בז'ז'ניצה BRZEZNICA

עיירה בפולין
מחוז: לודז'
נפה: ראדומסקו
אזור: לודז' והגליל
אוכלוסיה:
• בשנת 1941: כ-1,899
• יהודים בשנת 1941: כ-150 משפחות

תולדות הקהילה:
כללי
העיירה בז'ז'ניצה (נובה בז'ז'ניצה) הוקמה ב- 1287 כאחוזת המלך, וב- 1718 נתן אותה המלך למנזר הפאולינים בצ'נסטוחובה. הפאולינים לא ראו בעין יפה את השתקעותם של יהודים. רק עם חילונן של האחוזות בידי שלטונות פרוסיה, לאחר חלוקתה השנייה של פולין, הורשו היהודים לגור בעיירה זעירה זו. בשלהי המאה ה- 18 ובראשית המאה ה- 19 ישבו בבז'ז'ניצה כמה עשרות יהודים, השייכים לקהילת דזיאלושין. המיבנה המקצועי של האוכלוסיה היהודית בבז'ז'ניצה לפי הנתונים מ- 1839 היה: 8 סוחרים, 14 בעלי-מלאכה ו- 3 שכירי יום.
ב- 1825 כבר פעל בבז'ז'ניצה ועד קהילה נפרד. עם קהילת בז'ז'ניצה נמנו גם יהודי הכפר הסמוך סטארה בז'ז'ניצה ו- 12 כפרים אחרים בסביבה. לפעמים נבחרו כפרנסים גם יהודים כפריים. החל בשנות ה- 20 למאה ה- 19 קיימים בבז'ז'ניצה בית-כנסת, בית- מדרש ובית-עלמין. קרוב לוודאי, כי במחצית הראשונה למאה ה- 19 שכנו בית-הכנסת ובית-המדרש בבית שכור, לפי שידה של הקהילה הקטנה לא השיגה לבנות בניינים נפרדים. במחצית השנייה למאה ה- 19 ישבו על כס הרבנות בבז'ז'ניצה: ר' מאיר וולף יאנובסקי (1860 בקירוב); ר' אברהם בר ראבינוביץ' (החל ב- 1865); ר' אליהו זינגר, קודם רבן של פשיסוחה ואושיאקוב, ולאחר כהונתו בבז'ז'ניצה- של קאליש; וכן האדמו"ר יעקב יוסף הכהן רבינוביץ', בן האדמו"ר מראדומסק, שהשתקע לאחר שיצא את בז'ז'ניצה בקלובוצקו ונפטר שם ב- 1902. אחרוני רבניה של בז'ז'ניצה היו ר' ישראל לאסקר (בשנות ה- 20 למאה ה- 20), ואחריו- ר' יחיאל אורבך, חתנו.
במחצית השנייה למאה ה- 19 ובתקופה שבין שתי מלחמות העולם לא נשתנה המיבנה המקצועי של האוכלוסיה היהודית. בשנות ה- 30 הורע מצבם הכלכלי של יהודי בז'ז'ניצה. החרם הכלכלי על היהודים הגביר את תהליך הדלדול. ב- 1937 היו המשמרות לפני דוכנים בשוק או חנויות של יהודים לחזיון נפרץ. הרדיפות האנטישמיות גברו גם בגילוייהן האחרים. באפריל 1937 חולל בית-העלמין וכ- 50 מצבות נותצו.
בחיים הפוליטיים של הקהילה היהודית בלטו אגודת ישראל בפעילותה הרבה, הציונים הכלליים ופועלי ציון ימין. אגודת ישראל חלשה גם על חברה תומכי עניים.
עם פרוץ מלחמת העולם ה-2 נמלטו רוב היהודים מהעיירה אל ראדומסקו הסמוכה. ב- 2 או ב- 3.9.1939 עלה באש חלק ניכר של העיירה (כיכר השוק וכמה רחובות שהאוכלוסים יהודים). עם כיבוש העיירה האשימו הגרמנים את הפליטים היהודים החוזרים בהצתה זדונית של העיירה, כדי להפריע לצבא הגרמני בכיבושה. כעונש אסרו מספר מסויים של יהודים ופולנים. בכלא התנהגו הפולנים באופן בלתי סולידארי; הם תבעו שיתנו להם תנאים יותר טובים, והצביעו על כל יהודי שלא ניכר לפי מראהו לנאצים, ולמעשה קיבלו הפולנים מזון וקש למשכב, ואילו ליהודים לא ניתן דבר. ב- 5.9.1939 נשלחו רוב היהודים הגברים מבז'ז'ניצה לעבודת פרך ביערות הסמוכים, ליד הכפר אוסטרובק. תוך תקופת העבודה (שנמשכה ימים או שבועות) הוכו היהודים והורעבו; 7 מהם נרצחו. בשובם לעיירה מצאו את שאר היהודים - הנשים והטף והפליטים החוזרים - מושפלים (הגברים קצוצי זקן ובגד מסורתי), מתנוונים במרתפים, כי בתיהם נשרפו או נבוזו על-ידי תושבי המקום, שהיו מסיתים את הגרמנים, מצביעים להם על היהודים ומלשינים על האמידים שבהם.
בתקופת הכיבוש הבאה התגוררו היהודים בצפיפות איומה בבתים המעטים ששרדו, אולם גיטו לא הוקם כפי הנראה. בשכר העלוב של 50 פניג ליום נאלצו היהודים לעבוד בפירוק הבתים השרופים. המתיישבים הגרמנים שהגיעו לעיירה נהגו לחטוף על דעת עצמם נשים יהודיות ולאלצן לעבוד במשק ביתם. אולם היהודים לא סבלו חרפת רעב, כי בעלי-המלאכה עבדו בחשאי למען האוכלוסיה ה"ארית", ומקצתם של יהודים התפרנסו מהברחה בין הגנראלגוברנמנט לרייך. המסחר הבלתי-לגאלי עם אוכלוסי הסביבה והשגת המזון לא היו קשים.
בערב תשעה באב תש"א ארגנו הנאצים מצוד לעבודת כפייה. כל היהודים כונסו במקום אחד, נכלאו בבניין והוקפו משמר של שוטרים גרמנים. למחרת שולחו כל המסוגלים לעבודה קשה מבני 15 ומעלה, כ- 60 איש, אל פאיינצ'נו הסמוכה, ששימשה מקום ריכוז ליהודים הנחטפים מהסביבה כולה. קרוב לוודאי, כי מכאן נשלחו הכול לשייראדז, ושם בדקו רופאים גרמנים את כשירותם לעבודה גופנית. 20 יהודים תשושים מבני בז'ז'ניצה חזרו כעבור ימים אחדים לביתם; השאר נשלחו למחנות עבודה במחוז פוזנאן, ושם נספו רובם או שולחו למחנות אחרים; יחידי סגולה נותרו בחיים אחרי המלחמה.
הישוב היהודי בבז'ז'ניצה חוסל בפסח תש"ב. רוב היהודים הועברו לגיטו בפאיינצ'נו. בעיירה נשארו קבוצת נשים שהועסקו בעבודות כפייה שונות. באוגוסט 1942 שולחו הנשים אל יעד נעלם. לאחר חיסול הישוב היהודי בבז'ז'ניצה בזזו אוכלוסי המקום את הרכוש היהודי שנותר.