בלחאטוב BELCHATOW

עיירה בפולין
מחוז: לודז'
נפה: פיוטרקוב טריבונאלסקי
אזור: לודז' והגליל
אוכלוסיה:
• בשנת 1941: כ-6,249
• יהודים בשנת 1941: כ-5,500

תולדות הקהילה:
הישוב היהודי עד 1918
הידיעות הראשונות על בלחאטוב מקורן במאה ה- 14. בלחאטוב היתה רכושה של האצולה. אף על פי שלא נמנתה עם העיירות האסורות במגורים ליהודים, לא השתקעו בה יהודים בגלל דלותו הכלכלית של ישוב בלתי-מפותח זה. ואכן, ב- 1764 ישבו בו 7 יהודים בלבד. רק במחצית הראשונה למאה ה- 19, עם התפתחות תעשיית הטקסטיל בבלחאטוב פרץ ועלה מספר האוכלוסים, וגם אחוז היהודים באוכלוסיה הכללית עלה מהר יותר: ב- 1857 כבר היו היהודים 73% של האוכלוסיה הכללית.
בתקופה זו מכריעים בהרכב המקצועי של האוכלוסיה היהודית בעלי-המלאכה: ב- 1844 הם 61, מהם 29 חייטים ו- 6 אורגים. ניכר היה גם מספר הסוחרים והרוכלים בענפים שונים: 44. באותה שנה היו בבלחאטוב 2 תעשיינים זעירים יהודים (קבלני תעשיית בית של אריגה), 2 סבנים וטוחן. בתעשיה זו הועסקו 13 יהודים-שכירים. במבנה זה לא חלו תמורות בשנים הקרובות, אך במחצית המאה ה- 19 הופיעו בבלחאטוב קבוצה ניכרת של חוכרים (19). ב- 1867 היו שייכים ליהודים בעיירה: אחד משני בתי-האריגה הקטנים לצמר, וכן 11 או 12 מבין 13 בתי-האריגה לכותנה. מפעלים אלה עבדו בשיטת תעשיית-הבית. בשלהי המאה ה- 19 כבר היו בבלחאטוב למעלה מ- 900 אורגים יהודים המועסקים בתעשיית-בית, והם חלק ניכר של יהודי העיירה. בראשית המאה ה- 20 לא חלו תמורות ממשיות במבנה המקצועי של יהודי בלחאטוב, אף על פי שרוב המפעלים (וגם של היהודים) התחילו לייצר בשיטה מכנית מודרנית, השיטה החרושתית. חלוץ בתחום זה היה פרץ פרייטג, שהעסיק בבית-החרושת שלו כמאתיים פועלים.
בשלהי המאה ה- 19 ובראשית המאה ה- 20 שימשה התובלה מקור-פרנסה חשוב ליהודים, והעגלונים היהודים היו בעלי מונופולין בתחום זה.
על מצבם החומרי של יהודי בלחאטוב במחצית המאה ה- 19 מעידה ברור העובדה, כי רוב משלמי המסים לקהילה נמנו עם שתי הדרגות התחתונות: מ- 83 משלמי מס, נמנו 42 עם הדרגות 4 ו- 5 (ב- 1844). הדליקה ב- 1842 החריפה את דלותם של יהודי בלחאטוב. בין 22 הנשרפים שזכו להלוואות משלטונות העיר היו 12 יהודים. בשפל המדרגה היו בעיקר העובדים-בביתם והפועלים השכירים, ששכרם השבועי הממוצע לא עלה על 2- 3 רובלים, וסכום זה השתכרו לעתים רק על ידי העסקת כל משפחתם. בגלל השכר העלוב היו חלק מהעובדים-בביתם לוקחים לעצמם את שיירי חומר-הגלם, ומוכרים את המוצרים משיירים אלה בעצמם, בשוק העיירה. מצב זה הוליד קונפליקטים חברתיים, שנתבטאו במחאות פומביות ובנסיון האורגים לשבות בראשית שנות ה- 20, ואפילו בתגרת-רחוב (1903 או 1904) בין הפועלים לבין חסידי גור העשירים.
עד 1820, בקירוב, השתייכו יהודי בלחאטוב לקהילת פיוטרקוב-טריבונאלסקי. ב- 1821 החליטה הקהילה המקומית להיות עצמאית ובחרה הנהלה. לקהילה זו השתייכו גם יהודים תושבי עשרה ומעלה כפרים בסביבה וכן יהודי העיירה גרוחוליצה. כבר ב- 1824 היו לקהילה בית-כנסת בנוי עץ, בית-עלמין והקדש. בית-הכנסת שופץ ב- 1893, אף על פי כן הלך ונתבלה, וב- 1897 פורק כליל. במקומו נבנה בראשית המאה ה- 20 בית-כנסת חדש של אבן.
בשנות ה- 20 במאה ה- 19 עוד לא היה רב לקהילה הקטנה והדלה של בלחאטוב. החזן (כנראה - גם שוחט) שימש גם כדיין, ושכרו קטן 140 זלוטי לשנה. החל ב- 1827 (או 1828) שימש כרב (או( כדיין) ר' דוד שלמה וייס. לאחר מותו (1831) ירש את כסאו בנו, ר' מרדכי וייס. ב- 1832 נבחר עוד דיין, ר' משה ברסלר, שנתמנה כעבור שנתיים לרב. ר' משה ברסלר היה מחסידי קוצק, וחסידיהם של אדמו"רים אחרים לא הסבירו לו פנים. ב- 1840, כשכיהנו בוועד-הקהילה פרנסים ממתנגדיו, החריפו הפולמוס והתככים שנבעו מיחסים אלה. התחילו הלשנות הדדיות באוזני הרשות, הרב איים על מתנגדיו בחרם, ולאות מחאה הלך להתפלל ביום-הכיפורים בגרוחוליצה הקרובה. בסופו של דבר גברה ידם של חסידי ר' משה. גם השלטונות עמדו לצדו, והוא שמר על כסאו. אחר מות ר' משה ברסלר (1860, בקרוב) שימש ברבנות בבלחאטוב עד סוף שנות ה- 80, הרב כהנשטם, מחסידי גור. אחרי מותו עלה בידי קואליציה של חסידי אלכסנדר ודלת-העם בבלחאטוב להעלות על כס-הרבנות, על אפם ועל חמתם של חסידי גור, מועמד משלהם, והוא ר' משה אליהו בירנבוים. משתקפו אותו מתנגדיו בלי-הרף (בין השאר, האשימוהו באהדה לציונות), עזב כעבור שנים אחדות את בלחאטוב והשתקע בלודז' ובה עמד בראש תנועת המזרחי עד עלייתו לארץ (1926). בארץ מינה אותו הרב קוק לרבה של ג'דה, ואחר כך - של פרדס-חנה. אחר כך עלה בידיהם של חסידי גור ב- 1892- 1893 בקירוב להכתיר את רבה של לוקוב, ר' שמואל שלמה בראון. הוא ייסד ישיבה בבלחאטוב ועמד בראשה. הוא הצטיין בקנאות ובשמרנות. בתקופת הפגנות הפועלים ומאבקיהם, ערב המהפכה של 1905, קרא למאמינים למלחמה ב"עוכרי ישראל", היוצאים חוצץ נגד "נכבדי-ישראל, נגד הצאר ומסורת ישראל". ב- 1903 התפטר ויצא את בלחאטוב. בבחירות החדשות שוב ניצחה הקואליציה של חסידי אלכסנדר ופשוטי-העם, ועל כס-הרבנות עלה ר' צמח דוד טורנהיים (נכד של ראש שושלת וולבוז', ר' ישכר דב בר). אגודת- ישראל נשענה על חסיד גור. שאר החסידים תמכו בהמזרחי. בפולמוס הפנימי בקהילה עמד ר' צמח דוד לצדה של המזרחי.
בשלהי המאה ה- 19 ובראשית ה- 20 נתגלו בין בחורי בית-המדרש קבוצות המשכילים הראשונות. מהם יצאו, בין השאר: יואל לייב גולדשטיין, סופר-פרוזאיקן, מאיר זוסמן, בורסקי-משורר, שמואל חיים קלמן, עסקן של פועלי-ציון, זלמן פודלובסקי, עיתונאי. ממקור זה עלו גם הקבוצה הראשונה של צעירי-ציון (1914, בקירוב), וכמה חוגים ללימוד עצמי, השואפים לחכמה חילונית.
בשנות הסער 1904- 1905 עלו הנצנים הראשונים של איגודים מקצועיים יהודיים, ובהם קם התא הבלתי-לגאלי הראשון של הבונד. הבונד אירגן שביתות והפגנות בתקופת המהפכה, וחבריו נרדפו בתקופת הריאקציה שלאחריה. ב- 1908 נאסרו בבלחאטוב וגורשו לסיביר 23 אנשים. התעוררות בפעולת הבונד באה בתקופת כיבוש העיירה בידי חיל אוסטריה (1914), כשנתאפשרה פעולתה הלגאלית של מפלגה זו. בשנה זו חידשו את פעילותם גם צעירי-ציון, וייסדו מועדון וספריה ציבורית.

בין שתי המלחמות
ב- 1925 הוכרזה בלחאטוב, שנחשבה עד עתה מבחינה מינהלית לישוב חרושתי, לעיר. על אף המשך התפתחותה של התעשייה המקומית (ב- 1938 עבדו בסדנות ממוכנות בבתי- החרושת אלף פועלים), הוסיפה לשלוט בחוגי הפועלים היהודים בענף האריגה ובקונפקציה עבודת-היד-הביתית. יהודים מכרו את מוצריהם - אריגים או בגדים מוגמרים - בשווקים ובירידים בעיירה ובסביבתה. עם הרעת המצב הכלכלי, בעיקר לאחר המלחמה ובשנות המשבר הגדול 1928- 1931, התחילה נדידת האוכלוסים היהודים מהעיירה ללודז' ולערים אחרות. גברה גם ההגירה לחו"ל (בעיקר, לארצות הברית). אף על פי כן ניכרה התעוררות בחיים התרבותיים והמדיניות בבלחאטוב. לא הקהילה היתה עתה מרכז חיי הציבור, אלא המפלגות הפוליטיות ואירגוני-הנוער (מקצתם קמו קודם לכן, לפני מלחמת העולם ה-1 או בימיה), ואפילו קבוצות חסידים, שלעתים נשאה פעילותם אופי פוליטי. בבלחאטוב נראו כל גוני הקשת של המפלגות הפוליטיות היהודיות ואירגוני-הנוער, החל באגודת-ישראל וכלה בקומוניסטים. בין הציונים בלטה הסתדרות המזרחי, שנוסדה ב- 1917, והיא זכתה ברוב הקולות בבחירות לקונגרסים הציוניים. בבחירות לקונגרס ה- 20 זכתה ב- 182 קולות מבין 282, ובבחירות לקונגרס ה- 21- ב- 130 קולות מבין 292. המזרחי ייסדה בית-ספר יבנה. פחותה היתה השפעתה של הסתדרות הציונים הכלליים, שנוסדה בבלחאטוב במאוחר יחסית - 1930 - אולם אירגון-הנוער שלה, הנוער-הציוני (נוסד ב- 1931) היה אחד האירגונים הגדולים בבלחאטוב (כמאה חברים), ולו ספריה משלו ואיגוד-ספורט. בשנות ה- 30 הגבירו את השפעתם בבלחאטוב מפלגות השמאל הציוני, פועלי-ציון-ימין והתאחדות, ועלו למקום השני בבחירות לקונגרס ה- 21 (81 קול). פועלי-ציון-שמאל ואירגון הנוער שלהם הפעילו ספריה, וזמן-מה - גם בית-ספר. קואופרטיב צרכני שייסדו, פעל זמן קצר בלבד. השפעה מעטה יותר היתה בבלחאטוב לרביזיוניסטים (וכן לבית"ר וברית-החייל שהוקמו בראשית שנות ה- 30). לעומת זאת היה ענף הספורט מאורגן יפה בבית"ר.
סניף אגודת-ישראל בבלחאטוב הוקם ב- 1918. האגודה לא עסקה בעבודה אירגונית קבועה, אך חבריה ופעיליה היו מגבירים את פעילותם בתקופת הבחירות למוסדות הקהילה, העירייה ולסיים (הפרלמנט). כן נאבקו פעילי האגודה על תפיסת הכהונות החשובות בקהילה, כס-הרבנות וכיוצא בזה. ב- 1919 ייסדה אגודת-ישראל תלמוד-תורה, שבה למדו כמה עשרות תלמידים גם לימודי-חול. בית-ספר זה קיבל תמיכה חלקית מהקהילה. השפעה ניכרת בבלחאטוב נודעה לאגף של אגודת-ישראל, פועלי-אגודת-ישראל (שנקראו תחילה צעירי-אמוני-ישראל), שהקימו את אירגונם ב- 1920 מחוגי הנוער האורתודוקסי של "תפארת-בחורים" ו"תבונה". התא של אירגון זה בבלחאטוב היה אחד הגדולים יחסית (ב- 1938 - כ- 250 חברים) בין תאי פועלי אגודת ישראל בפולין. חבריהם בבלחאטוב השתייכו לאיגודים מקצועיים, השתתפו בשביתות, הציגו רשימות עצמאיות בבחירות לעירייה, לקופת-חולים הכללית, והיו יריב נכבד לבונד, לקומוניסטים ולשמאל הציוני על ההשפעה בחוגי הפועלים ועובדי-הבית היהודים. לפועלי אגודת ישראל היו גם מועדון וספריה משלהם, וב- 1929 ייסדו בית-ספר לבנות חורב, ששפת-ההוראה בו יידיש, ולמדו בו 150 תלמידות. ב- 1924 קם האירגון בנות- אגודת-ישראל וייסד בית-ספר בית-יעקב. בבית הספר פעלו חוג לדראמה וספריה ציבורית.
הבונד הרחיב את פעולתו בין שתי המלחמות וב- 1927 הקים בבלחאטוב את אירגון-הנוער "צוקונפט" ואירגון הילדים "סקיף". השפעתו היתה ניכרת באיגודים המקצועיים. במיוחד היה הבונד פעיל באירגון שביתות (בין השאר, השביתה הנודעת ב- 1932, שנמשכה 6 חודשים). בתחום התרבות היה הבונד פעיל מאוד במסגרת חברת "קולטור-ליגע" (שנוסדה בימי מלחמת העולם ה-1), והפעיל מועדון, חוג לדראמה ואת הספריה הגדולה בכל בלחאטוב. בחסות הבונד קמו בבלחאטוב בין המלחמות בית-ספר צ.י.ש.א. וכן הגדול באיגודי הספורט בבלחאטוב - "מארגנשטערן". מזמן לזמן (בעיקר בתקופת בחירות) פרסם הבונד בבלחאטוב עתון: "דער בעלכאטווער וועקער".
בבלחאטוב פעלו כ- 10 תאים (60 חברים, בקירוב) של קומוניסטים יהודים. חבריהם באו מקרב חברים-לשעבר בפועלי-ציון- שמאל ומחברי הקומבונד. בהשפעת החברים היהודים של ק.פ.פ. -המפלגה הקומוניסטית הפולנית -הוקם ליד האיגוד המקצועי הכללי של פועלי הטקסטיל תא של פועלי עבודה ידנית, שכמעט כל חבריו יהודים.
בשנים הראשונות שלאחר מלחמת העולם ה-1 היתה רבה יחסית השתתפותם של נציגי המפלגות היהודיות במועצת העירייה. לאחר הבחירות ב- 1925 זכו היהודים ב- 13 מנדאטים מבין 24, ובין שלושת הברי הנהלת-העירייה היו שני יהודים. בבחירות ב- 1927 כבר נבחרו רק 7 חברי-מועצה יהודים: 2- בונד, 1 - ציוני, 2 סוחרים, 2 בעלי-מלאכה.
בקהילה שלטו המפלגות הדתיות ונציגי האורתודוקסים. בבחירות לוועד-הקהילה ב- 1924 חולקו המנדאטים כך: אגודת-ישראל - 5, הגוש הדתי-לאומי (יחרזמה) - 1. חסידי אלכסנדר- 1, חסידי ראדומסק - 1, בעלי-בתים - 1, בעלי-מלאכה לאומיים - 1, בעלי-מלאכה בלתי-מפלגתיים - 1. בבחירות הבאות השיגה אגודת-ישראל (חסידי גור) רוב מוחלט, לנצחון זה סייעו שלטונות הנפה, שפסלו רשימות אחדות.
בין המלחמות המשיך ברבנות ר' צמח דוד טורנהיים. מתנגדיו מחוגי חסידי גור ואגודת-ישראל קיימו דיין ושוחט משלהם. אחרי מות הרב טורנהיים (1938) נבחר לרבנות ר' שמואל יהושע הורוביץ, מחסידי גור. הוא היה רבה האחרון של בלחאטוב עד הכיבוש הגרמני ועד בכלל.

השואה
בימי הקרבות, בספטמבר 1939, נמלטו חלקם של היהודים מבלחאטוב, אך רבים, שלא הספיקו להתרחק הרבה, חזרו זמן מועט לאחר כיבוש העיר בידי הגרמנים, (כנראה ב- 6.9.1939). בהפצצות עלו באש בבלחאטוב הרבה דירות, חנויות ובתי-חרושת של יהודים. זאת ועוד, כשנמלטו היהודים מהעיירה, בזזו תושבי המקום את רכושם.
הנאצים התחילו להתנכל ליהודים כבר עם כניסתם לעיירה. ראשית, צוו יהודים לאיסוף הגוויות בכל הסביבה ולקבורתן, וכן לכל מיני עבודות קשות. באמתלה של חיפוש נשק שדדו חיילים גרמנים ופולקסדויטשים רכושם של יהודים. יהודים עטופי טליתות נצטוו לצעוד בעיר, לרקוד, לשיר, להכריז סיסמות, כגון: "אנו, היהודים, אשמים במלחמה, ועתה יעזור לנו משה רבנו". יהודים בטליתות נישאו על גבי סולמות ברחובות העיר, ואחר כך הושלכו הסולמות יחד עמם על האדמה. הם הוטלו למים, נדחפו לקפוץ מגגות, הולקו עד זוב דם. ההתעלות גברה בעיקר בימים הנוראים. יהודים שהתפללו בחשאי בבתיהם הוצאו והועסקו בעבודות מזוהמות. בית-הכנסת הועלה באש, על ספרי-התורה שבו. היהודים נצטוו להביא לשוק החדש ספרי-תורה וספרי-קודש, שנמצאו בחיפוש בביתם, והכול הושלך למדורה שבערה ימים אחדים. הנאצים אילצו את הרב י. הורוביץ להשליך למדורה את ספריו ולהסתכל בבעירתם. היהודים אולצו לרקוד מסביב למדורה, לשיר, לרמוס ספרי-תורה. הובאו מטבחי-שדה לשוק, ויהודים זקנים אולצו לאכול את תבשיל-החיילים הטרף. הגרמנים גזזו זקנם בכידונים, ציוו עליהם לגרוף גחלים בידיהם. הנאצים צילמו את המחזות האלה, וחלק של האוכלוסים הפולנים והפולקסדויטשים הסתכלו בהם בסיפוק. אמנם, כמה פולקסדויטשים קשישים מחו על חילול קדשי-היהודים, במיוחד ראש-העיר הראשון בבלחאטוב הכבושה, הכומר גרהארדט, נאציונל-סוציאליסט מוצהר מלפני המלחמה ומייסד המפלגה הנאצית בעיירה.
בשנות הכיבוש היה המספר הרשמי של היהודים בבלחאטוב 5,000- 5,500, אך למעשה הגיע מספרם ל- 6,000. הרכב האוכלוסיה לא היה יציב, בגלל הנדידה המתמדת מהעיירה ולתוכה, שכן היא שוכנת בגבול שבין הגנראלגוברנמנט ווארטגאו. חזקה במיוחד היתה הנדידה ב- 1939 ובראשית 1940, לפני הקמת הגיטאות. בשלושת החודשים הראשונים לכיבוש יצאו את העיירה כ- 1,000 יהודים, ורובם נמלטו אל הערים הגדולות (לודז', פיוטרקוב-טריבונאלסקי), לפי שסברו כי שם יהיו חייהם קלים ובטוחים יותר. חלק - בעיקר בני- הנוער - נמלטו לשטח הסובייטי. מספר רב של עסקנים מלפני המלחמה התחבאו מאימת רדיפות. היו גם קבוצות אחרות (למשל, המבריחים) שהעדיפו לא להיראות. לעומת אלה הגיעו בתקופה זו לעיירה קרוב ל- 1,000 פליטים ונשרפים. הם התחילו לזרום כבר בימי המלחמה הראשונים מהאיזור הסמוך לגבול שהופגז קשה, ביניהם הגיעו ב- 1939 ובראשית 1940 150 יהודים משצ'רצוב ו- 440, בקירוב, מווידאווה, וכן יהודים מוויילון. אחר כך באו גם יהודים מערים גדולות יותר, כגון לודז' ופאביאניצה, לפי שסברו שבישובים קטנים ייקל עליהם לבלות את המלחמה. זרימת פליטים זו נפסקה עם הקמת הגיטו בערים הנ"ל. במארס 1940 שוב יצאו חלק מיהודי בלחאטוב, בעיקר לפיוטרקוב, בגלל סיפוח בלחאטוב לרייך (וארטגאו). פליטים אלה קיוו למצוא משטר קל יותר בגנראלגוברנמנט. ראוי לציין, כי גם חלק מהאוכלוסים הפולנים יצאו אז את בלחאטוב. לעומתם, הגיעו לעיירה גרמנים רבים מהשטחים הבאלטיים ומוולין. ניתנו להם מיטב הבתים והחנויות של היהודים. לתמורה בהרכב הדמוגראפי של האוכלוסיה היהודית סייעו גם אחר כך שילוח גברים יהודים צעירים למחנות-העבודה, וריכוזם של יהודי הישובים הסמוכים בבלחאטוב.
הגיטו בבלחאטוב לא גודר ולא נסגר. השכונה היהודית המסורתית בבלחאטוב, שבה ישבו 90% של האוכלוסים היהודים, הקיפה את הרחובות פאביאניצקה, סטארי רינק, אוואנגליצקה, פיוטרקובסקה והשטח הבנוי שמאחורי בית-הכנסת. השלטונות אסרו על היהודים להכנס לכמה רחובות "אריים", ולרחובות אחרים התירו להם להכנס בשעות מסויימות בלבד. בשכונה היהודית היה כל יהודי צפוי לפגישה עם שוטרים גרמנים, שהתהלכו בה, סחטו כופר וצדו לעבודות-כפייה. הצפיפות ברובע היהודי היתה עצומה, כי, כאמור, נשרפו בתים רבים, ואת מיטב הבתים, על כל אשר בהם, נתנו השלטונות למשתקעים הגרמנים. ליהודים שגורשו מדירות אלו הותקנו דירות משותפות. קרה גם, שיהודים נצטוו לפנות דירות למגורי פולנים. גירושים אלה מהדירות נמשכו כל תקופת הכיבוש, במידת-חומרה שונה. עליה עצומה בצפיפות והרעה גדולה בתנאי-הדיור ברובע היהודי באו בסתיו 1941, כשריכזו בו השלטונות את כל היהודים שנותרו בסביבת בלחאטוב חיינו מהישובים ומהכפרים קלשצ'וב וודז'ייראדי, פשירובניצה, דובז'לוב, בלחאטובק, חאבייליצה, ומהעיירות גרוחוליצה ושצ'רצוב. הם הובאו לבלחאטוב בעגלות, והורשו לקחת עמם את כל רכושם, אפילו מלאי מזון וחומרי-הסקה.
מצב הגהות ברובע המאוכלס יתר-על-המידה חמור היה. משאבות רבות בחצרות נתקלקלו, ויהודים נאלצו להביא מים מרחוק. בגלל חוסר חומרי-הסקה לא פעל בית-המרחץ. בית המרקחת העירוני היה פתוח ליהודים רק שעה אחת ביום. ברובע לא היה כל בית-חולים. אוכלוסים של ששה אלפים בקירוב שרתו שני רופאים, ד"ר באסיאר וד"ר טיפנברג, שבא מווארשה, שכן הרופאים היהודים שעבדו כאן לפני המלחמה יצאו את בלחאטוב. כשנתגלו ב- 1942 מקרי טיפוס, התיר ראש-העיר ליודנראט להביא עוד רופא אחד: ד"ר הארט מוולודזימייז'וב.
הודות לאי-גידורו של הרובע הוסיפו בעלי-המלאכה לעבוד בחשאי בשרות לקוחות "אריים". למעשה, הוסיפה כל המלאכה בעיר להיות בידי יהודים. חלק גדול של האוכלוסים התפרנסו מהברחה וממסחר בלתי ליגאלי, מקומי ובין-עירוני, ואפילו בין הגנראלגוברנמנט ווארטגאו. היהודים שהובאו לבלחאטוב מהסביבה קיימו מגע ער עם כפריהם, וסחרו במזון. גם האיכרים עצמם הביאו מזון לרובע היהודי. גם היהודים היוצאים לעבוד במקומות-עבודה גרמניים שמחוץ לרובע, היו מבריחים מזון בשובם. במגרש הריק שמאחורי בית-הכנסת נערך תמיד מסחר: היהודים מכרו את שארית רכושם וקנו מיצרכי-מזון מידי נוצרים ומבריחים יהודים. לעתים התנפלו עליהם השוטרים הגרמנים, הכו ופיזרו את הקונים ואת המוכרים, אך אחר כך נמשך המסחר. קמו קבוצות של מבריחים עשירים, שהתחרו, נלחמו והלשינו זו על זו. הסוחרים ובעלי-המלאכה שילמו דמי-לא-יחרץ לשוטרים הגרמנים והיהודים ולסחטנים. השלטונות הגרמניים נלחמו במסחר זה, ולפעמים נפגעו יהודים. השוחט לייביש מלוט נאסר על שחיטה חשאית של בקר, אך שוחרר והוסיף לשחוט. כמה משפטים נגד קבוצות מבריחים מבלחאטוב נדונו בבית המשפט המיוחד בלודז'. ביולי 1941, לפי הלשנת בלש יהודי, נתפסו בשדות הכפר דובז'לוב ליד בלחאטוב 6 יהודים, המבקשים לעבור את גבול הגנראלגוברנמנט. נמצאו בידיהם 497 מטרים של בד, כותנות ומצעות, 8 צרורות חוטי כותנה, 22 חפיסות סיגריות, ו- 16 חפיסות טבק של 50 גראם. בית המשפט הנ"ל פסק להם שנה וחצי מאסר עם עבודת-פרך, (ופירושו - מוות). אחר כך נאסרו בבלחאטוב על הברחת נקניק יוסל מאחאבנסקי ובנו. הם ניסו להמלט ונורו. משה זיגמונטוביץ' נאסר על מסחר בתרנגולות, הוכה ומת במאסר. על אף עונשים קטלניים אלה נמשכו והלכו חיי הכלכלה האסורים.
יהודים רבים עבדו למען הגרמנים. בבית-החרושת לאריגה של דזיאלובסקי לשעבר החרימו הגרמנים את כל המכונות והתקינו בו מתפרה גדולה. הם ציידו אותה במכונות-תפירה ובריהוט של יהודים. בדצמבר 1940 עבדו בסדנה זו 182 יהודים. מספר העובדים בה הגיע ל- 650- 700, אך חלק ניכר מהם לא היו חייטים כלל, אלא "פרוטקציונרים". מנהלו הטכני של המפעל היה שלמה יעקובוביץ' ובראשו עמד פולקסדויטש מקומי, לשעבר ראש-העיר בגרוחוליצה, שסולק מתפקידו. כראש הסדנה ידע להכות עובדים עד אבדן הכרתם. המתפרה ייצרה בעיקר למען הצבא. שכר העובדים היה ירוד, לא שולם במועדו אלא בשרירות לבם של השלטונות. עד ינואר 1942 לא נקבעו מחירים, לא נעשו כל חשבונות, ולעובדים ניתנו מיקדמות שרירותיות בלבד. בשלהי 1941, או בראשית 1942, הופעלה באותו בניין סדנה של השלטונות בהנהלת איצ'ה וינטר, נגר מומחה, בעל קשרים נרחבים עם הגרמנים, רב-השפעה המכונה "מלך הגיטו". הגרמנים אף צירפוהו ליודנראט. עם הקמת הסדנה הדגיש ראש-העיר באוזני היודנראט, שאין רצונו לראות בה "שוליות", אלא מומחים בלבד, נגרים וממרקים, ווינטר, הבקי בעניין, יאסוף את הצוות המתאים. בבלחאטוב פעלה גם סדנה לתפרות ולסנדלרות, ובה 50 עובדים, וכן סדנה למוצרי-קש. כל הסדנות העסיקו למעלה מ- 1,000 עובדים. ראש-העיר התיר למספר מסויים של בעלי-מלאכה לעבוד בסדנות משלהם - בעיקר לחייטים. היודנראט ביקש רשיונות כאלה ל- 64 בעלי-מלאכה, אך השלטונות אישרו תחילה 32 בלבד. במרוצת הזמן עלה מספר הרשיונות ל- 47. שלטונות-העיר היו מעניקים ללקוח הפרטי רשיון להזמין את העבודה אצל בעל-המלאכה, והם שגבו את שכר-העבודה לפי חשבונו של בעל-המלאכה היהודי. העירייה נטלה לעצמה את מחצית הסכום, ואת השאר מסרה ליודנראט, שגם הוא גבה 10% או 20% לצורכי הקהילה. אך, כאמור, עבדו רוב בעלי-המלאכה בחשאי, כעבודה נוספת לעבודה הרשמית, או רק בחשאי. עיסוק רשמי ניתן גם לקבוצת מנהלי-חשבונות יהודים, שניהלו את חשבונותיהם של מפעלים גרמניים ופולניים.
בתנאים אלה, עוד הורגשה בין יהודי בלחאטוב (עד מחצית 1941, בקירוב) פעילות חברתית-פוליטית כלשהי, מעין הד חלש לפעילות שלפני המלחמה. הבונד, הקומוניסטים, פועלי אגודת ישראל וקבוצת בית-יעקב כינסו אספות, ולפעמים - משותפות. באספות נידונו תכניות של עזרה הדדית, פתיחת בתי-ספר במחתרת, ביקורת על היודנראט, וכנראה הגיע אף להפגנה משותפת. עד מחצית 1941 פעלו בחשאי בתי-ספר של הבונד, של הקומוניסטים, קורסים של פועלי אגודת ישראל וחדר. פעלו גם בחשאי ספריות השאלה קטנות. לאחר המצוד הראשון לעבודת-כפייה נפסקה כל הפעילות הזאת. מיד נפסקה פעולתם של בתי-הספר, שכן חששו ההורים לשלוח את ילדיהם מהבית.
צרה גדולה ליהודים היתה הוצאתם הבלתי-פוסקת לעבודות-כפיים קשות. כל תחנת משטרה וכל משרד גרמני דרשו מהיודנראט כוח-עבודה. ראש-העיר ציווה לספק פועלים יהודים לניקוי הרחובות, ובעיקר - לסילוק השלג בחורף. צוותי-פועלים יהודים נשלחו גם לישובים הסמוכים, ושלטונות-הישובים שילמו את שכר היהודים לקופת העיר בלחאטוב. לפי המשוער, קיבל היודנראט חלק משכר-העבודה זה, והפריש סכום קטן לפועלים. השכר שקבעו השלטונות היה 40- 80 פניג לשעה, והוא שולם אך ורק ליהודים שהכירו בהם הגרמנים כ"חרוצים". ה"עצלנים" חייבים היו לעבוד חינם. באוגוסט 1941 התחיל שילוח היהודים למחנות-העבודה. בהודעה מיום 19.8.1941 ציווה ראש העיר בלחאטוב ליודנראט, כי למחרת יתכנסו כל היהודים בני 18- 45 במגרש בית-החרושת קלוג לשעבר, להוציא את העובדים הקבועים של המתפרה. גם רופא יהודי חייב היה להתייצב. במגרש התאספו קרוב ל- 2,000 גברים. שוטרים יהודים וגרמנים שמרו על הגדר ועל השער. נוכחו פקידים ורופאים גרמנים יו"ר היודנראט ארליך, יועציו אלטמן ווינטר וד"ר באסיאר. הרופאים הגרמנים בדקו את הגברים, שחררו חלק מהם ונתנו להם תעודה מתאימה. היהודים שנמצאו כשרים למשלוח נשארו במגרש, לאחר צאת הגרמנים, כל הלילה. התנהל מיקוח ער בין היודנראט לבין המשטרה הגרמנית, ומספר יהודים עשירים פדו עצמם בשוחד. ב- 21.8.1941 בבוקר שולחו 250 גברים אל המחנות באזור פוזנאן. כעבור שלושה שבועות שוב נקראו הגברים היהודים להתייצב, אך הפעם ידעו הכול כי עומדים לשלחם ועל כן התייצבו מעטים, והשוטרים הגרמנים השלימו את המכסה במצוד. גם הפעם פדו העשירים את עצמם בכסף. בשני מיבצעים אלה שולחו למחנות 450- 700 גברים. בהעדר המפרנס היו משפחותיהם בכל רע. היודנראט שילם להם סעד זעום, על חשבון שכר הגברים במחנות, אך למעשה לא קיבל היודנראט מהשלטונות שכר זה. כשנודעו תנאי-החיים הקשים במחנות, השתדלו בני- המשפחה לשלוח ליקיריהם חבילות, לפי ההיתר של השלטונות. יהודים מעטים בלבד שבו מהמחנות. לפי עדותם של אחדים, שוחררו מקצתם של בני-מזל אלה תמורת כופר רב ששילמו משפחותיהם. לפי גירסה אחרת, אמנם יצא נציג היודנראט למחנות שבהם היו כלואים יהודי בלחאטוב ובידיו כופר, אלא שלא עלה בידו לשחררם.
קורותיו של היודנראט בבלחאטוב סוערות היו. ההתערבות המתמדת של השלטונות הגרמניים בקביעת ההרכב האישי של הוועד ומספר חבריו גרמה חילופים אישיים תכופים, מאסרים, ואפילו את מותם של כמה יושבי-ראש של היודנראט. מקורה של התערבות זו- כמקורה בכמה ישובים יהודיים אחרים, למשל בפאביאניצה -היה בקנאה ובתככים בציבור היהודי, במאבקים בין קבוצות ובין קליקות, וכמובן, בהלשנה לשלטונות הגרמניים, כתוצאה של יחסים אלה. המתנגדים והמקנאים הטיחו בחברי היודנראט, שהיות ונבצר מהם להגיע למעמד כלשהו בקהילה לפני המלחמה, הם עושים עכשיו קאריירה. כן האשימו אותם בבטלנות ובפאסיביות, בשחיתות ובהתעשרות על חשבון הציבור, בהלשנה לנאצים ובשיתוף-פעולה עמם לרעת היהודים. היודנראט הראשון נתמנה על ידי הגרמנים בספטמבר או באוקטובר 1939. רוב חבריו היו חברי ועד-העסקנים, שקם באורח ספונטני מיד לאחר פלישת הגרמנים, כדי לטפל בעניינים הדוחקים של הציבור היהודי. אחר כך ציוו להם הגרמנים, או הרשו להם, לצרף אישים במידת-הצורך לפי ראות עינם, ואכן צירפו לוועד אנשים מכל חוגי הציבור. מתנגדיהם של עסקנים אלה טענו, כי בדרך זו אמרו חברי היונדראט ליצור אשלייה של ייצוג הציבור כולו, אך למעשה ביקשו להחזיק בשלטון לבדם. חבריו של יודנראט זה היו: מיכאל יעקובוביץ (לפי גירסה אחרת: יעקובר) -יושב-ראש; שמואל יעקובוביץ'- סגן יושב-ראש; יעקב ארליך - מזכיר; יששכר פשיבילסקי, בינם הנדלס, מלך גלסטר - חברים. סביב יודנראט זה נארגה מיד רשת תככים בידי האנשים שהתמרמרו על אי-צרופם. עסקני המזרחי שלום פדר ומנדל ליפמן פתחו במערכה נגד היודנראט, ולא היססו לבקש את תמיכת ראש- העיר בלחאטוב; בהרכבו הקיים של היודנראט תמכה (לדברי יריביו) המשטרה הגרמנית. ואכן, ב- 19.10.1940 מינה ראש-העיר יודנראט חדש, וכלל בו 5 מחבריו הקודמים ו- 5 חדשים. סולקו מיכאל ושמואל יעקובוביץ' וארליך, ונכללו פדר (נראה, כיושב-ראש) וליפמן וכן שמעיה גרינברג. כעבור חודש נאסר שמואל יעקובוביץ' באשמת מגע עם מבריחים וקשרים פוליטיים עם אנשים הנמצאים כבר בידי הגסטאפו. במכתבו לגסטאפו בלודז' ציין ראש-העיר בלחאטוב, כי כבר לפני המלחמה נדון שמואל יעקובוביץ' לששה חודשי-מאסר על זיוף שטרות ורשיונות-מלאכה. עובדות אלו הובאו בוודאי לידיעתו על ידי מתנגדיו היהודים. גם שמואל יעקובוביץ' גילה, כנראה, פרטים כלשהם הנוגעים לחברים החדשים ביודנראט, שכן יומיים לאחר מינויים הזהיר ראש-העיר בכתב את יעקובוביץ' מפני "השמצתם". זמן קצר אחר כך נאסרו שני עסקני המזרחי פדר וליפמן (יחד עם עוד יהודי, יחיאל מארצ'אק) באשמת השתייכות להסתדרות הציונית ופעילות פוליטית במחתרת. הם הובאו לגסטאפו בלודז', אך שוהררו, אלא שבמקום פדר נתמנה ליו"ר היודנראט עו"ד יצחק בוגדאנסקי. היו גם תככים נגדו, ובקיץ 1941 נערכה. כנראה, הפגנה נגד היודנראט והשתתפו בה כמה מאות איש. אירגנו את ההפגנה במשותף הבונד, הקומוניסטים וחברי פועלי אגודת ישראל. ב- 2.7.1941 הודיע ראש-העיר בלחאטוב ליו"ר היודנראט, שיש בדעתו להנהיג סדר חדש לחלוטין ביודנראט, שכן עד עתה פעולתו גרועה. בוגדאנסקי סולק ונקבע הרכב חדש: י. ארליך (מזכיר היודנראט הראשון - יושב-ראש; יועציו: איצ'ה וינטר, נגר, ופרץ אלטמן, בורסקי). לשאר חברי היודנראט קבע ראש-העיר תפקידים מוגדרים: שלמה הרש טופולביץ'-מחלקת התעסוקה, בינם הנדלס -אספקה, מנדל ליפמן - חלוקת-הלחם, דוד פאקנטרגר - מזון, משה פאקנטרגר - חלוקת חלב, ברל ז'וחובסקי - כספים. בכתב-המינוי הדגיש ראש-העיר, כי כל הממונים אחראים בפני יו"ר היודנראט והלה - בפני ראש העיר. כעבור חודשיים, בספטמבר 1941, בא חילוף-שלטון חדש: ארליך פוטר וכיושב-ראש שב לשמש בוגדאנסקי. המשיכו בתפקידם אלטמן ווינטר. שאר החברים: משה קלוג-מחלקתהמשק, מאיר פדר-מחלקת הכספים, אברהם ויינטראוב -אספקת מזון, יענקל מאחאבנסקי-סעד, מנדל ספירשטיין - מחלקת התעסוקה, שלמה שמואלביץ' - אחראי לבית-החרושת לחייטות. כפי הנראה, חלו שינויים נוספים, שכן בשעת התלייה-בפומבי בפורים 1942 היה יו"ר היודנראט שלמה הרש טופולביץ'. לפי גירסה אחת סולק מכהונתו לאחר התלייה, או שהתפטר, ובמקומו שב לכהן בוגדאנסקי. לאחר כשלון בריחתו של בוגדאנסקי (פסח 1942) ושילוחו למחנה ריכוז ראדוגושץ', שב לכהן כיושב- ראש טופולביץ'.
ראוי לציין, כי השלטונות התערבו אפילו בקביעת מספרם של חברי היודנראט. ממכתבו של ראש-העיר בלחאטוב אל ראש- הנפה מיום 2.4.1940 נודע, כי הרכב של 12 חברים, כפי שנקבע תחילה, נראה למשטרה הגרמנית נרחב מדי, והם העמידוהו על שלושה. ראש-העיר התאונן על שינוי זה, וביקש להגדיל את מספר חברי היודנראט, לפי ששלושה אנשים לא יוכלו למשימות. ואכן, היודנראט שנתמנה ב- 19.10.1940 כבר מנה 10 חברים. בולט הדבר, כי קורותיו הסוערות של היודנראט בבלחאטוב קשורות לא רק במריבות בציבור היהודי, אלא גם בחיכוכים בין המוסדות הגרמניים במקום. תחילה (1939- 1940) כיהן כאמור, כראש-העיר בלחאטוב הכומר גרהארדט. בחוגי השלטונות האשימוהו ב"חיבת יהודים". בסתיו 1940 האשימוהו במתן חרות-יתר ליהודים בבלחאטוב, בהתעלמות מהמגע שבין יהודים לגרמנים, בהתפתחות ערה של ההברחה. בין השאר האשימוהו, שביקש ממנהל המתפרה היהודית להעסיק כמה יהודים בני-טיפוחיו. גרהארדט סולק, והחל ב- 1941 כיהן כראש-העיר בבלחאטוב הגרמני טראהנר, אזרח הרייך. ראש נפת לאסק הטיל עליו, במכתבו מיום 1.2.1941, "להדריך" את הכומר גרהארדט. עליו להשפיע על הכומר לנהוג ביהודים בצינה הראויה, כיאה לגרמני, ובעיקר לנושא כהונה כה רמה. בתשובתו לראש הנפה- 5.2.1941 - הודיע טראהנר, כי לכומר ניתן הלקח המתאים.
היודנראט חייב היה לטפל בפליטים שהגיעו לעיירה ושוכנו בבית-הכנסת ובבתי-המדרש. הוא הקים 2- 3 מטבחים ציבוריים לעניים ולפועלי הסדנות, שחילקו כ- 1,200 ארוחות-חינם כל יום. הוקם מחסן-חלוקה, שבו קיבלו האוכלוסים את המנות הרשמיות הדלות (250- 300 גראם לחם לנפש ליום), ומחסן חומרי-הסקה (השלטונות חילקו חומרי-הסקה רק למוסדות). היודנראט הוציא לחודש 2,000 מארק למינהל, ו- 2,000 מארק לסעד. הכנסותיו של היודנראט באו מהיטל על מחיר המיצרכים, ממס על בעלי-המלאכה הפרטיים, מחלק משכרם הדל של היהודים העובדים אצל השלטונות (בסדנות ובעבודות-כפיים זמניות). המינהל היהודי העסיק 50 עובדים, אך חלק ניכר מהם עבדו ללא-שכר.
בבלחאטוב הוקמה משטרה יהודית. בפברואר 1941 הודיע ראש- העיר טראהנר ליודנראט, כי פליאה וטרדה גרמה לו העובדה, ששוטרים יהודים (הקרויים אורדנונגסדינסט) נמצאים, אין איש יודע למה, ברחובות הראשיים של העיר, ושומרים שם על הסדר ללא כל רשיון או צו של השלטונות הגרמניים, ועונדים על שרוולם סרטים מיוחדים שלא קיבלו מידי השלטונות הגרמניים. ראש-העיר קבע, כי תפקידה היחיד של המשטרה היהודית הוא לשמור על הסחורה בבית- החרושת היהודי לקונפקציה, ואילו שמירת-הסדר בעיר מוטלת על המשטרה הגרמנית. אכן, שכן מטה המשטרה היהודית ליד סדנה זו, אך תפקידיה היו למעשה נרחבים יותר משקבע ראש-העיר, ממש כתפקידי משטרה זו בישובי יהודים אחרים. כשלושים איש שרתו במשטרת היהודית, ולא זכו לאהדתם של רוב היהודים בבלחאטוב. אנשי השמאל היהודי מלפני המלחמה טענו, כי השוטרים הם אנשי העולם התחתון ובני-חמד של הבורגנות הזעירה, שהגיעו למעמדם זה על ידי שיחוד היודנראט. לא היו ביניהם מבני הפרולטריון הציבור האשים אותם בעינוי יהודים, בלקיחת שוחד מהמבריחים, בלקיחת כופר מידי אנשים ששוחררו משילוח לעבודה, במתן עזרה לגרמנים בשעת חיסול הישוב, בציד היהודים שהתחבאו, ובסיוע לשילוחם למוות. יש אומרים, כי במחנות פוזנאן שימשו כמה מהשוטרים היהודים מבלחאטוב בתפקידי קאפו.
בתכניות ההשמדה של קבוצות שונות באוכלוסיה היהודית בבלחאטוב (תחילה, של הבלתי-כשרים לעבודה גופנית, או הבלתי- מועסקים רשמית), דנו השלטונות המקומיים חודשים רבים לפני הביצוע, אלא שהתכניות הוסוו בשמות שונים. היועץ המשפטי של נפת לאסק כתב ב- 1.8.1941 לראש-העיר בלחאטוב כי ראש המחוז לודז' ציווה "לאשפז את היהודים החולים והחלשים (נכים, חולי-רוח, מפגרים, משותקים וכיוצא באלה), לשם "טיפול במוסדות מיוחדים". ראוי על כן לרשום אותם ברשימה מדויקת, ולציין את שמם ואת מענם. על סמך מכתב זה ציווה ראש-העיר בלחאטוב ליודנראט ב- 3.8.1941 בכתב לערוך רשימה כזאת. בתכנית החיסול דן גם מכתבו של ראש-העיר לראש נפת לאסק, מיום 8.1.1942. במכתב נאמר, כי ברשימה המצורפת של יהודי בלחאטוב יש 3,425 "חולים ולא-מועסקים". הרשימה מבליטה על ידי סימון בצבע כחול את בעלי-המלאכה ושאר עובדי הסדנות, ועל ידי סימון באדום את הגברים והנשים שאינם מועסקים, והזקנים בכלל זה. היהודים שלא סומנו בצבע, 1,597 מספרם, הם חולים "שאפשר לשלחם מיד". לא ניתן לסמן בצבע ילדים שלמטה מבני 8, כתב ראש-העיר, מפני שהדבר "היה מגלה ליהודים יותר משיש הכרח לגלות". אולם בסתיו 1941 ובראשית 1942 עדיין לא שולחו יהודי בלחאטוב להשמדה. בראשית 1942 חלה הרעה מפורשת ביחס השלטונות ליהודים, וכן הרעה בתנאי-חייהם. לשם הפרדה קפדנית יותר של ה"ארים" מהיהודים התחילו השלטונות לפנות את היהודים מבתים שרוב יושביהם פולנים וגרמנים, ואת ה"אריים" מבתים שרוב יושביהם יהודים. הזמנות הגרמנים למתפרה פחתו והלכו. בינואר 1942 העסיקה המתפרה 200 יהודים בלבד וכבר לא תפרה לצורכי הצבא, אלא קונפקציה אזרחית. הלכו ורבו הרציחות בידי הנאצים.
בראשית 1942 נורה אהרן פנחס בורנשטיין, מורה, חבר מועצת- העירייה לפני המלחמה. בפברואר נורה מחוץ לרובע היהודי יחזקאל זווייז'ינסקי. המבריחים נענשו באכזריות. בפורים (18.3.1942) נערכה לפי צו הגסטאפו תלייה פומבית של 10 יהודים, שנימוקה הרשמי היה: למען יידעו המבריחים וייראו. הקרבנות נבחרו מבין 16 יהודים שהיו אסורים אז, לפי הנראה, על הברחה (המשפחות הצליחו לפדות 6 אסורים). היהודים נתלו על מגרש שהיה שייך בשעתו ליענקל בר ליברמן. כל היהודים הובאו אל המגרש שליד בית-הכנסת, סודרו בחמישיות והולכו אל מקום-התלייה. שם הקיפו את כל ההמון הזה שוטרים גרמנים, ומקלעים מכוונים בידיהם. בין הפקידים הגרמנים היה ריכטר, מהגסטאפו בלודז'. גם גרמנים ופולנים רבים באו לראות את החזיון. בשעה עשר הביאו שוטרים גרמנים ויהודים את הנדונים, כפותי-ידיים. ידועים ברור שמות הנדונים האלה: משה וולפוביץ', מנדל פלד, משה אהרן טאובה, יחזקאל שפירא, ירחמיאל בוים, לייביש מיכאל לנדאו. צורף אליהם היושב- ראש לשעבר של היודנראט, ארליך. אין גירסה אחידה לגבי כמה שמות: לייביש פלדמן, אליעזר ראוויץ' מלודז', וייס, לייזרוביץ', פלצמן. מסופר, שבגבורה מיוחדת נהג וולפוביץ' שקרא לכל הנדונים לשמור על כבודם, וליהודים שהוקהלו - לא לפול ברוחם, אלא לנקום. ראש-העיר אילץ את יו"ר היודנראט טופולביץ' לקרוא את גזר-הדין, ובו סעיפי האשמה: מסחר אסור, הברחה, ספסרות במחירים, היינו חבלה ופגיעת במשק המלחמה הגרמני. בפקודת ריכטר שמט את הספסל מתחת רגלי הנדונים היהודי אברהם אלתר גולדברג (כינויו: חמול). בפקודת השלטונות היו הגוויות תלויות עד הערב.
לאחר התלייה הפומבית כבר לא פסק הטרור ברובע היהודי נמשכו החיפושים בבתים, המכות והרציחות (בעיקר, רציחת מבריחים), המצודים והשילוחים. הגברים שמרו את נפשותיהם, התחבאו, לא לנו בבתיהם. הידיעות על מצודים אלה שונות ובלתי-מדוייקות. פעם אחת ניסו הגרמנים לפתות את הגברים לבוא, כאילו לשם החתמת כרטיסי-העבודה, אלא שבאו רק היהודים שהיו בטוחים כי לא ישולחו. בפעם אחרת ביימו השוטרים הגרמנים מצוד בסביבת בלחאטוב, אך פרצו בלילה בחשאי לדירות ברובע היהודי. מצוד זה היה ערב פסח 1942 ונמשך 3 יממות. בעזרת השוטרים היהודים הצליחו השוטרים הגרמנים להוציא ממחבואיהם ולשלח כ- 400 יהודים. לפי גירסה אחת, היו אלה, זקנים, קטינים ונכים, ששולחו להשמדה. לפי גירסה אחרת הוסעו הנצודים למחנות-עבודה.
מיד לאחר הפסח (אפריל 1942) הטילו הגרמנים על היהודים עוצר מחלט לשלושה ימים. שוטרים גרמנים הקיפו את כל העיירה. היהודים הניחו, כי זו הכנה לשילוח והכינו צרורות לדרך. רק העובדים במתפרה היו סבורים כי יישארו במקום. כעבור שלושה ימים בוטל העוצר, והשילוח לא בא. ביום הראשון של מבצע זה ניסה בוגדאנסקי (יו"ר היודנראט לאחר שנתלה ארליך ופוטר טופולביץ') להמלט עם משפחתו לפיוטרקוב בעזרת נהג-גרמני משוחד. אך הנהג הביא אותם למשטרה. היודנראט הציל אותם ממוות מידי, אך הם נשלחו למחנה ראדוגושץ', ושם נרצחה המשפחה כולה. שוב נתמנה טופולביץ' יו"ר היודנראט.
בראשית יוני 1942 שוב היה מצוד על כוח-עבודה. כקודם לכן, נצטוו כל הגברים להתייצב במגרש של בית-החרושת קלוג, אך איש לא הופיע, והרוב התחבאו. הגרמנים חיפשו בבתים, תפסו מספר מסויים של גברים, ותוך כדי כך הרגו אחדים, ואחר כך הביאו 20 נשים יהודיות ללשכת העבודה הגרמנית כבנות-ערובה. כאן ציוו עליהן להתפשט ערומות, והכו אותן בשוטים ובמקלות. ב- 13.6.1942 הובאו מבלחאטוב לגיטו לודז' 115 יהודים. ביניהם היו גם זקנים וחולים, ונראה שנלקחו להשלמת המכסה. ייתכן, כי מלבד משלוח זה לגיטו לודז' שלחו הגרמנים אז עוד יהודים מבלחאטוב למחנות- העבודה.
החיסול הסופי של הישוב היהודי בבלחאטוב התחיל ב- 11.8.1942. זמן מועט לפני כן נאסר ונורה היו"ר האחרון של היודנראט, טופולביץ'. האקציה התחילה בהקפת כל העיירה על ידי שוטרים גרמנים, כדי שלא יוכלו היהודים הגרים בעיבורה של העיירה לברוח לשדות. ואכן, היו כמה נסיונות בריחה; בורחים אחדים נורו ומעטים הצליחו להמלט, בעיקר לפיוטרקוב. היהודים הגרים בעיבורה של העיירה הוצאו עוד בלילה ממיטותיהם, והובאו עירומים-למחצה אל חצר בית- הכנסת. השכם בבוקר צורפו אליהם אוכלוסי הרובע היהודי, ובאיחור-מה גם היהודים העובדים, שנלקחו מהסדנות. בפקודת הגרמנים גויסה כל המשטרה היהודית. הם נצטוו לכנס בכביש זלוב את כל הזקנים, הילדים והחולים. משם הסיעו אותם משאיות אל מחנה-המוות בחלמנו. בחצר בית- הכנסת ערך סלקציה ראש מנהל הגרמני של גיטו לודז' ביבוב, בסיוע אנשי הגסטאפו. בעלי כרטיסי-עבודה ובעלי רשיון לסדנה פרטית הוצבו מן הצד. הם הוסעו בו ביום (11.8), 852 איש, במשאיות לגיטו לודז'. היו אלה אנשים במיטב שנותיהם, ביניהם נשים מעטות. הם הגיעו לגיטו לודז' ללא כל צרורות. בחצר בית-הכנסת הופרדה גם מההמון קבוצת 150- 200 גברים חזקים, והם נשלחו לנקות ולסדר את הרובע היהודי שנתרוקן. שאר היהודים נדחקו לבית-הכנסת, ובו נכלאו שלושה ימים, בלי אוכל ומים, ואחר כך הוסעו במשאיות להשמדה בחלמנו. למשלוחים אלה צורפו גם היהודים המתחבאים, שנתגלו בינתיים. בשלושת הימים האלה היו היהודים, שנבחרו לסידור הרובע ולאיסוף רכושם של היהודים, חוזרים בערב לבית-הכנסת, ושם הפשיטו אותם עירומים וחיפשו בכליהם. עבודה זו ניהלו שוטרים יהודים שנשלחו מגיטו לודז'. העבודה נמשכה עוד ימים אחדים, ואחר כך שולחו גברים אלה; חלק מהם, 79 מספרם, הגיעו ב- 15.8.1942 לגיטו לודז'. לא ידוע מה אירע לשאר היהודים -האם שולחו לאיזה מחנה-עבודה או הושמדו. יהודי בלחאטוב שהובאו לגיטו לודז', מהם שנשלחו משם לעבודה, ומהם שמצאו לעצמם עבודה בסדנות שבגיטו.
בילו את המלחמה 400 יהודים, בקירוב - תושבי בלחאטוב בפרוץ המלחמה, וביניהם גם בודדים שניצלו בצד ה"ארי". רוב הנחבאים נספו (נמסרו בידי הגרמנים או נהרגו). בסביבת ראדומסקו הרג פולני בפטיש-סנדלרים שתי בנות צעירות מבלחאטוב, ויטנברג וז'וחובסקה. לאחר המלחמה לא שבו יהודים להשתקע בבלחאטוב. בשנים 1945- 1946 עוד היו קירות בית-הכנסת שלמים, אך הפנים נחרב, ואפילו משקופי החלונות נעקרו. לאחר חיסול הישוב היהודי שימש בית-הכנסת כמחסן קש ומיצרכי-מזון. ב- 1944 התקינו בו אולם-ספורט לגרמנים. בית-העלמין נהרס, והמצבות נעקרו: רוצפו בהן כמה רחובות ודרכים, וכן נבנו מהן כמה גשרים קטנים.
מבין יהודי בלחאטוב שפעלו בתקופת הכיבוש עם הפארטיזנים ובתנועות המחתרת יש להזכיר את יוסף רייך, חבר האירגון הלוחם בסטולפצה ופארטיזן ביחידת הרש פוספורסקי, שפעלה באזור ההוא. קומץ של יהודי בלחאטוב נמלטו עוד ב- 1939 לביאליסטוק, ומשם, לאחר פרוץ מלחמת גרמניה-ברית-המועצות, לסופראשל. עם חיסול היהודים בעיירה זו נמלטו אל יחידות הפארטיזנים ביערות ביאליסטוק. שמם היה: "הקבוצה מסופראשל". במרוצת הימים הצטרפו ליחידת הפארטיזנים "פארויס". בקבוצה זו היו פעילים הינדה, חיים ומשה קון וכן לייב פודלובסקי. הינדה קון עשתה מעשי גבורה רבים, ולאחר המלחמה זכתה בעיטור פולני גבוה. חיים קון אירגן, בין השאר, את יציאת היהודים מגיטו ביאליסטוק ליער. אחר כך נמלט מרכבת שהסיעה אותו לטרבלינקה. הוא נפל במאבק עם הגרמנים בימי המרד בגיטו ביאליסטוק (אוגוסט 1943).