ה' ניסן ה'תשפ"ב

בולחוב BOLECHOW

עיר בפולין
מחוז: סטאניסלאבוב
נפה: דולינה
אזור: גאליציה המזרחית
אוכלוסיה:
• בשנת 1941: כ- 3,150
• יהודים בשנת 1941: כ- 2,986
• יהודים לאחר השואה: כ- 45

תולדות הקהילה:
הישוב היהודי מראשיתו
העיר בולחוב והקהילה היהודית בה התהוו באותו פרק-זמן. בעל האחוזות, ניקולאס גיבזינסקי ייסד ב- 1612 עיר ובה ניתן שוויון זכויות מוחלט לשלוש האומות שגרו בה: רומים-קאתולים (פולנים), יוונים קאתולים (רותנים) ויהודים. היהודים השתתפו אף בבחירת ראש העיר. ניתנה להם רשות לגור במרכז העיר, והם קיבלו מבעלי העיר מגרש במרכזה לבניית בית-הכנסת, ובפרברה - לבית- עלמין. בשבועה שנשבע ראש העיר ב- 1660 כלולה הפיסקה: "הנני מתחייב לחיות בשלום עם כל האזרחים בני העיר, הן הקאתולים הרומים, הן הקאתולים היוונים והן היהודים, עם העשירים והעניים, וכן לשמור על זכויות שלוש האומות ולהגן עליהן". בגזירות ת"ח ות"ט לא נפגעה כנראה העיר. אבל ב- 1669, כתוצאה מפלישת הטאטארים היא הועלתה באש ונשרף אז, בין השאר, כתב זכויות היסוד של בולחוב. העיר שלחה משלחת אל בעל העיר, שהיה אז הבישוף של לבוב, בבקשה לחדש את זכויותיה. כחברי המשלחת שימשו שני יהודים: לייב אילקוביץ וליפמן לייזרוביץ. המשלחת הצליחה בפעולתה ובעל העיר אף נתן הלוואה ליהודים כדי שיוכלו לבנות מחדש את בית-הכנסת שעלה באש. גם יחידות צבא פולין, שעל-פי-רוב לא קיבלו את שכרן, ניסו לגבות אותו על-ידי שדידת הערים. בנוסף לפלישות הטאטארים סבלה בולחוב מכיבושה על-ידי השוודים בתחילת המאה ה- 18. התארגנה אז הגנה יהודית עצמית שהיתה מצויידת בנשק. הבסיס הכלכלי העיקרי של העיר בתקופה הנדונה היה אידוי מלח ממעיינות מלוחים. את המלח מכרו לאיכרים בכל פודוליה, ותמורת חבית אחת קיבלו כמה חביות תבואה שעובדה ליי"ש. אמנם היהודים לא עסקו בייצור מלח אלא בשיווקו ובשריפת יי"ש ומכירתו. במאה ה- 17 מוזכר יהודי עשיר חוכר-מלח, מאיר מושקוביץ מפשמישל, כשסוכנו בבולחוב הוא לייבוש בוליחובר. הסוכן הואשם על-ידי החוכר בהעסקת נוצרים בייצור מלח במקום יהודים (כפי שנכתב בחוזה). הסוחרים הגדולים מבין היהודים עסקו בייבוא תבלינים ויינות מהונגריה ומהאימפריה העותומנית, ושיווקם בין גדולי האצולה ברייסן כולה. יש להניח שיהודי בולחוב שלחו את ידם אף במלאכה. ב- 1717 שילמו יהודי בולחוב 1,642 זהובים מס-גולגולת. עם השכבה האמידה נמנו גם סוחרי היינות. הראשון מהם הידוע הוא יהודה בן הירש. הוא נולד ב- 1673 בבולחוב, ידע פולנית והונגרית על בוריין, ושימש אף כמתורגמן בין מלך הונגריה דאז ובין ההטמאן (מפקד הצבא) הפולני. הוא התיידד עם האציל הפולני פוניאטובסקי, אבי המלך הפולני האחרון. בניו למדו שפות זרות בביתו אצל מורה נוצרי. לר' יהודה בן הירש היו ארבעה בנים ששניים מהם עסקו במקצוע אביהם. המפורסם בהם הוא דב-בער בוליחובר והשני, הבכור, ר' אריה-לייב. הם. ובעיקר דב-בער ידעו פולנית, גרמנית, הונגרית, איטלקית, צרפתית ורומית. אף נודעו כלמדנים מובהקים וגדולי תורה. שני האחים, דב-בער ואריה-לייבוש, מילאו תפקידים מרכזיים בקהילתם ובוועד מדינת רייסן. בוויכוח בין הפראנקיסטים ובין היהודים, שהתקיים בלבוב ב- 1759, שימש דב-בער כמתורגמנו הרשמי של הנציג הראשי מטעם היהודים ר' חיים בן שלמה הכהן רפופורט (רבה של לבוב). דב בוליחובר ידע את ספרות התקופה, ואף הגיב ב- 1753 בכתובים על כתב פלסתר נגד היהודים, פרי-עטו של כומר מלובלין. הידועים מבין רבני בולחוב בתקופת ממלכת פולין הם: ר' יעקב בן ישראל שלמה שנתן את הסכמתו לספר "דת יקותיאל" לר' יקותיאל זיסקינד; ר' משה הלוי איש הורוויץ ששימש ברבנות בבולחוב בשנים 1696- 1710. הוא עבר מבולחוב לזלוצ'ב וממנה לטיקוצ'ין ובה נפטר. במקומו נבחר בנו, ר' יעקב-יוקיל הלוי וזמן כהונתו בבולחוב בשנים 1711- 1735. ממנה עבר לכהן תחילה בברודי, ובסוף ימיו בגלוגאו שבשלזיה, בה נפטר ב- 1756. את כסאו בבולחוב ירש בנו, ר' מרדכי הלוי, והלה שימש בקודש עד פטירתו ב- 1937. הרב שבא אחריו היה משה ב"ר אהרן הלוי, איש ברודי, שכיהן ברבנות בבולחוב 10 שנים עד 1748; ואחר-כך עבר לכהן כאב"ד באולסקו. ב- 1753 נבחר כרבה של בולחוב ר' אריה-לייב הכהן רפופורט, בנו של הרב המפורסם מלבוב. מבולחוב הוא עבר ליאריצ'וב. בסוף שנות ה- 50 ובראשית שנות ה- 60 שימש ברבנות בבולחוב ר' יעקב בן ר' שלמה זלמן הכהן; מבולחוב עבר לפינצ'וב. ב- 1767 כיהן במקום ר' צבי הירש רוזניש. אחרי כמה שנים עבר לכהן כרבה של לבוב (במקום ר' מרדכי זאב אורנשטיין). הוא חיבר ספר "תשע שיטות" על תשע שיטות בסוגיות התלמוד (נפטר בלבוב ב- 1805). מסוף אותה תקופה ראויה לציון "החבורה הקדושה של החנוונים", שעסקה בעזרה הדדית ובצדקה. אחרי הסיפוח לאוסטריה, ובעיקר בתחילת המאה ה- 19, צמח בבולחוב ענף פרנסה נוסף: הבורסקאות. יהודי בולחוב הקימו מפעלי-בורסקי גדולים וקטנים. הגדולים הוקמו כבר בראשית המאה ה- 19, אולם עד שנות ה- 60 של אותה מאה הם הופיעו רשמית בבעלות נוצרית. ב- 1860 היו בבולחוב 4 מפעלי בורסקי גדולים בבעלות יהודית שהעסיקו 138 פועלים, רובם ככולם יהודים. כן עסקו בענף זה עוד כ- 40 בעלי מפעלים קטנים, ובהם בעל המפעל הוא גם העובד אלא שהוא נעזר רק בבני-משפחה. עם חלוצי הענף נמנה היהודי האופטמן, שמפעלו הוקם בראשית המאה ה- 19, ואחריו באו קורצר וגולדשלאג - בעל המפעל הגדול מסוגו בגאליציה. רק בסוף המאה הוקם מפעל לעיבוד עורות בבעלות פולנית. לפועלים היהודים בענף העור היה בית-תפילה משלהם שנקרא "גארבער מנין". ענף-המשק הוותיק והעיקרי, תעשיית המלח. שגשג עד שחוברה העיר בשנות ה- 70 לרשת מסילות הברזל. בזמן ההוא ייצרה בולחוב כ- 23,000 טונות מלח בשנה. כשענף המלח התחיל לרדת, קמה בבולחוב תעשיית עץ עניפה; הוקמו מנסרות שתוצרתן נשלחה לרחבי האימפריה האוסטרית, ואף לדאנציג הגיעה. בעלי המנסרות או חוכריהן היהודים באותו זמן היו: גריפל, ביין, האחים רפופורט (אהרן וזונדל) והאחים שטראסמאן. תעשיית העץ גררה גם הקמתו של בית-חרושת לגפרורים (כנראה בסוף המאה ה- 19), שהעסיק 100 עובדים, וכן בית-חרושת לפקקים לחביות, וגם בו 100 עובדים. בתעשיית העץ לא עבדו פועלים יהודים אלא הועסקו בה רק כפקידים וכמנהלי-עבודה. אולם בבית-החרושת לגפרורים היו כל הפועלים יהודים. בראשית המאה ה- 20 פרצה בבית-חרושת זה שביתה, תחילה בהנהגת ה-פ.פ.ס. (המפלגה הסוציאליסטית הפולנית), אולם כשהתאכזבו הפועלים מניהול השביתה, עזבו את שורות ה-פ.פ.ס. והצטרפו ל"פועלי ציון" ובהנהגתה של זו זכו בסיום השביתה להישגים. ב- 1894 הוקם בבולחוב בית-דפוס בבעלות יהודית. רוב העובדים, 10 במספר, היו בני בעל העסק, ר' מרדכי אנדלמן, ורק עובד נוצרי אחד (שידע יידיש) עבד בו. במפעל הודפסו מודעות וכרוזים בכל השפות המדוברות בסביבה - עברית יידיש, פולנית, גרמנית ואוקראינית. בראשית המאה ה- 20 הקימה ה"הילפס פאריין", שמרכזה בווינה, תעשיית-בית (ייצור רשתות לשער), שהעסיקה בעיקר בנות יהודיות. תמורת יום עבודה ארוך הן השתכרו בין 6 ל- 10 כתרים לשבוע. את המיבנה המקצועי של היהודים בראשית המאה ה- 20 משקפים במידה ניכרת הנתונים של "קופת מלווה" מ- 1913 ואשר לפיהם היו חבריה בעלי המקצועות האלה: 375 סוחרים, 108 בעלי מלאכה, 33 בעלי מקצועות חפשיים ו- 42 בלתי מוגדרים. בסך הכול 560 מפרנסים. כנראה שיתר המפרנסים, כ- 200 במספר, היו פועלים. בשנים 1880- 1910 הצטרפו רבים מיהודי בולחוב לזרם ההגירה הגדול שפנה בעיקר לארצות-הברית. בשנות ה- 80 של המאה ה- 18 נעשה ניסיון ליישב את יהודי גאליציה על הקרקע. ליד בולחוב הוקם כפר יהודי בשם "בבל החדשה", שבו התיישבו כנראה כמה מיהודי המקום. הנסיון נכשל לאחר זמן קצר, ובכפר הנ"ל התיישבו גרמנים שקיבלו חלקות גדולות יותר וגם אשראי גדול יותר. המאה ה- 19 עמדה בבולחוב בסימן של מאבק חריף בין החסידים לבין מתנגדיהם , "מתנגדים" ומשכילים. מסוף אותה תקופה ועד פרוץ מלחמת-העולם הראשונה טושטשו הניגודים בין החרדים והמשכילים (שרובם היו בעלי נטייה פרו- פולנית) והוויכוח התנהל בעיקר בין החוגים המסורתיים בבולחוב (חרדים ומתבוללים) ובין הזרמים הציוניים והסוציאליסטיים. עד 1777 כיהן כרבה של בולחוב ר' יהודה לייב ב"ר יואל כץ. הרב דוד יעקב הלפרן כיהן בבולחוב כ- 20 שנה בראשית המאה ה- 19. הוא הסתכסך עם קהילתו, כנראה עם המשכי- לים שבה, עבר לקראקוב בה שימש כ"צדיק ופועל ישועות". חיבר ספר "מעון אריה". ר' יעקב יוקיל הורוביץ כיהן בבולחוב בשנים 1824- 1832. בנו, ר' מנחם מנדל , ישב על כס הרבנות בבולחוב עד פטירתו ב- 1864. ממנו קיבל בנו ר' לוי הורוביץ ושירת בשנים 1879- 1902. אחריו נבחר כרבה של בולחוב ר' יוסף פנחס הלוי לנדא, שהמשיך בכהונתו עד פטירתו ב- 1930. בבולחוב קבעו חצרותיהם גם אדמו"רים. הראשון בהם היה ר' יהושע השיל פדבה, חתנו של ר' חיים הזקן מצאנז. לאחר פטירתו ב- 1907 ירש את כסאו חתנו ר' שלמה חיים פרלוב, מצאצאי ר' אהרן הגדול מקארלין. בין ספריו יש לציין את "קהלת שלמה" (יצא לאור בהיותו בן 22), "מקדש שלמה" ו"מעשי אבות". ניצני ההשכלה הראשונים בבולחוב נתגלו בהקמת בית-הספר מיסודו של ה. הומברג. כמורה בבית-ספר זה שימש יהודי ממוראביה, יעקב בלומנטאל. שלא כבמקומות אחרים, שבהם בוטל בית-ספר זה ב- 1806, לא עזב המורה את המקום אלא נשא לאשה בת העיר, וביתו שימש במאה ה- 19 מקום-ועד למשכילי המקום. ב- 1812, כשהופיע בגאליציה ספר-הגיאוגראפיה הכללי הראשון בעריכתו של שמשון בלוך הלוי "שבילי עולם", נמכרו בבולחוב 7 עותקים של ספר זה. בשנות ה- 20 של המאה ה- 19 החל בפעולתו המשכיל הנודע הירש גולדברג, סוחר עשיר שעסקיו הגיעו עד ליוון. הלה עמד בקשרי מכתבים עם שי"ר ושד"ל שהעריכו אותו מאוד. את פעולתו המשיכו בניו שמואל-לייב ויעקב. הראשון היה בין מייסדי אחד מכתבי העת העבריים הראשונים "כרם חמד" שהופיע תחילה בפראג ולאחר-מכן בווינה בשנים 1839- 1843. שני האחים פעלו רבות להפצת השכלה חילונית בין בני עירם. אישיות מרכזית בתחום הפצת ההשכלה בבולחוב ובגאליציה כולה היה זליג הירש מונדשיין (1872- 1812). הוא פעל מספר שנים גם בדרוהוביץ, בסטאניסלאבוב ובסוף ימיו ביארוסלאב. כסופר השתתף ב"השחר" של פ. סמולנסקין. בין היתר נודע כמחבר הספר "עמודי עולם". בשנות ה- 40 למאה ה- 19 ביקשו משכילי בולחוב להשתלט על ועד הקהילה. ואמנם ב- 1843 מינו השלטונות ועד קהילה חדש שהיה מורכב משלושה משכילים: זליג הירש מונדשיין יעקב גולדברג וצבי בירקנטל (כנראה מצאצאיו של דב-בער בוליחובר). הוועד החדש פתח בפעולות ענפות שביקשו להעניק צביון מודרני לקהילה. פעולתו הראשונה של ועד זה היתה הקמת בית-חולים ליהודים. נוסף לתרומתם העצמית של ראשי הקהילה שהיו אנשים אמידים, קיבל בית-החולים תרומה מרוטשילד הווינאי ומהנהלת העיר. בית-חולים התקיים קרוב ל- 70 שנה עד שעלה באש ב- 1910. הוועד שינה את סדרי הקבורה והנהיגו "מיטה" עם פרוכת במקום סולם שממנו נגרר הבר-מינן בחבלים. בעקבות הסדרים החדשים שהונהגו בבית-הכנסת חדלו החרדים להתפלל בו ועברו לבית-המדרש, לקלויזים ולמניינים אחרים שרבו אז בעיר. המאבק הקשה ביותר שניהלה הנהלת הקהילה החדשה עם החרדים, שהיו רוב רובה של הקהילה, היה על הקמת בית-ספר יהודי חילוני. כבר בראשית כהונתה ניסתה ההנהלה החדשה להקים בית-ספר, אולם נכשלה ורק ב- 1856 הצליחה, כשהוקם על-ידה בית-ספר, בו לימדו שלוש שפות (עברית, גרמנית ופולנית). היה זה מוסד חינוכי רביעי מסוגו בגאליציה, אחרי טארנופול (1813), ברודי (1818) ולבוב (1840). התקציב השוטף של בית הספר נועד לבוא ממס-השחיטה ומס-המקווה. כתגובה הקימו החרדים ליד אחד הקלויזים מקווה נוסף, פסקו לבוא למקווה של הקהילה והרב הטריף את השחיטה המקומית. החרם על השחיטה נמשך כנראה שנים אחדות. החרדים אף פנו לשלטונות בהצעה, שמס-השחיטה יימסר לבית-הספר הכללי בעיר ולא לבית הספר היהודי. ב- 1864 הוחלט באסיפת-עם באחד הקלויזים להחרים את המורים, ואף את חנות אביו של אחד מהם. למרות כל הצעדים הללו המשיך בית- הספר להתקיים. אמנם אחוז הלומדים בו מבין כלל גילאי בית-הספר הגיע ב- 1860 ל- 20, אבל לאחר 4 שנים ירד ל- 14. באמצע שנות ה- 70 חדל בית-ספר זה להיות מעורב ויועד לבנים בלבד. בראשית קיומו היתה השפה העברית שפת-הלימוד הראשית, בעוד גרמנית אחריה, אבל במשך הזמן נעשתה הפולנית לשפת ההוראה ולצידה הורו גם עברית וגרמנית. כמנהל בית-ספר זה מונה המשכיל שלמה רובין (נודע בין השאר כמתרגם "האתיקה" "דקדוק שפת עבר" לשפינוזה לעברית) והוא נשא בתפקיד זה 5 שנים (1856- 1861), אולם נאלץ בלחץ החרדים לעזוב אותו. עם המורים נמנו זלמן מונדשיין ונחמיה לנדס. האחרון היה מן המשכילים הצעירים בבולחוב. הוא כיהן 10 שנים כראש הקהילה ושנים רבות (אחרי 1868) כחבר מועצת העיריה. הוא תירגם ספרים רבים מפולנית לגרמנית ומגרמנית לפולנית; חיבר גם כמה מונוגראפיות על תולדות קהילות גאליציה, היה חבר ב"שומר ישראל" וייצג בו את הזרם הפרו-פולני. בסוף שנות ה- 70 עבר ללבוב וניהל שם את בית-הספר על- שם צ'אצקי, אחר-כך פיקח על רשת בתי-הספר ליהודים מיסודו של הבארון הירש. בבחירות לעיריה ב- 1874 נבחר יהודי כראש העיר, הוא היה בעל בורסקאה ושמו ישראל האופטמן. היתה זו הפעם היחידה שיהודי הגיע לכהונה רמה זו בבולחוב. הציונים הראשונים בבולחוב התארגנו ב- 1894 באגודה "תקוות ציון". מייסדה היה המשכיל והסופר נחמיה לוטרינגר. עם הקמת ההסתדרות הציונית בבאזל התארגן בבולחוב ארגון נוסף בשם "חובבי ציון" שהיה מורכב בעיקר מצעירים. במשך הזמן הוקמו איגודים ציוניים נוספים: "מכביה", איגוד-נשים "רחל" ועוד. כמה וכמה מן הפועלים היהודים בבולחוב הצטרפו תחילה למפלגה הסוציאליסטית הפולנית (פ. פ. ס.) אבל לאחר השביתה שהוזכרה לעיל עברו רוב הפועלים היהודים לפועלי ציון, ומהם שהקימו את המפלגה היהודית הסוציאליסטית- ז'.פ.ס. ב- 1911 הוקם סניף של המזרחי בבולחוב. ב- 1902 נוסד בית-ספר עברי משלים לבנות בשם "תושיה"; ב- 1906 למדו בו 98 בנות בגילים 12- 16. ב- 1908 כנראה, הוקם אף בית-ספר עברי משלים לבנים שהצטרף לרשת "שפה ברורה" בגאליציה. כיוון שספרי לימוד לעברית לא היו אז כמעט בנמצא, הוציאו שני בתי-הספר "תושיה" ו"שפה ברורה" חוברות ללימוד השפה העברית. ליד "תושיה" אורגנו קורסים להשתלמות לבנות, ספריה ציבורית וחוג לדראמה. אחד ממקורות המימון של בתי-ספר אלה היו ההכנסות של המועדון "טוינבי-האלה"

 

בין שתי המלחמות
בזמן מלחמת-העולם הראשונה פחתה אוכלוסיית העיר הכללית והיהודית בכ- 25 אחוזים. רבים מאלה שברחו מפחד הצבא הרוסי לא חזרו לעירם והתיישבו במקומות אחרים. בתקופה שבין שתי המלחמות המשיכו היהודים להתפרנס ממסחר, תעשייה, מלאכה, עגלונות, מקצועות חפשיים ועוד. מפעלי התעשייה, שהיו בבעלות יהודית, או בחכירה יהודית (בעיקר מנסרות), העסיקו ב- 1921 2,574 עובדים, בהם רק 240 יהודים. והרי הענפים, המפעלים והמועסקים:

מלבד הנ"ל התפקדו בראשית שנות ה- 20 בבולחוב גם מפרנסים אלה: חנוונים - 80, מוזגים - 10, רוכלים כפריים - 46, בעלי-מלאכה - 111, סוחרי בקר - 8, בעלי כירכרות להסעה - 10, מורים - 6. את תעשיית העץ פקדו בסוף שנות ה- 20 ובאמצע שנות ה- 30 משברים קשים. ב- 1930 נשרף אחד המפעלים הגדולים בענף זה ובו מנסרה ובית-חרושת לארגזים ולרהיטים. הנזק נאמד בחצי מיליון זלוטי. בשנים 1935 ו- 1937 נסגרו שני מפעלים ממשלתיים בחכירה יהודית ו- 470 פועלים פוטרו. לבנק היהודי, שהוקם כנראה בראשית שנות ה- 20, בעזרת הג'וינט, והוא "המוסד לאשראי", השתייכו 168 חברים ובהם: 27 בעלי-מלאכה, 61 סוחרים זעירים, 78 סוחרים ובעלי מפעלים ו- 2 ממקצועות שונים. ב- 1927 חילק הבנק 449 הלוואות בסך של 59,636 זלוטי. עזרה כספית העניקה באותה תקופה קופת גמילות חסדים, שנתנה ב- 1929 30 הלוואות ללא ריבית, בסך כולל של 3,000 זלוטי. בעלי-המלאכה היהודים נהנו מעזרה הדדית במסגרת האיגוד "יד חרוצים" שהוקם עוד קודם מלחמת-העולם הראשונה. עם גמר המלחמה התגייסה הקהילה, בסיוע הג'וינט, לעזרה לנצרכים. ב- 1921 קיבלו 238 משפחות עזרה דחופה. בראשית שנות ה- 30 היה ארגון ויצ"ו הפעיל ביותר בתחום העזרה הסוציאלית. בתום המלחמה היו בעיר 53 יתומי מלחמה יהודים ו- 25 אחרים. הם סודרו בבתים פרטיים. ב- 1923 נעשה ניסיון לשקם את בית-החולים היהודי, שעלה, כאמור, באש ב- 1910. האופטמן, העשיר המקומי ובעל הבורסקאה, תרם בצוואתו את ביתו לבניין בית- החולים, אך הבית לא התאים למטרה זו והוא נמכר בסכום של 2,500 דולר. בכסף זה השתמשה כנראה הקהילה לעזרה סוציאלית. בוועד הקהילה היו הציונים רוב. בבחירות ב- 1924 נבחרו 8 ציונים כלליים, 7 חברי המזרחי, 8 "חסידים" ו"בלתי מפלגתיים" ונציג אחד של "יד חרוצים". נראה שהציונים המשיכו לשלוט בקהילה כל אותה תקופה. כרבני המקום או כדייניו שימשו ר' אברהם מנדל, בנו של הרב הקודם הרב הורוויץ. הראשון היה איש "המזרחי", והשני, כנראה איש ה"אגודה" או "מחזיקי הדת". האדמו"ר רבי שלמה המשיך לנהל את חצרו על בית-הכנסת שבה שנקרא "די פוילישע שול", רמז למוצאו של הרב מפולין הקונגרסאית. אף-על-פי שהיהודים היו %75 מהאוכלוסיה הכללית בעיר, הם קיבלו לפי ההסכם אך רבע מכלל המאנדאטים למועצת העיריה; ב- 1933 נבחרו 6 יהודים מתוך 24 חברי המועצה; נציגי היהודים בעיריה היו רובם ציונים. בבחירות לסיים הפולני ב- 1922 הצביעו יהודי ב, רובם ככולם בעד הרשימה הלאומית היהודית. שלוש מהמפלגות הציוניות הוקמו עוד קודם המלחמה. פועלי ציון והמזרחי חידשו את פעולתם בראשית שנות ה- 20 והשפעתם על הציבור הלכה וגדלה. ליד פועלי ציון התקיים זמן קצר, בראשית שנות ה- 20, ארגון מקצועי של נוער עובד "יוגענד". בזמן המלחמה נוסדה בבולחוב הסתדרות צעירי ציון, ורוב חבריה הקימו בשלהי המלחמה את קן השומר הצעיר במקום. חברי השומר הצעיר מבולחוב היו בין חלוצי העלייה השלישית וממייסדי הקיבוצים בית-אלפא וחפצי-בה. בסוף שנות ה- 20 נחלש הקן בבולחוב; חלק מחבריו הצטרפו למפלגה הקומוניסטית, ומהם שעלו ארצה. חברים מצעירי ציון שלא הצטרפו לשומר הצעיר הקימו בבולחוב סניף של מפלגת ההתאחדות. ליד ההתאחדות היה קיים מאמצע שנות ה- 20 עד לאמצע שנות ה- 30 קן גורדוניה. התנועה הרביזיוניסטית חדרה לבולחוב בסוף שנות ה- 20. ב- 1930 מנה קן בית"ר המקומי 81 חברים והתקיים עד למלחמה העולם השנייה. בסוף שנות ה- 20 הוקם ליד הסתדרות הציונים הכלליים איגוד אחוה, שהפך בתחילת שנות ה- 30 לנוער הציוני. ב- 1939 הוקם ליד הציונים הראדיקאלים סניף השחר. על יחסי הכוחות בין הזרמים הציונים יעידו תוצאות הבחירות לקונגרסים הציונים. ציונים רביזיוניסטים ציונים השנה כלליים המזרחי התאחדות פועלי ציון מפלגת המדיניה ראדיקאלים 1927 86 25 9 17 1 9 1931 119 143 121 183 - 1933 337 32 279 17 341 1935 349 40 423 131 24 1939 254 28 234 33 - אגודת ישראל בבולחוב התרכזה בעיקר סביב חצרו של האדמו"ר ר' שלמה פרלוב. לא מעט, מבני-הנוער היהודי בבולחוב הצטרפו לתאי המפלגה הקומוניסטית הבלתי ליגלית. בית-הספר היהודי המשיך להתקיים עד שנת 1922 בלבד ובניינו שימש מאז את בית-הספר המשלים "שפה ברורה". ב- 1923 למדו ב"שפה ברורה" יותר מ- 200 תלמידים, ומספרם גדל במשך הזמן. בין מוסדות התרבות יש לציין את הספריה הציבורית. זו הוקמה בראשית התקופה ושכנה בבניין בית-הספר, אשר שימש גם מקום לפעילות תרבותית עניפה אחרת. כן התקיימו בו חוגים לדראמה

במלחה"ע ה - II
לאחר שפרצה המלחמה, עבר בספטמבר 1939 דרך בולחוב זרם הפליטים שניסו להגיע לגבול רומניה והונגריה. בין הפליטים היו גם יהודים רבים ממערב פולין. הקהילה היהודית המקומית פתחה בשבילם מטבח ציבורי, ודאגה לקורת-גג על-ידי סידורם בבתים פרטיים ובמיבנים של מוסדות ציבוריים. עם עזיבת המימשל הפולני את העיר התחילו האוקראינים הלאומנים בפרעות נגד היהודים. הם קיבלו עידוד מן העובדה שהצבא הגרמני כבר הגיע עד לסטרי הסמוכה. היהודים ארגנו קבוצות צעירים לשמירה על הרכוש ולהגנה עצמית. ההתנפלויות מצד האוקראינים פסקו עם כניסת הצבא הסובייטי לעיר ערב יום הכיפורים ת"ש. השלטונות הסובייטים פיזרו את מוסדות הקהילה היהודית וכל הגופים הציבוריים והפוליטיים. הסוחרים הקמעונאים נצטוו להמשיך במכירת סחורותיהם במחירים מלפני המלחמה עד לחיסול המלאי ולאחר-מכן סגרו רובם את חנויותיהם. בעלי-מלאכה מיעוטם המשיכו בעבודה פרטית, אך רובם אורגנו בקואופרטיבים. המפעלים הגדולים הולאמו. במספר מקרים הולאמו גם דירות גדולות שבבעלות יהודית. פעילים יהודים קומוניסטים מילאו תפקידים בולטים במוסדות עירוניים, אולם רובם הורחקו מעבודתם או קיבלו תפקידים חשובים פחות עם הגברת תהליך האוקראיניזאציה ב- 1940. באביב וקיץ 1940 נארו מספר יהודים אמידים לשעבר. כן נאסרו והוגלו לברית-המועצות ביוני 1940 חלק ניכר מהפליטים היהודיים ממערב פולין שמצאו מקלט בבולחוב. עם פרוץ המלחמה בין ברית-המועצות וגרמניה גויסו צעירים יהודים לצבא האדום. כבר בסוף יוני, לפני פינוי העיר על-ידי הסובייטים, התנכלו האיכרים האוקראנים מכפרי הסביבה ליהודי בולחוב. ב- 6.7.1941 נכנסו לעיר יחידות הצבא הסלובאקי וההונגרי, בעלי-בריתם של הגרמנים. המושל הצבאי ההונגרי ניסה לרסן במידת מה את הפורעים האוקראינים, אולם הצלחתו היתה חלקית בלבד. מספר יהודים נרצחו בידי המיליציה האוקראינית באמצע יולי. ב- 24.7.1941 נאסרו על-ידי האוקראינים כ- 20 יהודים, שהואשמו בקומוניזם והוצאו להורג. כשבוע ימים לאחר מכן נרצחה קבוצת יהודים נוספת בתואנה דומה. באוגוסט 1941 עברה העיר לניהולם הישיר של הגרמנים ומיד הוטלו על הקהילה היהודית שורה של גזירות: חובה לענוד סרט לבן ועליו מגן-דוד; איסור ללכת על המדרכות, החרמת מקלטי רדיו, עוצר לילה, איסור לעזוב את העיר ואספקה יומיומית של מאות אנשים לעבודת-כפייה. בחודשי אוגוסט-ספטמבר 1941 המשיכו השוטרים האוקראינים במאסרים, ורבים נרצחו במהלך החקירות שנערכו בתחנת המשטרה. באותו קיץ הגיעו לבולחוב כ- 100 פליטים יהודים מקארפאטורוס, שגורשו משם בשל העדר אזרחות הונגרית, והם זכו לסיוע מצד בני הקהילה. באוגוסט 1941 הוקם היודנראט. בראשו הועמד א. רייפאייזן ובין חבריו היו: ד"ר שינדלר, ב. קרויטהמר ועו"ד פרסלר. ביודנראט פעלו משרד העבודה, וכן המחלקה לדיור ומחלקת האספקה, שתפקידה היה לחלק לאוכלוסיה היהודית מנות מזון שהקציבו הגרמנים. היו אלו מנות-רעב שלא היה בהם בשום אופן לשמש בסיס לקיום. האוכלוסיה היהודית מכרה כל מה שבידה להשיג מזון למחייה. ביודנראט נמצאה גם יחידה שאספה בין בני הקהילה רהיטים, שטיחים, כלי בדולח וחפצי-ערך אחרים כדי למלא את דרישות הגרמנים. ליד היודנראט פעלה משטרה יהודית בפיקודו של עו"ד פרסלר. תחילה הצטמצמו תפקידיה לשמירה על הסדר במטבח הציבורי ובמוסדות היודנראט, ואולם אחר-כך הוטל עליה להביא אנשים לעבודת כפייה, ובקיץ 1942 לאסוף את האנשים לגירושים. בסתיו 1941 הוטלה על יהודי בולחוב קונטריבוציה של 4.5 ק"ג זהב ותכשיטים. ב- 29.10.1941- 28 היתה האקציה הראשונה. אנשי המשטרה הגרמנית המקומית שקיבלו תגבורת מסטאניסלאבוב וסיוע מאת המשטרה האוקראינית, החלו אוספים יהודים מכל קצות העיר וריכזו אותם באולם בניין דק"א ("דום קראסנוי ארמיי" לשעבר). על היהודים שנצטופפו באולם זה עברו יומיים של עינויים ורצח. השומרים ירו לתוך הקהל. הם נדרשו למסור דברי ערך, ו- 11 איש שהגרמנים גילו שלא מילאו דרישה זו הוצאו להורג על הבמה שבאולם, לעיני כל היהודים שנמצאו שם. הצוררים אילצו את שני הרבנים, ר' מנדלי לנדוי ור' יוסלה הורוויץ לערוך תפילה בציבור ו"להודות" בחטאי היהודים שבגללם יבואו עתה על עונשם מידי הגרמנים. ביום השני של האקציה נתקיימה באולם דק"א סלקציה. מבין הנידונים למוות הוצאו קבוצות עובדים ממקומות עבודה חיוניים למשק הגרמני. הנותרים, בין 850 ל- 1,000 איש, הוצאו באותו יום ליער טאניאבה, ושם נרצחו במכונות-ירייה ונקברו בבורות המוניים, חלקם בעודם פצועים וחיים. גם אלה שניסו להימלט ממקום הבורות נתפסו כולם ונספו אף הם. באולם דק"א נשארו 28 הרוגים. היודנראט נצטווה לקבור אותם בבית-העלמין היהודי ולשלוח נשים יהודיות כדי לנקות את המקום מדם הקורבנות. לחץ הגרמנים על-ידי גזירות כלכליות ועבודות-הכפייה וכן הטבח ההמוני העמידו את היודנראט במצב קשה. בסוף 1941 התאבד יו"ר היודנראט א. רייפאייזן בגלל אי-השלמתו עם המדיניות הגרמנית. במקומו נתמנה ד"ר שינדלר. האקציה הראשונה לימדה את יהודי בולחוב, שסיכוי כלשהו להינצל עשוי להיות באמצעות אישורים ממקומות העבודה. לכן גברו בסתיו ובחורף 1941- 1942 המאמצים למצוא עבודה במפעלים שייצרו במישרין בשביל המשק הגרמני. היהודים עבדו במנסרות, והגדולה ביניהן "דלתה", בענף הבורסקאות ובבתי-מלאכה של "תעשייה עירונית מאוחדת". כן הועסקו היהודים בשיקום גשרים והחזקתם, במסילות הברזל ובכבישים. לעובדים במפעלים חשובים הוסיפו הגרמנים אות A על הסרט שעל זרועם ומספר סידורי של האישור. בחורף 1941- 1942 גדלה התמותה בקרב בני הקהילה מפני הרעב ומגיפת טיפוס-הבהרות. המטבח הציבורי, שהוקם על-ידי היודנראט, חילק מאות מנות של מרק דל והיה בכך כדי להקל במקצת על הסובלים חרפת רעב. מספר הנפטרים באותה תקופה הגיע ל- 40 ליום. באביב ובקיץ 1942, כאשר הגיעו לבולחוב ידיעות על מעשי רצח וגירושים המוניים, החלו היהודים בהכנת מחבואים בהיקף רחב ביותר. ב- 3.8.1942 הגיעו לבולחוב יחידות רבות של המשטרה הגרמנית והאוקראינית. היודנראט נדרש לרכז תוך מספר שעות 2,000 יהודים בכיכר העיריה. אחדים מחברי היודנראט, ובתוכם היו"ר שינדלר נאסרו כבני-ערובה להבטחת מילוי הפקודה. האקציה נמשכה 3 ימים. הגרמנים לא סמכו על המשטרה היהודית באיסוף האנשים והחלו בעצמם, ובסיוע אוקראינים, במצוד אחר הקרבנות לגירוש. חולים, קשישים וילדים נרצחו במקום. את היהודים שהתגוררו בפרברים מרוחקים לא טרחו הגרמנים ועוזריהם להביא לכיכר שבמרכז העיר ורצחו אותם במקום. גם חלק מן המתחבאים נתגלו. על הקורבנות בכיכר עברו 3 ימי רעב וצמא, והיו מאנשי המשטרה היהודית שהשתדלו להקל על מצוקתם. במהלך האקציה נמלטו מאות יהודים ליערות בסביבה, וקצתם ניצלו בדרך זו, אך רבים נתפסו בידי האיכרים שהסגירום לגרמנים, שצירפו אותם למשלוח להשמדה במחנה בלז'ץ. אחרי אקציה זו הועברו יהודי בולחוב לגיטו שהקיף חלק מכיכר השוק, רחוב קז'ימיז'ובסקה, רחוב שבסקה והסימטאות הסמוכות. הגיטו לא היה מגודר ואפשר היה לנוע גם מחוצה לו. עם זאת היתה בו צפיפות גדולה. עצם ריכוז היהודים בשטח מצומצם הקל על הגרמנים את המשך מדיניות הגזל וההשמדה. לגיטו בבולחוב הודחקו שרידי הקהילות שבסביבה: פרהינסקו, רוז'ניאטוב, ולדז'יז', ויגודה, מיזון, וישקוב. ב- 21.10.1942 ציוו הגרמנים להסגיר לידם 400 יהודים. המוסגרים נאספו בחלקם על-ידי הגרמנים וחלקם על-ידי המשטרה היהודית. הם הוחזקו בבית ראנד שברחוב קושציושקו. צורפו אליהם גם קבוצות עובדים ממפעלים שונים שנחשבו לפחות חיוניים. אחרי ימים אחדים שולחו כולם למחנה ההשמדה בבלז'ץ. ב- 23.11.1942- 20 נתפסו שוב כ- 300 איש. הפעם עשו הגרמנים מאמץ מיוחד לגלות את המחבואים ולהוציא מהם את המסתתרים. קבוצה זו נשלחה אף היא לבלז'ץ. בסוף נובמבר 1942 הוקמו בעיר מחנות-עבודה ליד המנסרה "דלתה", ליד בתי-חרושת לעיבוד עורות וליד מפעל לחביות. לצורך הקמת מחנות הוכשרו גושי בתים שהוקפו בגדרות עץ. היו מחנות שבהם הותר גם למשפחות העובדים להימצא בהם ובמחנות אחרים נאסר הדבר. בראשית 1943 נמצאו אפוא בבולחוב שני ריכוזים של יהודים: כ- 900 יהודים במחנות-העבודה שליד המפעלים ושרידי הקהילה בגיטו. מתוך הגיטו נשלחו מדי פעם קבוצות "בלתי כשרים לעבודה" לגיטו סטרי, שם זומן להם גורל היהודים במקום. במחנות-העבודה נתקיימו באביב 1943 סלקציות. תחילה הוצאו מהם כל הנשים והילדים ששהו שם באופן בלתי ליגאלי, ואחר-כך צומצם באופן הדרגתי גם מספר העובדים. לעתים התערבו מנהלי המפעלים לטובת עובדיהם ודרשו לא לפגוע בבעלי מקצוע שנשאו תוויות R או W, אשר העידו על חיוניותם להמשך הייצור. במשך 1942 נמלטו צעירים יהודים מבולחוב לסטרי, בסברם שימצאו שם מקומות עבודה בטוחים יותר אשר יעניקו להם חסינות מסויימת מפני הגירושים. בפברואר 1943 הוחזרו על-ידי הגרמנים כ- 100 מהצעירים האלה לבולחוב, סודרו בעבודה בבית-חרושת לחביות ושוכנו במחנה שליד מיפעל זה. אולם כבר ב- 5.3.1943 הוקף המחנה הזה על-ידי יחידת אס. אס. והמשטרה האוקראינית, וכל אותם האנשים שהובאו לפני מספר ימים מסטרי הוצאו לבית- הקברות היהודי ונרצחו. בראשית מארס 1943 הורגש מתח בכל מחנות-העבודה בעיר ובגיטו והורגשה דריכות למעשי רצח נוספים. כמה שוטרים יהודים נמלטו מן הגיטו. באותם הימים שם קץ לחייו היושב-ראש השני של היודנראט, ד"ר שינדלר. ב- 6.7.1943 שוב הוצאו כ- 100 איש ממספר מחנות- העבודה בעיר והועברו לבית-הכלא המקומי. למודי נסיון העבר ידעו אנשים אלה שעתידים הם להיות מוצאים להורג. בקבוצה זו יזם ד. שינדלר בריחה המונית של האנשים בעת העברתם לבית-הכלא. הוא עצמו התנפל על אחד השוטרים האוקראינים וניסה להוציא את רובהו מידיו, אך נהרג מכדורי השוטרים. אף-על-פי-כן הצליחו להימלט כמה יהודים מקבוצה זו, אך רובם הוצאו להורג בסביבות דולז'קה. במשך כל חודש יולי 1943 נמשכו הוצאות להורג בכל המחנות בבולחוב. 26.7.1943 הוחל בחיסול המחנה ליד המפעל לעיבוד עורות. בפעולה זו השתתפו יחידות רוסים מצבא ולאסוב. חלק ניכר מאנשי המחנה הצליחו לברוח ולהתפזר בסביבה. כ- 80 איש נהרגו. באקציה זו היו גם תופעות של התנגדות מזויינת מצד היהודים. ב- 22.8.1943 הועברו כל שרידי קהילת בולחוב, ובכללם הפזורים במחנות-עבודה נפרדים, למחנה מרכזי אחד. אולם כבר ב- 23.8.1943 התפרצו למחנה זה הגרמנים וחיילי יחידות ולאסוב, ויותר מ- 1,200 איש הובלו לבית-הקברות ונרצחו. בין הנרצחים היו גם קבוצת יהודים מסקולה הסמוכה. בולחוב הוכרזה "יודנריין". כ- 300 מיהודי בולחוב השתדלו למצוא מחסה ביערות בסביבה וגם אצל מכריהם הנוצרים. הגרמנים ואנשים מן האוכלוסיה המקומית המשיכו במצוד אחר היהודים המתחבאים. בחורף 1943- 1944 נתפסו כ- 100 יהודים ונרצחו. כ- 40 איש נתגלו במחבוא בטחנת-קמח בקירבת בולחוב, ובעל הטחנה ומשפחתו שילמו בחייהם אף הם. במחצית הראשונה של 1944 נפלו עשרות יהודי בולחוב מידי יחידות הלאומנים האוקראינים "באנדרה", שפעלו ביערות האיזור. מספר יהודים מבולחוב השתתפו ביחידה פארטיזאנית, בפיקודו של קומוניסט אוקראיני באביי, שנלחמה ביערות דולינה. ב- 9.8.1944 שיחררו הסובייטים את העיר ותוך כמה ימים התקבצו בה 45 יהודים ניצולים. המשך פעילותם של אנשי "באנדרה" בקירבת העיר גם לאחר שובם של הסובייטים היה סכנה לחייהם של הניצולים. כ- 10 יהודים השתייכו ליחידה מיוחדת, שהוקמה על-ידי הסובייטים למלחמה בקבוצות אנשי "באנדרה", ואחד מהם נפל בקרב. עוד מספר חודשים התגוררו אחרוני יהודי בולחוב בעיר ואף ניסו למצוא את מקומם בכמה מפעלים ששוקמו בה, אולם לאחר ששוב לא היה אפשר לחדש חיים יהודיים במקום עברו לפולין, ומשם לארץ-ישראל ולמדינות אחרות. בסוף 1945 הפכו הסובייטים את בית-הכנסת הגדול למחסן. בית-הקברות היהודי, שבו נמצא גם קבר-אחים המוני מתקופת השואה לא זכה אפילו לטיפול נאות מצד השלטונות