ה' ניסן ה'תשפ"ב

בולימוב BOLIMOW

עיר בפולין
מחוז: לודז'
נפה: לוביץ'
אזור: לודז' והגליל
אוכלוסיה:
• בשנת 1941: כ-1,160
• יהודים בשנת 1941: כ-235
• יהודים לאחר השואה: יחידים מהיהודים נותרו

תולדות הקהילה:
כללי
בולימוב זכתה במעמד-עיר באמצע המאה ה- 14. היא שימשה מרכז למכלול לא-גדול של אחוזות-המלך. עד מחצית המאה ה- 17 התפתחה העיירה מבחינה כלכלית, אבל בשלהי המאה ירדה כליל. במחצית השנייה למאה ה- 18 השתקעו בה כמה פונדקאים יהודים, שחכרו פונדקים מידי הסטארוסטה של בולימוב. הסטארוסטה נטל פונדקים אלה מידי העירונים. בשלהי המאה ה- 18 השתקעו בבולימוב למעלה ממניין משפחות יהודים. אחד מהם, הבורסקי יחזקאל הניך, הקים בית- בורסקאות והעסיק 5 עובדים. לפי המספרים מ- 1793 נמצאו בין היהודים בבולימוב, מלבד הבורסקי הנ"ל, 8 בעלי-מלאכה יהודים: פרוון, מנפץ-צמר ו- 6 חייטים. בבולימוב התגוררו אז 37 בעלי-מלאכה, ואחוז בעלי-המלאכה היהודים שביניהם (למעלה מ- 21%) היה גבוה בהרבה מאחוז היהודים באוכלוסיה הכללית (9.5%). בשלהי המאה ה- 19 ובראשית המאה ה- 20 נתפתח אצל יהודי המקום מקצוע הנגרות, והנגרים היהודים מבולימוב היו לשם-דבר בסביבה.
במאות ה- 18 וה- 19 ישוב יהודי קטן בבולימוב היה כפוף לוועד-הקהילה בלוביץ'. כדיין ראשון (ואולי מונה אף לרב אחר כך) שימש שם בשנים 1860- 1865 ר' אפרים ברוך אנגלמן. בשנים 1904- 1912 ישב על כס-הרבנות בבולימוב ר' דוד סילמן, מחבר פירוש בכתב-יד למסכת שבת בירושלמי. בבולימוב נבנה בית-כנסת צנוע בממדיו אך יפה בארכיטקטורה שלו, וכן נבנה בית-מדרש וקודש בית-עלמין.
בימי מלחמת העולם ה-1 (ב- 1915) ניטשו בקרבת בולימוב קרבות עזים וממושכים, וכאן אף נודע אחד השימושים הראשונים בגאזים רעילים לצורכי מלחמה. העיר נהרסה הרס רב, לא ייפלא איפוא, כי כמעט כל האוכלוסים היהודים נטשו אז את העיירה, ופנו לווארשה או ללוביץ'.
בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם היה הישוב היהודי בבולימוב קטן משהיה במחצית השנייה למאה ה- 19. אף על פי כן פעלה שם קהילה יהודית. ברבנות שימש אז ר' מנדל מייזלס, שנודע ברבים. בהנהלת ועד הקהילה התמיד הרוב בידי אגודת-ישראל. החל בשנות ה- 20 פעלה בבולימוב קבוצת ציונים, אולם רק בשנים 1933- 1934 נוסדו אירגוני-הציונים הראשונים במקום (המזרחי ופועלי-ציון ימין). במערכת הבחירות לקונגרס הציוני ב- 1939 מתוך 18 קולות ניתנו 6 למזרחי ו- 21 לליגה למען ארץ ישראל העובדת. בשנות ה- 20 נוסדה קופת גמילות-חסדים, ובה 41 חברים. ביוזמת קבוצת-נוער מאורגנת נוסדה הספרייה ע"ש פרץ, ובה כמה מאות ספרים. בגלל המשבר של 1929 יצאו אנשים בעלי יוזמה והנוער את העיירה לבקש אפשרויות נרחבות יותר בערים הגדולות.
בימים הראשונים למלחמת העולם ה-2 שימשה בולימוב מקום- מעבר לפליטים רבים, שנמלטו לעבר וארשה דרך ויסקיטקי וז'ירארדוב. חלק מיהודי בולימוב, ובעיקר בני הנוער, נמלטו אף הם מהעיירה. על אף יציאת האוכלוסים, לא זו בלבד שלא פחת מספר היהודים במקום, אלא אף עלה במרוצת הזמן, עם זרימת הפליטים ממקומות אחרים לבולימוב. ביוני 1940, עם בואם של 120 פליטים מלוביץ' (9.6.1940), היה מספר היהודים במקום 419, ובדצמבר 1940 - 460 נפש.
על אף מספרם המועט של היהודים פעל בבולימוב יודנראט, ובאביב 1940 הוקם גיטו, שהקיף את השטח סביב רחוב בוז'ניצ'נה, וגודר בגדר עץ ותיל. בתקופת הקמתו של הגיטו נוצרה גם משטרה יהודית. בתחום הגיטו היתה הצפיפות עצומה, לפי ששטחו קטן היה ואילו זרם הפליטים נמשך בלי-הרף. הם שוכנו בכל שטח פנוי, ובעיקר בבית-המדרש. הנאצים העסיקו את רוב יהודי בולימוב המסוגלים לעבודה בעבודות-יער בקרבת העיירה. מיצרכי-מזון קנו היהודים בחשאי אצל איכרי הסביבה.
הגיטו התקיים קרוב לשנה. במארס 1941 חוסל ישוב זה - עם חיסול כל ישובי היהודים בנפת לוביץ'- ואוכלוסיו שולחו לגיטו וארשה. בגירוש זה לא ניתנו ליהודים אמצעי-תובלה כנדרש, ורבים מהם נאלצו ללכת לווארשה ברגל, ובוודאי שנמנע מהם על ידי כך לקחת עמם את חפציהם. יהודים מעטים, שהצליחו להסתתר בסביבתה של בולימוב, נתפסו על פי רוב בגלל הלשנה של אנשי הערב-רב מקרב הפולנים. גורל זה פקד, בין היתר את קבוצת 21 היהודים, שהתחבאו בחורשה ליד העיירה. אך יחידים מיהודי בולימוב שהתגוררו שם בפרוץ מלהמת העולם ה-2 נותרו בחיים.