תרומות
באראנוב BARANOW
עיר בפולין
מחוז: לבוב
נפה: טארנובז'ג
אזור: גאליציה המערבית ושלזיה
ע"י נהר ויסלה
אוכלוסיה:
• בשנת 1941: כ-1,794
• יהודים בשנת 1941: כ-745
תולדות הקהילה:
בעת מלחה"ע ה - I
באראנוב הוקמה כיישוב מבוצר ב- 1135 בערך. במשך השנים נבנתה בבאראנוב מצודה. ב- 1354 הוענק לבאראנוב מעמד של עיר ונקבעו בה ירידים שנתיים וימי-שוק. קרבתה של העיר לנהר ויסלה סייעה בפיתוח כלכלתה. בני המקום השיטו דוברות טעונות דגן עד לנמל דאנציג, ובעיר הוקמו מחסני-תבואה רבים. ב- 1365 פשטו עליה הליטאים וגרמו להרס רב. העיר קמה מהריסותיה ואילו המצודה היתה, לאחר שיקומה, למקום נופש לבני האצולה, ואף למלכי פולין ולאנשי החצר. באראנוב נודעה כמקום מגוריהם של הקאלוויניסטים; ב- 1604 נתקיים בה כנס הקאלוויניסטים הפולנים, ובשנים 1628- 1648 פעל במקום בית-דפוס של עדה זו. ב- 1656 כבשו השבדים את העיר, הרסו את המצודה וכן בתים רבים. במקום המצודה השרופה הקימו בעלי העיר המאגנאטים (עילית האצולה) ארמון מפואר, בו נצטבר במשך השנים אוסף מפואר של דברי אמנות, וספרייה שהיו בה גם כתבי יד נדירים (בין השאר כתבי יד של המשורר הפולני איגנאצי קראשיצקי, שהיה ממקורביו של בעלי העיר במחצית השנייה של המאה ה- 18). ירידתה של באראנוב חלה עם הכללתו של האזור בגאליציה לאחר חלוקתה של פולין, ובמיוחד בלטה הירידה לקראת סוף המאה ה- 19, משנתמעט, עם הקמת רשת מסילות-הברזל, ערכו של הנהר ויסלה כדרך להובלת סחורות. בשנים 1890 ו- 1896 פרצו דליקות גדולות בעיר, והללו הוסיפו להדרדרותה של כלכלת העיר. גם מלחמת-העולם הראשונה היתה בין הגורמים החשובים שמנעו את התפתחותה של באראנוב. התעוררות-מה בכלכלתה של באראנוב נסתמנה שנים אחדות לפני פרוץ מלחמת-העולם השנייה, עם הכללתה באזור המרכזי של התעשייה, שעמד לקום ביוזמתה של ממשלת פולין. איכרי הסביבה מצאו עבודה במפעלי-תעשייה שהוקמו בסביבה ומקור פרנסה נפתח גם לסוחרים ולבעלי-המלאכה שבעיר. על ראשוני היהודים בבאראנוב נמסר בתעודות של המאה ה- 14. במאות ה- 15 וה- 16 היו בתיהם מרוכזים מסביב לכיכר השוק. כמה וכמה מהם עסקו במסחר התבואה. נראה שהיישוב היהודי חדל להתקיים בזמן מלחמות הקוזאקים, ובעיקר עם כיבושה של באראנוב והריסתה בידי השבדים ב- 1656. במאה ה- 18 נתחדש היישוב היהודי, והוא גדל, התפתח וב- 1765 חלשה קהילת באראנוב בת 300 נפשות על 135 יהודי הכפרים שבסביבה. באותה תקופה הוקם כנראה בית הכנסת בנוי עץ (לפי המסורת בפי זקני העיר קדמה הקמתו במאה שנים ואף יותר), שהיה מקושט בציורים מרהיבי-עין. הבית עלה באש בדליקה שפרצה ב- 1896 ונבנה מחדש ב- 1899. גם את קישוטו של בית-העלמין היהודי המקומי מקדימים למאה ה- 15. ידוע, שבמאה ה- 18 נתחייבה קהילת באראנוב להרשות את קבורתם של נפטרי העיירה אושייק (כ- 14 ק"מ מבאראנוב) בבית-עלמין זה. לאחר שנת 1772 הונהג במקום, תחת השלטון האוסטרי, המשטר הפיסקאלי המעיק, וכן שאר "חסדי היודנפאטנט" כבשאר קהילות ישראל בגאליציה. השלטונות הטילו על היהודים מיסים כבדים ואף גבו בתוקף את חובותיהם שנצטברו בימי המשטר הפולני. ב- 1784 נדרשה הקהילה, באיום של קנסות כבדים, לשלם את חובות מס הארנונה של בעלי הבתים בסך 1,534 פלורין. ב- 1789 הורו השלטונות לקהילת באראנוב למנות רב, ועליו הוטלה האחריות למירשם האזרחי של היהודים, ניהול בית-הספר מיסודו של ה. הומברג שעמד לקום בבאראנוב וכן תשלום שכר למורים. אין בידנו ידיעות אם הוקם בית-ספר זה ומה עלה בגורלו. במסגרת ההתיישבות היהודית בכפרים על-פי צו השלטונות האוסטריים, ציידה הקהילה ב- 1796 שתי משפחות יהודיות מתושבי באראנוב בסכום כולל של 250 פלורין על-מנת שהללו יעברו אל הכפר לעסוק בחקלאות. ואכן, שתי משפחות יהודיות יצאו את באראנוב והתיישבו באחד הכפרים. היישוב היהודי בבאראנוב הלך וגדל והגיע לשיא ריבוי אוכלוסין בשנות ה- 90 למאה ה- 19. אותה תקופה ריכזו יהודי באראנוב בידיהם את כל ענפי המסחר וגם את המלאכה, למעט הסנדלרות, שבה עסקו ואף נשתבחו תושבי המקום הלא-יהודים. הרוכלים היו סובבים בכפרי הסביבה, מוכרים מוצרי תעשייה וקונים תוצרת חקלאית. רוכלי באראנוב התמחו בעיקר בקניית אווזים ועגלים, שהיו נמכרים אף בקראקוב הרחוקה. בשנות ה- 90 למאה ה- 19, עם הקמת מסילת-הברזל, אזלה פרנסתם של סוחרי התבואה וכן של הסוכנים והמתווכים בענף זה. בדליקות הגדולות של 1890 ו- 1896 נותרו רבים מיהודי המקום בלא קורת גג ומקור פרנסה, ועל כן גברה הגירתם לערים אחרות ואף לארצות מעבר לים. ב- 1905 אירע מקרה שהדיח לזמן-מה את רגלי הרוכלים היהודים מלסובב בכפרי הסביבה. סוחר יהודי מבאראנוב נסע לכפר הסמוך לעירו, ובדרך נרצח בידי ארבעה מבני האיכרים, לאחר שנגזל ממנו צרור הכסף שהיה עמו ובו 1,500 כתרים. לעזרת הסוחרים ובעלי המלאכה באו, בנוסף על חברות הצדקה המסורתיות, בני העיר שהיגרו מעבר לים. ב- 1905 הוקם ביוזמתו של הרופא היהודי במקום, בנק לאשראי שהעניק הלוואות לנצרכים בריבית נמוכה. להמשך ירידת קרנו של היישוב היהודי בבאראנוב גרמה מלחמת-העולם הראשונה. אמנם רוב היהודים עלה בידיהם להימלט על נפשם קודם שנכנסו הרוסים אל העיירה, אולם בשובם אליה ב- 1915 מצאו את בתיהם שדודים או הרוסים. בנובמבר 1918 פרעו איכרי הסביבה וכן האספסוף המקומי ביהודי באראנוב וחנויותיהם נפרצו ונשדדו. החיילים היהודים המשוחררים ארגנו מיליציה שתגן על היהודים מפני הפורעים, אולם המיליציה העירונית ירתה באנשי המיליציה היהודית. בבאראנוב הוחזקו כמה שבועות כבני-ערובה בידי השלטונות הפולניים המתחדשים ארבעה מחשובי המנהיגים הציוניים בגאליציה המזרחית: ד"ר מ. רינגל, ד"ר א. הויזמן, ד"ר ל. רייך והעורך של ה"יודישער טאגבלאט". ב- 1919 עברו את העיירה חיילים מיחידות הגנרל האלר, וכדרכם במקומות אחרים, היכו ביהודים שנזדמנו להם, גזזו את זקניהם ופיאותיהם. כאמור, כבר במחצית השנייה של המאה ה- 18 היתה קהילה מאורגנת בבאראנוב ולה רב משלה. לא ידועים לנו שמותיהם של ראשוני הרבנים בעיר זו ואולם יש ידיעה קלושה בדבר כהונתו כרב בבאראנוב של ר' יעקב שמעון חיים דייטש, תלמידו של החוזה מלובלין, שהיה אחר-כך גם לרבן של קהילות ז'ליחוב, פולאווי (פילוב) וראדזין. ר' יעקב שמעון חיים דייטש נפטר ב- 1826. ב- 1830 נמסר שהרב המקומי אינו מקבל משכורת קבועה, והכנסותיו הן מרח"ש בלבד, וכמוהו החזן המתפרנס מנדבת לבם של בעלי-הבתים. נראה שבשנות ה- 40 למאה ה- 19 התיישב בבאראנוב ונתקבל לרב העיר ר' ישראל ב"ר אליעזר הורוויץ מדז'יקוב, משושלת רופשיץ. ר' ישראל היה ראשון לרבנים ואדמו"רים מבית הורוויץ, שכיהנו בבאראנוב בזה אחר זה. את כסאו של ר' ישראל ירש בנו ר' אברהם שמחה שהאריך בכהונתו בבאראנוב כארבעים שנה. ב- 1909 עלה לארץ-ישראל והקים לו בית-מדרש בירושלים (נפטר שם ב- 1916). את מקומו בבאראנוב קיבל בנו בכורו ר' יצחק, שעבר לכהן בזאוויחוסט, והותיר את כסאו לבנו, ר' אביגדור, שהיה גם רבה האחרון של באראנוב ונספה בשואה. בשנות ה- 90 למאה ה- 19 כיהן כרב או מו"צ יתכן( שניהל גם חצר תור"ומדא) ר' יעקב רובין, גם הוא משושלת רופשיץ. ר' יעקב עזב את באראנוב לאחר הדליקה ב- 1896, ועבר לגור בטארנוב, שם נפטר ב- 1905. באראנוב היתה ידועה כמקום מושבם של תלמידי-חכמים. שניים מהם פיארו במיוחד את שמה של באראנוב: ר' שלמה ב"ר בצלאל דריליך, שהיגר מעיר מולדתו ב- 1913 לארצות-הברית, שם עבד תחילה בתפירת בגדים, אך במשך השנים הקדיש את רוב זמנו לתורה. מפרי-עטו נותרו חיבורים רבים בעברית וביידיש, בעיקר פירושים למסכות הש"ס על-פי המלבי"ם; השני הוא ר' בנימין בייניש ב"ר יעקב דינסטאג, שגם הוא היגר לארצות-הברית לפני פרוץ מלחמת-העולם הראשונה. שם עסק תחילה זמן מה במסחר, וכיהן כרב בבית-הכנסת "בית יעקב" בברוקלין. בחיבור "תתן אמת ליעקב" חייב ר' בנימין את "האתחלתא דגאולה שבהקמת מדינת ישראל". באחרית ימיהם עלו השניים לישראל. יהודי באראנוב היו מעורבים בענייני העירייה המקומית, וידוע כי בתקופה שלפני מלחמת-העולם הראשונה היו שני ראשי-עיר יהודים: לייבוש הויזר, שהיה שנים רבות ראש-הקהל וגם ראש-העיר, ואחריו שמחה לייבוביץ, שהגיש את התפטרותו ב- 1918 כתגובה על אי התערבותה של המיליציה העירונית בעת הפרעות שפרעו ביהודים האספסוף המקומי ואיכרי הסביבה. לקראת סוף המאה ה- 19 ובתחילת המאה ה- 20 היו בבאראנוב גם כמה מבני האינטליגנציה החילונית. בשנות ה- 70 לאותה מאה ישב בבאראנוב כתב קבוע של העתון "דער איזראעליט" ה.נ. זיגל, הרופא היהודי המקומי, שעסק, כאמור לעיל, גם בצורכי ציבור. בשנים הראשונות למאה ה- 20 התארגנו ראשוני החוגים הציוניים; ב- 1911 נמסר על קיומו של סניף "המזרחי" במקום. ב- 1918 השתתף בכנס ציוני גאליציה נ.פ. בירנבוים, נציג ציוני באראנוב.
בין שתי המלחמות
למן מלחמת-העולם הראשונה נדלדל היישוב היהודי מבחינה כלכלית, ושוב לא עלה בידו לחזור למצבו שלפני 1914. ב- 1921 קיימו יהודי באראנוב כ- 30 סדנאות מלאכה ובהן מצאו את פרנסתם הדחוקה 48 איש, מהם 38 בעלי המפעלים ובני משפחותיהם וכן 10 שכירים בלבד. בענף ההלבשה (חייטות בעיקר) היו 17 סדנאות, ו- 8 בענף המזון; כל השכירים עבדו בשני ענפים אלה. שאר המפרנסים עסקו במסחר זעיר (מהם בעלי דוכנים בכיכר השוק) וברוכלות. במקום היו גם כמה עגלונים וסבלים יהודים, וכן משפחות יהודיות שהתפרנסו מחלקת גינה או שדה שהיו ברשותן. רבים מבני הקהילה נזקקו לעזרה ולסעד. ב- 1931 נפתח בבאראנוב בנק קואופראטיבי שהיה מסונף לאיגוד הבנקים מסוג זה בפולין. הבנק העניק אשראי זעיר וזול לסוחרים ולבעלי-מלאכה יהודים. ב- 1930 התארגנה מעין קופת צדקה בשם "הכנסת אורחים", ונאספו בה כספים למען העניים שבעניי העיירה לצורכי שבת וחג, ובכלל זה הבאת ארוחות חמות לבתיהם. לאחר השיטפון שפקד את העיר ב- 1932 הוקם בתמיכת-מה של העירייה מטבח שחילק יום-יום 60- 70 ארוחות-צהריים לילדים. יוצאי העיר שבאמריקה שלחו שנה בשנה 400 דולר בשביל עניי המקום. כשנתיים-שלוש לפני מלחמת-העולם השנייה חל שיפור קל בכלכלתם של היהודים. הסוחר היהודי וכן בעל-המלאכה מצאו להם יותר קונים ולקוחות, וזאת משום ריבוי העוסקים במפעלים שהוקמו או עמדו בבנייה בסביבות באראנוב, שנכללה, כאמור, באזור תעשייה מרכזי בפולין (היתה זו תעשייה צבאית בעיקרה). בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם התפתחו הארגונים הציוניים בבאראנוב. רוב הציונים השתייכו לזרם "הציונים הכלליים", אולם במקביל גילו פעילות ענפה גם "המזרחי" ו"צעירי המזרחי" וכן הרביזיוניסטים. לשמאל הציוני לא היתה כמעט דריסת רגל בבאראנוב. ב- 1931 נוסד קן של הנוער העברי "עקיבא", ולידו פעלה קבוצת-הכשרה שמנתה כ- 30 חברים וחברות. ב- 1933 אירגן הקן המקומי קייטנת-חורף למדריכים של תנועת "עקיבא" מכל האזור. ארגון נשים ציוניות הוקם ב- 1928. בבחירות לקונגרס הציוני ב- 1935 נתנו הבוחרים את קולותיהם כלהלן: 50 ל"ציונים כלליים", 21 ל"המזרחי", וקול אחד בלבד ל"רשימת ארץ-ישראל העובדת". בבחירות הקודמות לקונגרסים הציוניים קיבלו הציונים הרביזיוניסטים גם הם כ- 10 קולות בממוצע. בוועד הקהילה ישבו עד 1928 נציגיהם של החרדים (חסידים, סתם בעלי-בתים ובעלי-מלאכה). בבחירות לוועד, שנתקיימו באותה שנה, עלה בידי הציונים לקבל %50 של המאנדאטים, אולם מושל הנפה פסל רשימה אחת של הציונים (מאנדאט אחד), וכך נשאר הוועד שולט בהרכבו הקודם. בבחירות שנשנו כעבור שנה השיגו הציונים %70 של הקולות, אולם באמתלה של שיבושים פרוצדוראליים פסלו שלטונות הנפה את הבחירות. ב- 1931 נבחרו 3 ציונים בלבד, ולעומתם 4 בעלי-מלאכה ואורתודוכסי אחד, ואז נחה דעתם של השלטונות ואישרו את תוצאות הבחירות. במועצת העירייה, שנציגי היהודים היו בה הרוב לפני מלחמת-העולם הראשונה, נבחר ב- 1934, בלחץ השלטונות, הרכב חדש ובו 4 נציגים יהודים מכלל 12 הנציגים. ילדי ישראל המשיכו ללמוד באותם הימים בחדרים ובבית-הספר הכללי שבעיירה בן 7 הכתות. ב- 1931 נוסד בית-ספר משלים עברי ולידו גן-ילדים. בשנה הראשונה לקיומו למדו בבית-ספר זה כ- 80 תלמידים, בעיקר בנות. מרכז תרבותי חשוב שימש ליהודי באראנוב המועדון הציוני "בית יהודה". היו בו ספרייה וחוגי אמנות לחובבים. מועדון זה גילה פעילות עניפה בכל שנות התקופה שבין שתי מלחמות-העולם. ב- 1918 נתקיים בבאראנוב גם מועדון על-שם י.ל. פרץ ולידו ספרייה וחוג לדרמה. ב- 1932 היה בבית-הספר המקומי גילוי של אנטישמיות מובהקת: המורה גזז שערותיו של ילד יהודי בסימן של שתי וערב. המעשה הסעיר את היישוב היהודי בבאראנוב והדברים הגיעו עד לשאילתות בנידון מצד הצירים היהודים בסיים.
במלחה"ע ה - II
משפרצה המלחמה ב- 1.9.39 נסו רבים מן העיר, ביניהם גם צעירים יהודים. עם כניסת הגרמנים לבאראנוב התחילו הללו לחטוף גברים יהודים לעבודת-כפייה. כן הוטלו על הקהילה היטלים כספיים והועלו דרישות לספק להם חפצים יקרי-ערך ומיצרכי-מזון נדירים באותם הימים כגון קפה, פלפל ושוקולד. מילוי הוראות הגרמנים נפל בחלקו של היודנראט, שבראשו עמד מרדכי גרוס. שנת 1941 עמדה בסימן של המשך ניצול כוח-עבודה יהודי בעיר ובסביבה. מדי יום יצאו קבוצות יהודים לעבודת-כפייה בסלילת כבישים והחזקתם, לעבודות ניקיון בעיר ולעבודה חקלאית במשקים של הפולקסדויטשה. בעלי-מלאכה מצאו עבודה קבועה יותר במפעלים בעיר. היודנראט ופעילי הי.ס.ס. פתחו מטבח ציבורי, שהיה מספק ארוחות חמות לנזקקים. באותה שנה נשלחו קבוצות צעירים למחנות-העבודה באזור. אנשי המועצה היהודית וקרובי המשפחה שמרו על הקשר עם הכלואים במחנות, שלחו להם חבילות מזון והיו אף נסיונות שלא עלו יפה להוציאם ולשלוח במקומם אחרים. בתחילת 1942 גברו השילוחים למחנות-העבודה. בינואר אותה שנה ציוותה לשכת-העבודה הגרמנית, כי כל הצעירים היהודים חייבים להתייצב באולם "סוקול". לפי רשימה שהוכנה מראש הוציאו הגרמנים מבין הנאספים כמה עשרות אנשים ושלחום לעבודת-כפייה במחנות. הוראה דומה ניתנה גם כעבור חודש' בפברואר 1942. למודי ניסיון, ניסו הפעם להימלט הללו שנקראו להתייצב. הגרמנים הגיבו בחיפושים בבתים ובחטיפת גברים יהודים ברחובות באראנוב. לאחר שנתפסו מספר ניכר של אנשים, רוכזו שוב באולם "סוקול", והופקדה עליהם שמירה של שוטרים פולנים. תמורת שוחד עלה בידי כמה מן הכלואים באולם להימלט. כעבור ימים אתדים נערכה במקום סלקציה. בעלי-מלאכה ועובדים חיוניים אחרים שוחררו על-ידי מנהלי המפעלים בעיר, והנותרים הובלו למחנה-עבודה ביישאדקה ליד מיילץ. בט"ו בתמוז תש"ב (1942) הוקם בבאראנוב הגיטו. נכללו בו בתים בחלק מכיכר השוק והסימטאות הסמוכות. אל תוך הגיטו הועברו גם יהודים מיישובים אחרים בסביבה, וביניהם טארנובז'ג. הצפיפות והרעב הכבידו מאוד על יושבי הגיטו. לאחר הקמת הגיטו וריכוז יהודי הסביבה בו רווחה הדעה שצפוי בקרוב גירוש המוני מן העיר. יושבי הגיטו הכינו מחבואים וחיפשו אפשרויות מסתור בצד הארי. יו"ר היודנראט מרדכי גרוס עודד את בני הקהילה להימלט מן הגיטו וציין שהוא עצמו אין בדעתו לעשות כן, מאחר שהחליט לא לנטוש את עדתו. ואמנם בו' באב החלה אקציית הגירוש. כל היהודים נצטוו להתייצב בכיכר השוק ונדרשו להשאיר מפתחות בדלתות דירותיהם. הותר להם לקחת 25 ק"ג מטלטלין בלבד. ריכוז היהודים במקום האיסוף נעשה בידי הגרמנים ובסיוע משטרת-העזר הפולנית. לאחר פרסום צו הגירוש היו מקרים של בריחה מן הגיטו, אך רובם הוכשלו על-ידי משמרות הגרמנים ועוזריהם שהקיפו את האזור. הבורחים נרצחו במקום או שהוחזרו לכיכר האיסוף. יש עדות שלפיה סייעו 2 שוטרים פולנים ליהודים לברוח מן הגיטו באקציה זו. לאחר שכל האוכלוסייה היהודית רוכזה בכיכר השוק, הופרדה מבין הנאספים קבוצה של כ- 30 קשישים. הללו הועלו על עגלות, הובלו לבית-הקברות היהודי ונרצחו בו במקום. כל הנותרים הוכנסו לרכבת-משא והובאו לדמביצה. באראנוב נעשתה "יודנריין". בדמביצה ריכזו הגרמנים, נוסף על יהודי באראנוב, גם משלוחי יהודים מרוזוואדוב, ניסקו, לז'איסק ולאנצוט. בדמביצה התקיימה סלקציה. הכשרים לעבודה, וביניהם גם קבוצה ממגורשי באראנוב, הועברו למחנות-העבודה (אחד מאלה היה בפוסטקוב), וכל האחרים גורשו למחנה-מוות בבלז'ץ. אחרי גירוש היהודים מבאראנוב חולק מקצת מרכושם בין האוכלוסייה המקומית; כן פורק בית-המדרש והחומרים נמכרו לאיכרים פולנים. אחד הניצולים חזר בגמר המלחמה לבאראנוב אך נתקל ביחס עויין כלפיו, ונאלץ לנטוש את המקום.