תרומות
וולומין WOLOMIN
ישוב עירוני בפולין
מחוז: וארשה
נפה: ראדזימין
אזור: וארשה והגליל
אוכלוסיה:
בשנת 1941: כ-6,248
יהודים בשנת 1941: כ-3,079
תולדות הקהילה:
בעת מלחה"ע ה - I
יישוב כפרי בשם וולומינו מוזכר בתעודות מן המחצית השנייה של המאה ה- 15. במחצית השנייה של המאה ה- 19 התפתח המקום ליישוב עירוני בשם וולומין. במעמד של עיר זכה היישוב רק לאחר שנת 1919. לקראת סופה של המאה ה- 19 נקבעה בוולומין התחנה הראשונה של מסילת הברזל וארשה-פטרסבורג והדבר סייע להתפתחותו של היישוב, תחילה כמקום נופש לקיטנים שבאו מווארשה ובמרוצת הזמן כמרכז מסחרי ותעשייתי באיזור. עיקר פרנסתם של התושבים היה ממתן שירותים לקיטנים (השכרת קיטנות, ניהול פנסיונים), מסחר זעיר ומלאכה. במאה ה- 20 הוקמו במקום מפעלי תעשייה קטנים לייצור מכשירים חקלאיים, מיטות ברזל, זכוכית, לעיבוד עורות וטחנות קמח. עד מלחמת העולם הראשונה היתה בוולומין גם תעשיית מקלות טיול שנועדו לשוק הרוסי. האוכלוסייה הלכה וגדלה. בעיר ובפרבריה התיישבו מאות פועלים עם משפחותיהם והועסקו במפעלים הללו. בימי מלחמת העולם הראשונה התרוששה העיר. היא נכבשה בידי צבאות גרמניה בשנח 1915, אך לפני שנסוגו ממנה החיילים הרוסיים הם הציתו את בתי העיר. מכיוון שלא היתה בעיר מערכת ביוב בסיסית פרצה בה מגפת טיפוס והפילה חללים רבים. היהודים הראשונים השתקעו בוולומין לקראת סופה של המאה ה- 19. הם עסקו בחכירת האחוזות המרובות שבסביבת העיר, בפונדקאות, במסחר ובמלאכה. עם ריבוי האוכלוסים היהודיים גדל גם מספר הסוחרים והרוכלים בכפרי הסביבה וגם מספרם של בעלי המלאכה. עיקר עיסוקם של יהודי וולומין, הן במסחר והן במלאכה, היה קשור בתוצרת חקלאית או במתן שירותים לאיכרי הסביבה. היהודים היו גם בין יזמי התעשייה המקומית ובין מקימי המפעלים. בבעלותם, או בבעלות משותפת עם נוצרים, היו רבים ממפעלי התעשייה שהוקמו בוולומין במאה ה- 20 ובהם מצאו את פרנסתם כ- 300 מפרנסים יהודיים, רובם בתפקידים מינהליים וכפקידים. עם פיתוח שירותי הקיט במקום היו בידי היהודים בתי מלון, מסעדות ובתי מרזח. עד תחילת המאה ה- 19 לא היתה במקום קהילה עצמאית והיישוב היה כפוף לקהילת סטאניסלאבוב המרוחקת מוולומין 35 ק"מ, שבה גם קברו יהודי וולומין את מתיהם. בשנת 1900 בערך הוקם בית המדרש. בשנת 1905 קודש בית הקברות. בזמן הזה כיהן ר' שמחה גילרנטר כרב העיר. לאחר שעבר בשנת 1904 לכהן בקלימנטוב, התמנה בוולומין ר' זאב וולף ברגאזין והוא שימש בקודש עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. בשנים הראשונות של המאה ה- 20 ישב בוולומין האדמו"ר ר' אפרים טאוב משושלת אדמו"רי קוזמיר. בעת מלחמת העולם הראשונה עבר האדמו"ר לגור בווארשה. משפרצה מלחמת העולם הראשונה נמלטו רק מעטים מיהודי וולומין למקומות אחרים. בשנות המלחמה היה קיפאון במסחר ובמלאכה בוולומין ושרר מחסור חמור במזון ובמוצרי תעשייה יסודיים. במצב זה גדל מספר היהודים החסרים אמצעי קיום. הקהילה השתדלה להקל על המצב ופתחה מטבח לעניים שחולקו בו חינם מנות מזון ליהודים נצרכים וגם לפליטים שהגיעו מערים אחרות. כמו-כן הוקמו אז חברות "ביקור חולים" ו"לינת הצדק". לאחר שביטלו השלטונות הגרמניים את האיסור על הפעילות הציבורית, הוקמו בוולומין ארגונים פוליטיים ראשונים של יהודים. בשנת 1917 התארגנה ההסתדרות הציונית ונוסד ארגון "התקווה" שניהל פעילות תרבותית ערה (הרצאות, ספרייה). אחריו החל לפעול "המזרחי" והוקם סניף של "אגודת ישראל". החסידים לזרמיהם הקימו בתי תפילה משלהם.
סגור
בין שתי המלחמות
בשנים 1920- 1921 עברו דרך וולומין כמה אלפי פליטי מלחמה מרוסיה ורבים מהם השתקעו בה. לפי המשוער היו ביניהם בערך 300 יהודים ובכללם מספר עסקנים נודעים והללו תרמו להתעוררות בחיים הפוליטיים והחברתיים של הקהילה המקומית ואף עמדו בראש מפעלים שונים שהתארגנו אז בוולומין. בין הפליטים היהודיים שהשתקעו בוולומין בלטו ראשי הקהל לשעבר בקייב ובפרוסקורוב. רוב יהודי וולומין התפרנסו בתקופה זו ממסחר וממלאכה. מעטים היו בעלי בתי חרושת וכמה עשרות יהודים עבדו כפועלי תעשייה. רוב הסוחרים היו בעלי דוכנים בשוק ורוכלים בכפרים. בין בעלי המלאכה היהודיים היו הרוב חייטים וסנדלרים. בשנות ה- 20 נוסדו כמה ארגונים כלכליים: איגוד הסוחרים הזעירים (1924) וארגון בעלי המלאכה, שעסק כעיקר בהשגת רישיונות מקצוע לחבריו. שני הארגונים האלה ייסדו קופות "גמילות חסדים" שנתנו לחבריהן הלוואות בלי ריבית. בשנת 1926 נוסד בוולומין בנק קואופרטיבי והוא הלווה לנזקקים עד 250 זלוטי בריבית נמוכה. הבנק היה מסונף למרכז הבנקים הקואופרטיביים בווארשה. בשנת l927 הקים ה"אורט" סדנת חייטות, שבה הועסקו 35 איש ולמדו את המלאכה. החברות "ביקור חולים" ו"לינת הצדק" הרחיבו את היקף פעולתן ועמדו לימינם של הנזקקים במתן טיפול רפואי; הן גם סיפקו סכומי כסף לעניים לסידורים ראשונים לאחר הבראתם. בתקופה זו קיבלה תנופה ההתארגנות והפעילות החברתית והתרבותית של יהודי וולומין, בעיקר בקרב בני הנוער. היו בעיר סניפים של הציונים הכלליים, "המזרחי", "פועלי ציון", התאחדות והצה"ר. מבין תנועות הנוער פעל בוולומין "החלוץ", שיסד קיבוץ הכשרה בעיר. בשנות ה- 30 נוסדו בעיר קנים של "דרור", הנוער הציוני ובית"ר. גם "אגודת ישראל" הרחיבה את פעולתה בראשית שנות ה- 20. בשנת 1922 נוסדה תנועת "צעירי אגודת ישראל", שמנתה 100 חברים בערך. בשנת 1930 יסדה "אגודת ישראל" בית-ספר לבנות "בית יעקב". כמה עשרות יהודים השתייכו ל"בונד". בוולומין פעלה גם קבוצה של קומוניסטים. אחדים מהם נאסרו ונשפטו (1930). לרוב המפלגות וארגוני הנוער היו מועדונים משלהם, ספריות קטנות וחוגי ספורט; הגדולים שבהם היו "מכבי" ו"אולימפיה". בוולומין התקיימו מספר חדרים פרטיים שבהם למדו רוב ילדי ישראל. בעיר פעלו גם "תלמוד תורה" לילדי ישראל העניים ובית-ספר יסודי ממשלתי ליהודים ("שאבאסובקה"). בשנת 1934 נוסד "חדר מתוקן" ובו היתה העברית שפת ההוראה. בבחירות להנהלת הקהילה נחלקו על-פי רוב הקולות באופן שווה בין הגוש הציוני ו"אגודת ישראל". חלוקת המנדטים בבחירות האחרונות שהתקיימו בשנת 1936 היתה כדלהלן: הציונים - 3 מנדטים (121 קולות), "אגודת ישראל" - 3 מנדטים (137 קולות), הסוחרים - מנדט אחד (58 קולות), בעלי המלאכה - מנדט אחד (68 קולות). למועצת העירייה נבחרו על-פי רוב 8 נציגים יהודים מתוך 24. שלושה נציגים יהודיים היו חברים בהנהלת העירייה. בשנות ה- 30 הלכה וגברה גם בוולומין התעמולה האנטי-יהודית. בשנת 1936 חולל במקום ביח העלמין היהודי שהורחב ושופץ באותו זמן. מצבות רבות והגדר נהרסו. בשנת 1937 היו הפגנות נגד היהודים ובמהלכן הוכו יהודים רבים ושמשות נופצו בדירותיהם ובחנויותיהם. בשנת 1938 שוב הותקפו היהודים, דוכנים נהפכו ובעליהם הוכו.
במלחה"ע ה - II
משפרצה המלחמה ב- 1 בספטמבר 1939 הפציצו מטוסים גרמניים את וולומין ופגעו בשכונות שרוב תושביהן היו יהודים. בתים רבים עלו באש והיו הרוגים ופצועים רבים. וולומין נכבשה ערב ראש השנה ת"ש (13.9.1939). כבר בימים הראשונים לכיבוש החלו הגרמנים בהתעללות ביהודים ובביזת רכושם. הם שדדו סחורות מחנויות של יהודים והחלו בחטיפות לעבודות כפייה. מעשי חטיפה אלה היו מלווים התעללות והשפלה. רבים מיהודי המקום עזבו את בתיהם ונמלטו לאזורי מזרח פולין שהיו תחת השלטון הסובייטי. לפי פקודת הכובשים הוקם בנובמבר 1939 היודנראט; לראש היודנראט מונה יעקב בלומברג. תפקידו של היודנראט היה לבצע את פקודות הגרמנים: לספק להם אנשים לעבודות הכפייה ולאסוף מן היהודים את הכספים ודברי הערך ולהעבירם לידי הגרמנים. בסוף שנת 1939 פורסמה גזרת הטלאי הצהוב; כל בני הקהילה מגיל 12 ומעלה חויבו לשאת על זרועם סרט עם מגן דוד. בנובמבר 1940 פרסמו הגרמנים הוראה בדבר הקמת הגטו ובדבר הקמת משטרה יהודית בגטו. יהודי וולומין נצטוו לנטוש את בתיהם ולעבור לכפר סוסנובקה שבקרבת העיר. תושבי הכפר הפולניים הועברו לבתי היהודים ואילו יהודי וולומין נדחסו לבתיהם של האיכרים. בשטח הגטו בסוסנובקה היו 2 שכונות: (א) השכונה שבמרכז הכפר, "היוקרתית", שהתגוררו בה אנשי היודנראט, אנשי המשטרה והאמידים; (ב) השכונה הגדולה שליד היער, שהתגוררו בה העניים. בזו האחרונה נדחסו לכל בית כמה משפחות. בהתחלה היה הגטו פתוח. אז נמצאו בו בערך 2,800 יהודים, מהם 600 בערך עקורים ופליטים מפולטוסק, וישקוב, סרוצק ונאשיילסק. לאחר מכן הגיעו לוולומין עקורים מראדזימין. בגטו הורגש מחסור במזון ועבורו מסרו היהודים לפולנים את שארית רכושם ואף חפצים אישיים. לא תמיד קיבלו תמורת רכושם מחיר הוגן. מצבם של בעלי המלאכה היה קצת יותר טוב. תמורת מעשי ידיהם נתנו להם האיכרים דברי מזון. מקור פרנסה חשוב סיפקה אפיית הלחם בגטו. איכרי הסביבה היו מביאים דגן ויהודי הגטו טחנו את הקמח בבתיהם בטחנות יד. הלחם נמסר לידי האיכרים ואלה היו מבריחים אותו לווארשה. אנשי הציבור הקימו בגטו "מטבח עממי" ובו היו מקבלים כ- 1,000 מיהודי וולומין וכן הפליטים ארוחות חמות חינם. נוסף על כך הוקם בגטו "בית יתומים" ל-60 ילדים ונפתחה מחלקה סאניטארית שמתפקידה היה לשמור על הניקיון ולנהל את בית החולים היהודי שהוקם במקום. את המחלקה ניהלו הרופאים ד"ר רזניק וד"ר פראיק. יום יום היו הפועלים היהודיים יוצאים מן הגטו לעבוד בתחנת הרכבת ובמשקים של בעלי האחוזות הפולניים. מאות צעירים נשלחו לעבודות כפייה בליפניק, איזאבלין ווילאנוב; 3,000 צעירים עבדו במחנה העבודה שהוקם באחוזה של הרוזן פוטוצקי. בתחילת אביב 1941 החמיר המצב; מסביב לגטו נמתחה גדר תיל. מעתה היה הגטו סגור והיציאה ממנו נאסרה. בפברואר 1941 הגיע מספר הכלואים בגטו ל-3,000. הרעב, הצפיפות והמחלות הפילו מאות חללים. הגרמנים דרשו שהיודנראט ישלם כופר בסך 2,000 זלוטי עבור כל מי שנתפס בהברחת מזון. במקרים אחרים נורו המבריחים, שהיו ביניהם גם ילדים, במקום. בייחוד נודע לשמצה ברצח ילדים מבריחים איש אס"אס בשם נובאק. בקיץ 1942 נודע ליהודי ו' על שילוח יהודים מווארשה לטרבלינקה ונפוצו שמועות על חיסולו הקרוב של הגטו בסוסנובקה. יהודים שניסו להציל את נפשם וברחו מן הגטו נתפסו בידי ה'אנדארמים' ואלה הוציאו אותם להורג במקום בלתי ידוע. התושבים הפולניים היו במקרה הטוב ביותר אדישים לגורל היהודים ; רק מעטים מהם עזרו לנרדפים. כמצילי יהודים נרדפים ידועים שמותיהם של אנטוני קלימאק ורעייתו. האיש עבד באותן שנים בתחנת הרכבת והתגורר בפרושקוב הסמוכה לו'. הוא הציל 2 משפחות.
בראשית אוקטובר 1942 חיסלו הגרמנים את "בית היתומים" היהודי. הם הוציאו את הילדים אל מחוץ לכפר ורצחו אותם. הגטו עצמו חוסל ב-4 באוקטובר 1942 (בשמיני עצרת תש"ג). בבוקר אותו יום כיתרו אנשי אס"אס ושוטרים פולנים את הגטו. היהודים גורשו מבתיהם ורוכזו בכיכר שבמרכז הכפר. מי שהתנגד נורה במקום ; רק מעטים הצליחו להימלט. יהודי ו' גורשו לראדזימין ומשם שולחו יחד עם יהודי הקהילה לטרבלינקה. בין המגורשים היה ר' וולף ברגאזין, רבה האחרון של ו'. באותו זמן הוצאו גם 300 הצעירים שעבדו באחוזה של הרוזן פוטוצקי אל מחוץ למחנה ונורו.