וארטה WARTA

עיר בפולין
מחוז: לודז'
נפה: שייראדז
אזור: לודז' והגליל
אוכלוסיה:

בשנת 1941: כ- 4,108

יהודים בשנת 1941: 1,500-2,000

יהודים לאחר השואה: כ-25

תולדות הקהילה:
הישוב היהודי עד 1918
וארטה נוסדה ב- 1255, וזכתה במעמד-עיר ב- 1507. במאות ה- 15 וה- 16 התפתחה כלכלת העיר (מסחר ומלאכה), והשפעה רבה השפיעו על כך הכינוסים הארציים של האצולה והכמורה שהתכנסו בה. דליקות רבות נפלו בעיר (בשנים 1507, 1757, 1799, והעזה שבהן - 1882) ובלמו את התפתחותה. העיר נהרסה כמעט עד היסוד בה בפלישת השוודים ב- 1656. במאות ה- 19 וה- 20 נבלמה התפתחות התעשיה בעיר בגלל העדר חיבור למערכת-הרכבות.
הישוב היהודי בוארטה נוסד במחצית הראשונה למאה ה- 16, והיה אחד הראשונים באזור זה. אוכלוסיו היו מהגרים ממוראביה ויהודים מערים אחרות בפולין. ב- 1564 היו ליהודים בוארטה 6 בתים, וב- 1616 - 17 בתים. התפתחות הישוב נבלמה בתקופת מלחמת השוודים, שבה נשרפו רוב בתיהם של היהודים, חלק מהם נספו במגיפה והשאר נטשו את העיר. חידוש הישוב בשנות ה- 60 למאה ה- 17 נתקל בקשיים: מיעוט האמצעים, הנסיונות של העירונים הנוצרים בוארטה להגביל את המסחר והמלאכה של היהודים, ההגבלות בקניית פרוות ובעיבודן, בשחיטת בקר, במסחר הבשר, והגדלת התשלומים והארנונות של היהודים לאוצר המלכות, לעירייה ולמנזר הברנארדינים שבמקום. לאחר שתדלנות נמרצת של הקהילה העניק לה המלך ב- 1671 פריווילגיה, שאישרה את הפריווילגיות הקודמות שניתנו ליהודי וארטה וכללה גם כמה סעיפים חדשים: בין השאר בוטלו ההגבלות על קצבים יהודים במסחר הבשר, הותר לפרוונים יהודים לייצר ולמכור פרוות וכובעים, ניתנו הקלות ליהודים המשקמים את בתיהם, ואפילו נדחו לזמן-מה תשלומי המשכנתאות על מגרשים. דחיית פרעון-החובות היתה חשובה מאוד נוכח חובה העצום, בממדי הימים ההם, של הקהילה - 35 אלף זלוטי בשנים 1681- 1790-וקשייה לשלם ריבית וריבית דריבית. הקהילה כרעה תחת נטל החובות, מה גם שבמאה ה- 18 הטילו אוצר-המדינה והעירייה מסים חדשים על היהודים. במחצית השנייה למאה ה- 18 השתדלו העירונים, בתמיכת השלטון המרכזי, לסלק את היהודים בו, מחכירת הייצור-והשיווק של הבירה והיי"ש. לא ייפלא איפוא, כי הקהילה ראתה עוגן-הצלה בפריווילגיה הנ"ל, והשתדלה לאישורה על ידי שאר מלכי פולין, עד האחרון בהם בכלל. לא תמיד עמד כוחה של פריווילגיות-המלך להגן ביעילות על יהודי וארטה. פעמים הרבה עלה בידי העירונים להגביל את מקורות-הפרנסה של היהודים ולהטיל עליהם תשלומים וארנונות חדשים. על אף הקשיים גדל הישוב היהודי בוארטה וב- 1791 כבר היו בידי יהודים 35 בתים (כ-%20 של כלל הבתים), ומספר הנפשות עלה ל- 389 (1794). בתקופת שלטון הפרוסים (החל ב- 1793) בוארטה הכביד ידו על הישוב היהודי (כפי שהכביד בערים אחרות בתחום הכיבוש הפרוסי) משטר המינהל והמס של שלטונות-הכיבוש, וכמה סוחרים ובעלי-מלאכה יהודים נאלצו לנטוש את העיר. בתקופת פולין הקונגרסאית פעלו העירונים בוארטה להגבלת זכות- המגורים של יהודים בעיר ולייסוד רובע יהודי, אך השיגו רק את תקנת המימשל המרכזי, המגבילה את זכות היהודים לרכוש נכסי-דלא-ניידי ברחובות-העיר המרכזיים (בעיקר - בכיכר קושה), ותקנה זו עמדה עד 1862 (עד ביטול הגבלת מגורים של היהודים בפולין הקונגרסאית כולה).
פרנסתם של יהודי וארטה במחצית השנייה למאה ה- 18 היתה בעיקר על המסחר והמלאכה. ב- 1793 היו בין 49 בתי-אב שנסקרו 22 סוחרים וחנוונים, 22 בעלי-מלאכה (רובם פרוונים), 2 פונדקאים, 2 גלבים. בתקופה הראשית של פולין הקונגרסאית נעשו נסיונות לתעש את העיר. היהודי יואכים וולשטין ייסד בית-חרושת לאריגה, ותושב פולני ייסד בית- חרושת לסבון. מיפעלים אלה לא האריכו ימים. בשנות ה- 90 למאה ה- 19 מנתה כל התעשייה במקום: 2 בתי-חרושת לשמן, 2 בורסקאיות, 2 בתי-חרושת לסבון, בית-חרושת לסוכר (מיפעלים קטנים אלה היו בידי יהודים), 10 טחנות-רוח (בידי נוצרים). בשלהי המאה ה- 19 או בראשית ה- 20 ייסד בר מונטר מצבעה לאריגים, ושרת את איכרי הסביבה שארגו בביתם. מקור הפרנסה העיקרי של היהודים המשיך להיות המסחר (בעיקר הזעיר) והמלאכה. כמה מבעלי הבוסתנים וגני-הירק בעיבורה של העיר, כמניין-וחצי מספרם, היו מן האמידים.
בראשית מלחמת העולם ה-I ירדו לחיי הישוב היהודי בו, יחידות קוזאקים, שחנו בעיר לאחר שהדפו את יחידות הגרמנים. הקוזאקים שדדו, אנסו, וגם הרגו כמה יהודים. לאחר מיתקפה חדשה כבשו הגרמנים מחדש את העיר, ואז פקדה את היהודים תקופה קשה מבחינה כלכלית: החרמת סחורה, קפאון במסחר ובמלאכה, מחסור במזון.
תעודות מהמחצית הראשונה למאה ה- 16 מעידות על קיום קהילה עצמאית בוארטה. ב- 1534 נבנה בית-הכנסת הראשון, והשני - הגדול יותר - ב- 1641. לא נודעו שמות הרבנים בוארטה בשלהי המאה ה- 17 ובמחצית הראשונה של ה- 18. אולם תעודות מתקופה זו מעידות, כי הקהילה העסיקה רב, ותקן-הרבנות נכלל בתקציב. במחצית השנייה למאה ה- 18 היה אחד הרבנים בוארטה ר' שמעון בר' וולף. בראשית המאה ה- 19 גברה בקהילה השפעת החסידים, ועל כס-הרבנות עלה ב- 1824 או 1826 ר' משה נחמיה הכהן, אחד מטובי תלמידיו של החוזה מלובלין ושל ר' שמחה בונים מפשיסחא. הוא נולד ב- 1790 בוארטה לר' בנימין ביינוש, תלמידו של ר' עקיבא אייגר, וניהל חצר בוארטה בכל תקופת כהונתו. בנוהגו הלך אחר יסודות החסידות העממית נוסח-פשיסחא, והוסיף עליהם רעיון משלו, כי העיקר בעבודת-הבורא הוא השמחה ושמחת-העבודה. זה גם מקור כינויו "רבי של שמחה". כאדמו"ר של "פשוטי העם" נתקל בוארטה בהתנגדותם של חסידים מחצרות אחרות ושל מתנגדים, שנלחמו בו בלי לברור באמצעים וטרחו לערער את זכותו לכהן ברבנות. כדי לקנטרו הרבו לשאול שאלות מסוכנות וטרדניות, שעליהן לא רצה ר' משה נחמיה להשיב, או לא ידע להשיב. הגיעו דברים לידי כך, שנתמנה בית-דין של שלושה רבנים, שפסק כי על ר' משה נחמיה לבקש מחדש סמיכות לרבנות. ר' משה נחמיה הגיב בהתפטרות מכהונת הרב בוארטה, לאחר 13 שנות כהונה. זמן-מה שימש אחריו ברבנות בוארטה ר' יהודה לייבוש רוטביין, לימים רבן של גרוייץ ושל גורה (נפטר ב- 1862). החל ב- 1851 ועד מותו (1891) היה רבה של וארטה ר' יוסף גרשון, בן ר' משה מדז'יאלושין, (בעל "תיקוני שבת"). ר' יוסף גרשון, תלמידו של ר' מנדל מקוצק, ניהל חצר ונודע ברבים כאדמו"ר מדווארט. אחריו עלה על כס-הרבנות בוארטה (1892) אחד הדגולים רבניה של פולין בתקופה ההיא, ר' מאיר דן פלוצקי (נולד ב- 1866 או 1867) בן ר' חיים יצחק בר פלוצקר מקוטנו. רבנים מכל קצווי פולין ואף מחוצה לה ביקשו מפיו פסקי-הלכה. הניח אחריו חיבורים רבים, ביניהם: "חמדת ישראל" על ספר-המצוות לרמב"ם; "כלי-חמדה", על חמישה חומשי תורה; "שאלו שלום ירושלים", ביקורת על סדר קדשים שנתפרסם בהונגריה, שהוגדר כביכול כסדר של תלמוד ירושלמי; "חמדת שלמה" על אורח-חיים; "תוכחת מוסר" - אוסף דרשות משלו; שו"ת על ארבעה ספרי שולחן-ערוך; "חידושי תורה". ב- 1918 יצא ר' מאיר דן את וארטה, והלך לכהן ברבנות באוסטרוב מאזובייצקה. בשנות חייו האחרונות (נפטר ב- 1928) עמד בראש ישיבת "מתיבתא" בווארשה. היה עסקן פעיל באגודת-ישראל, וזמן מה שימש יו"ר אגודת הרבנים בפולין. במחצית השנייה למאה ה- 19 פעלה בוארטה ישיבה, שייסד ר' שאול משה זילברמן, רבה של ויירושוב, ששהה בוארטה, סמוך על שולחן חותנו. אחריו עמד בראש הישיבה ר' יעקב יהודה קוזיול. חלוצי החיים הפוליטיים המודרניים בישוב היהודי בוארטה היו קבוצות הציונים, שהתארגנו בשנים 1905- 1906. בשנים אלו ניכרה גם פעילותם של המהפכנים בוארטה. שניים מהם, אייזיק דובז'ינסקי וולף גראבינר הוגלו לסיביר ב- 1908. בתקופת הכיבוש הגרמני במלחמת העולם ה-I גברה פעולת הקבוצות הציוניות, ומהן נוסדו הציונים הכלליים ופועלי- ציון, שלידם נוסדה ספרייה. בתקופה זו נוסד גם האיגוד לספורט ולהתעמלות "טורנפאריין". על היוזמה החברתית המוגברת העיד ייסוד המטבח העממי, שעסק בתקופת סיום המלחמה ולאחר סיומה בחלוקת מצרכי-המזון - תרומת הג'וינט - בעיקר לילדים ולנפגעי מגיפת טיפוס-הבהרות. ב- 1918 נוסד בוארטה גן-ילדים יהודי.

בין שתי המלחמות
במבנה המקצועי של היהודים בוארטה לא חלה תמורה בתקופה שבין המלחמות. מקורות הפרנסה העיקריים הוסיפו להיות המסחר, בעיקר -הזעיר: רוכלי-הכפרים ובעלי-דוכנים. הענף השני- המלאכה: חייטים, כובענים, סנדלרים, פחחים. כשני מניינים משפחות התפרנסו מחכירת גני-פרי בכפרים ובמשקים הסמוכים, וכן בקנייה סיטונית של הפרי והספקתו ללודז'. היו גם בין היהודים כמה מגדלי-פירות ומגדלי- ירקות.
ראשונים במספרם ובהשפעתם בין הגופים הפוליטיים בוארטה היו הציונים. ערב הבחירות לקונגרסים הציוניים נמכרו בו, קרוב ל- 300 שקלים. בבחירות לקונגרס ב- 1937 הצביעו: 108 - הציוניים הכלליים (עת לבנות), 70- המזרחי, 128 - הליגה למען ארץ-ישראל העובדת. בין תנועות- הנוער בלטו גורדוניה (נוסדה ב- 1931), החלוץ (נוסד בשנות ה- 20, ולו קיבוץ-הכשרה בוארטה החל ב- 1932), צעירי-מזרחי (נוסד ב- 1922). בחסות הציונים פעל בוארטה חוג לדראמה. ההכנסה מהופעותיו התכופות הוקדשה למטרות ציבוריות. אגודת-ישראל פיתחה פעילות (כדרכה בערים אחרות) בעיקר ערב הבחירות להנהלת-הקהילה ולעירייה, ייסדה בשנים הראשונות לאחר המלחמה איגוד-בנות בנות-יעקב וכן בית-ספר בית-יעקב. הבונד, שמספר חבריו מועט, עסק בעיקר בענייני תרבות: ספרייה ותזמורת.
בבחירות להנהלת-הקהילה ב- 1931 זכו הציונים ברוב: הציונים הכלליים - 2 מנדאטים, המזרחי - 1, בלתי- מפלגתיים (למעשה, בהשפעת הציוניים) מנדאט 1; אגודת- ישראל - 3 מנדאטים. בראש הקהילה עמד אז לייב לייזר לנצ'יצקי, מחסידי סוכאצ'ב, שנתמך על ידי הציונים. בין שתי המלחמות (החל ב- 1920) היה רבה של וארטה, ר' אליהו לאסקובסקי, (יליד 1886), לשעבר רבה של גלובנו. הוא למד בחצרו של האדמו"ר מסוכאצ'ב, הצטרף לשושלת זו ושמר על ידידותו עם אחרון האדמו"רים שלה, ר' דוד בורנשטיין. לפי שהיטיב לשלוט בלשון הפולנית, שימש שנים רבות חבר בוועדת-החינוך של עיריית וארטה.
מלבד מוסדות-העזרה המסורתיים כגון ביקור-חולים, גמילות-חסדים וכיוצא באלה פעלו גם בתקופה שבין המל- חמות שני בנקים, שהלוו בריבית נמוכה לסוחרים ולבעלי- מלאכה יהודים. עובדה מעוררת פליאה היא, שבבית-חולי- הנפש שבמקום - אחד המוסדות היהודיים הגדולים בארץ - טיפלה דווקא חברה-קדישא של וארטה.

השואה
משפרצה מלחמת העולם ה-II התחילו תושבי העיירה להימלט אל ערי הסביבה וכפריה, שכן וארטה מרוחקת רק 60 ק"מ מגבול גרמניה. בקרבות נפגעה העיר בהפגזות, ובעיקר - הרובע היהודי. בין השאר נהרס גם בית-הכנסת. לאחר כיבוש העיר בידי הגרמנים לאט לאט שבו הפליטים. היהודים מצאו את בתיהם שדודים. אחת עבודות-הכפייה הראשונות שהטילו הגרמנים על היהודים היתה קבורת חללי המלחמה בוארטה עצמה ובסביבה. בימים הראשונים לכיבוש כינסו הגרמנים את היהודים בפארק העירוני (או בכיכר השוק), הכו אותם וגזזו קרחות בשערם. בשבועות הבאים חטפו יהודים ברחובות וגזזו (או תלשו) את זקניהם. גורל זה פקד גם את הרב, ר' אליהו לאסקובסקי. החטופים נשלחו גם לעבודות- כפייה שונות. היודנראט, שנתמנה בפקודת הגרמנים, היה חייב לספק יום-יום צוותי-עבודה, ולשלם מס-עונשין גבוה. בנובמבר או בדצמבר 1939 ציוו השלטונות על כל היהודים לצאת את העיר, מפני שצורפה לרייך, ועל כן אסורים בה מגורי-יהודים. היהודים הורשו לקחת עמם 100 ק"ג מיטען לנפש. ההודעה אמרה, כי היהודים ישולחו לאזור לובלין, ושם יזכו לדירות ולתנאי-קיום הוגנים, כמוהם כפולנים. על אף צו-השלטונות להתחיל את הגירוש ממחרת היום, חלפו ימים אחדים עד שעלה בידי היודנראט להכין את הטראנספורט הראשון. הגרמנים כיוונו את המשולחים אל תחנת- הרכבת, שם עיכבו אותם כל הלילה, ואחר כך ציוו עליהם לשוב העירה. בכך נסתיימה הפעולה. לא ידוע, מדוע לא בוצע הגירוש, ייתכן, כי בשל חוסר-רכבות. בשובם מצאו היהודים את בתיהם שדודים.
בפברואר 1940 הוקם הגיטו ברובע שכמעט כולו מאוכלס יהודים - בסביבת בית-המדרש. הגיטו לא גודר. בתחומו נשארו כמה משפחות פולנים, והם הורשו להוסיף ולהתגורר שם. רשמית נאסרה על היהודים היציאה מהגיטו. אולם, על גבולותיו שמרו שוטרים יהודים בלבד, ועל כן לא היתה החמיקה קשה, וקלה אף יותר היתה כניסתם של פולנים לגיטו. הגרמנים התירו לבעלי-המלאכה היהודים לעשות את מלאכתם, בתנאי שייענו בראש-ובראשונה לצורכי השלטון הגרמני ולפקודותיו. היודנראט ביקש למצוא עיסוק לבעלי-המלאכה הרבים בגיטו, בעיקר לחייטים, לסנדלרים ולפרוונים, והציע לראש-העיר לייסד סדנות. חלק מההכנסה יוקדש לשיקום העיר ההרוסה. ואכן, בפקודת ראש-העיר ביצעו קבוצה של 250 חייטים ופרוונים יהודים הזמנות של הצבא הגרמני. לא נודע, האם היו הסדנות הללו בתחום הגיטו, או שהיהודים יצאו לעבוד אל מחוץ לתחומו. ראש- העיר העסיק גם כן בעבודה חקלאית (במשקים שהיו בשעתם בידי יהודים) מספר רב של יהודים צעירים, ונהג בהם יפה. אבל מקור-הפרנסה העיקרי של יהודי הגיטו היה בהזמנות הפרטיות של אוכלוסי הסביבה. הפולנים היו באים לגיטו, קונים את מוצריהם של בעלי-המלאכה, ומביאים עמם מצרכי-מזון.
ירד לחייהם של היהודים השילוח למחנות-העבודה באזור פוזנאן: המחנות לנצינגן-יוניקובו, לשנו ובמקומות אחרים. בשלהי 1940 התחילו השלטונות לגייס צעירים יהודים לעבודה במחנות. תחילה התייצבו מתנדבים רבים, מפני שהגרמנים הבטיחו תנאים נוחים במחנות, שפע של מזון והיתר לשלוח את שכר-העבודה הביתה. בינואר 1941 יצאו אנשי המשלוח הראשון, 80- 100 צעירים. אולם עד מהרה התחילו להגיע מכתבים לוארטה, ובהם ידיעות על התנאים האיומים במחנות, ותחנונים למזון וללבוש. מעתה הפסיקו הבחורים להתנדב, והגרמנים התחילו בשילוח-כפייה, תחילה-שילוח צעירים בלבד, אחר כך גם - צעירות, ובמרוצת הזמן- גם גברים מבוגרים יותר. בעלי-מלאכה ופועלים המועסקים על ידי הגרמנים היו פטורים מהשילוח. לאחר החטיפות-למחנות ירד מספר האוכלוסים היהודים בוארטה ב- 1941 ל- 1,300 נפש בקירוב, ובקיץ 1942 - לכ- 1,000 נפש. היודנראט ומשפחות המשולחים-לעבודה ביקשו לשלוח חבילות מזון ובגדים לבני משפחותיהם, אך השלטונות קבעו הגבלות מחמירות: חצי ק"ג לחם לאיש, אחת ל- 2- 3 שבועות. מכיוון שהורשו לשלוח מלבושים לעתים תכופות יותר, היו היהודים מסתירים בחבילות אלו פרוסות לחם. כשגילו הגרמנים את התחבולה, אסרו מספר יהודים. בידי היודנראט עלה לפדות את האסורים במחיר 35 אלף מארק, שנאספו באוכלוסיה.
בל"ג בעומר תש"ב ערכו הגרמנים בוארטה תלייה פומבית של 10 (או 12) יהודים. הנדונים היו: יו"ר היודנראט לונדון, הרב אליהו לאסקובסקי ובנו, שמואל ירוזולימסקי (מנהיג הציונים הכלליים), מוטל רוטשטיין (יו"ר אגודת ישראל), פייביש מאירוביץ' (לשעבר בעל-משק ליד וארטה), עזרא רוזנוואלד, משה שמעון קלינובסקי, לאנדסברג, ולפי ההשערה- עוד 2- 3 יהודים. חלק הנדונים היו חברי היודנראט. לפי אחת הגירסות, נאסרו הרב לאסקובסקי ובנו ונתלו על שהרב פנה לראש הנפה משנודע לו על עשרת היהודים שנדונו לתלייה, וביקש רחמים עליהם. היהודים נצטוו לבנות את עמוד-התלייה על המגרש שעליו עמד בשעתו בית- הכנסת. ביום ההוצאה להורג ציוו הגרמנים לשוטרים היהודים להביא אל הגרדום את כל האוכלוסים היהודים ולאסור עליהם, באיום בעונש-מוות, כל בכי וביטויי-יאוש-וצער. גם הפולנים באו בהמוניהם להסתכל בחזיון המחריד. השוטרים היהודים נצטוו להביא את הנדונים ולבצע את גזר-הדין. אחיו של אחד השוטרים היה בין הנדונים, ואך מקרה הוא שלא נאלץ לשלשל עת עניבת-החנק על צוואר אחיו. לפני ביצוע גזר-הדין הודיעו הגרמנים לקהל, כי עונש-המוות נגזר על אנשים אלה על שליחה בלתי-חוקית של לחם למחנות העבודה, ואכן היה בין הנדונים עזרא רוזנוואלד, מארגן שליחת הלחם. העדים מציינים את עמידת הגבורה של הרב לאסקובסקי, שאמר לפני התלייה דברי עידוד אל כל הנדונים, קרא להם לקבל את הדין בגאווה, כיאה לבניו של עם הנצח, דיבר על יום הגאולה של ישראל, אמר וידוי בקול רם וציווה ליהודים לנקום את נקמת הרוגי-המלכות. אחר כך ביקש כי יקברוהו במלבושיו, כדין. גם שאר הנדונים עמדו בגבורה בנסיונם האחרון. לאחר התלייה פוזרו היהודים. רק למחרת הורשו להוריד את הגוויות מעמוד-התלייה, אך קבורתן-כדין לא הותרה.
הגיטו חוסל כעבור חודשיים-שלושה: בימים 25.8.1942- 24 שולחו יהודי וארטה רובם, כאלף מספרם, אל מחנה-ההשמדה בחלמנו. מספר מסויים של גברתנים צעירים שנבחרו בסלקציה, שולחו לגיטו לודז'. ביניהם היו מקצתם של עובדי המשקים שבסביבה, שהוזכרו לעיל. קבוצת חולים - בעיקר המאושפזים בבית-החולים - נורו במקום בידי השוטרים הגרמנים.
מספר היהודים תושבי וארטה בפרוץ המלחמה, שבילו אותה, נאמד ב- 50 נפש, ויש אומרים - 200. רובם היו אסורים במחנות הנאצים. מבין יהודי וארטה שהצליחו להימלט בשעת חיסול הגיטו ולהתחבא זכה אך אחד ליום-השחרור. לאחר המלחמה ישבו בוארטה זמן קצר כ- 25 איש משארית-הפליטה, שבאו להאחז בעיר-המכורה. אך גם הם נטשו את העיר מפחד רציחות-היהודים, שהלכו ורבו בסביבה בשנים הראשונות לאחר המלחמה.