ד' ניסן ה'תשפ"ב

ברודי BRODY

עיר בפולין
מחוז: טארנופול
נפה: ברודי
אזור: גאליציה המזרחית
אוכלוסיה:
• בשנת 1941: כ-10,860
• יהודים בשנת 1941: כ- 8,288
• יהודים לאחר השואה: 250

תולדות הקהילה:
בין שתי המלחמות
לאחר התמוטטות השלטון האוסטרי נמצאה ברודי מתחילת נובמבר ועד סוף יוני 1919 בתחום הרפובליקה האוקראינית המערבית. התארגן במקום הוועד הלאומי היהודי, ובראשו המנהיג הציוני הד"ר אברהם גלזברג. מושל המחוז האוקראיני, השופט לשעבר האראסימוביץ, היה אנטישמי מובהק וחרף ההכרה בוועד הלאומי היהודי מצד הממשלה האוקראינית, מיאן זה להכיר בו, התנכל ליהודים בכל הזדמנות ואף איים בפרעות. נוכח הצרכים המרובים של היישוב היהודי המרושש, היה הוועד חסר-אונים ונבצר ממנו לדאוג למחוסרי-העבודה ומחוסרי-הפרנסה הרבים, ואף לא היה בידו לתמוך תמיכה כלשהי במוסדות הסוציאליים, כגון בית-היתומים, בית-החולים, מושב-הזקנים והמטבח העממי. באפריל 1919 גוייסו יהודים ופולנים רבים לפלוגות עבודה. בעת ההיא היו גם שכיחות התנפלויות של חיילים אוקראינים על יהודים עוברי-אורח. 4 יהודים נרצחו ורבים הוכו. אירעו מעשי אונס ונשדדו חנויות ובתי-יהודים. ביוני 1919 נאסרו 22 יהודים, רובם מנכבדי המקום וביניהם גם יו"ר הוועד גלזברג. הם הושבו בקרון כדי להסיעם מזרחה, אך לאחר השתדלות אצל ראש המשטרה, השתדלות שהיתה מלווה כנראה פדיון ניכר, הותרו האסירים. יצויין שיהודי ברודי אף כי הם עצמם היו נתונים במצוקה, עזרו לבני-עירם הפולנים שגם מצבם היה קשה. פעילות כלשהי בתחומי חברה ותרבות גילו אז המפלגות הציוניות בברודי, בעיקר פועלי-ציון והשומר הצעיר. באוגוסט 1920 כבש את ברודי לימים ספורים הצבא האדום, וכעבור 3 ימי כיבוש שעברו בשקט יחסי הוחל בהחרמות רכוש בחנויות ואף בבתים פרטיים. יצויין שכאשר נאסר הכומר הפולני, השתדלו היהודים אצל השלטונות הסובייטים למען שחרורו. ואף הצליחו בכך. עם התייצבותו של השלטון הפולני באוגוסט 1920 שקטה העיר ותושביה החלו בשיקום חייה הכלכליים והציבוריים. אולם אם בשנות ה- 80 של המאה ה- 19 כבר נסתמנה ירידתה, שנמשכה עד פרוץ מלחמת-העולם הראשונה, הרי ירידה זו הלכה והחריפה בעת המלחמה, ולכלל התאוששות לא הגיעה ברודי עד מלחמת-העולם השנייה. האוכלוסיה היהודית נתמעטה ב-%40 בהשוואה למספרה ב- 1910 (והוא הדין לכלל אוכלוסי העיר). מצבם הכלכלי של היהודים היה חמור. סחר המעבר הסיטוני כמעט פסק בגלל ניתוקה של העיר משוקי רוסיה, גרמניה ורחבי האימפריה האוסטרית שהתפוררה. ברודי הפסידה לחלוטין את מעמדה כעיר-סחר, השוכנת על פרשת-דרכים חשובה ממערב למזרח ומדרום לצפון. ממדיו של המסחר המקומי צומצמו בגלל ירידת מספר האוכלוסים, השפל הכלכלי שפקד את פולין כולה (האינפלאציה והמשברים) והירידה המתמדת במחירי התוצרת החקלאית, עיקר פרנסתם של דיירי סביבת ברודי. בידי יהודי ברודי נותר רק המסחר הזעיר והרוכלות בכפרי הסביבה וגם העוסקים בענפי פרנסה אלה נאלצו להתחרות קשה בקואופרטיבים של האוקראינים והפולנים שהוקמו בשנות ה- 20. כן פגעו ביהודים נסיונות מצד אנטישמים להחרים את המסחר היהודי בשנים האחרונות לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. בעקבות הירידה במסחר הוגבלו גם מקורות- הפרנסה של בעלי-המלאכה והתעשייה זעירה יהודים. ב- 1921 היו בברודי 229 סדנות-מלאכה ומפעלי תעשיה זעירים של יהודים, מהם 92 בענף ההלבשה (חייטות, כובענות), 12 בענף העור ו- 54 בענף המזון. בסך-הכול עסקו במלאכה ותעשיה 714 איש (212 בעלי המפעלים, 141 בני משפחותיהם, 279 שכירים יהודים ו- 82 לא-יהודים). אך חמור ביותר היה מצבם של השכירים היהודים (156 גברים, 85 נשים ו- 38 ילדים); בדרך-כלל משך זמן עבודתם ביום לא היה מוגבל, לא היו מבוטחים בקופת-חולים ומפני אבטלה ועל-כן, פוטרו מעבודתם ב"עונות מתות" ובעיתות משבר. אחוז ניכר של המפרנסים בברודי היה מחוסר עבודה בדרך-קבע והם חיו על התמיכות מבני משפחותיהם בחו"ל או על הקיצבה הציבורית. מצב כלכלי זה החמיר בעת המשבר הגדול 1929- 1930, ואחריו נמשך הקיפאון עד מלחמת-העולם השנייה. בשנים הראשונות שלאחר מלחמת-העולם הראשונה בא לעזרת הנזקקים ארגון הג'וינט. הלה סייע בתמיכה כספית למשקמים את בתיהם ואת סדנאותיהם שנפגעו בזמן המלחמה. בתמיכתו הוקם "האיגוד לאשראי זעיר", שמנה ב- 1925 561 חברים (מהם 53 בעלי-מלאכה, 440 סוחרים זעירים, 6 סוחרים גדולים ותעשיינים, 27 חקלאים ו- 31 בעלי מקצעות אחרים). באותה שנה הוענקו לחברי איגוד זה 696 הלוואות בסך כולל של 90,592 זלוטי. הג'וינט תמך גם ב"בנק עממי" וב"קופת גמילות חסדים". לאחר שפסקה הזרמת התמיכה הכספית של הג'וינט חילקה קופת גמ"ח בשנים 1931- 193 הלוואות בסך של 80,000 זלוטי לכ- 2,000 לווים. קופות קטנות לתמיכה כספית התקיימו גם ליד "איגוד הסוחרים היהודיים" "יד חרוצים" ו"האיגוד האזרחי היהודי ויטה". מוסדות העזרה הסוציאלית, שהתקיימו בברודי שנים רבות או שנוסדו מחדש בתקופה שבין שתי המלחמות, התמודדו כל הזמן עם בעיית המחסור בהקצבות הדרושות לתיפקודם התקין. בית-החולים היהודי שהתקיים בברודי כמאה שנים, שיפץ את בניינו בעזרת כספי הג'וינט בראשית שנות ה- 20 וב- 1931 הוקמה מתרומות הציבור מרפאה, שבה קיבלו יום-יום טיפול כ- 100 חולים, ולא רק יהודים. לשיפור תנאי התברואה הגביר את פעולתו בשנות ה- 30 המאוחרות ארגון "טאז". ב- 1938 חילק ה"טאז" לנזקקים 600 ק"ג סיד, 120 ק"ג סבון, 100 ק"ג אשלג ו- 30 מגבות. באותה שנה קיים הארגון קייטנה ל- 100 ילדים. בית-היתומים, על 30 חניכים שבו, מושב-הזקנים ובית-הנכים (כ- 40 איש) נתמכו גם הם עד סוף שנות ה- 20 בכספי הג'וינט, וכשפסקה התמיכה התגברו על קשיי התקציב בעזרת תרומות הציבור (נוסף על התקציבים מטעם הקהילה והעיריה שלא הספיקו) ופעולות סיוע מאולתרות. להגברת ההכנסות לעזרה סוציאלית הוקם ב- 1929 בית-קולנוע, שכל הכנסותיו הוקדשו להחזקת המוסדות הנ"ל. ב- 1938 מסר איגוד בעלי מלאכה "קידמה" את כל הכנסותיו לקופת גמילות חסדים ולקיום מוסדות סוציאליים כנ"ל. בפעולות סעד וצדקה עסקו גם "הוועד לעזרה לילדים עניים" (נוסד ב- 1936), ארגון ויצ"ו, ארגון הסטודנטים "אחוה", ועד ההורים ליד בית-הספר היהודי. האחרון חילק יום-יום ארוחות בוקר וצהרים לנזקקים וכן סיפק להם לבוש והנעלה בחורף. ועד הקהילה, שתקציבו הלך ופחת משנה לשנה (ב- 1937 - 78,000 זלוטי) התקשה בהחזקת מוסדותיו והקציב רק מעט לצורכי סעד, בעיקר קמחא דפסחא. מספר הפונים אליו גדל והלך בשנות ה- 30. בראש הוועד, שנתמנה על-פי-רוב על-ידי השלטונות עד שנות ה- 30, עמדו המתבוללים שהיו מקורבים למפלגת השלטון הפולנית, הסאנאציה (הרמן בלוך ואחריו בנימין קוטין, ליאון קוטין ודיאדאט - דוד לוין). ב- 1938 נבחר לראש הקהילה הציוני ד"ר אברהם גלאזברג ולסגנו - ד"ר שלמה שפירא, גם הוא ציוני. אחרי פטירתו של הרב אברהם מנדל הלוי שטיינברג ב- 1928, התחרו שני מועמדים לכהונת רב העיר: בנו של המנוח, ר' משה שטיינברג, ור' יוסף פופרש-באב"ד שגם לו היתה חזקה על הרבנות. בבחירות שהתקיימו ב- 1929 היו הקולות שקולים, ועל-כן נבחר על-פי הגרלה ר' יוסף פופרש. בהשפעת מצדדי ר' משה שטיינברג פסלו השלטונות את הבחירה, והסיכסוך על כס הרבנות נמשך עד 1934. באותה שנה נתמנה ר' משה כאב"ד ואילו יריבו שירת כראב"ד עד תקופת השואה, בה נספה. עד 1929 שלט בעיריה קומיסאר ממונה מטעם השלטונות. בבחירות שהתקיימו באותה שנה נבחרו מתוך 48 כלל חברי המועצה 30 נציגים יהודים. מפני "דרכי השלום" הצביעו הנציגים היהודים בעד פולני, פראנצישק גורקה כראש העיר, אולם האיש לא התאים לתפקידו ואף מעל בכספי ציבור. בבחירות שהתקיימו ב- 1933 נבחרו על-פי תקנון-הבחירות החדש רק 10 יהודים מתוך 24 כלל הנבחרים, והיהודים זכו רק למשרת סגן ראש-העיר. ב- 1939 לא התקיימו בחירות ועל-פי ההסכם בין הצדדים מונו למועצת העיריה 7 יהודים, 4 אוקראינים ו- 13 פולנים. גם הפעם ניתנה ליהודים משרת סגן ראש-העיר. אם בוועד הקהילה או במועצת העיריה הוטל על הנציגים היהודים מבין הציונים להתחרות בנציגי החרדים והמתבוללים, הרי בבחירות לסיים זכו הציונים בחלק מכריע של הקולות: ב- 1922 קיבלו האחרונים 2,794 קולות מכלל 3,741 קולות היהודים, וב- 1928 - 1,956 קולות, אגודת ישראל קיבלה רק 392 קולות. כאמור, כבר בתקופת הרפובליקה האוקראינית המערבית חידשו המפלגות הציוניות הקיימות עד אז את פעולתן. במרוצת הזמן התארגנו רוב סניפי כל המפלגות הציוניות הקיימות בגאליציה (ציונים כלליים, התאחדות, פועלי ציון, המזרחי והרביזיוניסטים) וכן ארגוני הנוער (השומר הצעיר, הנוער הציוני, השומר הדתי, בית"ר וברית החייל, הא"צ ואחוה). מלבד ארגונים אלה פעלו ויצ"ו, החלוץ ו"עזרה". להחלוץ ולבית"ר היו בעיר קיבוצי הכשרה. יחסי הכוחות של המפלגות הציוניות בבחירות לקונגרסים הציוניים היו כלהלן:

בעיר התקיים סניף של אגודת ישראל, שקם על בסיס ארגון החרדים שמלפני מלחמת-העולם הראשונה. שארית המתבוללים התרכזו סביב המועדון "קידמה" ו"ארגון הנשים היהודיות". פעילות ערה, בהסברה ליגלית ובלתי-ליגלית, גילו חברי המפלגה הקומוניסטית וארגון הנוער הקומוניסטי. ב- 1933 גורשו מפולין מספר חברי-מפלגה יהודים מברודי. ב- 1937 נידונו למאסר מ- 3 עד 7 שנים 4 יהודים, ובתוכם נערה אחת, על השתייכותם למפלגה הקומוניסטית. ב- 1938 שוב עמדו למשפט 3 יהודים מברודי ונידונו למאסר. קהילת ברודי שזכתה במאה ה- 19 לעמוד בראש תנועת ההשכלה בגאליציה בהקמת בתי-ספר מודרניים, מועדונים להפצת המדע וחוגים לדראמה ולמוסיקה, איבדה את מעמדה בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם. אמנם בית-הספר העממי לילדי ישראל שנוסד באמצע המאה ה- 19, המשיך להתקיים ואף גדל מ- 4 כיתות ל- 7 (ב- 1938 למדו בהן 664 תלמידים), אולם מקצועות היהדות הוגבלו בו ללימודי "דת משה" בלבד. בית-ספר עברי משלים, ובו עד 100 תלמידים לעתים, התקיים רק לסירוגין בגלל קשיי תקציב. בגן-הילדים של "תרבות" שנוסד ב- 1925 התחנכו בסך הכול 40 ילדים לכל היותר. ב- 1920 נוסד בית-ילדים של "צישא" ובו 30 חניכים. ב- 1933 הקים ארגון ויצ"ו בית- ספר מקצועי לעבודות-יד ובו 40 תלמידות. לרשותם של סניפי המפלגות הציוניות עמדו ספריות ובמועדוניהם נתקיימו הרצאות. פעילות ערה בתחום התרבותי גילה ארגון האקדמאים "אחוה". משני הארגונים להפצת מוסיקה - "האיגוד היהודי למוסיקה" וה"זמיר" - נעשה הראשון, שפעל לסירוגין, מעין מועדון חברתי ואילו השני, שחידש את פעולתו ב- 1922, ואף הוא פעל לסירוגין. קיים מקהלה ותזמורת, ארגן שיעורי נגינה ואף הופיע בקונצרטים בברודי ומחוצה לה. ב- 1929 הופיע, באורח לא-סדיר, שבועון ביידיש בשם "בראדער וואכענבלאט". האיגוד היהודי להתעמלות חידש את פעולתו ב- 1922, הפסיקה ב- 1928- 1930, חידשה ב- 1931, אולם הקיף מעט סקציות ומספר חבריו היה מצומצם. אף-על-פי שיהודי ברודי היו רוב מוחלט בעיר לא נמנעו מהם פגיעות אנטישמיות. ב- 1923 היה נסיון להחרים בית-מגורים של יהודים לטובת כנסייה; אף הוכנסו בו צלבים. משהתנגדו היהודים לכך, התאספו נוצרים רבים מאנשי המקום וכן כפריים מהסביבה וניפצו את השמשות בבית-הכנסת ובבתים של יהודים. במהומות נפצעו 12 יהודים. ב- 1936 הופצו בעיר כרוזים אנטישמיים. מ- 1934 ועד פרוץ המלחמה היו מקרים של פיטירים שרירותיים של יהודים ממשרותיהם בעיריה ובמוסדותיה. אולם מצד אחר יש לציין שהיו גם תופעות של סולידריות עם היהודים. כך למשל הועמד ב- 1937 בראש גילדה של הסנדלרים יהודי (מקובל היה לקיים רוטאציה בראשות הגילדה; שנה אחת היתה הראשות בידי נוצרי ושנה בידי יהודי) ואז הופצו שמועות זדון שהיו"ר היהודי סילק את הצלב מדגל החברה. אולם חברי הגילדה הנוצרים עמדו לימין היו"ר היהודי והביעו בו אמון מלא.

במלחה"ע ה - II
משפרצה המלחמה נכבשה ברודי על ידי הצבא האדום ב- 20.9.1939 לערך. כבכל המקומות, שבהם שלטו הסובייטים כך גם בברודי הולאמו כל בתי-החרושת, המפעלים והחנויות הפרטיים. היהודים-הבעלים הורשו להמשיך ולעבוד בעסקיהם כמנהלים או כבעלי-מקצוע. פוזר ועד הקהילה היהודית ומוסדותיו וכן פוזרו המפלגות הפוליטיות. מעטים מבני-נוער התנדבו לנסוע לעבודה באגן הדון. עם סיום עבודתם שבו רובם אל עירם בגלל תנאי העבודה והקיום הקשים בברית-המועצות. בשנים 1939- 1940 פקדו את יהודי ברודי כמה וכמה מאסרים בקרב שכבת הסוחרים הגדולים, תעשיינים ועסקני-הציבור. הללו הוגלו כולם לקצווי רוסיה (5.1.1940). כשפרצה מלחמת גרמניה-ברית-המועצות נאם בפומבי קומיסאר העיר, יהודי מרוסיה, קאצמאן, וקרא ליהודים, ובעיקר לנוער להימלט לתוך ברית-המועצות. מספר ניכר של יהודים גויסו לצבא הסובייטי. הגרמנים כבשו את העיר ביום 1.7.1941. התחילו מיד הרדיפות, שאיפיינו את התנהגות הנאצים בשטחי פולין הכבושה. הוטלה החובה לענוד סרט מגן-דוד, נקבע עוצר משעה 16 (או 18) עד 6 בבוקר, נאסרה היציאה מן העיר, נאסרו השימוש באמצעי-התחבורה הציבוריים, הכניסה למקומות ציבוריים, ההליכה ברחובות הראשיים ובכיכרות העיר, ואפילו הליכה על המדרכות. היהודים נצטוו לברך לשלום את כל הפקידים הגרמנים הלובשים מדים. הם הורשו לקנות מזון בחנויות רק בשעות 12- 14, כשכבר נתרוקנו הללו מסחורה. נאסרו על היהודים כל מסחר ועבודה בסדנאות. הוטלה חובת עבודת כפייה על גברים יהודים בני 14- 65 ועל נשים בנות 18- 45. כן נאסר על היהודים להעסיק לא-יהודים. במחצית הראשונה של חודש יולי ערכו הגרמנים והאוקראינים מצודים ברחובות. הם עינו את החטופים והתעללו בהם, ומהם שנשלחו לעבודות קשות בעיר. ההתנכלויות האלה הסתכמו בכמה מאות פצועים וגם הרוגים. המאורע המזעזע ביותר באותם ימים היה רצח של כ- 250 נציגים של האינטליגנציה היהודית, אישים ועסקני ציבור. הם הוזמנו לגיסטאפו, כביכול לשם דיון בשאלות כלליות הכרוכות בארגון חיי הקהילה בעיר, אך זו היתה מלכודת. הם הוחזקו בבניין הגיסטאפו יומיים- שלושה, בוזו ועונו, ואחר-כך הוסעו אל בורות-הסיד שבקירבת בית-העלמין היהודי ונורו למוות (15.7.1941- 17.7.1941). רק הרופאים יצאו חיים מידי הגיסטאפו; הגרמנים שחררו אותם לצורך מתן שירותים רפואיים לאוכלוסיית העיר. בו בחודש (יולי 1941) ציוו השלטונות על עורך-הדין אברהם גלזברג להקים יודנראט ולעמוד בראשו. גלזברג עמד בראש ועד הקהילה לפני המלחמה. הוקמה גם משטרה יהודית. למפקדה נתמנה הרץ בוכבינדר (לפי גירסה אחרת - איצ'ה כ"ץ, פקיד בעיריה בברודי לפני המלחמה). אחת המשימות הראשונות של היודנראט היתה הספקת צוותי-עבודה יהודים לשלטונות - 150 איש ליום. אל היודנראט באו השלטונות בתביעות בלתי-פוסקות לציודן וריהוטן של הדירות אשר הוחרמו מידי יהודים לצורך שיכונם של הפקידים הגרמנים. באוגוסט 1941 הטילו הגרמנים על היודנראט קנס של 250 אלף זלוטי (לפי גירסה אחרת - 150 מיליון זלוטי), ומיד לקחו קבוצת בני- ערובה. השלטונות גבו עתה מהיהודים ביד קשה את הפיגורים בתשלום המיסים שהיו חייבים עוד לפני המלחמה. אם החייב כבר לא היה בברודי הוטל החוב על היודנראט, שהפעיל מחלקה מיוחדת לטיפול בתביעות אלו של הגרמנים. אף על פי שזמן רב לערך (עד שלהי 1942 וראשית 1943) לא הוקם גיטו בברודי חיו היהודים חיי-ניוון בתנאים קשים. הם נשדדו בקביעות על-ידי הגרמנים והאוקראינים, ואף סולקו מהבתים ועל-כן הצטופפו יותר ויותר. היהודים נתקפחו ממקורות פרנסתם, הוחרמו מידיהם כלי-עבודה, העגלות והסוסים, והם נדונו לקיום על מנות-הרעב הרשמיות. אנשים אמידים, שהצליחו להחביא חלק מרכושם, התפרנסו ממכירת חפציהם ללא-יהודים. היו גם יהודים שהתפרנסו ממסחר לא חוקי, מייצור בחשאי של מוצרים למיניהם ומעבודה בסדנאות. רבים השתדלו להשיג עבודה אצל הגרמנים, אם בעבודת-היער ובמנסרות, בחקלאות (בחוות שבסביבה, שעברו ליד הגרמנים), באיסוף סמרטוטים וגרוטאות (החברות: "אלט אונד אבפאלשטוף ארפאסונג" ו"כקליצקי"), ואם כעובדי- מינהל של נכסי-דלא-ניידי ובבתי-חרושת המייצרים בשביל הצבא הגרמני. סוחר-העורות מנדל ריינהולד וקבוצת היהודים שהעסיק היו קונים עורות למען הגרמנים ובזכות עיסוק זה היה ריינהולד רשאי לנוע באורח חופשי בסביבה. בברודי הופעל בית-מלאכה שהעסיק כ- 400 יהודים. העבודה למען הגרמנים היתה קשה ושכרה מיזערי, אם שולם בכלל, אבל כנגד זה היקנתה העבודה זכות למנות-מזון נוספות או לתזונה עלובה במקום-העבודה, אך בעיקר איפשרה מסחר בלתי-חוקי. אולם, לא רק רעב, צינה וצפיפות-מגורים היו מנת חלקם של יהודי ברודי. הפשיטות התכופות של השוטרים הגרמנים והאוקראינים על בתים ועל עוברי-אורח, גררו קרבנות רבים בפצועים ובהרוגים. בעיקר התעללו הנאצים ביהודים שלבושם היה מסורתי, לשמחתו של האספסוף היו גוזזים בפומבי את זקניהם ופיאותיהם. בדצמבר 1941 החלו המצודים (חטפו בעיקר גברים, אבל לפעמים גם נשים) לשילוח למחנות-העבודה שבסביבה. שילוחם של יהודים צעירים מברודי נעשה עתה חיזיון קבוע. בסופו של דבר שולחו מברודי יותר מ- 1,500 יהודים, רובם נספו בגלל התנאים הקשים ששררו במחנות, היודנראט בשיתוף הסניף המקומי של י.ס.ס., שמנהלו היה ליאון בלאושטיין, סיפקו במידת יכולתם לאסירי-המחנות בני ברודי מזון ולבוש, או שתיווכו במשלוח חבילות למחנה מטעם המשפחות. סניף י.ס.ס. בברודי טיפל בשמונה מחנות בסביבה. בסוף האביב ובקיץ 1942 כבר נודע לתושבי ברודי על אקציות חיסול בערים אחרות, על הרציחות ההמוניות ועל שילוח יהודים למחנה-ההשמדה בבלז'ץ. כיוון שהיתה מקובלת הדעה כי תעודות-עבודה מגינות מפגיעת האקציות, החלו התושבים לבקש לעצמם כרטיס-עבודה בכל- תנאי, ואפילו הללו שלא נאלצו עד עתה לחפש עיסוק לצורכי פרנסה. בתי-החרושת של הוורמאכט ומקומות- העבודה של ארגון "טודט" נחשבו כמהימנים ביותר מבחינת ההגנה על עובדיהם. לשכת העבודה היהודית בהנהלת הולצזגר (סוחר-ירקות לשעבר) היתה עתה למוסד מבוקש ביותר, שכן תיווכה בהשגת עבודה. יהודים שילמו שוחד רב לפקידים גרמנים ולפקידים יהודים בעלי-השפעה תמורת כרטיס-עבודה "טוב". לשם כך ניצלו קשרים והיכרויות. באוגוסט או בספטמבר 1942 ציווה הגיסטאפו לעדכן את כל כרטיסי-העבודה של היהודים. בבניין של "גראנד הוטל" היה פקיד גרמני מיוחד טובע בתעודות חותמת חדשה. בו בזמן הכין היודנראט, בפקודת השלטונות, רשימה של כל היהודים שאינם מועסקים וכן של כל בני 60 ומעלה. בשבת-שובה (19.9.1942) התחילה האקציה במפתיע. שוטרים גרמנים ואוקראינים ובסיועם של שוטרים יהודים, גירשו את היהודים מבתיהם, חטפו אותם ברחובות וריכזו אותם בכיכר השוק. אנשים רבים הסתגרו בבתיהם, התחבאו במרתפים, בעליות-גג ובכל מקום מסתור שמצאו, ואולם השוטרים הגרמנים והאוקראינים היו יורים בחבויים שנתגלו ובאלה שניסו להימלט. החולים נורו בו במקום. בחצר בית-הזקנים נרצחו כל תושבי הבית. חוסלו גם בית- היתומים ומנהלו אוכסר. גופות הרוגי האקציה הוטענו על שתי משאיות גדולות ונקברו בקבר-אחים בבית-העלמין. רוב החטופים הובאו מהשוק לתחנת-הרכבת והוטענו על קרונות, ביניהם גם מועסקים רבים, אשר כרטיסי-העבודה שלהם לא היו להם למגן; עוד בבוקר, כשיצאו הללו קבוצות-קבוצות לעבודה, הוליכו אותם הישר לתחנה. שוחררו מעטים בלבד. האקציה נסתיימה בשש בערב, והגרמנים הודיעו על סיומה בתרועת חצוצרה. בו בערב הוסעו קרונות אל מחנה-ההשמדה בבלז'ץ. קציר הדמים של האקציה הסתכם ב- 2,000 עד 2,500 מגורשים, ו- 250- 300 הרוגים במקום. למחרת, ביום הראשון, ערב יום-הכיפורים, התחילו היהודים החבויים שלא נתגלו לצאת החוצה. על אף החווייה הטראגית ואובדן קרובים רבים, כינסו יהודי ברודי בחשאי מניינים לתפילה, שכן אסרו השלטונות את התפילה בציבור. כעבור שבועות אחדים (2.11.1942) נערכה האקציה השנייה. זו דמתה בצורתה ובמספר קרבנותיה לראשונה: 2,000- 3,000 איש הוסעו לבלז'ץ, ורבים מהם כרעו-נפלו במקום. גם באקציה זו לא שימשו כרטיסי-העבודה ואותות- המיפעלים שהדביקו העובדים על בגדיהם הגנה יעילה לבעליהם. מדירותיהם הנטושות של היהודים נשדדו בשביל מוסדות גרמניים כל החפצים שהיו שם, כפי שאירע באקציה הקודמת. לאחר צמצום קיצוני זה של מספר היהודים בברודי, התחילו השלטונות לרכז בעיר את היהודים מן העיירות ומהכפרים שבסביבה. ביום 13.12.1942 הועברו לברודי יהודי פודקאמיין, וב- 23.12- 22 הובאו בעגלות יהודים מהחווה-המחנה דוביה, הם וכל רכושם. האחרונים היו מכפרי הסביבה פוניקווה, סוחודולי, יאסיונוב, וולוחי. לאחר שהוחרם משקם וכל אשר בו הובאו לעבוד בחווה הנזכרת דוביה. יהודים רבים באו לברודי ביוזמתם לאחר שנמלטו מאקציות- החיסול בעריהם, שכן ידעו כי בברודי אין עדיין גיטו. כן למשל, מצאו כאן מיקלט בנובמבר 1942 יהודים רבים מראדזיווילוב הקרובה, אף שהיא היתה מחוץ לגבולות גאליציה (בווהלין). בשלהי 1942 באו לברודי פליטים מטופורוב, סוקולובקה, שצ'ורוביצה, פודהורצה, לופאטין, אולסקו" ראדזייחוב. הפליטים המגורשים שוכנו בבתים שנתרוקנו לאחר האקציות. היודנראט, שבראשו עמד עתה רוזנפלד (אברהם גלזברג נספה באקציה של 2.11.1942), קרא לבאים, שלפי ההשערה היו בעלי-רכוש, כי ימסרו את רכושם לצורכי-הציבור של היהודים בברודי. המתנגדים לתרום נכלאו בבית-המאסר של המשטרה היהודית, או שנלקחו בני-ערובה ממשפחותיהם. פליטים רבים נשלחו למחנות העבודה במסגרת המיכסות שתבעו הגרמנים לעתים תכופות. הגיטו הוקם בברודי רק בדצמבר 1942, כשרוב היהודים בערים וישובים באיזור כבר חוסלו. השלטונות הגרמניים קבעו את היום 1.12.1942 כמועד אחרון של העברת יהודי ברודי לגיטו, אך האריכו את המועד עד 1.1.1943. תחום הגיטו, שנמצא ברובע היהודי המסורתי בעיר, הקיף רק את הרחובות שפיטאלנה, לאזיינה וקרופניצ'ה, וכן את הרחובות הקטנים והסימטאות הסמוכים. בשטח מצומצם זה נדחסו 5,000- 7,000 יהודים, וביניהם העקורים ממקומות אחרים. הגיטו הוקף גדר-תיל, ובו נקבעו שני שערים, שעמדו בהם שוטרים יהודים. מזמן לזמן היו מופיעים במקום משמרות של שוטרים אוקראינים. בשערים נקבעו שלטים בשלוש לשונות: אוקראינית, פולנית ויידיש. שלטים אלה הזהירו את היהודים, באיום עונש-מוות מפני יציאה מהגיטו, ואת הארים, באיום במאסר ובקנסות מפני כניסה לגיטו. ההתקרבות אל הגדר היתה מסוכנת ליהודים, כי השוטרים האוקראינים ירו ללא אזהרה. רבים נהרגו ליד הגדר. עד-מהרה נשתררו בגיטו תנאים-קשים מנשוא. השלטונות סיפקו מנות-מזון סמליות, היה מחסור בחומרי-הסקה, ובשעת חלוקתן של המנות הדלות פרצו תיגרות מחרידות. דלת-העם, החלשים וחסרי-היוזמה, היו מתים בהמוניהם. אנשים מזי-רעב וגופות מתי-רעב שהיו מוטלות ברחוב, נעשו מראה שבכל יום. התמותה גברה בעיקר בשל מגיפת טיפוס-הבהרות. זמן-מה השתדל היודנראט להעלים את המגיפה מעיני השלטונות, אך הדבר, כמובן, לא עלה בידו לאורך-ימים. מחשש התפשטותה של המגיפה סגרו הגרמנים לזמן-מה את הגיטו סגירה הרמטית, אין יוצא ואין בא. הסגירה החריפה יותר את מצב היהודים, שהיה קשה גם בלאו-הכי. כמה מוסדות גרמניים שיכנו בפרק-זמן זה את עובדיהם בתחום מפעליהם שמחוץ לגיטו. היהודים המעונים סבלו הרבה גם מ"ביקורי" המשטרה בגיטו ומן המצודים לשילוח למחנות-עבודה, מעשים שחזרו ונשנו. בתנאים אלה נתבלטו אנשי העולם התחתון, והאלימות בגיטו נעשתה תופעה שכיחה. עם הקמת הגיטו ארגנו השלטונות בברודי בדצמבר 1942 גם מחנה-עבודה לגברים. אסירי-המחנה עבדו במחצבות ובסלילת דרכים בסביבה. במחנה זה נהרגו תכופות יהודים בתואנות שונות, ובין השאר נורו לאחר מיון כל החולים והחלשים. כך חיו שרידי היהודים בברודי חיי ניוון, דחוסים בגיטו או כלואים במחנה, עד אביב 1943. בסוף מארס או באפריל החלה סידרה של אקציות ומצודים חמורים, שנמשכו משך כל חודשי אפריל ומאי עד חיסולם הסופי של היהודים בברודי. אין בידנו פרטים ברורים על האקציות השונות. מוזכרים תאריכים אלה של האקציות: 31.3; 4.5; 10.5; 13.5. האקציות פגעו בתושבי הגיטו ובאסירי המחנה. אפשר שבמהלכן נשלח מספר מסוים של גברים ונשים הכשרים לעבודה אל מחנות-עבודה אחרים, כמו אולסקו או לאצקיה. כל התשושים שנתפסו באקציות אלו נורו בו במקום וביערות הסביבה. כדי לשמור על חלק מעובדיהם שיכנו אותם כמה מפעלים גרמניים ליד מקומות-העבודה. כבר בימי האקציות הראשונה והשנייה בברודי (בספטמבר ובנובמבר 1942), ובעיקר באקציות התכופות באביב 1943 ובחטיפות למחנות-העבודה, היו מתושבי הגיטו שביקשו הצלה במחבואים. ואמנם המחבואים הותקנו בכל שטח הגיטו וככל שניתן להכינם: בתאים מוסווים, במרתפים, בעליות-גג. האמידים בנו לעצמם מיקלטים תת-קרקעיים, מוסווים היטב, עם פתחי-חירום, מצויידים במים, במזון ובמיתקנים סאניטאריים. בעלי אמצעים וקשרים היו מתקינים להם מיקלטים אף מחוץ לגיטו, והמזון סופק להם על-ידי לא-יהודים, מטעמי ידידות או תמורת תשלום. העניים השתדלו להימלט מן הגיטו, אם הגיעו לאוזניהם אותות-האקציה בעוד מועד. הנמלטים התחבאו ביערות ובביצות הסביבה, אצל מעסיקיהם שגילו נכונות לסייע להם, ולאחר האקציה היו שבים לגיטו. לא מעטים מיהודי ברודי או פליטים ממקומות אחרים, שיצאו את הגיטו לפני אקציה, היו נודדים שבועות ואף חודשים ביערות הסביבה ובשדות, ביחידות או בקבוצות קטנות. הם מצאו להם מיסתור במחפורות-אדמה המותקנות איכשהו, בגזעי עצים נבובים ובבנייני-המשק של איכרים. הם סבלו רעב וצינה, נרדפו על-ידי השוטרים הגרמנים והאוקראינים וגם על-ידי חלק ניכר של תושבי המקום. לאחר שברחו ממקום למקום, נאלצו רבים מהם לחזור לבסוף באין ברירה לגיטו. בסופו של דבר רובם נפלו בידי רודפיהם ונרצחו, ורק מעטים בלבד נשארו בחיים בזכות זימון מקרים מוצלח. ביערות הסביבה התארגנו כמה קבוצות קטנות של יהודים צעירים, שהצליחו להשיג נשק. הם גילו התנגדות לרודפיהם והיו פושטים על כפרים לשם השגת מזון. לדברי עדים, היו נכנסים גם לגיטו. יש שפשטו על המחסן והקופה של היודנראט, כדי להשיג אמצעים ומזון. מסופר על שני יהודים צעירים שהשוטרים תפסו אותם ביער וכלאום בבית-הסוהר העירוני, אך הם הרגו אחד הסוהרים, נמלטו מן הכלא ונכנסו לגיטו. מעשה זה שימש עילה לפעולת- תגמול של הגרמנים ביום 13.5.1943. גם בגיטו, ואולי גם במחנה, נעשו נסיונות להקים ארגון מחתרתי, לקיים מגע עם הקבוצות ביער ולארגן את בריחת הנוער לשם. אלא שפרשת ההתנגדות הזאת לא הובהרה כל צורכה בעדויותיהם של הניצולים. גיטו ברודי חוסל ביום 21.5.1943, יום לפני ל"ג בעומר תש"ג. השוטרים הקיפו את הגיטו בלילה, הציבו מקלעים, ולפנות-בוקר התחילה האקציה: האנשים הוצאו מבתיהם והובאו אל כיכר השוק. כאן נלקחו מהם כל חפצי-הערך שהיו ברשותם והם נצטוו לכרוע ברך כשידיהם על עורפם. מכאן הוליכו אותם קבוצות-קבוצות לתחנת-הרכבת והטעינו אותם על קרונות. גם יהודי המחנה, שהתכוונו לצאת בבוקר לעבודה, הובלו לתחנה. כדי להוציא את כל היהודים החוצה, הציתו הגרמנים את בתי הגיטו. התרחשו מראות-אימים: אנשים חיים הוט לו לאש, התשושים נרצחו, וראשיהם של ילדים קטנים נופצו. קירות הבתים היו מרוססים דם. מספר המוסעים להשמדה (הם הובלו למחנה מיידאנק שבמחוז לובלין) היה כ- 3,500, ומספר ההרוגים בו במקום - מאות אחדות. בגיטו נותר רק קומץ מתחבאים בלבד. בין קרבנות אקציית החיסול ניספו גם אנשי היודנראט האחרון: יושב-הראש איצ'ה כ"ץ (כזכור, שימש הלה זמן- מה מפקד המשטרה היהודית) וכן חברי היודנראט: חיים מרדכי חרש (סוחר תבואה), בצלאל מלס (עסקן ציוני), ליאון ברוצינר (סוחר מכשירי חשמל). ייתכן שעם היודנראט הזה נמנו גם עורך-הדין ברנארד הורן, זיגמונט ליפשיץ (עסקן ציוני, בעל טחנה) והרץ פייארינג (יצואן נוצות). לפי אחת הגירסות, עוד נתקיים המחנה כחודש או חודשיים, ובו מספר מצומצם של יהודים. זמן רב לאחר חיסול הגיטו בברודי עוד נמשך בעיר ובסביבה חיפוש אחר יהודים חבויים. הנתפסים רוכזו בקסרקטינים ונורו למוות. לאחר שחרור העיר בידי הצבא הסובייטי (18.7.1944) נמצאו רוב בתי הרובע היהודי הרוסים או שרופים, וכן נהרס בית-העלמין. העיר כולה נפגעה במידה רבה, מפני שקו-החזית עבר בה פעמים אחדות. שרד רק שלד בניין בית-הכנסת הישן. מתושבי ברודי לפני המלחמה נשארו בחיים 250 יהודים בקירוב, ביניהם מספר ניצולי המחנות הנאציים יותר מ- 100 ניצלו בברית-המועצות, וכ- 100 ניצלו במחבואים בעזרתם של תושבי המקום. מבין האחרונים התגוררו אחדים בברודי לאחר המלחמה זמן-מה, בטרם נטשו את עירם. מבין הנוצרים שסיכנו את חייהם והחביאו את יהודי ברודי, הושיטו להם עזרה, הזינו אותם, התקינו להם תעודות מזוייפות ושמרו על ילדיהם, יצויינו לדוגמה אחדים בלבד: הפולנים יאצנטי מיקלאשבסקי, פקיד במחלקת המיסים; ד"ר זאוואדזקי, הרופא האיזורי; קיסט, בוצ'קובסקי והכומר המקומי. אוקראינים: בוראצ'ק; מירונקו לוקאנייץ; הומניוק; טימצ'ישין, האיכר מורוז מסביבת ראדזיווילובברודי נורה על הושטת עזרה ליהודים המתחבאים ביער; האיכר קארולצ'וק מהכפר גאיה סודנסקייה הציל במחבוא שתי יהודיות וילד; לייה, מנהל החווה שעברה לרשות הגרמנים בכפר דובייה ואשתו הפגינו אהדה רבה ליהודים העובדים. במחנה ההוא. הוא הוסיף להם מזון בחשאי, דיבר על ליבם לברוח כשנצטוו לעבור לגיטו בברודי ונתן להם צידה לדרך. בין המושיטים עזרה ליהודים היו גם גרמנים בודדים. כך, למשל, האסנשטיין, גרמני מן הרייך ששוחרר מהצבא ונקבע על-ידי השלטונות בברודי כיערן ראשי. הלה נהג בהגינות בכאלף יהודים שעבדו אצלו בעבודות-היער: הוא היקצה להם מזון נוסף מחוותו, שמר עליהם מפני האקציות בהחזיקם בביתו וכן קבע על דלתות דירותיהם בגיטו שלטים שבהם נאמר: "בית זה נתון לחסותו של מינהל היערות - ברודי". בימי האקציות החביאה אשת היערן הנ"ל בעליית-הגג של ביתה עשרות יהודים (בעיקר נשים וילדים) וסיפקה להם מזון. בעקבות הלשנה נשפטה בלבוב על הגשת עזרה ליהודים ונדונה לשתי שנות מאסר עם עבודת-פרך

הישוב היהודי מראשיתו
ברודי הוקמה ב- 1584 על-ידי בעליה הפרטיים, שהיה אז האציל סטאניסלאב ז'ולקייבסקי ובה בשנה קיבלה מעמד של עיר מטעם המלך. במשך זמן-מה היתה ידועה בשם לוביצ'ה. עד חלוקתה של פולין ב- 1772 עברה העיר לבעלים ממשפחות-אצולה שונות ואף ליורש-העצר יעקב לודוויג סובייסקי ב- 1682, שמכרה לנציג משפחת פוטוצקי ב- 1704. כשלבים חשובים בהתפתחותה הכלכלית של ברודי יש לציין בין השאר הענקת זכות האמפוריום בידי המלך (חובת איחסון סחורות העוברות בה למספר ימים וזכות- קדימה לקנותן על-ידי תושבי העיר) ב- 1633, בניין ביצורים מסביב לעיר וטירה ב- 1630- 1635 והקמת מנופאקטורה לייצור אריגי משי וצמר, שלשם פיתוחם הובאו העירה לישיבת-קבע סקוטים, ארמנים ויוונים. אלא שאת פיתוחה של ברודי עיכבו המצור של חילות הקוזאקים ב- 1648 והמגיפה שפרצה אחריו, השריפות הגדולות שפקדו את העיר ב- 1696 וב- 1742 ואשר בהן עלו באש רובעים שלמים שלה וכן הפלישות של צבאות הרוסים והטאטארים בשנים הראשונות של המאה ה- 18. אולם יתרונה הגיאוגראפי של העיר, טיפוחה בידי בעליה שהיו מחשובי האצולה הפולנית, העלוה בתקופה ההיא לאחת הערים החשובות והמפותחות באיזור כולו מבחינת ריבוי האוכלוסין ומבחינה כלכלית. היהודים התיישבו בברודי מראשית קיומה כעיר ובתעודות מ- 1588 מוזכרים ראשוני המתיישבים בה. בשנות ה- 90 של המאה ה- 16 כבר נזכר "רחוב היהודים" ובנו של רב הקהילה דאז - אברהם. בדאגה לפיתוחה של העיר העניקו בעליה זכויות ליהודים שלא נפלו בהרבה מאלו שהוענקו לשאר תושביה (פולנים, רותנים, ארמנים ואף סקוטים), ועל כן הלך וגדל מספר המתיישבים היהודים בברודי. בעת המגיפה ב- 1648 ניספו יהודים רבים מבני העיר והנותרים בחיים נפגעו שוב מפלישת הטאטארים ב- 1651. אולם מספר היהודים בברודי שוב הלך וגדל בשנות ה- 70 למאה ה- 17 כתוצאה מזרימת פליטים יהודים אליה, מפודוליה הסמוכה בעקבות המלחמה עם התורכים, ומאיזורי אוקראינה שנמסרו אז לידי הקוזאקים. ושוב הופרה היציבות הזמנית כתוצאה מפלישת התורכים ב- 1696 ובשל שריפה שאירעה בשנה זו, בה עלו באש עשרות בתים של יהודים, ביניהם בניין ועד הקהילה על הגנזך שבו עם כתבי הזכויות שהוענקו ליהודים עד לאותו זמן. בעליה-של העיר דאז נעתר לבקשת היהודים וב- 1699 העניק להם כתב-זכויות חדש שנכללו בו כל הזכויות הישנות והחדשות בתחומים שונים. פריווילגיה זו אושרה על-ידי בעלי- העיר שבאו אחריו עד לחלוקת פולין ב- 1772. על-פי הפריווילגיה הותר ליהודים לגור, לרכוש ולבנות בתים ולסחור בכל חלקי העיר וכן לעסוק בכל מלאכה, בתנאי שעיסוקם זה אינו סותר את הפריווילגיות שהוענקו לגילדות-האומנים הנוצריות. היהודים פוטרו מתשלום אגרות למען העיר והמבצר, פרט לעבודות הכרוכות בכיבוי בשעת דליקה או פשיטת-אוייב. הם חויבו לשאת בשליש מהוצאות העיר ונתחייבו לשלם את מיסי האוצר המלכותי, בין היתר מס-הגולגולת. ליהודי ברודי ניתנה זכות הבחירה לעיריה, את המיסים העירוניים אפשר היה להטיל עליהם רק בנוכחותם ובהסכמתם של נציגי הקהילה, וגם את הממונים על השוק והמשקל אפשר היה לבחור רק בהסכמת נציגי הקהילה. הפריווילגיה הנ"ל כללה גם סעיפים בענייני חופש הדת, אוטונומיה של בתי-דין יהודיים וכו', ובדרך-כלל השוותה את יהודי ברודי מבחינה משפטית לשאר תושבי המקום, דבר שהיה נדיר באותה תקופה לגבי רוב קהילות היהודים באיזור, הן בערים מלכותיות והן בפרטיות. אולם לא ניתן ליהודי ברודי לישב בשלווה; בתחילת המאה ה- 18 הם נפגעו קשה מחמת פלישות צבאות הטאטארים והרוסים וכן מתנאי האנארכיה שהשתררה אז בפולין כולה, ומספר משפחות יהודיות נאלצו אף לעזוב את העיר ולהגר לגרמניה. רבו אז התנפלויות על יהודי ברודי בלטו במיוחד הפרעות של ההמון ב- 1718. כביטוי לריאקציה הקאתולית שהשתררה אז בפולין בא נסיונו של קוביילסקי, ההגמון מלוצק, לעשות נפשות לכנסייה, ובין היתר גם בקהילת ברודי. ב- 1743 כפה הלה על ראשי הקהילה בברודי ויכוח דתי בנוסח ימי-הביניים. ואולם התשובה המוחצת לשאלות ההגמון בדבר "בואו של הגואל" וכיו"ב ניתנה על-ידי ראשי הקהילה ורבניה. התשובה נוסחה כנראה בידי הד"ר אברהם עוזיאל, רופא לקהילת ברודי, למדן ומשכיל. הבישוף הוציא עוד כמה איגרות-רועים ברוח מיסיונרית והסתייע באיגרת דומה של האפיפיור מ- 1751. אבל כשנוכח לדעת כי שליחותו המיסיונרית היתה לשוא השפיע, כנראה, על פוטוצקי בעלי-העיר, והלה אסר את מנהיגי הקהילה בברודי, ואף את נציגיהן של קהילות אחרות בפולין שהוזעקו לאסיפה כדי לטכס עצה, בין השאר, בגזירה זו. האסירים שוחררו רק לאחר תשלום כופר גדול לבעלי-העיר. מאורע זה היה כעין פתיחה לסערה, שהתחוללה ברייסן כולה בקשר לבעיית הפראנקיסטים. אולם מעמדם של יהודי ברודי לא התערער, וערב חלוקת פולין ב- 1772 היתה קהילת ברודי הגדולה מבחינת מספר אוכלוסיה בין כל קהילות פולין. בתקופה הראשונה להשתקעותם בברודי התפרנסו היהודים ברובם מעסקי הלוואות (בריבית ונגד משכון) עם סוחרים ובעלי-מלאכה מאנשי המקום (לאו דווקא יהודים), מחכירות ומקניות בתים ומכירתם. רק בשנים 1629- 1633 הגיע מספר קניות הבתים בידי היהודים ל- 30 ואילו המכירות ל- 13; ומדובר רק בעסקים בעיר גופא שכן היהודים קנו, מכרו ובנו בתים גם בפרברי העיר, באחוזותיהם של האצילים מהסביבה. בתקופה ההיא מוזכרים בתעודות יהודים מלווים וחוכרים גדולים (של מיסים, אחוזות , יערות, משרפות יי"ש). ברבות הימים, ובעיקר לאחר גזירות ת"ח ות"ט, התפרנסו רוב מניינה ובניינה של האוכלוסיה היהודית בעיר על המסחר והמלאכה. סיכוייהם לעשות חיל בעיסוקים אלה גדל לאחר שעזבו את ברודי מתחריהם של היהודים - הסקוטים ב- 1648 והארמנים בשנות ה- 40 של המאה ה- 18. במחצית השנייה של המאה ה- 17 כבר נמצאו בין בעלי-מלאכה יהודים, נוסף לחייטים, פרוונים וקצבים, גם סורגים, עושי חגורות תורכיות, צובעי אריגים, צורפים, רוקחים. למן ראשית המאה ה- 18 חלו שינויים גדולים במיבנה הכלכלי של יהודי ברודי. בראש ובראשונה גדל והלך ריכוז של סחר-החוץ; סוחרי ברודי היהודים נימנו עם המבקרים הקבועים בירידים של לייפציג וברסלאו. אחרי השריפות הגדולות שפקדו את העיר ב- 1742 וב- 1748 תמך בעל- העיר פוטוצקי ביהודי ברודי באשראי ניכר, שיחרר אותם חלקית מתשלום מיסים, ובכך איפשר את שיקומם ואף את שיגשוג כלכלתם. בעלי-העיר הבטיחו ליהודים את אספקת הסחורות, לא הקפידו על מכס-הדרכים והיו מגינים עליהם מפני נגישות של אצילים. בכוח סמכותם כבעלי אחוזות גדולות, ואפילו בעזרת חייליהם השכירים, היו כופים על הסוחרים שבשאר אחוזותיהם לבקר, בדרכם ללבוב, בירידים של ברודי. על-פי-רוב היו היהודים חוכריהם ומנהלי המשקים של אחוזותיהם הרבות של בני שושלת פוטוצקי. משולחנם של החוכרים מצאו את פרנסתם סוחרים סיטונאים וקמעונאים וכן בעלי-מלאכה רבים. בשלהי תקופת ממלכת פולין נסמך מעמדם של יהודי ברודי על מיבנה כלכלי איתן שלא היה דומה לו בשאר קהילות רייסן. בברודי עצמה וב- 14 ישובים הכפופים לקהילתה היו ב- 1765: 15 חוכרים, 3 בעלי-יקב, 4 מוזגים. מתוך 737 מפרנסים (שהם %50 מראשי-המשפחות; השאר היו כנראה חתנים הסמוכים על שולחן חותניהם, זקנים ומחוסרי-מקצוע) עסקו 147 במסחר, ובידיהם כמעט כל ענפי הסחר דאז בעיר (כגון שיווק יינות ויי"ש, תבואה וקמח, ברזל, פרוות, סוסים ובקר, אריגים, בשמים, ספרים ועוד); בתעשייה - 5 (מהם - 4 מייצרי סבון ועושה-נרות אחד); במלאכה - 326, והללו ייצגו את כל ענפי המלאכה. מעמדם של 136 החייטים בעיר היה ייחודי שכן לא נמצאו בברודי חייטים לא-יהודים. לאגודת החייטים היהודים שנתארגנה בתחילת המאה ה- 18 היתה השפעה רבה בתוך הקהילה; היא העמידה לה רב משלה ולו מעמד נכבד בקרב שאר הרבנים. באגודות היו מאורגנים גם הקשטים והצורפים ואף הם היו היחידים בעיר. מן הראוי לציין שגם סוחרי-הקמח היו מאוגדים בעין חברת סוחרים, וגם להם היה רב משלהם. מוניטין יצאו לשזרים היהודים בברודי וכן לבנאים שהיו מבוקשים כמומחים בכל האיזור. 89 מפרנסים מצאו את מחייתם כפועלים ועוזרים ו- 18 עגלונים נתנו את שירותיהם בתובלה בעיר ומחוצה לה. בשירותים עסקו גם אלה המוגדרים כבעלי מקצועות שונים ומספרם הגיע ל- 15 (מהם כלי-זמר, מגישים בסעודות- מצווה, מלצרים ואחרים). על ביסוסה הכלכלי של קהילת ברודי בעת ההיא תעיד העובדה שהקהילה היתה מסוגלת לפרנס 163 איש העובדים בה, או בעלי מקצועות חופשיים (מהם 5 רבנים - אחד של העיר ו- 4 של עיירות אחרות שהתגוררו בברודי, 27 פקידי ועד הקהילה, 3 סופרי הקהילה, 9 חזנים, 2 בעלי-תפילה, 7 מלמדים ועוזריהם, 2 מגידים 6 סופרי סת"ם, 11 רופאים מומחים, 12 מרפאים וגלבים, 19 רוקחים ו- 1 ממונה על המיסים). ראשיתו של הארגון הקהילתי בברודי נעוצה בסוף המאה ה- 16, כלומר בתקופה הראשונה לקיומו של היישוב היהודי. כבר ב- 1599 מוזכרים בית-הכנסת, בית-העלמין ובית- המרחץ ולא יצאו ימים רבים והוקמו שאר מוסדות הקהילה. ב- 1612 קיבלה הקהילה היהודית בברודי תמיכה כספית מאת בעלי-העיר לפיתוח מוסדותיה. בית-הכנסת הראשון עלה באש ב- 1742 ובמקומו נבנה בית חומה בצורת מבצר שעמד על תילו עד למלחמת-העולם השנייה. ליד בית- הכנסת הוקם בית-המדרש שניבנה כנראה מחדש ב- 1801 ונקרא "בית-הכנסת החדש". ההקדש כבר מוזכר ב- 1699 כ"בית-חולים יהודי". המצבות הראשונות בבית-העלמין הישן שעמד לרשות הקהילה עד 1831 היו מהמחצית הראשונה של המאה ה- 17. החברה-קדישא נוסדה בשנות ה- 80 של המאה ה- 17. מוסד אחר, "החברה דביקור חולים", החזיקה רופא מיוחד ותוארו היה "רופא דביקור חולים". באותה תקופה נוסדו חברות שונות לצדקה וללימוד כגון "חברת תלמוד תורה" "חברת ש"ס" "חברת אזדתא" ועוד. בראש הקהילה עמדו תחילה 4 פרנסים. במחצית ה- 2 של המאה ה- 17 ידועים שמותיהם של הפרנסים יחיאל בן משה יצחק, אברהם והירש מפרייסלאב, זיסקינד בן עובדיה לעכוויצר ירוחם בן יהודה-לייב. הם נמנו גם עם ראשי ועד הגליל בלבוב. עם התעצמותה של קהילת ברודי גברה גם השפעתה בוועד של מדינת רייסן ואף בוועד ד' ארצות. ברודי היתה אחת מ- 9 הקהילות העצמאיות השייכות לגליל לבוב. אחרי גזירות ת"ח ות"ט, כשירד קרנה של קהילת לבוב יצאה קהילת ברודי (יחד עם עוד כמה קהילות) נגד הקהילה הראשית בלבוב במטרה להגביל את מעמדה. מאז הלכה וגדלה חשיבותה של קהילת ברודי בוועד מדינת רייסן. ב- 1677 השתתף בכינוס ראשי המדינות של כל ד' הארצות בפולין מנחם מנדיל בן נתן מברודי, וב- 1700 הוא היה עדיין חבר ועד הגליל בלבוב. בראשית המאה ה- 18 בלט מעמדו של יעקב-אברהם בן יצחק מפרנסי קהילת ברודי, שכיהן ב- 1717- 1718 אף כפרנס הוועד של גליל לבוב. מרדכי באב"ד מברודי מילא תפקיד חשוב בוועד של ד"א כנאמן הוועד ב- 1724. בין השאר הוטל עליו לחלק את מכסות מס-הגולגולת לקהילות ישראל בפולין כולה. בכינוס הגליל. שהתקיים בבז'ז'אני ב- 1740 נקבע ההרכב הקבוע של ועד הגליל ל- 13 חברים, מהם 4 נציגי קהילת ברודי. כעיר ואם בישראל היתה ברודי מקום כהונתם של רבנים גדולי הדור. לא נשתמרו בידנו שמותיהם של ראשוני הרבנים בה. הרב הראשון הידוע לנו היה ר' שאול קצינלבוגן ב"ר משה בן מאיר רבה של חלם. ר' שאול נתמנה לרב בברודי ב- 1664 וישב על כסאו עד סוף שנות ה- 70 של המאה. מברודי עבר לכהן בחלם ומשם ב- 1784 לפינצ'וב. מהרבנים שבאו אחריו הידועים הם: ר' יצחק ב"ר יששכר-בעריש המכונה "קראקאווער" (על-שם עיר מולדתו), פרנס הוועד של ד"א ונכדו של ר' העשיל מקראקא. הוא אבי משפחת באב"ד, שתפסה בחיי קהילת ברודי וכן במוסדות האוטונומיה היהודית בממלכת פולין עמדות חשובות. מתוך כבוד והערכה לר' יצחק נקראו בניו "בני האב"ד" - באב"ד, ובתיעוד הפולני - רבינוביץ, כלומר בנו של הרב. בברודי כיהן ר' יצחק בשנים 1690- 1704. כעבור שנתיים נבחר לרב בברודי ר' אברהם כהנא ב"ר שלום שכנא, פרנסה של קהילת קראקוב. הלה כיהן בברודי עד 1718 שבה נקרא לכהן באוסטרוג (אוסטרהא). אולם ב- 1724 נאלץ לנטוש את מקום כהונתו, משום שבעל- העיר נתן עינו בבתו ורצה לתפסה. הוא חזר לזמן-מה לברודי וב- 1725 נתקבל כרב בדובנא, בה נפטר ב- 1731. ממנו קיבל ר' אליעזר רוקח שכיהן קודם לכן (ב- 1714- 1718) כדיין בברודי. הלה נודע כלוחם בשבתאות (בין היתר הסכים להחרמת ספריו של רמח"ל שנחשד בשבתאות). ב- 1735 הוזמן ר' אליעזר לכהן כרבה של עדת אכשנזים באמסטרדם, אולם בגלל המריבות בעיר זו נטשה ועלה ב- 1740 לארץ- ישראל, שם נפטר ב- 1745. מחיבוריו נדפסו: "מעשה רוקח" על המשניות; "מעשה רוקח" על התורה; "ארבעה טורי אבן כולל כ"ד שו"ת" ופירוש על ההגדה של פסח. מ- 1736 ובמשך 11 שנים ישב על כס הרבנות בברודי ר' יעקב-יוקעל הורוויץ. בגלל פסק-דין שהוציא הרב על אשה, בת למשפחה מיוחסת שהואשמה בניאוף ושדברה הובא בפני ערכאות הגויים, נאלץ ר' יעקב-יוקעל לעזוב את ברודי ועבר לכהן ב- 1747 לגלוגאו. אחריו נתקבל ר' נתן-נטע ב"ר אריה רבה של סלוצק. גם לו לא האיר המזל פנים ולאחר שיזם את אסיפת הרבנים בברודי ב- 1756, שבה הוטל חרם על יעקב פראנק ועדתו, הכריחוהו השלטונות להתפטר ממשרתו. הוא המשיך להתגורר בברודי ולא קיבל רבנות במקום אחר, אלא נתמך על-ידי קהילת ברודי. ב- 1760 נבחר כרב בנו של ר' יעקב-יוקעל, ר' יצחק הלוי הורוויץ המכונה "האמבורגר", כי לאחר חמש שנות כהונתו בברודי ולאחר מותו של ר' יהונתן אייבישיץ נבחר כרבן של קהילות האמבורג (אה"ו). אחריו נתקבל בברודי ר' יוסף שצקס, שהיה סגן-נשיא דגליל לבוב. לאחר פטירתו ב- 1771 נתמנה כאב"ד ברודי ר' צבי הירש ב"ר בנימין בושקא. הלה המשיך בכהונתו עד 1785, שבה עבר לגלאגאו (שם החזיק גם ישיבה גדולה) ומשנת 1801 נתקבל לרבן של קהילת האמבורג (אה"ו) וכיהן בתפקידו זה עד פטירתו ב- 1806. מלבד הרבנים הנ"ל, שהחזיקו על-פי-רוב בתואר אב"ד ק"ק ברודי והגליל, פעלו בברודי במאה ה- 18 4 כיתות דיינים, ובראשן ראשי בית-דין. עם הדיינים נמנו למדנים מובהקים, שנודע שמם ברבים לא בברודי בלבד אלא גם ברחבי פולין ומחוצה לה. בין השאר כיהנו בברודי כדיינים ר' יחזקאל לנדא, בעל "הנודע ביהודה" ור' מאיר מרגליות, בעל "מאיר נתיבים". מלבד חבר הדיינים החזיקו באותן השנים אגודות גדולות של בעלי מסחר או של בעלי-מלאכה רבנים משלהן, כגון "הרב של מוכרי קמח" "הרב דחייטין". כן נתפרסמה ברודי במגידיה, מן הנודעים בהם. ר' מאיר מסקאליא, ר' משה אוסטרר, ר' מנחם-מנדל ז'ולקוור, ר' פרץ ב"ר משה, ר' אליעזר-פישל מצישינוב ור' שלמה קלוגר. רבים מהם דרשותיהם נשארו בכתובים והיו לשם דבר בעיני בני-דורם. אחד הפרקים המעניינים בתולדותיה של קהילת ברודי ואף בתולדות הלמדנים והלמדנות בפולין כולה באותו זמן הם "חכמי הקלויז דק"ק ברודי". במשך כ- 80 שנה (משנות ה- 30 ועד סוף המאה ה- 18) ישבו ישיבת קבע, כלומר ישיבה בין שבת לשבת, למדני ברודי. או רבנים ולמדנים מערי האיזור בבית-המדרש הגדול הקרוי "קלויז" שליד בית- הכנסת הישן והאדירו בלימודם את כבוד התורה, בוויכוחיהם, בהחלפת דעות עם גדולי תורה בני-דורם בעולם ובמכתביהם. בין חכמי ה"קלויז" היו גם יודעי ח"ן, ולהם שטיבל משלהם הסמוך לקלויז. לקיומו החומרי של הקלויז ולחכמיה הזקוקים לתמיכה דאגה קהילת ברודי, אף הוקמה לשם כך קרן מתרומות עשירי ברודי. מבין עשרות "חכמי הקלויז" יצוינו כאן אך אחדים והם: ר' חיים ב"ר מנחם צאנזר (1720- 1783), שסמכותו בניגלה ובנסתר היתה רבה בין רבנים בברודי ומחוצה לה. בענייני הלכה היה מן המחמירים. במחלוקת עמדן-אייבישיץ היה ממצדדיו של ר' יעקב עמדן ואחד היוזמים של אסיפת הרבנים ב- 1752 בברודי, שהחרימה את "כוח הקמיעות" ושאר החיבורים המיוחסים לאייבישיץ. מכתביו הרבים נתפרסמו אחרי מותו: "נדר בר קדש" - על פרקי אבות; "הוד תהילה" - על ענייני חנוכה; ר' נתן ב"ר לוי, חסיד מפורסם, נודע כלוחם חריף בשבתאות ובפראנקיזם, ודעתו היא שהכריעה את הכף בוויכוח על כתבי יהונתן אייבישיץ ועל הכרזתם כ"דברי אפיקורסות גמורה" ב- 1752. שנים אחדות ישב ולמד בברודי ר' יחזקאל לנדא בעל "הנודע ביהודה". הוא חלק על דעת רוב חכמי הקלויז בעניין ר' י. אייבישיץ וניסה למנוע את הכרזת החרם על כתביו. בערך באותו זמן ישב בברודי ונמנה עם חכמי הקלויז ר' אברהם גרשון קיטובר, גיסו של הבעש"ט, שעלה מברודי לארץ-ישראל ב- 1747. מעיר מולדתו דובנא בא לברודי ושימש בה שנים רבות כמ"מ ר' משה אוסטרר ב"ר הלל מזאמושץ'. הוא התפרסם בספרו "ערוגות הבושם" (נפטר ב- 1784). גם אחיו של ר' נתן בן לוי הנ"ל, ר' נפתלי ב"ר לוי. בעל "בית לוי" ו"עטרת שלמה", היה בין הבולטים בחכמי הקלויז בברודי. כעין קלויז-זוטא היה בברודי בית-המדרש מיסודו של הפרנס ר' יעקב באב"ד, וגם בו ישבו על התורה רבנים ולמדנים מברודי ומערי הסביבה. אין תימה שבקהילה כמו ברודי, שנתמזגו בה בעת אחת גם גדולה (רבת אוכלוסי היהודים, מבוססת מבחינת כלכלתה ובעלת השפעה בגליל ובמדינה) ותורה (גדולי הדור השתקעו בה או נהרו אליה) עמדו פרנסיה, רבניה וגדולי למדניה והגיבו על כל נסיון לפרוץ את גדר המקובל בנוהג ובעולם הרעיוני שבקהילות ישראל בפולין דאז. מכאן מעשה הוויכוח שנזכר לעיל שיזם ההגמון קוביילסקי, ומכאן החרם על כתבי י. אייבישיץ וההתנגדות לכל שמץ של גילוי שבתאות אמיתית או מדומה. ב- 13 ביוני 1756 הוכרז בברודי חרם ושמתא על "החוטאים" (אנשי כת יעקב פראנק) ובני-ביתם ועל כל הנלווים ומגינים עליהם. החרם נשלח לכל קהילות ישראל, ונשנה בה בשנה באסיפת הוועד דד"א בקונסטאנטינוב וקיבל על-ידי כך תוקף כללי ומחייב בכל קהילות פולין. לפראנקיסטים לא היתה שום אחיזה בברודי לפני המרת דתם, ואף לאחריה לא נרשמו בקהילה זו חסידיה. אופיה של קהילת ברודי לא סייע בידי החסידים הראשונים להכות בה שורשים בתקופתו של הבעש"ט וסמוך לאחריה. גם ר' גרשון קיטובר ור' מיכל מזלוצ'וב שישבו זמן-מה בברודי לא הצליחו לעשות נפשות לתנועה החדשה. בעקבות החרם שהוכרז בווילנא נגד החסידים ב- 1772 הוכרז גם באותה שנה חרם בברודי על אנשי תנועה זו, אלא שלא כחרם הווילנאי לא הרחיק הברודאי לכת. הוא לא גירש את "כת החסידים" מקהל ישראל, אלא הגביל זכויותיה והתפשטותה. ואולם גם עם התפשטות החסידות ונצחונה בקהילות רבות בסוף המאה ה- 18 ובתחילת ה- 19 לא גבר חלקם של החסידים בברודי

הישוב היהודי מראשיתו
כניסתה של ברודי לתקופה האוסטרית חלה כשרוב תושביה יהודים וכלכלתה ייחודית בכל האיזור מבחינת קשריה המסחריים המסועפים עם המזרח (עד לפרס, סיביר הרוסית וסין), המערב (ברסלאו, לייפציג, פראנקפורט דמיין ודאודר, אנגליה), צפון (דאנציג) ודרום (ארצות האימפריה האוסטרית). חרף השיבושים שחלו בעיר בעקבות מעבר הצבאות בשנים 1771- 1772, בזמן המרד של קושציושקו ב- 1794 ובזמן מלחמות נאפוליון ועד הקונגרס הווינאי ב- 1815, ידעו תושביה להתגבר על המכשולים ואף להמשיך ביוזמה, במסחר, במלאכה ובפיתוח העיר. לעזרתם באו השלטונות האוסטרים, שידעו להכיר בחשיבותה של העיר, קבעו בה מושב המחוז והכריזוה ב- 1779 כ"עיר חופשית". אולם כבשאר ערי גאליציה, הונהגה גם בברודי המדיניות כלפי היהודים על-פי התקנות של הקיסרות מאריה תירזה ושל "צו-הסובלנות" של הקיסר יוסף השני שהתבטאו ברוח ה"אירופיאיזאציה"-מטעם של היהודים ו"עשייתם מועילים יותר", ולאמיתו של דבר בהנהגת מדיניות של הטלת מיסים כבדים מיוחדים על היהודים, ביטול סמכות מוסדותיהם האוטונומיים ואף הגבלת ריבויים הטבעי. בעל העיר, הרוזן פוטוצקי, ניסה גם הוא לדחוק את רגליהם של היהודים מייצור משקאות ושיווקם, וגם סירב לבטל את המיסים שהטיל עד כה כבעל העיר על תושביה היהודים על אף שהחוקה האוסטרית לא הכירה בזכויות שנבעו מבעלות פרטית על ערים. כשסירבו היהודים לשלם את המיסים הללו, נקט בעל העיר אמצעים חמורים, עיקל את נכסיהם ואף ציווה לאסור את המסרבים. גם העיריה ראתה שעת-כושר לפגוע ביהודים שהיו לצנינים בעיני חלק מן המינהל האוסטרי החדש. נציגי הקהילה הגישו ב- 1780 תלונה לשלטונות בווינה וביקשו מהם כתב-חסות, על מנת להגן על זכויותיהם משכבר הימים. אולם לא חסד של השלטונות אלא מעמדם בכלכלה של העיר סייע בידיהם להתגבר על המכשולים שהושמו לרגליהם. ב- 1799 עלה מספרם של יהודי ברודי והגיע ל- 14,105 נפשות, שהם %86 מכלל אוכלוסיית העיר. ב- 1784 עלה היקף המסחר שבעיר עד סכום של 4,226,000 פלורין וחלקם של היהודים בו היה המכריע. הונם של סוחרים יהודים רבים עלה על 10,000- 20,000 פולרין והיו גם שהונם הגיע עד 50,000 פלורין. מתוך 79 סיטונאים שעסקו בסחר בעל היקף רב בשנים 1795- 1797 היו רק 3 נוצרים; יתרם יהודים. הסוכנים היהודים של הסחר הברודאי ישבו בווארשה, בווינה ובמקומות אחרים. באותה עת נתחזק גם מעמדם של בעלי-מלאכה יהודים בברודי. לרגל המגעים עם העולם החיצוני גדל בין יהודי ברודי מספרם של "יודעי הליכות עולם" ואף משכילים ממש, והם אשר מצאו את הדרך לערכאות והגנו על זכויותיו של היישוב היהודי כולו. בתקופה ההיא יצאו לברודי היהודית מוניטין כ"אמסטרדם היהודית במזרח". ואכן ב- 1820 היו בברודי 1,134 סוחרים יהודים, רוב מניינם ובניינם של סוחרי העיר בכלל, וביניהם היו: 113 סוחרי תבואה ומזון, 137 סוחרי סידקית, 110 סוחרי לבנים, 41 סוחרי סממנים, 9 סוחרי טקסטיל, 8 סוחרי פרוות, 7 מייצרי שמרים, 7 מוזגים, 214 בעלי חנויות קמעוניות ו- 343 חנוונים ורוכלים. באשראי ובחלפנות עסקו אז 9 בנקאים ו- 36 חלפנים. באותה שנה היו בברודי 393 בעלי-מלאכה יהודים (במספר זה לא נכללו מתקנים למיניהם, אלא בעלי סדנאות בלבד) והם ייצגו כמעט את כל המקצועות, ביניהם: 110 חייטים, 14 שזרים, 47 צורפים, 5 שענים, 9 נגרים, 20 נגרי בניין, 4 פחחים, 11 זגגים, 4 חרטים, 13 רצענים, 7 מייצרי פליז, 4 צבעים, 2 ציירים, 1 רוקם-בזהב, 30 קצבים, 9 מקצועות שונים ו- 118 פרוונים. מספרם של האחרונים גדל עוד יותר בשנים הבאות כאשר ברודי הפכה למרכז עולמי של סחר הפרוות המיובאות מאוראל ומסיביר דרך אודיסה לברודי ומיוצאות משם לירידי לייפציג - מאז ועד למלחמת העולם השנייה המרכז העולמי של סחר הפרוות. עם חלוצי מסחר זה בקנה-מידה עולמי נמנתה משפחת הרמלין היהודית מברודי, ובעיקר יעקב הרמלין, שהקים ב- 1825 בית-מסחר גדול בלייפציג ובית-חרושת לעיבוד פרוות בברודי. בנו מרדכי נתמנה ב- 1830 לסוכן ראשי של יריד הפרוות בלייפציג. בית-החרושת וכן בית-המסחר של משפחת הרמלין בברודי התקיים עד סוף שנות ה- 70 של המאה ה- 19, ואילו בית- המסחר שלה בלייפציג פעל עד שהגיעו הנאצים לשלטון בגרמניה ב- 1933. בשנות ה- 20 למאה ה- 19 גדל מספר יהודים יוצאי ברודי באודיסה, שתרמו הרבה להרמת קרנה של אודיסה כעיר מסחר. הברודאים הקימו ב- 1826 בית- ספר, שבו לימדו מלבד עברית גם רוסית וגרמנית, ובשנת ייסודו למדו בו כ- 200 תלמידים. בעת ההיא השתקעו גם מספר משפחות יהודיות מברודי בווינה, חרף האיסור שחל על יהודי גאליציה להשתקע בעיר זו. השיגשוג הכלכלי של היישוב היהודי בברודי נמשך עד סוף שנות ה- 80 למאה ה- 19. ב- 1879 בוטל מעמדה של ברודי כעיר חופשית, בין היתר בגין בנייתו של קו מסילת הברזל לרוסיה דרך העיר פודוולוצ'יסקה והפיכתה לתחנת-מעבר של סחורות המיובאות מרוסיה והמיוצאות אליה. מאז הלכה ונידרדרה ברודי עד שנעשתה לאחת הערים הדלות בגבולה הצפוני של גאליציה. פחת והלך מספרם של הסוחרים הסיטונאים וממילא הורע מצבם של המתווכים למיניהם, של החלפנים, הפקידים והפועלים השכירים וכן של בעלי-המלאכה שהתפרנסו לצידם של אילי הסחר. מסחר המעבר הגדול הפך לעתים לעסקי הברחה. אף התחילה עזיבה המונית של היהודים, ובמיוחד של הסוחרים, ללבוב וגם לארצות מעבר-לים. המשברים שחלו בשנים הראשונות למאה ה- 20 החמירו עוד יותר את מצבם הכלכלי של יהודי ברודי תעסוקה כלשהי מצאו במפעלים שהוקמו אז על-ידי יזמים יהודים. טחנת-קמח, טחנת-אורז, בית-חרושת לצביעת כלי חרסינה, שתי מינסרות ובית-חרושת לליקרים ויי"ש. מאות המרוששים ביותר מצאו אז את פרנסתם הדחוקה במריטת נוצות ועיבודן בבתיהם. במחצית הראשונה של המאה ה- 19 חל שיפור-כלשהו במעמדם הפוליטי של יהודי ברודי. שיפור זה מצא ביטוי ביחסה של העיריה ליהודי המקום. מאיר קאליר, שעמד בראש חוגי המשכילים ונודע כעסקן ציבורי, נבחר ב- 1834 לחבר מועצת העיריה ועשה רבות למען פיתוחה של העיר. ב- 1843 הוא נבחר גם מטעם השלטונות לחבר בית-הדין למסחר ולשטרות, וגם בתחום זה הביא לידי פיתוח המסחר בברודי. על מאורעות המהפיכה של שנת 1848 הגיבו יהודי ברודי בהתלהבות והגבירו את שתדלנותם לא רק למען קהילתם אלא גם למען יהודי גאליציה כולה. כבר בתזכיר שהוגש על-ידי נציגי הקהילה לקיסר ב- 1847 ביקשו לבטל את ההגבלות החלות על היהודים, ובעיקר את המיסוי המיוחד. בתקופת המהפיכה הראו הפולנים אותות ידידות ליהודים בני-עירם, בדומה לשאר המקומות בגאליציה, מתוך רצון לרכוש את לבם של היהודים כבעלי-ברית במאבקם להרחבת זכויותיהם בגאליציה האוטונומית. אולם עד-מהרה נתבדו תקוות היהודים לשיווי-זכויות; המיסוי המיוחד לא בוטל, וכאות להגדלת זכויותיהם של היהודים באה גזירת הגיוס לצבא, שבוצעה באכזריות רבה (נוכח התנגדותם של היהודים לגיוס באו העירה יחידות-צבא, והחיילים גררו בכוח ללשכת הגיוס כ- 300 גברים יהודים חייבים ושאינם חייבים גיוס). במרוצת השנים השלימו יהודי ברודי עם הגזירה, ומספר ניכר של היהודים המגוייסים בברודי אף שרתו כקצינים בצבא-הקבע האוסטרי. בעיר הוקם המשמר הלאומי שרוב אנשיו היו יהודים, והדבר עורר את זעמם של הפקידים העירוניים. לסיים הגאליצאי הראשון. שעל כינוסו הוכרז באפריל 1848, נבחר על-ידי היהודים והנוצרים המועמד היחידי מברודי - מאיר קאליר. במאבק על שיווי זכויות שנמשך עד 1868 נקטו יהודי ברודי, ובעיקר משכיליה, אוריינטאציה פרו-גרמנית צנטראליסטית מיסודו של הארגון "שומר ישראל", בניגוד לאוריינטאציה הפרו-פולנית שגברה בין יהודי ערים אחרות, כגון לבוב, קראקוב. הצירים היהודים נבחרי ברודי הצטרפו בדרך-כלל בסיים הגאליצאי ל"מפלגת החוקה". בבחירות לפארלאמנט בווינה תמכו רוב יהודי ברודי במועמדים של מייצגי הכיוון הגרמני-הצנטראליסטי, ועל-כן נחשבה ברודי בעיני הפולנים וכן בעיני היהודים המתבוללים הפרו-פולנים ל"קן הגרמניזאציה" בגאליציה. ייתכן שדבר זה סייע בידי יהודי ברודי להתגבר אף על תקנון הבחירות לעיריות משנת 1867, שלפיו הוקצו ליהודים בכל הערים רק שליש לכל היותר של הנבחרים לעיריה. במארס 1867 אישר הקיסר את החלטת הסיים הגאליצאי לפיה רשאים היהודים בברודי לא לשליש חברי מועצת העיר בלבד, אלא אפילו למחציתם. עם סיפוחה לאוסטריה המשיך ועד קהילת ברודי למלא תפקיד חשוב בחיי הציבור היהודי בגאליציה. כרב ראשי הממונה על ענייני היהודים בגאליציה נבחר ר' אריה לייב ברנשטיין מברודי, אולם אישיותו וכן משרתו - ששימשה למעשה מכשיר בידי השלטונות לביצוע צווי הממשלה - עוררו מלכתחילה התנגדות רבה בקרב יהודי ברודי וגאליציה כולה. האיש עצמו היה ידוע בשחיתותו ובניצול משרתו לטובתו האישית (הטלת מיסים לפי ראות עיניו, ניצול חוזי חכירה וכו'). בלחץ ועדי הקהילות ובהתחשב בתסיסה שנוצרה, ביטלו השלטונות את המישרה ב- 1786. הקהילה בברודי התלבטה בבעיות קשות, כגון סילוק חובות הקהילה שנצטברו משך שנים, גיוס לצבא או פדיון המגוייסים בכספי הקהילה (30 פלורין לפדיון כל טירון) והתיישבות משפחות יהודיות בכפר על-פי התוכנית הממשלתית מ- 1785 ל"פרודוקטיביזאציה" של היהודים. המיכסה שהוטלה על יהודי ברודי היתה 128 משפחות להתיישבות חקלאית והעלות לכל אחת מהן הגיעה ל- 280 פולרין, כלומר בסה"כ 32,000 פלורין. עד 1803 הצליחה קהילת ברודי למלא את המיכסה ולהושיב על הקרקע את כל 128 המשפחות שהחזיקו אז ב- 128 בתי-מגורים, 147 רפתות וגרנות, 240 פרות, 238 סוסים, ו- 258 שוורים. ואולם במרוצת השנים התמידו בחקלאות רק מספר משפחות מתיישבות-מטעם, ויתרן שבו להתגורר ולהתפרנס בערים. בוועד הקהילה התנגשו אז יריבים מקרב החוכרים ולא אחת הגיעו הדברים לידי מלשינות לשלטונות. עם הגברת השפעתם של המשכילים בשנות ה- 30 למאה ה- 19, השתלטו אלה על ועד הקהילה בברודי ושלטונם היה בלתי מעורער, אף-על-פי שהחרדים והחסידים ההינו כפעם בפעם (בעיקר בשנות ה- 80 למאה זו) לתפוס את רסן השלטון, ואך בגבור התנועה הציונית בראשית המאה ה- 20 באו שינויים בהרכבו של ועד הקהילה. ב- 1912 נבחרו לוועד 4 נציגים ציוניים ובשנות מלחמת-העולם הראשונה עמד בראש הקהילה בברודי הסופר הציוני נחמן גלבר, והציונים היו רוב בוועד כולו. על כס הרבנות בברודי ישבו, כאמור, רבנים ידועי-שם. לאחר שעזב ר' צבי הירש באשקא את ברודי ועבר לגלוגאו, עמדו לבחירה 2 מועמדים: ר' יעקבקה לנדא (בנו של "הנודע ביהודה"), עסקן ציבורי ושתדלן שייצג לא אחת את קהילת ברודי בפני השלטונות בלבוב ובווינה הבירה, ויריבו ר' מאיר קריסטונופולר, בנו של ר' משה ראב"ד בלבוב. האחרון נבחר לרב והוא כיהן במישרתו מ- 1785 עד מותו ב- 1815. אחריו נבחר ר' אריה-ליב תאומים בעל "אילת אהבים" ו"יעלת חן". הוא ישב על כסאו עד 1831. בעת כהונתו נתקבל כראב"ד ר' משה קלוגר, למדן נודע. במקביל לר' אריה-ליב תאומים כיהן גם נכדו של "הנודע ביהודה" ר' אליעזר לנדאו, שלא האריך ימים ומת במגיפת הכולירה ב- 1831. אחריו עלה על כס הרבנות בנו של ר' מאיר קריסטונופולר, ר' יחיאל מיכל בנציון, שכיהן במשרתו עד 1863. אחרי פטירתו שירתו בקודש זמן ממושך בברודי חבר-דיינים (בשנים 1867- 1903 נמנו עמו ר' מנחם מנדל שור, בעל "תורת מנחם"). ב- 1894 נתמנה כאב"ד ר' יצחק חיות, בנו של ר' צבי הירש חיות. ב- 1908 נבחר לרב ר' אברהם מנדל הלוי שטיינברג, שהמשיך בכהונתו עד 1928. ברבע הראשון של המאה ה- 19 נעשתה פעולה מאומצת לשיפור מצב הקהילה ומוסדותיה. ב- 1801 ניבנה בית- הכנסת החדש, שופרו תנאי הלימודים ב"תלמוד תורה" שהיה קיים מאז 1762, גובשה תוכנית הלימודים והוכנסו בה, נוסף ללימודי קודש, לימוד כתיבה וחשבון. ב- 1815 ניבנה בית-חולים יהודי מסודר ומצוייד יפה לפי תנאי הזמן. באותו זמן בערך הוקם "בית לעניים", שבו מצאו עניים באי-חוץ מלקום לינה ומזון, ובעוזבם את המקום - גם צידה לדרך. כל המוסדות הנ"ל נתמכו על-ידי הקהילה ומכספי נדבנים; הידועים ביניהם - משפחות נתנסון וקאליר. במיוחד בלט מאיר קאליר (נפטר ב- 1875), שהיה אחד היוזמים הראשונים בהקמת מוסדות-סעד בברודי ובמימונו הוקמו והתקיימו מוסדות אלה. ביוזמתו הוקמו, מלבד בית-החולים, מושב-זקנים, קופת גמילות-חסדים, בית תמחוי. בשנות ה- 50 למאה יסד קרן למילגות לנערים בוגרי בית-ספר עממי, להמשך לימודיהם ואימוניהם במלאכות שונות, וחברה להלבשת ילדי בתי-הספר ולהספקת ספרי לימוד חינם. בשנות ה- 40 נוסדה "חברה לטיפול ביתומים עניים". מספרם של אלה גדל במיוחד לאחר מגיפת הכולירה ב- 1830. לאחר זמן מה הוקם בית-יתומים לנערים ולנערות. ב- 1860 נוסדה אגודת צדקה "חסד ואמת" לתמיכה בחולים, וב- 1871 - החברה "תומכי אלמנות". ב- 1867 פרצה דליקה גדולה בעיר; עלו באש כ- 800 בתים, רובם של יהודים, ואין צריך לומר שרבים מה"נשרפים" היו זקוקים לתמיכה מיידית מידי הקהילה. "התמחוי העממי" הוקם ב- 1878 ובו הוגשו לעניי העיר ארוחות חינם. למן שנות ה- 80 ועד סוף התקופה הוטלה על קהילת ברודי מעמסה כבדה שהיתה כרוכה בטיפול בפליטי רוסיה. ברודי שימשה להם מקום מעבר בדרכם אל מעבר- לים, ואף למקום-שהייה לשנים. המדובר במאות ואלפי פליטים, שהיו זקוקים לקורת-גג ולצורכי-מחייה בסיסיים מה עוד שבשנים אלו נתמעטו מקורות פרנסתם של תושבי ברודי עצמם, ואף רבים מהם היו זקוקים לעזרה. ב- 1913 נזקקו להלוואות של קופת גמילות חסדים 815 איש מתוך 1,174 חברי הקופה. 848 סוחרים, 213 בעלי-מלאכה, 8 חקלאים, 38 בעלי מקצועות חופשיים ו- 67 שונים. מעמדה הייחודי של ברודי היהודית בקרב קהילות האיזור עוצב גם כאמור מכוח היותה מרכז של למדנים וגדולי-תורה במאה ה- 18 ומרכז של השכלה ומשכילים במאה ה- 19. עוד במאה ה- 18 היו יהודי ברודי הראשונים בין יהודי גאליציה שנמשכו להשכלה כללית וקנייניה. חלוצי האירופאיזציה יצאו מקרב גדולי הסוחרים, בניהם ופקידיהם, שבאו במגע עם העולם החיצוני ונזקקו לידיעת חוכמות חיצוניות ושפות לועזיות, וכן מקרב הרופאים בוגרי מכללות באירופה שהשתקעו בברודי. בברודי ישב ישראל מזאמושץ, מורו של משה מנדלזון (בשנים 1752- 1772), מנדל לפין סאטאנובר (בתחילת המאה ה- 19) יצחק בער לוינזון (1817- 1820), יעקב-שמואל (ביק(1770- 1831), יצחק ארטר (1818- 1825), נחמן קרוכמאל, ש. י. רפפורט ואחרים, הנחשבים לעמודי-התווך של ההשכלה בדורם. באמצע המאה ה- 19 ישבו בברודי המשכילים הנודעים דב-בר בלומנפלד ויהושע השיל שור בעל "החלוץ" שראה אור בדפוס בשנים 1852- 1899. רבים ממשכילי ברודי היו מחלוצי הספרות העברית וספרות יידיש בגאליציה. ברודי היא ערישתם של חוגי התיאטרון הראשונים ביידיש. להקות "זמרי ברוד" (בראדער-זינגער) היו לחלוצי התיאטרון בשפת יידיש בעולם. ב- 1862 נוסדה בברודי "חברת דורשי לשון עבר" (ועל-ידה מועדון), ומטרתה לטפח את הספרות העברית ואת השפה העברית כשפת דיבור חיה. נוסף ל"החלוץ" של י. ה. שור יסד ברוך ורבר ב- 1865 את השבועון העברי "עברי אנוכי", שהופיע בהפסקות קצרות עד 1890. רבים ממשכילי ברודי היו למפיצי ההשכלה ברחבי גאליציה ואף מחוצה לה לאחר שעזבו את עיר-מולדתם והשתקעו במקומות אחרים. רבים מילידי ברודי עסקו בתחומי המדע והספרות הלא-יהודים, כגון: המזרחן ד"ר מארקוס לנדאו, הפרופ' יעקב גולדנטלר, הסופרים ליאו הרצברג- פרנקל ובנו הפרופ' זיגמונד הרצברג-פרנקל (היסטוריון, וב- 1905- 1906 רקטור אוניברסיטת צ'רנוביץ), הרמן מנקס, ד"ר מרדכי וישניצר ואחרים. בין השאר יצויין יליד ברודי הסופר והחוקר פרופ' דב סדן. מחוגים רחבים של משכילי ברודי צמחו ועלו בסוף המאה ה- 19 עסקנים ציבוריים ומדיניים בעלי השפעה בקהילה היהודית ובעיריה, הם שנבחרו כנציגים לסיים הגאליצאי ולפארלאמנט בווינה. על אף שהיו מתבוללים לפי רוח הזמן ובעלי אוריינטאציה פרו-גרמנית, הכשירו את הקרקע להופעתן של תנועות פוליטיות לאומיות בקרב יהודי ברודי בשלהי המאה ה- 19 ובראשית המאה ה- 20. הרעיון הציוני צץ בקרב החוגים שוחרי שפת עבר ונתגבר במיוחד בהשפעת פליטי רוסיה שהגיעו לברודי בשנות ה- 80. ב- 1890 הוקם בברודי הארגון ציון שנודעה לו במרוצת הזמן השפעה ניכרת על הנוער. תחילת פעולתו היתה בארגון הרצאות ושיעורים בשפה העברית. ב- 1899 נמנו עם חברי האיגוד כ- 200 חברים פעילים. ב- 1903 נוסדה האגודה הציונית הראשונה של בוגרי בתי-ספר תיכוניים סטודנטים וכן בעלי מקצועות חופשיים בשם תחייה, שהמשיכה להתקיים עד פרוץ מלחמת-העולם השנייה. באותה שנה התארגן בברודי סניף פועלי ציון וב- 1908 ארגון פועלים חלוצים. קדם לאחרון הארגון חלוצי ציון (הוקם ב- 1905- 1906) בהנהגתו של המורה והסופר יוסף אהרונוביץ. רוב חברי הארגון עלו יחד עם אהרונוביץ או אחריו לארץ-ישראל. ב- 1908 נוסדה בברודי אגודת "עבריה", מהראשונות בגאליציה, וב- 1909 נחנך חגיגית בית-העם שנבנה על-ידי ההסתדרות הציונית. בהשפעת הסטודנטים חברי תחיה הוקמה אגודת השחר ומטרתה של זו היתה להחדיר אצל בחורי בתי-המדרש את הרעיון הציוני ולארגנם ללימוד השפה העברית ומדעים כלליים. במסגרת ההסתדרות הציונית בברודי פעלו חוגי נשים ציוניות וחוגי נוער ציוני. ב- 1911 נוסד ארגון נוער בשם צעירי ציון. באותן שנים גברה והלכה פעילותם והשפעתם של הציונים ותנועתם נעשתה לתנועה המונית. ציוני ברודי עמדו בתחרות קשה עם המתבוללים-המשכילים בעלי מסורת של השפעה זה עשרות שנים במוסדות היהודים ושל חזקה על נציגות יהודית במוסדות המוניציפאליים ובסיים הגאליצאי. ב- 1907 נבחר אדולף שטאנד המנהיג הציוני בגאליציה לסיים הגאליצאי מטעם ברודי. ב- 1912 נבחרו למועצת העיר 3 ציונים ולוועד הקהילה 4 ציונים. בשנים 1910- 1914 עמד בראש הקהילה העסקן והסופר הציוני נחמן גלבר. בברודי התקיימו ופעלו אז גם אגודת פועלים, המסונפת למפלגה הסוציאליסטית הפולנית (פ.פ.ס.), וסניף המפלגה הסוציאליסטית היהודית (ז'.פ.ס.), אולם מספר חבריהן היה קטן מאוד והשפעתן על חיי הציבוריות היהודית מועטת. האינטליגנציה היהודית המתבוללת התרכזה סביב המועדון "קידמה", שנוסד בראשית שנות ה- 90 של המאה ה- 19, אולם בגלל ירידת קרנם של המתבוללים בכלל בעת ההיא נצטמצמו תפקידיו. ארגון החרדים "מחזיקי הדת" נתקל בהתנגדות מצד החרדים הקיצוניים מחד גיסא ומצד הציונים ומפלגות הפועלים מאידך גיסא. פעולתו הפוליטית העיקרית היתה בעת הבחירות לוועד הקהילה או למועצת העיריה, בתחבולות אלקטוראליות בשיתוף עם המתבוללים. השפעת ההשכלה בקרב שכבת הסוחרים הגדולים מאז המאה ה- 18 ניכרה בין השאר במגמה להקנות לילדיהם השכלה כללית. באין בית-ספר כללי בברודי פנו הללו למורים פרטיים. בית-ספר מיסודו של ה. הומברג שהוקם אף בברודי נכשל בה כבשאר המקומות בגאליציה ונסגר ב- 1806. לאחר השתדלויות רבות הצליחו משכילי ברודי ב- 1818 להשיג אצל השלטונות רשיון להקמת בית-ספר ריאלי יהודי (בית-ספר תיכון בן שתי כיתות). החרדים התנגדו לייסודו של בית-ספר זה והקימו ישיבה, אולם זו נסגרה בפקודת השלטונות בעקבות ההלשנה שהלשינו המשכילים נגד מנהל הישיבה ר' צבי הירש הלר, שגורש מברודי. בית-הספר הנ"ל התלבט במשך שנים בקשיים תקציביים וגם מספר תלמידיו היה קטן. המצב לא שופר גם על-ידי הקמת בית-ספר כעין קדם-תיכון (גם הוא בן שתי כיתות) ב- 1823 שנועד להכין את בוגריו לכניסה לבית-הספר הריאלי. ב- 1854 נפתח בית-ספר עממי יהודי לנערים ולנערות לפי התוכנית של בית-הספר מיסודו של י. פרל בטארנופול. בראש המוסד הועמד הירש רייטמן, לשעבר מורה בבית ספרו של י. פרל בטארנופול. ב- 1855 למדו בבית-הספר 416 ילדים (248 נערים ו- 166 נערות) וב- 1905 - 1,132 ילדים (543 נערים ו- 589 נערות). מאז 1910 התמנה למנהל מוסד זה מתבולל פרו-פולני וגברה במוסד זה המגמה הפולניזאטורית. בית-הספר התקיים עד מלחמת-העולם השנייה, והיה למורת רוחם של החרדים אשר המשיכו לשלוח את ילדיהם למוסדות-חינוך מסורתיים בלבד. ב- 1894 היו בעיר 14 חדרים מסורתיים, 10 מלמדים, ו- 413 תלמידים, וב- 1905 - 24 חדרים, 48 מלמדים ו- 574 תלמידים. כנהוג בגאליציה המשיכו תלמידי החרדים את לימודיהם בבתי-מדרש ובקלויזים הרבים (כשלושים במספר) בפיקוחם של הדיינים או למדנים סתם. ב- 1905 נוסד בית-ספר עברי משלים "שפה חיה" שלימדו בו עברית בעברית ולו כמה עשרות תלמידים. אולם הוראת השפה העברית לילדים ומתבגרים נעשתה על-פי-רוב בשיעורים לעברית שליד המפלגות הציוניות ומועדוניהן. והוא הדין, לשאר הפעולות בתחום התרבות. ב- 1904 הוקם בברודי המועדון "טוינבי-האלה", במועדון זה נתקיימו פעולות עניפות להפצת מדע פופולארי, על-פי- רוב על-ידי האינטליגנציה הציונית. ספריות, חוגים ומועדוני חובבים לדראמה, לספרות ונושאים אחרים התקיימו גם ליד המפלגות הסוציאליסטיות היהודיות, ליד ארגון בעלי-מלאכה "יד חרוצים" ואיגוד זבנים יהודים. ב- 1907 נוסדה החברה למוסיקה "הזמיר". ב- 1904 הוקם בברודי איגוד יהודי לספורט וב- 1912 סניף של האיגוד להתעמלות "דרור" שבלבוב. שבועיים לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ב- 14 באוגוסט 1914, כבשו הצבאות הרוסיים את ברודי. עם כניסתם החלו הקוזאקים להשתולל, לשדוד ולבזוז את רכושם של היהודים ורבו מקרי אונס של נשים. הופצה עלילת שווא שבתו של בעל בית-מלון חאראש ירתה בקוזאק ובתואנה זו נרצחה הבת והקוזאקים שלחו אש ברובע היהודי. בתים רבים עלו באש וניזוק קשה בית-הכנסת הגדול. היהודים האמידים נטשו כמעט כולם את העיר לפני כניסת הרוסים, ובמקום נשארה רק דלת-העם. משימה קשה של סיוע לנזקקים הוטלה על ועד הקהילה ובראשו נחמן גלבר. בעזרת "ועד ההצלה היהודי" בקיוב הוקם מטבח עממי וניתן סיוע במזון ובלבוש, בעיקר לילדים. את העיר ברודי עברו אז רבבות שבויי מלחמה אוסטריים, ובתוכם יהודים. תושבי ברודי באו לעזרתם במזון ובלבוש ולעתים אף הצליחו להסתירם מפני הרוסים עד יעבור זעם, חרף הסכנה הצפויה להם מצד המשטרה והצבא. בעת הכיבוש הרוסי גורשו יהודים רבים מבני העיר לשטחים הפנימיים של רוסיה. ביולי 1915 נכנסו צבאות אוסטריה העירה, אולם מצבם של יהודי המקום שופר אך במעט שכן בגלל קירבת החזית לעיר נבצר היה לקיים בה תנאי חיים נורמאליים. אולם גם בתנאים אלה חודשה פעילותן של המפלגות, אמנם בקנה-מידה מצומצם. בין היתר חידש את פעולתו ארגון הנוער צעירי ציון, ששימש בסיס להשומר הצעיר אחרי תום המלחמה.