בוסק BUSK

עיר בפולין
מחוז: טארנופול
נפה: קאמיונקה סטרומילובה
אזור: גאליציה המזרחית
אוכלוסיה:
• בשנת 1941: כ- 1,600
• יהודים בשנת 1941: כ- 1,600

תולדות הקהילה:
הקהילה היהודית מראשיתה עד שנת 1919
הידיעות הראשונות על ב' הן מ-1097. ב' שוכנת על הנהר בוג, במקום בו נשפכים אליו שני יובלים. מיקומה המיוחד הקנה לה את השם ונציה של רייסן, ו-30 גשרים היו בעיבורה. ב-1411 מסר אותה מלך פולין לנסיך של מאזוביה זימוביט, והעניק לה זכויות עירוניות לפי החוק המאגדבורגי, בשפולין ,כבשה את גדאנסק הפ'כה ב' למרכז מסחרי חשוב, ותוצרת חקלאית מכל הסביבה שווקה דרכה לחוץ-לארץ. באותה תקופה סחרו סוחרי ב' גם' עם וואלכיה, ובנוסף לתבואות ס'חרו גם באריגי יבוא, מלח ודגים. אסיפות האצולה שבאיזור ("הסיימיקים") התקיימו בב' ולכן היא הפכה לכעין בירת מחוז. במאה ה-16 פלשו לתוכה הטאטארים ולכן בוצרה לאחר-מכן והיו בה שתי טירות. בראשית המאה ה-17 שוב החריבוה הטאטארים, וב-1626 פרצה בה מגיפה שכילתה רבים מתושביה. ב-1765 עברה ב' לבעלות פרטית של האצולה. אחד מבעליה, הרוזן קאז'ימייז' באדני, היה נציב גאליציה וראש ממשלת אוסטריה. הוא ביקר לעתים קרובות בעירו, התיידד עם יהודים ואח ידע לדבר בשפתם.
ב-1765 הקים הגרמני פרידריך פרשל תעשיית עורות בעיר לאחר מכן הוקמו בכפרי הסביבה בתי-יציקה לזכוכית, לברזל, תנורי סיד, מפעל לנייר ומשרפות פחמים. כל המפעלים, להוציא את הבורסקאה, נכשלו בגלל ניתוק העיר, לאחר סיפוחה לאוסטריה ב-1772, מדרכי המסחר שלה. ב-1919 נכון שוב בב' השלטון הפולני. יהודים מחידים מוזכרים בב' כבר ב-1454. מ-1502 נתקיימה בב' קהילה ולה בית-כנסת, בית-עלמין ובית- מרחץ. ב-1510 היו יהודי ב' חייבים מדי שנה לשלם לאוצר המלך 10 פלורין. הסכום הועלה לאחר-מכן ל-40 פלורין. נ-1564 קיבלו יהודי ב' כתב-זכויות, שלפיו הותר להם לגור בכל חלקי העיר, להקים בניינים חדשים, לנהל כל מסחר סיטונאי וקמעונאי בכל ערי רייסין ופודוליה ; ניתנה להם זכות שחיטה ומכירת בשר לנוצרים.
היהודים סחרו בתוצרת יבוא מנסיכות ואלאכיה והחזיקו בעיר חנויות רבות, בין היתר, של אריגים שזורים זהב ושל נעליים ומגפיים. עיקר מסחרם של יהודי ב' היה בתוצרת חקלאית ששווקה לגדאנסק. כן סחרו היהודים במלח במבשלות ובדגים. מאמצע המאה ה-16 ועד לגזירות ת"ח ות"ט היו הסוחרים היהודים של ב' מן הגדולים והחשובים של כל מדינת רייסין. הם עסקו אז גם בחכירת אחוזות ובהלוואות בריבית. בגזירות ת"ח ות"ט נהרגו כמאה יהודים, אבל הקהילה התאוששה והמשיבה להיות אחת החשובות במדינה כמעט עד סוף שלטון ממלכת פולין. בכל אותה התקופה היתה קהילת ב' כפופה לקהילת לבוב, אבל היא קיימה את כל מוסדות הקהילה המקובלים, ובין השאר בית-חולים עם רופא מומחה.
מבין הרבנים שכיהנו באותה תקופה יצויינו: ר' אהרן (1540-1560), ר' יצחק בן אברהם חיות, שכיהן ברבנות בב' בשנים 1584-1568 וממנה עבר לכהן כרבה של פראג. הוא היה גיסו של המהר"ל וחיבר את הספרים "כתר יצחק", "שיח יצחק" ו"פני יצחק". במאה ה-17 כיהן שנים רבות כרבה של ב' ר' יהודה אריה לייב בן יהושע האשקי בעל "לב אריה". במאה ה-18 שימש ברבנות ר' צבי הירש ב"ר משה מזולקווה, ואחריו ר' נחמן בן שמואל. בתקיפת כהונתו של הרב הנ"ל הגיע לב' יעקב פראנק, שהצליח לקנות לתורתו חסידים במקום. וכך הפכה ב' לאחד ממרכזי הכת. בוויכוח בקאמיינייץ פודולסקי (ב-1756) היו בין 19 נציגי הכת 4 בני ב', בתוכם הרב ר' נחמן. ראש הכת במקום, אליעזר, נימנה עם ראשי הכת בפולין כולה, בין המתנצרים מקרב הפראנקיסטים בלבוב בשנים 1759-1760 שמספרם הגיע ל-514, היו 103 מבני ב', בתוכם הרב לשעבר שקיבל את השם פיוטר יעקובובסקי. על אף שהמלך הפולני קבע את ב' כמקום מושב הפראנקיסטים, הם עזבוה והתפזרו ברחבי פולין. במקום הרב שהתנצר נבחר, כרבה של ב' הרב דוד פנחס מבוהורודצ'אני, הרב הנ"ל השתתף מטעם היהודים בוויכוח השני עם הפראנקיסטים, שהתקיים בלבוב ב-1759.
בתקופת השלטון האוסטרי היתה ב', כאמור לעיירה נידחת בשולי גאליציה. על יהודי העיר הוטלו מיסים כבדים, מהם מס הנישואים שכתוצאה ממנו נימנו בה ב-1785, 100 זוגות יהודים נישואים בחשאי. באותה שנה עברו לכפר במסגרת ההתיישבות מטעם, 7 משפחות. יהודים רבים עזבו באותה תקופה את ב' ועברו לברודי המתפתחת ואילו האוכלוסיה היהודית פחתה ב-1810 כדי מחצית ממספרה ב-1765. במאה ה-19 התפרנסו היהודים ממ'סחר זעיר וממלאכה, ביו העשירים בה היו חוכרי המיסים. בתחילת המאה ה-19 התפתחה העיר קימעה, הפכה למרכז מסחר איזורי ורבו בה הסוחרים ובעלי-המלאכה. ב-1876 הקימו הסוחרים בעיר "חבורת מלווה למתן הלוואות" לסוחרים זעירים ובעלי-מלאכה בריבית נמוכה. הונה של האגודה היה ב-1880 54,054 כתרים. באותה שנה הוקמה קופת מלווה נוספת - "קופה לעזרה הדדית".
למן ראשית המאה ה-20 היגרו רבים מבני ב' לארצות הברית והקימו ארגון של בני העיר בבוסטון. כבר ב-1829 היה בב' רופא יהודי, ליאו שפס, שסיים את לימודיו בווינה. הוא שימש רופא יחידי בב' עד לפטירתו ב-1851. בנו מוריס שפס, שגם הוא למד רפואה, היה לבעליו של העיתון הווינאי החשוב "נייעס וינער טאגעבלאט". בתו של מוריס שפס, זופיה, נישאה לפול קלמאנסו, אחיו של המדינאי הצרפתי ג'ורג' קלמאנסו. שני האחים ביקרו בב' וג'ורג' קלמאנסו כתב עליה בחמימות בסיפוריו. רופאים יהודים נוספים הופיעו בב' רק בסוף המאה, ולפני פרוץ מלחמת-העולם הראשונה היו בה 2 רופאים יהודים ו-3 עורכי-דין. את הקהילה ניהלו כנהוג באותם הימים בני המשפחות האמידות והן: הלפרן, ראטה, זייבן וגולדברג. בראש הקהילה עמד בשנים 1890-1910 יעקב הלפרן, ואחריו משה זייבן. במאה ה-19 חדרה החסידות לב' ורוב יהודיה היו חסידי בלו ואולסק. ברבנות כיהנו החל באמצע המאה ה-19 בני משפחת הרבנים הנודעה באב"ד והם : ר' יעקב, חתנו של אליעזר אטינגר מז'ולקווה, בנו ר' אברהם (שנפטר ב-1905) ונכדו - ר' יששכר בר. בראשית המאה ה-20 הוקם במקום איגוד ציוני "אהבת ציון" ולידו איגוד נוער, שיסד ספריה עברית ומ-1911 הפעיל את המועדון "טוינבי-האלה". ב-1908 ניסו ציוני המקום להקים בית-ספר עברי, אולם החרדים התנגדו לכך ופנו אל אפוטרופסם הנסיך קאז'ימייז' באדני. הלה נתן הוראה לסגרו. בזמן מלחמת-העולם הראשונה עזבו רבים מבני ב' את עירם, ורבים מהם לא חזרו. מהם שהיגרו לארצות הברית ומהם שהתפזרו בפולין או בחבלי אוסטריה. בזמן הרפובליקה האוקראינית המע'רבית סבלו יהודי ב' מן האנרכיה ששררה במקום ומתגרת ידם של התקיפים המקומיים. באביב 1919 נכנס לב' הצבא הפולני.

בין שתי מלחמות-העולם
בזמן שלטון פולין המשיכו יהודי ב' שמספרם פחת לכדי 60% ממספרם הקודם, להתפרנס ממסחר וממלאכה. רבים מהם קיבלו עזרה מבני עירם ארצות-הברית. בגלל ה"דולרים" שהחזיקה כביכול, נרצחה ב-1922 משפחה יהודית: אב, אם ובת. הסוחרים היו מאורגנים באיגוד משלהם, שהוקם כאמור עוד במאה הקודמת. גם בעלי-המלאכה התארגנו, בראשית תקופה זו או קודם מלחמת-העולם הראשונה, באיגוד "יד תרוצים". שני האיגודים האלה הקימו בעזרת בני העיר בארצות-הברית קופת גמילות חסדים שנתנה בשנים 1933-1937 כ-180 הלוואות כל שנה בסך שנתי של כ-20,000 זלוטי. בראשית שנות ה-20 הקימו האוקראינים קואופרטיב משלהם, ולאחר זמן פתחו גם הפולנים חנות ואופרטיבית. שני הקואופרטיבים האלה התחרו במסחר היהודי. מבין המפלגות היהודיות פעלו בב' : הצירנים הכלליים, הציונים הראדיקאלים, סניף קטן של המזרחי, התאחדות, פועלי ציון ימין ושמאל, הרביזיוניסטים, אגודת ישראל וכן נמצאו במקום פעילים יהודים במפלגה הקומוניסטית הבלתי ליגאלית. מבין תנועות הנוער פעלו השומר הצעיר (נוסד ב-1919), בית"ר (נוסד ב-1930), גורדוניה ואחוה (שקיימה אף נקודת הכשרה בב') והשחר שנוסד ב-1939. ב-1931 הצביעו לקונגרס הציוני כלהלן : הציונים הכלליים 113, המזרחי - 3, התאחדות פועלי ציון - 108, הרביזלוניסטים - 16 והציונים הראדיקאלים - 15. בבחירות לעיריה ב-1927 השתתפו היהודים ברשימה אחת עם הפולנים והאוקראינים במסגרת בלוק 3 הלאומים וקיבלו 17 מתוך 48 המאנדאטים. מבין הנבחרים היהודים היו 8 ציונים, 3 "לאומים", 2 נציגי הסוחרים - ו-4 אורתודוכסים. בבחירות של 1933 קיבלו היהודים רק 4 מאנדאטים מכלל 16 מאנדאטים (מהם 2 ציונים ו-2 אורתודוכסים).
את הקהילה ניהלו הציונים, ובראשה עמדה מ, זיידן. בבחירות לקהילה שהתקיימו ב-1933 קיבלו הציונים 4 נציגים, חסידי אולסק - 2 נציגים, "יד חרוצים" ו"הבלתי מפלגתיים" - נציג כל אחד. כרב המקום כיהן בנו של הרב הקודם, ר. אברהם באב"ד. מבין מוסדות הסעד יש לציין את בית-היתומים שנתמך על-ידי בני העיר בבוסטון, ובו 40 ילדים. הם תמכו גם במטבח עממי שחילק בחורף ארוחות צהרים חינם או במחיר סמלי לנצרכים. בב' התקיימו רק בתי-ספר עממיים ממלכתיים. פעולות התרבות בין יהודי ב, נעשו על-ידי האיגוד הציוני "התקווה" שקיים ספריה, אולם-קריאה ואולם-הרצאות. ב-1921 הוקם בית-ספר עברי משלים "שפה ברורה". בתחום הספורט פעל לסירוגין "איגוד ספורט יהודי" (ז'.ק.ס.).

מלחמת-העולם השניה
עם כניסת הסובייטים לב' בספטמבר 1939 נפסקה פעילותם של מוסדות הקהילה ושל המסגרות הפוליטיות. רוב החניות היהודיות נסגרו קימעה קימעה. אמנם בעלי מלאכה המשיכו בחלקם לעבוד באופן פרטי, אך בלחץ השלטונות החלו להתארגן בקואופרטיבים. לבעלי עבר ציוני היו קשיים בקבלת משרות ממלכתיות. גם מספר משפחות אמידות לשעבר סבלו מהגבלות שונות. ואילו יהודים בעלי השקפה קומוניסטית תפסו עתה עמדות חשובות במוסדות העיריה וגם בחיים הכלכליים בעיר. בסוף יוני 1941, עם פינוי העיר על-ידי הצבא האדום בעקבות הפלישה הגרמנית, עזבו את ב' כמה עשרות יהודים שמילאו תפקידים במימשל הסובייטי. הגרמנים נכנסו לב' ב-1.7.1941. הימים הראשונים לכיבוש עמדו בסימן של התנכלויות מצד האוכלוסיה האוקראינית. באמצע יולי אספו הגרמנים בסיועה של המשטרה האוקראינית 30 איש מנכבדי הקהילה והוציאו אותם להורג סמוך לכפר יאבלונקה. בין הנרצחים היה הרב ר' אברהם באב"ד. ביולי 1941 הוקם היודנראט. בראשו עמד אייזיק מרגלית וסגנו היה מאקס פרידמאן. עם חברי המועצה נמנו : הורוביץ, טומאשובר, ישראל קאראוואן, ישראל אורט ומשה שאפל, ליד היודנראט פעלה המשטרה היהודית ומפקדה היה מאקס פרידמאן. היודנראט נדרש לספק אנשים לעבודת כפייה בכבישים ובמחנות צבא באיזור. יש הערכות שונות ומנוגדות בדבר התנהגותם של אנשי היודנראט והמשטרה היהודית. לצד ביקורת שלילית על העדר רגישות ציבורית, קיימות עדויות של הניצולים כי חברי היודנראט והמשטרה הגנו על בני הקהילה בחירוף נפש. בחורף 1941-1942 נשלחו קבוצות צעירים למחנות העבודה ,בקראסגה ובסביבות זלוצ'וב. בתחילה ניסו משפחות מב' לשמור על הקשר עם קרוביהם במחנות ולהקל על מצבם על-ידי העברת חבילות מזון ובגדים, אולם בקיץ 1942 מנעו הגרמנים קשר זה ולעיר הסתננו ידיעות על מותם של הכלואים במחנות מרעב, עבודה מפרכת ורציחות.
על אף הרעב, המחלות והרדיפות הבלתי פוסקות, המשיכו יהודי ב' לקיים מצוות הדת; המניינים היו מתכנסים בהסתר ובמחצית הראשהנה של 1942 למדו קבוצות של ילדים עברית בבית משפחת א. ה. קאראוואן. באביב וקיץ 1942 עבדו רוב הגברים והנשים במפעלים שונים בעיר ובאיזור, וקיבלו אישורים המוכיחים את חיוניותם למשק הגרמני. נציגי השלטון הגרמני מזלוצ'וב וברודי היו מגיעים מדי פעם לב' לשם הוצאת קבוצות נוספות למחנות עבודה, אולם לרוב נמנע הדבר, לאחר שנוכחו לדעת כי כל היהודים מועסקים בעבודות חיוניות במקום. ביום הכיפורים 21.9.1942 היתה האקציה בעיר. היהודים נצטוו להתייצב למיפקד ליד הבית בו שכן היודנראט ונאמר להם ששם יחולקו להם אישורים חדשים ממקומות העבודה. היו מבני הקהילה שהתייחסו בחשדנות להודעות ההרגעה מטעם הגרמנים והיודנראט והעדיפו שלא להתייצב למיפקד ולהסתתר ביערות בסביבה או אצל מכריהם הנוצרים. ואמנם הללו שנתאספו במקום הריכוז כ-700 איש - נלקחו לבורות שהוכנו מראש ליד הכפר זבוז'ה שבקירבת זלוצ'וב ונרצחו שם ביריות. רבים נקבר'ו חיים. אחרי אקציה זו הוקם הגיטו. הבתים שבהם רוכזו היהודים הוקפו גדר תיל. הצפיפות בגיטו היתה גדולה. מספר משפחות הוכנסו לבית אחד. לגיטו הובאו גם שרידי הקהילות היהודיות מיישובי הסביבה: ראדז'ייחוב, ויטקוב נובי, לופאטין, חולויוב, טופורוב, קאמיונקה סטרומילובה. מצוקת הרעב בגיטו גברה ומגיפת טיפוס-הבהרות הפילה חללים רבים. מחשש מפני אקציות נוספות החלו יהודי ב' בהכנת מחבואים. בחורף 1942-1943 היו מתפרצים לגיטו מדי פעם שוטרים גרמנים ואוקראינים ורצחו יהודים שנתקלו בהם. בסוף 1942 הוקם בב' מחנה-עבודה, ובו רוכזו בעלי-מלאכה והעובדים לצורכי הצבא הגרמני. ההפרדה, בין העובדים הללו לבין החלקים האחרים של האוכלוסיה היהודית שנשארו בגיטו עוררה אי-שקט בין שרידי הקהילה. גברו הנסיונות לצאת ליערות, לשם הכנת מחבואים לשהייה ממושכת יותר. הגרמנים הבטיחו פרסים לאוכלוסיה המקומית שתסייע בתפיסת יהודים מסתתרים מחוץ לגיטו, וכן פרסמו אזהרות שכל המעניק מחסה ליהודים צפוי לעונש-מוות. ואכן במקרים רבים נתגלו המחבואים בעקבות הלשנות של האיכרים האוקראינים. בינואר 1943 הציתו הגרמנים בניין בית-החולים היהודי, החולים מהם שמצאו את מותם בלהבות ומהם שנהרגו ביריות, כאשר ניסו להימלט מן הבניין הבוער.
במחצית הראשונה של 1943 התארגנה בגיטו קבוצת מחתרת בהנהגתו של יעקב אייזנברג. חברי קבוצה זו הצליחו לאסוף כלי נשק אחדים, אך הגרמנים עלו על עקבותיהם, כנראה בגלל הלשנה, גילו את מחסן הנשק וחיסלו את החשודים בהשתייכות לארגון-מחתרת. ב-19.5.1943 הוחל בהיסול סרפי של יהודי ב'. תחילה הוצאו רוב העובדים ממחנה העבודה - כ-300 במספר - והובלו למחנה יאנובסקה בלבוב, שם מצאו את מותם תוך זמן קצר. ב-21.5.1943 חוסל הגיטו. אחרוני הגברים מהגיטו הועברו אף הם למחנה יאנובסקה. הנשים והילדים נרצחו בחלקם בשמח הגיטו והנותרים נורו למוות ביער בדרך לאולסקו. גם בימים שלאחר-מכן נמשך החיפוש אחר המתחבאים בין חורבות הגיטו, והללו שנתפסו הוצאו להורג ליד הכפר קוזלוב. אחרי הפיכתה של ב' ל"יודנריין" הסתתרו עוד עשרות יהודים ,ביערות בסביבה. בסוף יוני 1943 גילו הגרמנים 6 בונקרים באיזור ב' ובהם כ-140 יהודים, רובם מבני קהילת ב'. בעת חיסול הבונקרים הללו היו תופעות של התנגדות מזויינת. גם בחודשים שלאחר מכן, עד לבוא הצבא הסובייטי אל האיזור בקיץ 1944, נמשך המצוד והרצח של יהודים מסתתרים. אחרי שחרור העיר ב-18.7.1944 התאספו בה מספר ניצולים. רק משפחה אחת המשיכה להגורר בב' כמה חודשים ואילו הנותרים, ובעיקר אלה שחזרו מברית המועצות, עזבו מיד את העיר והמשיכו בדרכם לפולין, ומשם מערבה ולארץ-ישראל