תרומות
באליגרוד BALIGROD
עיירה בפולין
מחוז: לבוב
נפה: לסקו
אזור: גאליציה המערבית ושלזיה
מרגלות הרי הקארפאטים
אוכלוסיה:
• בשנת 1941: כ-1,260
• יהודים בשנת 1941: כ-515
תולדות הקהילה:
כללי
באליגרוד, השוכנת למרגלות הרי הקארפאטים, היתה במאה ה- 15 כפר-תחנה בדרך המוליכה להונגריה. בתחילת המאה ה- 17 הוקמה במקום הכפר עיירה בבעלות הפרטית של בני האצולה, ב- 1634 זכתה למעמד של עיר. הותר לערוך בה 2 ירידים שנתיים ויום-שוק שבועי, והעיקר להתקין בה מחסנים ליין שהובא מהונגריה. עם ירידת ערכה של דרך זו להונגריה במחצית השנייה של המאה ה- 18, ירדה גם באליגרוד במספר אוכלוסייתה וכלכלתה. במחצית השנייה של המאה ה- 19 שוב ידעה העיירה עלייה, וירידתה היתה תלולה בעת מלחמת-העולם הראשונה, לאחר הקרבות שניטשו בקרבתה. בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם היתה באליגרוד עיירה נידחת, מנותקת ממסילת-הברזל בכ- 30 ק"מ ושרויה בקיפאונה. ראשוני היהודים באו לבאליגרוד מלסקו ומסאנוק. בסוף המאה ה- 18 ותחילת המאה ה- 19 היו היישובים היהודיים במקומות אלה כפופים לקהילת לסקו. ב- 1790 הטילה הקהילה בלסקו על יהודי באליגרוד חובה להוציא מקרבם 4 משפחות להתיישבות בכפר, במסגרת מפעל הפרודוקטיביזאציה של היהודים מטעם השלטונות. ואמנם 4 משפחות יהודים מבאליגרוד נטשו את עיירתם, ומימון התיישבותן בכפר בסך של 250 פלורין לכל משפחה הוטל על תושביה היהודיים של באליגרוד. ב- 1830 היתה באליגרוד כפופה כנראה עדיין לקהילת לסקו. בעיירה כיהן מורה-הוראה בלבד ופרנסתו על חלק מתשלומי השחיטה הכשרה שהיה נוטל השו"ב (1 פלורין עבור בהמה גסה ו- 20 קרייצר עבור בהמה דקה). גם לאחר שהוקמה הקהילה העצמאית בבאליגרוד, לא נותקה באליגרוד לחלוטין מקהילת-האם, ולקראת סוף המאה ה- 19, כיהן כרבה של באליגרוד ר' יהושע רובין, בנו של ר' מנחם-מנדל רובין מלינסק (הלה ישב על כסאו עוד ב- 1903). באותה תקופה עמדו במקום שלושה בתי-תפילה: בית-הכנסת או בית-המדרש, שהיה מקושט בציורים יפים, מעשי-ידי אמן נודע, מסר מסאנוק; הקלויז של תסידי סאדיגורה, וכן הקלויז של חסידי בוקובסק-בלאז'וב שני( הזרמים לבית דינוב). מרבית יהודי באליגרוד היו חסידים ואורח חייהם כשל אנשי כפר ממש. ליד הקהילה היהודית נתקיימו החברות "ביקור-חולים" ו"לינת-הצדק". מאורע חברתי חשוב בחיי היישוב היהודי היה בחירת גבאי החברה-קדישא בליל שמחת-תורה. יהודי המקום התפרנסו על מסחר זעיר ועל רוכלות בכפרים. דוכני הסוחרים והרוכלים, שהועמדו בימי היריד והשוק, היו מקור פרנסה יחיד לבעליהם לכל השבוע. כמה מן המפרנסים היו גם פונדקאים בכפרי הסביבה, והאמידים שביהודי באליגרוד היו סוחרי-יין או סוחרי-עצים (לקראת סוף המאה ה- 19). בתחילת המאה ה- 20, וכן בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם, ישב במקום רופא יהודי. ירידתו של היישוב היהודי בבאליגרוד החלה בתחילת המאה ה- 20 עם הגברת ההגירה לערים גדולות יותר וכן לארצות מעבר לים, והוא נהרס במלחמת-העולם הראשונה. הכובשים הרוסים העלו בתים רבים באש, ובתוכם את הקלויז של חסידי סאדיגורה. מצוקתם של יהודי באליגרוד הלכה וגברה בעקבות הפרעות, שפרעו בהם כפריי הסביבה בנובמבר-דצמבר 1918. רבים מיהודי המקום סבלו בשנים 1919- 1920 חרפת רעב ממש ומגיפת טיפוס הבהרות פשטה והפילה חללים. אמנם לעזרתם בא הג'וינט, אך תמיכתו הכספית היתה קטנה (300 כתרים לשנת 1919) ולא סיפקה את צורכי הקהילה; אף כי מן הדין לציין שב- 1923 תמך הג'וינט בשיקום שתי חברות-הצדקה המקומיות: "ביקור-חולים" ו"לינת-הצדק". בתקופה שבין שתי מלחמות העולם חל מיפנה בחיים הציבוריים והחברתיים של יהודי באליגרוד. אף-על-פי שהאווירה המסורתית המשיכה לשרור בעיירה בקרב החסידים וסתם בעלי-בתים ולא ירדה יוקרתו של המרא דאתרא דאז, ר' שלמה טייטלבוים, הלכה וגברה השפעתם של הציונים, והללו נעשו גם לבעלי הדעה בכל מוסדות הציבור, ואפילו בוועד הקהילה. בבחירות לוועד הקהילה שנתקיימו ב- 1928 נבחרו 4 ציונים, 2 חסידים, אחד מ"אגודת ישראל" ומתבולל אחד (מאוהדי המפלגה הסוציאליסטית הפולנית .ס.פ.פ). מועדון "התחייה" של הציונים ריכז את החיים החברתיים של העיירה, ואילו קן "עקיבא" (הוקם ב- 1933) את הנוער היהודי המקומי. בעיירה מעוטת אוכלוסין יהודים נמכרו ב- 1935 כמאתיים שקלים והבוחרים, 189 במספר, הצביעו כלהלן: 104 בעד "הציונים הכלליים", 25 בעד "המזרחי", ו- 60 בעד "רשימת ארץ-ישראל העובדת". בחירות אלו היו מאורע חשוב בחיי החברה של העיירה, אף נתלוו להן סכסוכים ומריבות. בשבוע הראשון לאחר התחלת המלחמה הצטרפו קבוצות יהודים מבאליגרוד אל זרם הפליטים שנע מזרחה בכיוון הגבול הרומני. אחרי קביעת הגבול באוקטובר 1939 בין ברית-המועצות לגרמניה על הנהר סאן נשארו מקצת מן הפליטים הללו בשטח הסובייטי ואחרים חזרו אל משפחותיהם בבאליגרוד. בשבועות הראשונים לכיבוש הוטלו על הקהילה גזירות כלכליות וחובה של עבודת-כפייה. אנשי המשטרה הגרמנית והגיסטאפו היו מגיעים לבאליגרוד, מתעללים ביהודי המקום וגוזלים את רכושם. היהודים הועסקו בעבודות ביצורים שהקימו הגרמנים ליד הגבול הסובייטי. בשל הקירבה אל הגבול סבלו היהודים ב- 1940 מהגבלות חמורות בתנועה. כל הגזירות הללו גרמו מצוקה כלכלית ומשפחות רבות סבלו חרפת רעב. בבאליגרוד פעל סניף של הי.ס.ס. ומטעמו הוקם מטבח ציבורי שסייע לנזקקים. ב- 1940 החלו חטיפות למחנות-עבודה. במארס 1941 החרימו הגרמנים את כל רכוש ועד הקהילה ותכפו הדרישות לחפצי-ערך ולתשלומים שונים. ב- 1941 גברו גם הדרישות לספק קבוצות צעירים למחנות-עבודה, וצעירים מבאליגרוד שולחו למחנה בזאסלאוויה. בחורף 42- 1941 הפילו הרעב והמחלות חללים רבים. בפברואר 1942 נעזרו על-ידי י.ס.ס. 200 איש, כלומר, חלק ניכר מבני הקהילה. באביב 1942 החלו גירושים של יהודי היישובים הסמוכים וריכוזם בגיטאות גדולים יותר. בהלה אחזה גם ביהודי באליגרוד ונעשו נסיונות למצוא מחבוא ביערות הסביבה ואצל נוצרים. אין לנו פרטים על מועד מדוייק של גירוש יהודי באליגרוד, אך בחודשי קיץ 1942 הובלו גם הם למחנה זאסלאוויה. מחנה זה, נוסף על תפקידו כמחנה-עבודה, שימש באותו פרק זמן גם מקום ריכוז ליהודים מכל הסביבה לפני חיסולם. המגורשים שוכנו כאן בצריפים והיו יוצאים לעבודה ביערות ובמנסרות. מדי פעם נערכו במחנה סלקציות ואלה שלא היו כשירים לעבודה הוצאו להורג בקירבת מקום. בסוף שנת 1942 ובראשית שנת 1943 הוצאו מזאסלאוויה מישלוחים להמתה במחנה בבלז'ץ. מגורשי באליגרוד חלקו את גורל כל הכלואים בזאסלאוויה