הוקמה הקהילה מחדש והחלה לגדול ולהתפתח. בשנת 1765 ישבו במקום 220 יהודים, ובבעלותם היו 29 בתים ו-8 חנויות. רובם התפרנסו ממסחר ומיעוטם עסקו במלאכה. ארבעה יהודים עסקו בייצור ובשיווק משקאות חריפים, ואחדים חכרו את הזכויות לגביית מסים כמו מס ממכירת מלח, מס שוק, מס על שימוש במאזניים וכו'. בה' היתה באותן שנים קהילה מאורגנת ולה בית-כנסת בנוי עץ, בית-מדרש ובית-עלמין.בית-הכנסת הראשון עלה באש בשנת 1850, וב-1865 הוקם במקום בית-כנסת חדש מלסנים. בה' היו שלושה בתי-עלמין יהודיים ; שני העתיקים ביותר שכנו ליד הנהר (לא רחוק מכיכר השוק) ומחוץ לעיירה; בית-העלמין החדש שכן בדרך לכפר סטריז'וב.
ה' היתה עיירה חסידית מובהקת. רוב רבניה השתייכו לחסידות רדזין, אבל היו בה גם "שטיבלעך" של חסידי גור, טריסק ובלז. מבין רבני הקהילה בראשית המאה ה-18 ידוע לנו רק שמו של ר' בנימין זאב ב"ר יקותיאל, מחבר "ענף עץ עבות" (אופנבך 1719). במחצית השנייה של המאה ה-19 כיהן בה' ר' יקותיאל ב"ר יוסף אליעזר גלרנטר. חתנו, ר' משה לייב הלוי ברמן, מחבר "תפארת בנים", ספר השו"ת "חק משה" (ורשה 1927), "זכרו תורת משה" (בילגוראי 1938) ו"קול יהודה", כיהן בה' משנת 1889 עד לימי הכיבוש הנאצי. הרב ברמן נספה בשואה.
לקהילת ה, השתייכו גם יהודים מכפרי הסביבה סטריז'וב, ריבינה, קובלה, קופילוב, ליסק ומטש. בראשית המאה ה-20 נבחרו לראשונה גם כמה יהודים למועצת העיר ה'.
בימי מלחמת העולם הראשונה הטילו הכובשים האוסטרים והגרמנים מסים כבדים על תושבי ה' והחרימו סחורות שבבעלותם. רבים מבני הקהילה הגיעו עד פת לחם. בה' התארגן "ועד עזרה" יהודי, ובתמיכת הג'וינט הוקם בית-תמחוי למען הנזקקים.
גם בתום המלחמה הוסיפו רוב יהודי המקום לעסוק במסחר זעיר וברוכלות, ומיעוטם התפרנסו ממלאכה. הרוכלים היהודים נסעו בין הכפרים עם מרכולתם וקנו מן האיכרים תוצרת חקלאית. בין בעלי המלאכה היהודים היו חייטים, נגרים וסנדלרים. שלושה יהודים היו שואבי מים, וכמה אחרים היו חוטבי עצים וסבלים. באותן שנים התארגנו בעלי המלאכה היהודים והקימו איגוד מקצועי משלהם. ביזמתם של בעלי המלאכה והחנוונים היהודים נוסדה "קופת גמילות חסדים", שסייעה לבעלי עסקים קטנים בהלוואות ללא ריבית. עם ארגוני הסעד והצדקה היהודיים נמנו גם החברות "לינת צדק", "הכנסת אורחים" ו"אגודת נשים", שחילקה לתלמידי החדר ארוחות קלות וחלב.
בתקופה שבין שתי מלחמות העולם נשתמר בקהילה ההווי הדתי-מסורתי, אבל בד בבד גברה גם השפעתה של התנועה הציונית לזרמיה השונים - "הציונים הכלליים", "פועלי ציון" והרוויזיוניסטים. במקום נוסד גם סניף "החלוץ". בוועד הקהילה היה ייצוג הן לאורתודוקסים והן לציונים. ראשי הקהילה האחרונים היו פתחיה בלאט ואהרן חיים פדר, שניהם מחסידי רדזין. במועצת העיר של ה' היו 24 נציגים - 12 פולנים, 6 אוקראינים ו-6 יהודים.
רבים מילדי הקהילה הוסיפו ללמוד בחדר המסורתי,כמימים ימימה, וחלקם למדו בבית-הספר העממי הפולני שבעיירה. בשנות ה-20 הקימו הציונים בה' בית-ספר יסודי עברי של רשת "תרבות", ולידו ספרייה ציבורית ובה ספרים בעברית וביידיש. ליד בית-הספר הזה היה גם מועדון תרבות שהתקיימו בו חוגים שונים, בעיקר לספרות ולדרמה.
ב-26 בספטמבר 1939 נפלה ה' בידי הגרמנים. מיד עם בואם פרצו החיילים את חנויות היהודים והפקירו את הסחורות לתושבים הפולנים. כעבור ימים אחדים נסוגו הגרמנים מה' ובמקומם נכנסו אליה חיילי הצבא האדום. ואולם הסובייטים נשארו בעיירה רק שבועיים, ואחר-כך נסוגו מזרחה אל מעבר לנהר בוג, על-פי הסכם מולוטוב-ריבנטרופ שבין גרמניה וברית-המועצות. יחד עם חיילי הצבא האדום עזבו את ה' גם מקצת היהודים ועברו לאזור הכיבוש הסובייטי במזרחה של פולין.
מיד עם שובם של הגרמנים החלו בעיירה רדיפות ומעשי התעללות ביהודים. רבים נחטפו לעבודות כפייה. על היהודים הוטל עוצר, וכל היוצא מפתח ביתו בשעות הערב והלילה נורה למוות. בסוף 1939 נצטוו כל היהודים מבני 12 ומעלה לענוד סרט זרוע לבן שבמרכזו מגן-דוד כחול. יהודים שגרו בדירות מרווחות פונו מהן ושוכנו בדירות קטנות וגרועות יותר, משפחות אחדות ברירה אחת. מחמת הצפיפות והרעב התפשטה בקרב היהודים מגפת טיפוס שהפילה חללים רבים.
גם בה' מינו הגרמנים יודנראט. באביב 1941 הורו הגרמנים לפולנים תושבי המקום להרוס את בית-הכנסת. גם הגדר שסביב בית-העלמין היהודי נהרסה, והשטח שימש שדה מרעה לצאן ולבקר. בקיץ 1941, עם פרוץ המלחמה בין גרמניה וברית-המועצות, החמיר המצב עוד יותר. היהודים נדרשו להוכיח שהם עובדים אצל איכרים לא-יהודים, ואלה מביניהם שלא היו בידיהם אישורי עבודה גורשו מן העיירה. יהודים התחננו בפני איכרים שייאותו להעסיקם והציעו להם כסף תמורת תעודות- עובד. גם כדי לקיים את נפשם נאלצו היהודים למסור לאיכרים בגדים וכלי בית בסחר חליפין תמורת מזון. עם הזמן נותרו היהודים ריקים מכל רכושם וחפציהם, מלאי המזון אזל, והיה מחסור בעצים להסקה.
בראשית 1942 נודע ליהודי ה' על חיסול קהילות אחרות באזור. באביב 1942 יצאו חברי היודנראט להרובישוב (ע"ע) כדי להשתדל אצל השלטונות הגרמנים שיבטלו את גזרת הגירוש מה', ואולם הגרמנים לא השיבו לחברי המשלחת דבר. תחת זאת תפסו את פתחיה בלאט, מראשי משלחת היודנראט, והוציאוהו להורג.
שמונה ימים לאחר חג הפסח תש"ב (1942) היתה בה' פעולת גירוש ראשונה. 680 גברים, נשים וטף רוכזו בכיכר השוק וגורשו לאוחניה (ע"ע) הסמוכה. רק יהודים שעבדו אצל בעלי אחוזות ואיכרים ניצלו מן הגירוש הזה. ושלושה יהודים שהסתתרו נתפסו ימים אחדים לאחר הגירוש והוצאו להורג בבית-העלמין היהודי. בבתיהם של המגורשים השתכנו תושבים לא-יהודים, ומקצת הבתים נהרסו בידי איכרים, שנטלו לעצמם את חומרי הבנייה. ימים אחדים אחרי חג השבועות תש"ב גורשו גם שאר יהודי ה' לאוחניה לאוחניה. ב-10 ביוני 1942 הובלו יהודי אוחניה, ועמם גם המגורשים מה', לתחנת הרכבת של מיונצ'ין, ושם הפרידו מתוכם את הזקנים, הנשים והילדים, העלו אותם לקרונות משא והובילו אותם למחנה ההשמדה סוביבור. רבים מהם, ובפרט אלה שהתנגדו לגירוש, נרצחו עוד בתחנת הרכבת במיונצ'ין.
בני הנוער והגברים הכשירים לעבודה, שהופרדו ממשפחותיהם בתחנת הרכבת, חולקו לשתי קבוצות. קבוצה אחת הוחזרה לאוחניה ומשם נשלחה לעבודה באחוזת סטז'ין, ואילו אנשי הקבוצה השנייה נשלחו למחנה הריכוז סטאווי שליד חלם. בסתיו 1942 רצחו הגרמנים גם את היהודים שעבדו בסטז'ין.
תושבי האזור, שהיו ידועים בנטיותיהם האנטישמיות, לא אפשרו בדרך כלל ליהודים למצוא מקום מסתור, וגם המעטים שהצליחו להימלט ליערות נתפסו על-פי רוב ונרצחו, או הוסגרו לגרמנים. בין היחידים שניצלו בכל זאת בידי איכרים היתה בחורה יהודייה, פריידל פרלמוטר שמה. במשך שנתיים הסתתרה פריידל אצל זוג איכרים פולנים, מייטק וקטיה בודנייבסקי, שדאגו לכל מחסורה.