תרומות
וויסלוויצה WOJSLAWICE
עיירה בפולין
מחוז: לובלין
אזור: מחוזות לובלין קיילצה
אוכלוסיה:
בשנת 1941: כ- 2,270
יהודים בשנת 1941: כ- 835
יהודים לאחר השואה: יחידים
תולדות הקהילה:
ו' נזכרת בתעודות מן המאות ה-14 וה-15 כעיר פרטית של בני אצולה פולנים. בעליה בשנת 1680, סטפן צ'רנייצקי, היה קרוב משפחה של ההטמן צ'רנייצקי הידוע. בו' התקיימו 6 ירידים שנתיים. שרפה גדולה בשנת 1497 גרמה לעיר נזק כבד, אבל היא שוקמה במהרה. לאחר השרפה פטר מלד פולין את תושבי העיירה מתשלום מסים למשך 5 שנים. השרפות התכופות חזרו ונשנו. בשנת 1778 כילתה שרפה גדולה את רוב הבתים בעיירה. במאה ה-19, כשו' נכללה במלכות פולין הקונגרסאית, התפתחה מעט הכלכלה המקומית, ובשלהי המאה היו במקום בית-חרושת לבדי צמר וכנראה גם בתי-מלאכה גדולים. ואולם בימי מלחמת העולם הראשונה וגם לאחריה, בתקופת פולין העצמאית, שותקה הפעילות הכלכלית המקומית כמעט כליל.
יהודים יחידים תושבי ו' נזכרים לראשונה בתעודות מן המאות ה-15 וה-16. בשנת 1588 הועמד לדין גלב יהודי מו', מ)ויר, שלא שילם מס בסך 15 פלורין בגין עיסוקו.בספר שו"ת של ר' משה איסרלס (הרמ"א) מאמצע המאה ה-16 נזכר יהודי מו' שהצטרף לגדוד דרגונים בלובלין (ע"ע) ונהרג בקרב. בסוף המאה ה-15 סופר על יהודי מליטא, משה חיים, שבא לו' והציג עצמו כרווק, למרות שהשאיר אחריו בליטא אשה הרה.
בגזרות ת"ח-ת"ט (1648-1649) הותקפו גם יהודי ו' בידי גייסותיו של חמיילניצקי, אבל נראה שרובפ נמלטו מן העיר עד יעבור זעם וכך ניצלו. בשנות "המבול" ולאחריהן פקד את יהודי ו' והאזור כולו משבר כלכלי. הקהילה נאלצה ללוות סכומי כסף גדולים מאנשי הכנסייה, מאצילים ומן העירונים, ולא יכלה לעמוד בתשלומי הריבית הגבוהים. ב-1658 הכריז המלך יאן קז'ימייז' על שמיטת חלק מחובותיה של הקהילה.
בשנת 1760 היתה בו' עלילת דם. בעת ההיא התגוררה בעיר אשתו של יעקב פרנק עם קבוצה של פרנקיסטים בשעה שבעלה היה כלוא במנזר בו'נסטיחו4ה (ע"ע). אחד מחברי הכת ניסה לסחוט מן הקהילה באיומים 2,000 זהובים וכנראה לא נענה. כעבור זמן מה, משנמצאה בעיירה גופה של נער נוצרי, ניצל האיש את ההזדמנות והעליל על היהורים שרצחו את הנער והשתמשו בדמו לאפיית מצות לפסח. הרב ר' הירש בן יוסף (יוזפוביץ'), הדיין ושני פרנסים נחקרו בעינויים קשים. הרב נפטר במהלך העינויים, ובית-הדין הכריז שאיבד את עצמו לדעת וציווה לגרור את גופתו בחוצות העיר קשורה לזנבו של סוס ולשרפה. שאר הנאשמים נידונו למוות באמצעות ביתור גופם. הכמרים הבטיחו להם חנינה אם ימירו את דתם, אבל לאחר שניאותו להתנצר העונש רק הומר במוות בעריפת הראש. דבר העלילה הובא בפני האפיפיור קלמנס השלישי בעת שיהודי מנכבדי קהילת לוקוב (ע"ע), יעקב קאפל, נסע לרומא בשליחות קהילות ישראל בפולין. לאחר חקירה הודיע האפיפיור בכתב לשליחו בפולין, החשמן קרסה, שהיתה זו עלילת שווא ושהיהודים אינם משתמשים בדם לצורכי פולחן.
אחרי השרפה הגדולה של 8771, שבה איבדו רוב יהודי ו' את בתיהם ורכושם, העניקה להם בעלת העיר דאז, האצילה הומבלינה לבית פוטוצקי, פריווילגיה שכללה הקלות והטבות רבות. כך למשל הושוו זכויותיהם לאלה של שאר התושבים, הותר להם לרכוש מגרשים ולבנות בתים בכל חלקי העיר, הוענק להם חופש העיסוק במסחר ובמלאכה לסוגיה, והם הורשו לעסוק גם במכירת משקאות חריפים (מתוצרת בעלי העיר בלבר). מלבד המסים שחלו על שאר התושבים חויבו היהודים בשנה הראשונה שלאחר קבלת הפריווילגיה בהיטל חד פעמי בסך 7,500 זהובים לאוצר המלוכה. בתחום החיים הפנימיים היו היהודים רשאים לבחור את ועד הקהילה, להעסיק רב, לבנות בית-כנסת ולקדש בית-עלמין, וגם לקבוע בעצמם את השומות למסי הקהילה. הרב היה פטור ממסים לאוצר המלוכה. כתב-זכויות זה סייע לגידולו של היישוב היהודי ולהתבססותה של הקהילה.
מבין רבני ו' הראשונים ידועים לנו בשמותיהם ר' צבי הירש הכהן, בנו של ר' זאב וולף מבריסק, ור' אבנר, חסידו של "החוזה מלובלין", שהחליף שו"ת עם ר' עקיבא אייגר.
במחצית השנייה של המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 כיהנו ברבנות ו' ר' דוד לנדמן, ר' ברוך ישראל ור' מאיר שרגא פייבל ויינשטיין (ב-1906). רבה האחרון של הקהילה, ר' יעקב יצחק ציטרינבוים, נבחר לאחר מחלוקת קשה, שכן רבים תמכו במועמדותו של ר' יהודה, בנו של ר' מאיר פייבל. הרב ציטרינבוים נספה בשואה.
לצד בית-הכנסת ובית-המדרש היו בו' כמה "שטיבלעך" של חסידי בית טברסקי, חסידי בלז וחסידי גור. בראשיתה של מלחמת העולם הראשונה, בעת שהרוסים נסוגו מן האזור, פרעו החיילים הקוזקים מצבא הצאר ביהודי העיירה - בזזו את רכושם, היכו יהודים ברחובות ואנסו נשים ונערות. האוסטרים, שכבשו את העיר ב-1915, החזירו את הסדר על כנו ובמשך שנות שלטונם נהנו התושבים מביטחון. יחד עם זאת הורע המצב הכלכלי ורבים הגיעו עד פת לחם. הקהילה פתחה מטבח ציבורי לנזקקים. בימי המלחמה ייסדו צעירים מבני הקהילה סניף של "פועלי ציון" ועסקו בפעולות תרבות למיניהן. תכניתם לייסד בית-ספר עברי לא יצאה אל הפועל.
עם כינון מדינת פולין העצמאית באו על יהודי ו' כמה שנים של ערעור הביטחון האישי. בסוף 1918 עברו דרך ו' חיילים פולנים מצבאו של הגנרל האלר. החיילים תקפו יהודים ברחובות, גזזו זקנים ופיאות של יהודים דתיים ובזזו רכוש. בשנת 1920 נכבשה ו' לזמן קצר בידי הסובייטים. לאחר שנסוגו הואשמו היהודים בשיתוף פעולה עם האויב, ובעיירה כמעט פרץ פוגרום ביהודים. בשנות ה-20 הראשונות היתה הכלכלה המקומית נתונה בשפל עמוק. היהודים, שהתקשו מאוד לשקם את עסקיהם, ייסדו כמה ארגונים לעזרה הדדית וקופות גמ"ח וקיימו גם קורסים ללימוד מקצועות המלאכה. חברות הצדקה המסורתיות "לינת צדק", "ביקור חולים,' ו"תומכי עניים" חידשו את פעילותן, ולקראת פסח נתמכו משפחות לא מעטות ממפעל "קמחא דפסחא".
ואולם חרף המצוקה הכלכלית היו דווקא שנות ה- 20 וה-30 תקופה של התעוררות חיי הציבור היהודיים. בעיירה נוסדו סניפים של "פועלי ציון שמאל" וכמה מפלגות ציוניות אחרות ולידן תנועות נוער ציוניות, ביניהן בית"ר (משנת 1928). האורתודוקסים ייסדו סניף של "אגודת ישראל" ושל תנועת "צעירי אגודת ישראל". רבים מילדי הקהילה המשיכו כבעבר ללמוד בחדרים פרטיים והנערים למדו בבית-המדרש, אבל מספר הילדים שלמדו בבית-הספר הכללי גרל בהתמדה. "אגודת ישראל" פתחה בית-ספר יסודי לבנות של רשת "בית יעקב". בתקופה זו היו ליהודי ו' שתי ספריות - של "פועלי ציון" ושל "תרבות". בחסות "תרבות" התקיימו גם שיעורי ערב לעברית.
הגיאות האנטישמית שפשטה בפולין בשנות ה-30 המאוחרות לא פסחה גם על ו'. האנטישמים המקומיים עסקו בעיקר בהפצת כרוזי שטנה וקראו להטיל על היהודים חרם כלכלי.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה עזבו עשרות צעירים יהודים את ו' בדרכם מזרחה, אל אזור הכיבוש הסובייטי בפולין, אך הגרמנים השיגו רבים מהם בדרך והם נאלצו לשוב לבתיהם. ו' נכבשה ב-11 בספטמבר 1939. מיד עם כיבוש העיירה החלו הגרמנים בחטיפת יהודים לעבודת כפייה. רובם הועסקו בעבודות קשות ובזויות. שבועות אחדים לאחר הכיבוש תפסו הגרמנים 150 יהודים ושלחו אותם לכפר ז'מודז', מרחק 18 ק"מ מו', לעבוד בניקוז ביצות. רובם לא עמדו בתנאים הקשים ונפטרו מתשישות, מרעב וממחלות. הנותרים הוחזרו כעבור שנה לו'. עוד 80 יהודים נשלחו לבלז'ץ כדי לבנות שם את מחנה ההשמדה, וגם מהם רק מעטים חזרו לו'. היהודים שנשארו בו' נלקחו גם הם לעבודות כפייה למיניהן - סלילת כבישים, הנחת קווי חשמל מתחנת החשמל אל בתי הגרמנים, וכיוצא באלה עבודות. מפעם לפעם פקדו את ו' אנשי ס"ס מנפת חלם והתעללו ביהודים להנאתם. לא פצם אף ירו לתוך קבוצות העובדים בסלילת כבישים, ואחרי לכתם נותרו גופות החללים פזורות בשטח.
בשלהי 1939 החרימו הגרמנים את בתי-העסק של היהודים ורכוש אחר והטילו עליהם גזרות מגזרות שונות, כמו החובה לענוד סרט זרוע לבן שעליו מגן-דוד כחול. בית-הכנסת ובית-המררש הוחרמו והוסבו לאורוות. בתקופה זו לערך נצטוו היהודים לכונן יודנראט. לצד ראש היודנראט איינהורן כיהנו בגוף הזה ארבעה מפעילי הקהילה לשעבר. מיד עם הקמתו הטילו הגרמנים על הדודנראט לגייס מן היהודים קונטריבוציות והסתייעו בו גם לדוחרמות של דברי ערך למיניהם. היודנראט מצדו שם את הדגש על סיוע ליהודים כמידת יכולתו. כך למשל .שלח לעובדים במקומות עבודה מרוחקים מזון, תרופות ובגדים.
במועד לא ידוע לנו הוקם בו' גטו, ואף שלא היה מגודר נאסרה היציאה ממנו. היודנראט פתח מטבח ציבורי לנזקקים, ותמך בהם גם בסכומי כסף קטנים, בדברי לבוש וכדומה. בשלהי 1941 העבירו הגרמנים לו' גם יהודים מכפרים סמוכים, והצפיפות בגטו גברה מאוד. חיסולו של גטו ו' נעשה בשלבים. בתחילת ינואר 1942 שולחו כל הזקנים שבגטו, 50-60 איש, בפקודת הגסטאפו לוולידאווה (ע"ע), ושם צורפו לטרנספורט שיצא למחנה ההשמדה סוביבור. בסתיו 1942 נקראו היהודים שנותרו במקום להתייצב בכיכר שלפני הכנסייה יוונית-קתולית ומשם שולחו גם הם לוולוראווה. הגברים עשו את דרכם ברגל ואילו הנשים והילדים נסעו בעגלות. בעודם בדרך השיגה אותם הוראה לחזור וכולם הוחזרו לו', ככל הנראה בגלל תקלה ביציאת הטרנספורטים מוולודאווה. ואולם למחרת יצאו שוב לוולודאווה ומשם שולחו לסוביבור ואולי גם למחנות השמדה נוספים. בין המגורשים הללו היה גם הרב ר' יעקב יצחק ציטרינבוים.
רוב היהודים שלא התייצבו במקום האיסוף נתפסו ונורו, אבל אחדים מן המגורשים הצליחו להימלט בדרך. מהם שהגיעו לגטו חלם (ע"ע), וחלקו את גורלם עם יהודי המקום, ומהם שמצאו מקלט אצל פולנים, או ברחו ליער וניסו להצטרף לפרטיזנים. רוב היהודים שביקשו מפולנים לתת להם מקלט הוסגרו לידי הגרמנים או נרצחו בידי בעלי הבית הפולנים עצמם. גם הפרטיזנים הפולגים שביערות, ובראש ובראשונה אנשי "ארמייה קריובה", לא היססו לרצוח יהודים. רק יחידים הצליחו בבריחתם ושרדו עד סוף המלחמה.