בריסק דליטא BREST-LITOVSK

עיר בפולין
מחוז: פולסיה
אזור: ווהלין ופוליסיה
אוכלוסיה:
• בשנת 1941: כ-57,153
• יהודים בשנת 1941: כ-25,000
• יהודים לאחר השואה: 14

תולדות הקהילה:
בעת מלחה"ע ה - I
במאה העשירית היה בבריסק יישוב סלבי ובשנת 1015 היא נזכרה לראשונה בכרוניקה הרוסית העתיקה בשם ברסטוב או ברסטיה. בגלל הימצאותה בקרבת גבול פולין עברה העיר ידיים רבות. מלך פולין בולסלב חרוברי כבש אותה מידי הנסיך הרוסי טורובסקי והחזיק בה במשך 22 שנים; בשנת 1182 כבש אותה המלך קזימיר ספרווידליבי ובנה בה מבצר. בשנת 1141 פלשו המונגולים לאיזור והרסו את העיר. נסיך ווהלין ולדימיר ה"פילוסוף" שיקם אותה ובנה בה "מגדל מבוצר". בשנת 1316 נכבשה בריסק בידי נסיך ליטא גדימין ומכאן ואילך נמנתה עם עריה החשובות של נסיכות זאת. בשנת 1390 העניק לה המלך ולדיסלב יגיילו זכויות עיר מגדבורגיות ואלה אושרו מחדש בסיים ובידי המלך זיגמונט הראשון בשנת 1 151. בריסק נבחרה להיות בירתה של ווייבודיות (מחוז) שנשאה את שמה. בשנת 1594 נחתם בבריסק האיחור בין הכנסיות הפרבוסלבית והקתולית שיצר את הכנסייה האוניאטית (היוונית-קתולית). בריסק נפגעה קשות במרד חמלניצקי בשנים 1648 - 1650, בפלישת חילות מוסקווה בשנת 1660 ובמלחמות השוודים בראשית המאה ה- 18. בחלוקת פולין בשנת 1793 צורפה בריסק לקיסרות הרוסית כעיר נפה, תחילה בפלך סלונים ומשנת 1831 בפלך גרודנה. בשנת 1837 הוחל בבניית מבצר בריסק ולפי הוראת השלטונות פונו התושבים מבתיהם וחלקה הישן של העיר נהרס כדי לפנות מקום לבנייה החדשה. התושבים, ובכלל זה היהודים, קיבלו פיצויים והתיישבו בשכונות חדשות. בעת מלחמת העולם הראשונה, באוגוסט 1915, נכבשה בריסק בידי הגרמנים ואלה החזיקו בה עד 19 בינואר 1919. ב- 3 במרס 1918 נחתם בבריסק הסכם השלום בין נציגי ברית-המועצות (שבראשם עמד ליאון טרוצקי) ובין נציגי גרמניה. באוגוסט 1920 נכבשה העיר סופית בידי הפולנים והם קבעו אותה כבירת מחוז (וויבודיות) פולסיה. בריסק היתה בשליטת פולין עד שסופחה לרפובליקה הסווייטית הביילורוסית שבברית-המועצות בספטמבר 1939. מ- 22 ביוני 1941 עד חודש יולי 1944 היתה בריסק בשטח הכיבוש הגרמני ועד חודש יוני 1942 שימשה מקום מושבו של הגנרל-קומיסאר של חבל ווהלין-פודוליה. יהודים החלו להתיישב בבריסק כנראה בימי שלטון ליטא, כלומר באמצע המאה ה- 14. ב- 1 ביולי 1388 נתן הנסיך הליטאי ויטובט (ויטולד) כתב-קיום ליהודי בריסק, שהוחל אחר-כך על יהודי הנסיכות כולה. כתב זה אושר בידי המלך זיגמונט הראשון ב- 4 בינואר 1507 ובידי המלך זיגמונט השלישי ב- 26 ביוני 1570. כתב-קיום זה התבסס על מסמך דומה, שקיבלו יהודי פולין מידי המלכים בולסלב מקליש וקזימיר הגדול, ועתה הוא הותאם לתנאים של נסיכות ליטא. ב- 4 באוגוסט 1447 נתן המלך קזימיר הרביעי כתב-זכויות ליהודי פולין וליטא ובו אישר את כל כתבי הזכויות הקודמים. במסמך זה נזכרת קהילת בריסק כאחת הקהילות המרכזיות באותה תקופה. רוב הפעילות הכלכלית והפיננסית של נסיכות ליטא נוהלה אז בידי יהודי בריסק. הם היו חוכרי המסים והמכסים בנסיכות, הם שלטו במסחר הגדול ובבעלותם היו אז אחוזות וכפרים. סביב שנת 1470 כיהן ברבנות בבריסק ר' יחיאל בן אהרון לוריא, סבו של המהרש"ל. בשנת 1495 גורשו יהודי בריסק יחד עם יהודי ליטא ממקומותיהם לפי הוראת הנסיך אלכסנדר. בתיהם נמסרו לעירוניים הנוצרים ובית-הכנסת היה לכנסיית הרוח הקדושה. בשנת 1503 הורשו יהודי ליטא לחזור למקומותיהם. יהודי בריסק קיבלו בחזרה את בתיהם וגם בית-הכנסת הוחזר להם. ב- 25 בספטמבר 1511 העניק המלך זיגמונט הראשון ליהודי בריסק היתר לשפץ את בית-הכנסת ואף נתן הוראה לספק להם את הלבנים והחומר הדרושים לכך. הגירוש גרם לכמה יהודים אמידים להתנצר. אחד מאלה היה אברהם אזופוביץ', שקיבל אחר-כך תואר אצולה וכיהן כשר האוצר של דוכסות ליטא. אחיו יצחק ומיכאל לא התנצרו ולאחר שובם לבריסק מן הגירוש המשיכו בעסקיהם הענפים. מיכאל היה גדול חוכרי המכסים בנסיכות וברשותו היו רוב תחנות המכס בליטא. הוא עסק בענפי מסחר רבים וריכז בידיו פעילות אשראי בהיקף נרחב שלקוחותיה היו בני משפחת המלוכה והאצילים. בידי מיכאל נצטבר הון רב והוא גם היה חביבו ומקורבו של המלך זיגמונט הראשון. בצו מלכותי מיום 27 בפברואר 1514 נתמנה מיכאל ל"ראש יהודי ליטא", ונמסרו לידיו הייצוג של היהודים בפני השלטון, גביית המסים וכן הסמכות לשפוט אותם ולהטיל עליהם קנסות. לפי הצו היה על מיכאל למנות רב שידון את היהודים לפי דיני ישראל. אבל נראה שהצו נשאר על הנייר ולא בוצע למעשה, שכן במסמכים מן השנים שלאחר מכן לא נזכרים ליד שמו של מיכאל התארים שנזכרו בצו. אפשר שהיהודים התנגדו למינוי הכפוי. מקרה זה דומה למקרה של הרב מנדל פרנק, שהמלך מינה אותו, כמה שנים אחרי פרשה זו, בשנת 1531, לרבם הראשי של יהודי ליטא אך הם לא רצו בו. בשנת 1525 קיבל מיכאל אזופוביץ' תואר אצולה מידי המלך זיגמונט הראשון, והיה בכך ליהודי היחיד שקיבל תואר כזה בלי שהיה עליו להתנצר לשם כך. מלבד האחים אזופוביץ' נודעו עוד חוכרי מסים וסוחרים גדולים בבריסק, כגון: ר' אברהם דלוגץ', ר' יצחק בורודבקה והאחים דוד וליפמן בני שמריה. בכתב-זכויות מיום 19 במרס 1527 אישר המלך זיגמונט הראשון מסמך קודם שנתן המלך אלכסנדר, לפיו הורשו יהודי בריסק לסחור ולעסוק בכל המלאכות בדומה לעירוניים הנוצרים. כמו-כן הותר ליהודים לקבל רבע מן ההכנסות העירוניות ואת הזכות להתחלק עם הנוצרים במכס המעבר דרך העיר. בתמורה היה על היהודים להשתתף בבנייה ובתחזוקה של הגשרים, בסלילת הרחובות וברכישת נשק ואבק שריפה להגנת העיר. בעניין רבע ההכנסות היה על היהודים לנהל מאבק עם תושבי העיר הנוצרים. ביום 14 במרס 1580 התלוננו ראשי הקהילה היהודית של בריסק בפני פקיד המלך שהעירוניים הנוצרים אינם מקיימים את ההחלטה הזאת. בשנת 1567 הטיל הסיים הליטאי שהתכנס בגרודנה על היהודים מס כללי בסכום של 4,000 שוק גרושים ליטאיים. יהודי בריסק נדרשו לשלם כמחצית מסכום זה, למרות שחלקם באוכלוסייה היהודית של נסיכות ליטא היה קטן מזה בהרבה. כעבור שנה, בשנת 1568, נשרף רובה של העיר והמלך זיגמונט אוגוסט פטר את העירוניים ובכללם היהודים מתשלום שליש מן המסים למשך 9 שנים. הוא גם עודד אותם לבנות את הבתים מלבנים. המוכסים הגדולים דאז, ליפמן בן שמריה ומנדל בן יצחק, הזמינו בווארשה אדריכל לבנות את בתיהם וגם בית-כנסת מפואר. בניין בית-הכנסת נחשב אז אחד היפים ביותר בפולין-ליטא. הוא עמד על תלו עד שנת 1842. בשנת 1576 שוב היתה בבריסק שריפה גדולה, ועקב זאת פטר המלך סטפן באטורי את יהודי בריסק מתשלום מסים. היישוב היהודי התאושש מהר. ב- 5 במרס 1580 הוגשה נגד היהודים תלונה לפקיד המלך. לדברי התלונה פרצו היהודים את הסוללה המקיפה את העיר ובנו בתים מחוצה לה. מכאן ניתן להסיק שגדל מספרם עד שצר היה להם המקום בתחומי העיר. על-פי רישומי המכס בבריסק משנת 1583 סחרו יהודי העיר עם גרמניה ואוסטריה. הם ייבאו שעווה, נייר, פרוות, ברזל, עופרת ומוצרי טקסטיל ממורביה ומהונגריה וייצאו סבון, כפפות תוצרת מדינת מוסקווה, פרוות, אוכפים ועוד. יהודי בריסק לא היססו לעתים לגבות את הכספים המגיעים להם מעירוניים נוצרים בכוח. על כך מעידות התלונות שהוגשו לפקיד המבצר בבריסק. בשנות השבעים של המאה ה- 16 הגיע לבריסק שאול בן יהודה וואל מן העיר פדואה שבאיטליה. תחילה למד בישיבה בבריסק ואחר-כך נשא נערה מקומית והתיישב בעיר. במהרה הפך להיות אחד החוכרים והסוחרים הגדולים בליטא. בהיותו מקורבו של המלך סטפן באטורי שימש גם שתדלן לטובת היהודים בחצר המלך. בשנת 1580 נזכר שאול בן יהודה וואל בין פרנסי בריסק, שבאו להתלונן בפני הסטרוסטה שהעירוניים אינם מקיימים את צו המלך ואינם נותנים ליהודים רבע מהכנסות העיר. בשנת 1593 השיג וואל כתב מלכות לפיו יהודים חייבים להתדיין רק בפני בית-דין רבני, ללא התערבות פקידי העיר או המלך. ר' שאול בנה מכספו שני בנייני ציבור, האחד לבית-כנסת ואחד לישיבה, שהיתה מפורסמת אז בכל אירופה. אל הישיבה נהרו תלמידים מאיטליה, מגרמניה ואפילו מקאפה שבקרים. על ר' שאול וואל סיפרו את האגדה שהיה למלך על פולין למשך יממה אחת. בניו וצאצאיו ממשפחת קצנלבוגן ופדואה כיהנו ברבנות ומאוחר יותר כעסקני ציבור עד מלחמת העולם השנייה. ראשון הרבנים הידועים בבריסק היה כאמור ר' יחיאל בן אהרון לוריא, סבו של המהרש"ל. הוא כיהן סביב שנת 1470. סביב שנת 1514 כיהן בבריסק, במשך תקופה קצרה, ר' משה רסקוביץ. בסוף שנות העשרים של המאה ה- 16 ישב בבריסק ר' מנדל פרנק, שכזכור מונה בידי המלך לרב ראשי של יהודי ליטא, אך המינוי לא נתקבל על דעת היהודים. על פרשה זו מעידה תלונתו של ר' מנדל פרנק. הישיבה בבריסק נוסדה כנראה באמצע המאה ה- 16. בראשה עמדו אז ר' משה רייס ור' שמעון. כרבה של בריסק כיהן (בשנת 1540) ר' קלונימוס, שהיה חותנו של המהרש"ל (ר' שלמה אירול). גם האחרון כיהן בבריסק, סביב שנת 1550. מן הרבנים שכיהנו בבריסק במחצית השנייה של המאה ה- 16 נודעו שמותיהם של נפתלי הרץ משה ליפשיץ (בשנת 1569), שחיבר את הספר "זכרון משה", יהודה בן עובדיה איילנבורג ובייניש ליפשיץ, חותנו של שאול וואל. כבר במחצית השנייה של המאה ה- 16 היתה בריסק הקהילה המרכזית והראשית בנסיכות ליטא. מעמדה זה נשתמר גם במאה ה- 17 ובמחצית הראשונה של המאה ה- 18, כאשר תפסה קהילת וילנה את מקומה. לפני שהתארגנו ועדי הארצות התקיימו בתי-דין רבניים ואלה נהגו להתכנס בזמנים שנערכו בפולין הירידים המרכזיים. בבתי הדין שהתכנסו בלובלין ישב בהרכב, כנציג יהודי ליטא, אב בית-הדין של בריסק. בשנות השמונים של המאה ה- 16, כשהחלו להתארגן ועד ה' ארצות או ד' ארצות, ייצגו את ליטא ראשי מדינה ואב בית-דין של קהילת בריסק. בשנת שס"ז (1607) חתם על תקנות ד' ארצות ר' יהודה בן עובדיה איילנבורג שנזכר לעיל, שהיה ראש ישיבה ואב בית-דין של בריסק. בשנת בריסק (1640) פורסמה ביריד יארוסלב מודעה בחתימת 30 רבנים נגד קניית הרבנות בכסף מידי גויים. בין החתומים היו רק שני רבנים מליטא, שניהם מבריסק: ר' לייב ור' בייניש ליפשיץ שנזכר לעיל. בשנת שפ"ג (1623) פרשו יהודי ליטא מוועד ד' ארצות והקימו את ועד מדינת ליטא. קהילת בריסק תפסה בוועד את המקום הראשון בין שלוש הקהילות הראשיות שמהן הורכב הוועד. לקהילת האם בריסק הוכפפו 30 קהילות-סביבות, מתוך 45 קהילות שהיו אז בליטא. במזרח השתרע תחום סמכותה של קהילת בריסק עד גבול מדינת מוסקווה וכלל את איזור רוס מינסק(, סלוצק ועוד; בצפון היו כפופות לה נובוגרודק, סלונים ונייסוויז', ובמערב לומזי, אמסטינוב וויסוקי-דליטא. חשיבותה של קהילת בריסק בוועד מדינת ליטא באה לידי ביטוי, למשל, בקביעה שהתקנות של בריסק ישמשו דוגמה לכלל המדינה ולקהילות הראשיות האחרות. בשנת שפ"ג קבע הוועד, שהמוכסים היהודים בליטא חייבים להתנהג כמו המוכס בבריסק ושאסור להם לקחת דמי-מכס גבוהים ממה שלוקח המוכס בבריסק. מעמדו היה כה חשוב, שאפשר היה להעמידו לדין אך ורק בעירו בריסק. התקנות בעניין הבאת גוי לבית-דין המדינה של בריסק הוחלו על כל ליטא. משקלם של הרבנים ושל ראשי-המדינה של בריסק היה גדול יותר או לפחות שווה-ערך למשקלם של הרבנים וראשי המדינות של שתי הקהילות הראשיות האחרות פינסק וגרודנה. בשנת 1623 נקבע, מתוך כבוד לרבה הזקן של בריסק, ר' מאיר בן( לואש) וואל, שההתוועדויות של המדינה תתקיימנה בבריסק. מתוך 42 הפעמים שהתכנס הוועד היו 19 פעמים בבריסק ובקהילות שבגליל בריסק. ועד המדינה עמד להתכנס אחת לארבע שנים, אך לאב בית-הדין של בריסק ניתנה הרשות לכנסו גם כעבור שנתיים, אם ימצא לנכון. ביריד השנתי בלובלין, שהיה מקום המפגש המרכזי בין נציגי יהודי פולין ובין נציגי יהודי ליטא, קבע הוועד, בשנת 1644, שבמשך שש שנים ישבו שם לדין יחד עם דיינים מפולין שני דיינים מבריסק, ורק אחר-כך יישב בו דיין אחד מפינסק ואחד מגרודנה. בחתימה על תקנות המדינה משנת 1644 כובדו ראשי המדינה של בריסק להיות הראשונים. בשנת 1647 נקבע, שבבית-הדין שיישב ביריד קפוליה (ליטא) יהיו שני דיינים מבריסק; בתור דיין שלישי יישב לסירוגין פעם דיין מפינסק ופעם מגרודנה. בין התכנסויות הוועד פעלו שני נאמנים בשכר; אחד מהם היה באופן קבוע מבריסק והשני היה לסירוגין מאחת משתי הקהילות הראשיות האחרות. חשיבותה ומרכזיותה של בריסק התבטאו גם בחלקה בהוצאות, במסים וכו'. בשנת שצ"ט (1639) הוחלט לקלוט 75 נערים מחוסרי-בית; על בריסק והגליל שלה הוטל לקבל 35 נערים. בשנת 1644 שילמו יהודי בריסק מס פאאוורוטני (מס ממלכתי) בסכום של 270 שוק גרושים ליטאים, סכום גדול יחסית לקהילות האחרות. לעומת זאת קיבלו נציגי בריסק כהחזר הוצאות שהוציאו על ההתוועדויות 40 זהובים של פולין, ואילו נציגי פינסק וגרודנה קיבלו רק 35 זהובים של פולין. מפנקס ועד המדינה ניתן ללמוד על אסונות שפקדו את יהודי בריסק לעתים. לרוב היו אלה שריפות, שכילו רבים מבתי העץ של העיר. לאחר מכן ניתנה הנחה במס הגולגולת, למשל בשנת 1623. נזק גרמו גם התפרעויות של תלמידי בית המדרש (הקולגיה) הישועי בבריסק ("שילרגלייף"), למשל בשנת 1637. אירועים אלה חזרו על עצמם לעתים. שלא כמו במקומות אחרים, כאן לא הועילו הכספים ששולמו לתלמידים לבל יתפרעו. כנראה שיהודי בריסק לא הסתפקו בשוחד וניסו לגמול למתפרעים באלימות. ב- 10 במרס 1644 הגישו רקטור הקולגיה הישועית וסגנו תלונה לסגן-הסטרוסטה בבריסק ובה טענו שיהודים היכו תלמידים הן בשנה זו והן בשנה שקדמה לה. כעבור כמה חודשים שוב התנפלו תלמידי הקולגיה הישועית על היהודים והפעם השתתפו עמם גם העירוניים הנוצרים. ראש-העיר, שהתחייב להפעיל את המשמר העירוני כדי להגן על היהודים, לא עמד בדיבורו. תלונות על שימוש באלימות הגישו הן הכמורה הפרבוסלבית והן היהודים. האירוע הקשה ביותר היו גזירות ת"ח ות"ט. על-פי המקורות היהודיים נהרגו בבריסק בערך 2,000 נפש; בתוכם היו כנראה גם יהודים מיישובי הסביבה הקרובה. האחרים ברחו לפולין-גדול ולדנציג. הנזיר קונקוב תיאר את מראה העיר לאחר החורבן; בתיה, חנויותיה וכנסיותיה היו הרוסים, היהודים נהרגו ורק מעטים מהם ברחו. מה שלא סיימו להרוס ולגזול הקוזאקים ובני-בריתם עשו החיילים הפולנים בחיפושם אחר רכושם של היהודים ושל העירוניים. אבל תוך זמן קצר החלו היהודים בפעולות שיקום. ניתנו להם הנחות במסים והקלות נוספות. ב- 23 ביוני 1655 נתן המלך יאן קזימיר ליהודי בריסק כתב-חסות, שכלל גם הגנה על הפרנסות, ובעיקר על החוכרים כנגד מתחריהם. פעולות השיקום הופרעו בשנת 1660; אז פלשו לכאן צבאות מדינת מוסקווה וכבשו את בריסק ופגעו בעיר וביהודיה. עקב ההרס אבדו כתבי-הזכויות, ההסכמים ומסמכים אחרים של היהודים. בשנת 1661 פטר המלך יאן קזימיר את היהודים לזמן מה מחובות שונות שהיה עליהם למלא לצבא, כגון: לאכסן חיילים, לספק לחם, כסף וכדומה. המלך איים בעונשים כבדים על מפקדים שיפרו את הצו שלו בעניין זה. מלבד זאת שחרר יאן קזימיר את היהודים ממסים שונים למשך ארבע שנים, ומתשלום חובות לבעלי-חוב למשך שלוש שנים. בשל הפגיעות התכופות ירד מספר היהודים ובשנת 1672 נמנו בבריסק רק 133 יהודים. גם אם נניח שרבים מהם השתמטו מן המיפקד ושתינוקות וכלי-קודש לא נפקדו, גם אז קטן מספרם של יהודי בריסק לעומת העבר. מצב זה נמשך גם בשנים הבאות ובשנת 1676 נפקדו עדיין רק 525 יהודים, הרבה פחות ממספרם לפני גזירות ת"ח ות"ט. כאמור אבדו בשנים הקשות כתבי הזכויות והמסמכים שניתנו ליהודים. כדי לקיים את זכויותיהם השיגו היהודים העתקים והביאו את אלה לאישור המלך מיכאל וישנייבייצקי בשנת 1669, והמלך יאן סובייסקי בשנת 1676. האחרון אף הוסיף את הרשות לבנות בית-כנסת חדש ולתקן את הישן. בשנת 1702 אישר את התעודות המלך אוגוסט השני ובשנת 1720 הוסיף עליהן צו שאסר, בין השאר, לעכב יהודים המובילים סחורות. בצו זה גם נאסר על בעלי חוב נוצרים לחתום עבור חובות בתי-כנסת וחנויות של היהודים. למרות ההגנה שהעניקו להם כתבי המלך נמשכו במאה ה- 17 ההתנכלויות ליהודי בריסק. נוסף על התלמידים התפרעו מדי פעם גם אצילים. כך קרה ב- 13 במאי 1665; אז נכנס אציל רכוב על סוסו לתוך בית-הכנסת והרג את השמש בחרבו. אמנם במקרה זה נידון הרוצח למוות וקרוביו חויבו לשלם פיצויים לקרובי הנרצח, אך התפרעויות דומות שהיו אחר-כך, במאה ה- 18, נסתיימו בעונשים קלים, שכן פולין כבר היתה אז "רפובליקה של האצילים". היו מקרים של עלילות-דם, דוגמת עלילת הדם בעיירה וואין בשנת 1663 ורצח המומרת בשנת 1676, שבעקבותיו נידונו למוות כמה מבני-משפחתה היהודים. כמו שאר קהילות ישראל בפולין-ליטא החלה גם בריסק לרדת מבחינה כלכלית לאחר גזירות ת"ח ות"ט ובעקבות השתלטות האצולה על המדינה. יהודים בודדים והקהילות עצמן נאלצו ללוות כספים רבים כדי לעמוד בהוצאות השיקום וכדי לשלם את המסים שגדלו או כדי לשלם שוחד שנדרש מפעם לפעם. המלווים היו לרוב כנסיות ומנזרים והערבה לפירעון ההלוואות היתה עבור המלווים הקהילה היהודית. בשנת 1682 התלוננו פרנסי בריסק בפני הווייבודה, שהיהודים לווים כספים מתוך קלות-דעת ומטילים את האחריות על הקהל. בשל כך נאלצים הממונים על בתי-הכנסת למכור רכוש ציבורי לכיסוי החובות הפרטיים. בשנת 1720 השיגו כאמור פרנסי בריסק צו מן המלך אוגוסט השני האוסר על נושים נוצרים להטיל עיקולים שרירותיים כאלה על חייבים יהודים. למרות הצרות והקשיים גדלה אוכלוסייתה היהודית של בריסק במאה ה- 18. במיפקד שנערך בשנת 1766 נמנו בבריסק 3,175 נפש, לעומת 600 בערך בשנת 1676. אבל גם החובות, בעיקר אלה של הקהל, הלכו וגדלו והגיעו בשנת 1766 ל- 227,720 זהובים, רובם לכנסיות, למנזרים ולמוסדות דת נוצריים שונים. רוב רכושו של הקהל היה ממושכן והכנסותיו לשנה, שהגיעו ל- 31,000 זהובים, לא הספיקו לפירעון חובות אלה. אחרי גזרות ת"ח ות"ט ועד סוף המאה ה- 18 כיהנו בבריסק כמה רבנים נודעים: ר' יעקב בן אפרים זלמן שור (1655), ר' משה בן יהודה ליווא, מחבר הספר "חלקת מחוקק", ר' אהרון שמואל קוידנובר, שחיבר את הספרים "ברכת הזבח" ו"ברכת שמואל", ר' מרדכי זיסקינד רוטנברג, שהשאיר ספר שו"ת (1695), בנו ר' משה רוטנברג עד( שנת 1710), ר' אריה יהודה לייב (1713), נכדו של ר' יואל סירקיס, שחיבר את הספר "שאגת אריה", ר' נחמן סירקין (1718), ר' ישראל איסר בן משה (עד שנת 1760). משנת 1760 ועד סוף המאה ה- 18 כיהנו בבריסק ר' אברהם קצנלבוגן ובנו ר' יוסף, צאצאיו של ר' שאול וואל. בחלוקה השנייה של ממלכת פולין בשנת 1793 סופחה בריסק לקיסרות הרוסית, ובשנת 1831 נקבעה להיות עיר נפה בפלך (גוברניה) גרודנה. שריפות גדולות שפרצו בשנים 1802 ו- 1828 הרסו חלק גדול של השכונה היהודית. בשריפה השנייה עלו באש גם 5 בתי-כנסת. עוד טרם הספיקו היהודים להתאושש ממכות אלה וכבר ירדה עליהם צרה נוספת - בניית מבצר בריסק בשפך הנהרות מוחבייץ והבוג. המקום שנבחר להקמת המבצר בחלק הישן של העיר, שהיה מיושב בעיקר יהודים. בשנת 1837 הורה הצאר ניקולאי הראשון לפנות את השטח כולו ולהרוס את כל הבתים ובנייני הציבור שעליו. התושבים, כולל היהודים, קיבלו פיצויים נדיבים תמורת רכושם והעיר הוזזה ממקומה ונבנתה מחדש בערך 3 ק"מ מזרחה משם. בין מבני הציבור שנהרסו היה גם בית-הכנסת העתיק שבנה בשעתו שאול וואל. היהודים החליטו לבנות בכסף הפיצויים בית-כנסת דומה לו, ולמטרה זאת העתיק הרב יעקב מאיר פדואה, צאצא של ר' שאול, את תכנית בית הכנסת ושלח אותה לאדריכל יהודי בלונדון, אף הוא צאצא של ר' שאול. אך הצאר ניקולאי הראשון, שהיה צריך לאשר את התכניות, רצה שהבניין יהיה דומה לבניין של בית-הכנסת הגדול והמפואר שבווינה, ואמנם כך נעשה. טבלת הזיכרון של ר' שאול וואל, שניצלה מבית-הכנסת שנהרס, הותקנה בבית-הכנסת החדש. בניית המבצר הטילה הגבלות רבות על התפתחותה הכלכלית של בריסק. לפי הוראת השלטונות נאסר לבנות בעיר בתים שיש בהם יותר מאשר קומה אחת ולהקים מפעלי חרושת שיש בהם ארובות עשן; כל בנייה היתה טעונה אישור מטעם הצבא. קשיים נוספים בהתפתחות העיר נגרמו עקב השריפות התכופות; בשנת 1900 עדיין היו רוב בתי בריסק בנויים עץ; רק 81 מתוך 2,386 הבניינים שהיו אז בעיר היו בנויים מלבנים. פגיעה חמורה במיוחד גרמה השריפה שפרצה בשנת 1895; אז עלו באש 1,800 בתים בערך, כלומר רוב בתי העיר. השריפה שהיתה בשנת 1901 כילתה מה שהותירה קודמתה - 800 בתים בערך - והיו גם קורבנות בנפש. בעזרת הלוואות זולות וארוכות טווח ותרומות, ביניהם של הצאר ניקולאי השני, שתרם 300,000 רובל, שוקמה העיר במהירות. למרות כל אלה הלכה העיר והתפתחה ומספר היהודים בה גדל. תרמו לכך פיתוח דרכי התחבורה. תעלת הנהרות פינה-מוחבייץ (דנייפר-בוג) חיברה את הים השחור עם הים הבלטי; מסילות הברזל קייב-וארשה ומוסקווה-וארשה הפכו את העיר לצומת רכבות חשוב. מאחר שהיו הגבלות על התעשייה, התפתח הודות למסילות-הברזל הסחר בעצים ובתבואות בקנה מידה גדול ואלה יוצאו מערבה עד גרמניה ומזרחה לתוככי רוסיה. דרך תחנת הרכבת של בריסק עברו אלפי טונות של תבואות ופירות בדרכם מערבה, וממערב זרמו לפנים רוסיה דרך בריסק מוצרים מוגמרים ומכונות. מדי שבוע הובאו לבריסק 1,000 שוורים ואלה נמכרו לווארשה ולערי פולין האחרות. רוב תנועת הסחר הזאת היתה בידי היהודים ובידיהם היו גם כמעט כל המסחר הזעיר והמלאכה. על-פי המיפקד שנערך בשנת 1897 היתה חלוקת הפרנסות היהודיות בבריסק כדלהלן: תעשייה ומלאכה 40% מסחר 35% תחבורה 5% שירות ציבורי ומקצועות חופשיים 7% שירות פרטי 6% ללא תעסוקה 7% לעומת זאת היתה התעשייה בבריסק דלה; בעיר היו בסך הכל 4 מפעלים לעיבוד טבק, כמה טחנות-קמח, מבשלת בירה ומספר לא גדול של בתי-מלאכה לעיבוד עורות. משום כך נכון יותר לומר, 40%-ש מן המפרנסים עסקו לאמיתו של דבר ברובם במלאכה ולא בתעשייה. מספר בעלי-המלאכה היה אז 3,500 בערך, רובם סנדלרים וחייטים. השאר היו אופים, נגרים, נפחים ובנאים. הסנדלרים עבדו ברובם לייצוא ותוצרתם נשלחה לפנים רוסיה ולקרים. רוב-רובם של הסוחרים היו סוחרים זעירים או רוכלים. רוב המוסדות הפיננסיים היהודיים נוסדו בסוף המאה ה- 19. באמצע המאה ההיא פעל בבריסק רק מוסד בנקאי אחד, של פינקלשטין. החל משנות התשעים נוסדו: סניף הבנק הוורשאי של סולובייצ'יק את מורגנשטרן, הבנק הציוני של הורודישץ' בשנת( 1897), הבנק השיתופי לאשראי בריסק-דליטא בשנת( 1905), הבנק המאוחד מוסקווה-בריסק בשנת( 1905/6) וקופת מלווה וחיסכון בשנת( 1905/6). משנת 1880 פעלה בבריסק קופת גמ"ח לעניים. הבנקים שלא נסגרו עד שנת 1914 נתחסלו במשך השנה הראשונה של מלחמת העולם הראשונה. החינוך ניתן על-פי רוב בחדרים, אך מלבדם היה בבריסק גם תלמוד-תורה, שנוסד בשנת 1856 ביוזמת הרב יעקב מאיר פדואה. במוסד זה, שניתנו בו בצד לימודי קודש גם שיעורים ללימוד השפה הרוסית, למדו 500 ילדים בערך. בסוף המאה ה- 19 היו בבריסק 4 בתי-ספר יהודיים ציבוריים, שניים לבנים ושניים לבנות. בסך הכל למדו בהם בערך 1,700 ילדים. מחצית מתלמידי בתי-הספר התיכוניים בבריסק, הן זה הממלכתי והן זה הפרטי, היו יהודים. במשך המאה ה- 19 הוקמו מוסדות ציבור שונים. הראשון מאלה הוקם בשנת 1838. היה זה ה"הקדש" ובו 40 מיטות ובית-מרקחת שחילק לנצרכים תרופות חינם. מוסד זה התפתח בסוף המאה ה- 19 לבית-חולים בעל רמה שיצאו לו מוניטין על הטיפול הניתן בו ושמו נודע אף מחוץ לבריסק. כשהוקמה בפטרבורג, בסוף שנת 1912, החברה לשמירת בריאות היהודים "אזע", היו רופאי בריסק בין הראשונים שהקימו בעירם סניף של החברה. בשנת 1856 השתוללה בעיר מגיפת חולירע ואז הוקמה חברת "ביקור חולים". בשנת 1876 נבנה מושב זקנים, ושנה לאחר מכן - מרפאה שנתנה טיפול חינם. כמו-כן הוקמו דירות לעניים. בבריסק פעלו גם אגודות צדקה שונות: קופת גמ"ח של אגודת נשים לעזרה לתגרניות עניות, הכנסת כלה, לינת צדק ועוד. בתחילת המאה ה- 20 היו בבריסק שני בתי-כנסת גדולים ו- 30 בתי-תפילה בערך. מתחילת המאה ה- 19 עד מלחמת העולם הראשונה כיהנו ברבנות בבריסק: ר' אריה לייב קצנלבוגן עד( שנת 1837); ר' יעקב מאיר פדואה (1840 - 1856), נכדו של ר' אברהם פדואה ובנו של ר' יוסף פדואה; ר' צבי הירש אורנשטין (1865 - 1874); ר' יהושע לייב דיסקין (1874 - 1877), שעלה לארץ-ישראל ובנה בירושלים את בית-היתומים הנושא את שמו; ר' יוסף דב-בר סולובייצ'יק (1878- 1892), מחבר הספר "בית הלוי" ב(- 4 םיכרכ), ובנו ר' חיים סולובייצ'יק (1892 - 1918), שהיה אחד הרבנים המפורסמים בקיסרות הרוסית ומן הלוחמים נגד ההשכלה והציונות. למרות היות היהודים רוב בין תושבי בריסק בתחילת המאה ה- 20, ישבו במועצת העירייה, שמנתה 32 חברים, רק 3 יהודים; נציגים אלה לא נבחרו אלא מונו. ביום 29 במאי 1905 נערך ביהודי בריסק פוגרום, עקב הסתה של חברי "איגוד המלאך מיכאל", ארגון שהשתייך ל"מאה השחורה" הידועה לשמצה. בפני הפורעים התייצבו שוטרים ואנשי ההגנה העצמית היהודית. בין המגינים היו כמה פצועים והרוגים. הד"ר קסאוורי שטיינברג, ששירת בזמנו כרופא צבאי בדרגת מפקד גדוד, לבש את מדיו ועזר לפזר את הפורעים. הוא גם הגיש עזרה רפואית. בגין לבישת המדים "זכה" ד"ר שטיינברג לנזיפה מן השלטון הרוסי. בשנת 1884 הוקמה אגודת "בני ציון" שסונפה לאגודת חובבי ציון. בני הנעורים הקימו את "רגלי המבשר" כסניף לאגודה. אחד מבני בריסק, מינץ, היה בין הביל"ויים. מבין אנשי העלייה הראשונה נודעו שמותיהם של פדואה, פיינשטין ופוחצ'בסקי. בוועידת חובבי ציון שהתקיימה באודיסה בשנת 1890 השתתפו שני נציגים מבריסק. לקראת הקונגרס הציוני הראשון, בשנת 1897, הוקם בבריסק ארגון ציוני ושני נציגים נשלחו לבאזל לקונגרס - ליאון הורודישץ' ונח פינקלשטין. בוועידת ציוני רוסיה שנערכה במינסק בשנת 1902 השתתפו מורשה הוועד האודיסאי מרדכי שיינרמן וב"צ ניימרק, ובוועידת הלסינגפורס שהתקיימה בשנת 1909 נכחו שיינרמן וישראל רקוב. באותה שנה נבחר הוועד הציוני הראשון בבריסק. בראשו עמד ל' הורודישץ' ואחריו כיהן בתפקיד זה ד"ר יוסף שרשבסקי. בין פעילי הוועד היה המטיף הציוני אלתר חזן, אביו של מנהיג מפ"ם יעקב חזן. בשנת 1901 נפתח בבריסק מועדון עברי. "צעירי ציון" במקום הקימו את "האגודה להפצת השפה והספרות העברית". בתחילת המאה ה- 20 היו בבריסק סניף גדול של ה"בונד" וסניפים קטנים של ציונים-סוציאליסטים (.ס.צ) ושל פועלי-ציון. יהודים לא מעטים השתייכו לסניף המפלגה הסוציאל-רבולוציונרית (.ר.ס) ולסניף המפלגה הסוציאליסטית הפולנית (.ס.פ.פ). בריסק הוציאה מקרבה כמה אישים ידועי-שם, וביניהם עורכי היומון הגדול "היינט" - נח פינקלשטין ואברהם גולדברג. אחיו של האחרון היה המשורר מנחם באריישא (גרבדלוג). מלבד אלה נתפרסמו גם הסופרים ד"ר א' אייסן, נחמה פוחצ'בסקי, ד"ר בנימין שרשבסקי, המשוררת אנה מרגולין ואריה לייב פיינשטין, מחבר ספר תולדות יהודי בריסק "עיר תהילה". בריסק הוציאה מתוכה גם אנשי מדע ידועים, את המתמטיקאי ד"ר יעקב גרומר ואת הפרופסור לתלמוד י"נ הלוי אפשטין. במאי 1915, בעת מלחמת העולם הראשונה, התקרבה החזית לבריסק. אלפי יהודים גויסו לעבודת ביצורים, אך הדבר נעשה באי סדר מוחלט והמגויסים חזרו עד מהרה לבתיהם. ב- 1 באוגוסט 1915 ציווה מפקד מבצר בריסק, הגנרל לימינג, לפנות את העיר עד 5 באוגוסט. על התושבים נאסר לקחת עמם מיטלטלים רבים ובעיקר מזון, שנמצא אז בעיר בכמויות גדולות. לאחר שיצאו התושבים החלו חיילי המאסף הרוסי לשדוד את הבתים, ובימים 24- 25 באוגוסט התחילו הקוזאקים לשרוף את בתי העיר בצורה שיטתית. מתוך 3,670 הבתים שהיו אז בבריסק נפגעו בערך 2,000. הצבא האוסטרי-גרמני שנכנס העירה כיבה את השריפות, אך גם הוא הוסיף על ההרס בכך שפירק את הלבנים מן הבתים שנפגעו ושלח אותם מערבה. תושבי בריסק שברחו ליישובי הסביבה חזרו לעירם ובחרו לעצמם ועד עירוני. אבל כעבור זמן קצר החלו הגרמנים לגרש את התושבים לפולין הקונגרסאית והפכו את העיר ל"עיר צבאית" ולמחנה לשבויים רוסיים.

בין שתי המלחמות
לאחר שנסוגו הגרמנים בשנת 1918 החלו תושבי בריסק לחזור לעירם. אבל בגלל פעולות האיבה בין הבולשוויקים לפולנים התעכבה השיבה ומשום כך נמנו במיפקד שנערך בסוף שנת 1921 רק כמחצית מתושבי העיר ומן היהודים. משנת 1919 גדל והלך מספרם של הפולנים שהתיישבו בבריסק. לאחר שנקבע שבריסק תהיה בירת מחוז (וויבודיות) פולסיה גדלה האוכלוסייה עוד יותר. בשנים 1922 - 1925 היה בבריסק סניף של "המועצה היהודית הלאומית הזמנית בפולין" שמייסדה וראשה היה יצחק גרינבוים. עד שנת 1926 היתה בעיר מועצת עירייה ממונה שמנתה יותר מ- 20 חברים. אמנם הרכבה אינו ידוע, אך יש לשער שהיו בה לא מעט נציגים יהודים. ב- 27 ביוני 1926 התקיימו בחירות ומתוך 31 חברי מועצה נבחרו 17 יהודים. לפי השתייכותם המפלגתית נחלקו הנציגים היהודים כדלקמן: דתיים - 5, השמאל - 4, ארגונים כלכליים - 5. אבל התוצאות האלה בוטלו לפי הוראת מושל המחוז וב- 19 בספטמבר 1926 התקיימו בחירות חדשות. הפעם נבחרו רק 14 יהודים מתוך 31 חברי המועצה. חלוקת הנציגים היתה כדלקמן; המזרחי 3 בעלי-מלאכה 3 אורתודוקסים 2 פועלי-ציון ימין 1 בעלי-בתים 1 פועלי-ציון שמאל 1 סוחרים 2 הבונד 1 לראש העירייה נבחר הפולני תומאש צאלון, סוציאליסט שקיים יחסים טובים עם הנבחרים היהודים. לסגנו נבחר ד"ר בריסק וילנר, ולאחר שנפטר נבחר לתפקיד ד"ר אברהם לוינסון. שני יהודים נבחרו להנהלת העיר (לאוניקים), שמנתה 4 חברים. עירייה זו פוזרה במאי 1928 וב- 17 ביוני של אותה שנה נערכו בחירות חדשות. בערך מחצית מן הבוחרים היו יהודים, 9,588 מתוך 18,945. הפעם נבחרו 19 יהודים מתוך 30 חברי מועצה. תומאש צאלון נבחר מחדש לראש העירייה וגם אברהם לוינסון נבחר מחדש, לסגן ראש העירייה. גם עתה נבחרו שני יהודים להנהלת העיר (המגיסטרט). בספטמבר 1930 נערכו בחירות נוספות למועצת העירייה, אבל הפעם ירדה הנציגות היהודית ל- 11 איש. הרכבה היה כדלקמן: פועלי-ציון שמאל 2 בעלי-מלאכה 2 פועלי-ציון ימין 1 איחוד כלכלי 1 בעלי-בתים 1 המזרחי 2 סוחרים בלתי-מפלגתיים 1 אורתודוקסים 1 אברהם לוינסון נבחר אמנם גם עתה לסגן ראש העירייה, אך להנהלה נכנס רק יהודי אחד. מושל המחוז עיכב את אישורו למינויים במשך שנה כמעט. במחצית השנייה של שנות השלושים (בשנת 1938) ירדה הנציגות היהודית ל- 9 חברים מתוך 30, אך עדיין היה סגן ראש עירייה יהודי - יחיאל מסטבוים - ויהודי אחד היה חבר הנהלת העיר (מתוך ארבעה). לא תמיד הצביעו החברים היהודים יחד, אבל לעתים קרובות הם פעלו כגוש אחד (קולו). יש שנציגי השמאל (ה"בונד" ו"פועלי-ציון שמאל") העדיפו להצטרף לחבריהם הסוציאליסטים הלא-יהודים, למשל כאשר הנושא שעמד להצבעה היה בעל אופי חברתי מובהק. הנציגים היהודים לחמו למען העסקת פועלים ופקידים יהודיים בעירייה, וכן על הזכות להשתמש ביידיש בנאומיהם ובמודעות שפרסמה העירייה. הם נאבקו גם למנוע את קיפוחם של מוסדות החינוך והצדקה היהודיים בהקצבות העירייה. בין הישגיהם של הנציגים היהודיים יש למנות את קריאתו של רחוב בעיר על שמו של י"ל פרץ וקיום מדור לספרות יידיש ועברית בספרייה העירונית. המאבק על ההקצבות הוכשל בדרך-כלל בידי מושל המחוז, שסירב לא פעם לאשר את החלטות מועצת העירייה. מאמצע שנות השלושים בולטת מגמה לא רק לצמצם את ההקצבות למוסדות יהודים, אלא אף לבטלן כליל. משום כך הקצבות אלה מגלות מגמה ברורה של ירידה. בשנת 1928 התנהל מאבק בין מועצת העירייה ובין מושל המחוז על מתן תמיכה של 18,000 זהובים למוסדות יהודיים. הנבחרים היהודיים טענו, שמצבם של מוסדות אלה בכי רע, מפני שהם קופחו קשות לפני כן. מכיוון שתקציב העירייה הראה גירעון, הציעו הנציגים היהודיים לממן את המוסדות הללו במסגרת של תקציב נוסף, דבר שהיה טעון אישורו של המושל והלה סירב לתת את אישורו. רק לאחר שהופעלו עליו לחצים הסכים המושל שהסכום יינתן בצורת שטרות. חלוקת ההקצאה היתה כדלקמן: חינוך - 4,600 זהובים, בית-יתומים - 3,285 זהובים, אימוץ יתומים - 2,915 זהובים, פנימיית בית פינדל - 1,315 זהובים, אורט - 1,642 זהובים, טאז - 1,314 זהובים, לינת צדק - 920 זהובים, מושב זקנים - 970 זהובים. בהצעת התקציב לשנת 1929/30 נכללו הקצבות למוסדות יהודים בסכום של 83,700 זהובים, כלומר גידול של יותר מ- %100 לעומת השנה הקודמת. הסעיפים העיקריים היו: יתומים - 28,200 זהובים, חינוך יהודי - 22,500 זהובים, בית-החולים היהודי - 15,000 זהובים, מושב זקנים - 8,000 זהובים, אורט - 6,000 זהובים, טאז - 2,000 זהובים, לינת צדק - 2,000 זהובים. יש להניח, שמושל המחוז לא אישר הקצבות אלה, שכן בשנת התקציב 1931/32, למשל, במסגרת הצמצומים, מחק המושל את כל ההקצבות למוסדות יהודיים. יש לזכור, שהיהודים תרמו אז %80 מכלל הכנסות העירייה ממסים. בשנת 1938 אושר התקציב לשנת 1938/39 בסך 1.6 מיליון זהובים בערך; מזה נועדו להקצבות לכל המוסדות%10 כלומר 150,000 זהובים בערך. לאחר שקיצץ מושל המחוז יותר ממחצית הסכום קיבלו כל המוסדות היהודיים קצת למעלה מ- 10,000 זהובים. מיד לאחר ששבו המגורשים לבתיהם הם בחרו לעצמם ועד קהילה. ועד זה קיבל אחר-כך גם את אישור השלטונות הפולניים. בתפקיד יושב-ראש הקהילה כיהן איש החוגים האורתודוקסיים, מקורבו של הרב יצחק זאב סולובייצ'יק. בבחירות הראשונות לוועד, שנקבעו ליום 9 בספטמבר 1928, צורפו לבריסק יהודי מלוריטה וצ'רנבצ'צה. הוגשו 15 רשימות מועמדים ומאלה נבחרו 20 איש. חלוקת הנציגים לפי השתייכותם היתה כדלקמן; אחדות (אורתודוקסים) 8 פועלי-ציון ימין 1 המזרחי 2 הבונד 1 בעלי-מלאכה 2 רשימה אזרחית 1 זבלוד (בעלי-מלאכה) 2 סוחרים זעירים 1 פועלי-ציון שמאל 2 להנהלת הקהילה נבחרו אז 4 אורתודוקסים, 2 ציונים, 2 מן ה"בונד" ומ"פועלי ציון שמאל", ואחד מן הסוחרים הזעירים ובעלי-המלאכה. ליושב-ראש הקהילה נבחר איש האורתודוקסיה. בשל הפיצול הרב וחוסר רוב לאורתודוקסים היתה הקהילה שדה קרב למאבקים בין התנועות והזרמים השונים ורוב הזמן היתה פעולתה משותקת. ישיבות ההנהלה והמועצה התקיימו אחת לשנה, בעיקר כדי לאשר את התקציב. בשנת 1935 נערכו בפעם השנייה בחירות לקהילה והפעם היו ההנהלה והמועצה שנבחרו מייצגות יותר. ההנהלה התכנסה 2- 3 פעמים בשבוע, ניהלה מאבק נמרץ באנטישמיות והשתתפה בפעילות בעניין השחיטה הכשרה ואף הקציבה כספים לתמיכה בעובדי ענף הבשר שנפגעו. מועצת הקהילה היתה מעורבת גם בפרשת הפוגרום שנערך ביהודי העיר ב- 13 במאי 1937, שבמהלכו שדדו פורעים בסיוע המשטרה חנויות של יהודים והיכו ביהודים. סגן ראש העירייה יחיאל מסטבוים פנה למשרד מושל המחוז וביקש עזרה, אך לא נענה. גם הפנייה שלו ושל ראשי הקהילה למפקד המבצר נדחתה. רק לאחר שפנו ראשי הקהל טלפונית לממשלה בווארשה ניתנה הוראה למשטרה לשים קץ לפוגרום ואכן לפנות ערב סוף סוף התערבה המשטרה בנעשה. הנזק הכלכלי היה רב. ביוזמת הקהילה הוקם ועד עזרה לסייע לנפגעים. בשנת 1929 נבחר לרב הקהילה ר' יצחק זאב סולובייצ'יק והוא כיהן בתפקידו עד ספטמבר 1939. רוב יהודי בריסק התפרנסו ברובם ממסחר זעיר וממלאכה; מלבדם היתה בבריסק שכבה דקה של תעשיינים וסוחרים גדולים. מפעלי התעשייה היו מועטים וקטנים בדרך-כלל בהיקפם. היו בעיר כמה טחנות-קמח, מנסרות, מפעל כימי אחד, בית-חרושת לסיגריות, מפעל לצבעים ולשמנים וכמה מפעלים זעירים למשקאות קלים. רובם היו בבעלות יהודים. בסקר המלאכה שערך הג'וינט בשנת 1921 נתברר, שהיו בבריסק 882 מפעלים ואלה העסיקו 1,959 עובדים, כלומר בממוצע קצת יותר משני עובדים למפעל אחד. למעשה היו אלה בתי-מלאכה זעירים. הענף העיקרי היתה ההלבשה - 341 מפעלים, שבהם עבד על כל שני בעלים ובני משפחותיה רק פועל אחד. מצב דומה היה גם בענפים אחרים. המצב בענפי המלאכה היה קשה והפרנסה היתה מועטה. למשל, בשנת 1929 רק 50 מתוך 300 הסנדלרים היהודיים שהיו בבריסק התפרנסו כראוי. בעלי-המלאכה היו מאוגדים ובשנות השלושים היו בבריסק אפילו שני איגודים מקצועיים. כל אחד מאלה החזיק קופת-חולים משלו לחבריו. כדי להתקיים נזקקו המפרנסים היהודיים בבריסק לעזרת מוסדות פיננסיים. הוותיק והיציב ביניהם היה הבנק העממי (הפאלקס-באנק), שנוסד בשנת 1921 והחזיק מעמד בכל עתות המשבר עד ספטמבר 1939. בשנת 1930 היו לו 2,000 בעלי מניות. מלבדו פעל בנק הסוחרים (הגדולים), שבשנת 1929 היה מספר בעלי המניות שלו 436 ומחזורו השנתי הגיע ל- 158,500 זהובים. בנק איגוד הסוחרים, שנוסד בשנת 1928, נקלע לקשיים פיננסיים ונסגר בשנת 1931. הוא נפתח מחדש בשנת 1933 בשם "בנק האיגוד הקואופרטיבי" (פאלקס-פאריינס באנק) והתקיים עד שנת 1939. בסוף שנות העשרים ובתחילת שנות השלושים פעלו בבריסק בנק התעשיינים הקואופרטיבי או קופת התעשיינים, הבנק הכללי (פאוושכני) והבנק הקרדיטובי (לאשראי). בסוף שנות השלושים פעל בבריסק בנק נוסף, בנק המניות (בנק אודזיאלווי), שהיה ציוני באופיו. מוסד כספי חשוב היתה קופת הגמ"ח, שראשיתה בשנות העשרים; הקופה התקיימה עד ספטמבר 1939. היא סייעה לסוחרים זעירים, לרוכלים ולבעלי-מלאכה עניים בהלוואות בסכומים של 40 עד 100 זהובים שניתנו ללא ריבית. בשנים 1934 - 1938 חילקה הקופה הלוואות ל- 549 סוחרים זעירים ול- 507 בעלי-מלאכה. בריסק היתה עשירה במוסדות חינוך יהודים. הוותיק שבהם היה התלמוד תורה, שנוסד באמצע המאה ה- 19 והמשיך לפעול עד הגירוש בשנת 1915. אז למדו בו בערך 800 ילדים. בתחילת שנות העשרים חידש המוסד הזה את פעילותו ולמרות קשיי המימון המשיך לפעול עד ספטמבר 1939. גם הישיבה "תורת חסד", שיסד הרב חיים סולובייצ'יק בשנת 1898, המשיכה לפעול לאחר הפסקה בשל המלחמה. בראשה עמד, עד ספטמבר 1939, ר' יצחק זאב סולובייצ'יק, רב הקהילה. ב- 26 באוקטובר 1930 חנכה הישיבה בניין משלה. משנת 1905 היו בבריסק כמה חדרים "מתוקנים". בשנת 1918 התפתח מהם, ביוזמת צעירי-ציון, בית-ספר עברי עממי בשם "התחיה" ובו למדו בערך 200 תלמידים. המוסד הלך וגדל ונוסף לו גן ילדים עברי. בשנת 1924 נפתחה בבריסק גימנסיה עברית "תרבות". בשנת 1929/30 קיבלו הכיתות הנמוכות של המוסד זכויות ממשלתיות, אך רק לזמן קצר. בשנת 1929 למדו במוסדות אלה 500 תלמידים בערך. בשנת 1929 נעשו ניסיונות לפתוח עוד בית-ספר עברי עממי על שם אחד העם וגן ילדים עברי, אך כנראה שהם התקיימו רק זמן קצר. בשנת 1938 פעל בית-ספר עברי בשם "חינוך", אך אין עליו פרטים נוספים. בשנת 1919 יסדו צעירי-ציון בית-ספר דו-לשוני עברי-יידי בשם "תל-חי", שהתקיים עד סוף שנות העשרים; למדו בו בערך 150 תלמידים. גם בתי-הספר של רשת "יבנה" שבחסות ה"מזרחי" לימדו ברוח עברית לאומית. לרשת זו היו בבריסק גן ילדים עברי, שני בתי-ספר עממיים עבריים בשם "החיים" (אחר-כך "תחכמוני"), האחד לבנים והשני לבנות, וגימנסיה עברית "תחכמוני". הם נאבקו בסוף שנות השלושים בקשיים כספיים, אך פעלו עד ספטמבר 1939. בשנת 1938 היו בבריסק שני בתי-ספר של אגודת-ישראל; בית-יעקב לבנות ו"דרכי נועם" לבנים. בשני בתי-הספר הממלכתיים הפולנים, מספר 4 ומספר 10, שתלמידיהם היו יהודים למדו לשון עברית, תנ"ך ותולדות ישראל. גם בכיתות הנמוכות של בית-הספר הפולני הפרטי של ל' פרליס ובבית-ספר ערב הפרטי המשלים "דביר" התנהלו הלימודים בעברית - על-פי דרישת ההורים. בשנת 1919 יסדו "פועלי-ציון שמאל" וה"בונד" בית-ספר עממי יידי. כעבור שנה התפלג המוסד לשני בתי-ספר. זה של "פועלי-ציון" נסגר עד מהרה, אבל זה של ה"בונד", שנקרא על-שם י"ל פרץ, החזיק מעמד עד שנסגר בשנת 1937. ילדים יהודיים רבים למדו במוסדות פולניים, ממלכתיים ופרטיים. בגימנסיה הפרטית הפולנית של לוויצקי, למשל, היו %60 מן התלמידים יהודים. רשת אורט הפעילה בבריסק שני בתי-ספר מקצועיים: לבנים במגמות מסגרות ונגרות, ולבנות במגמת תפירה. בסוף שנות העשרים נאבקו מוסדות אלה בקשיים כספיים ובשל כך נפתחה שנת הלימודים 1931/32 רק בפברואר 1932. המוסדות האלה התקיימו עד ספטמבר 1939. בבריסק היו בית יתומים ופנימיה לילדים - בית פינדל. בתי-הספר היהודיים, בעיקר אלה העבריים הלאומיים, שימשו בסיסים לפעילות תרבותית לאומית, שבה השתתף בצד המורים והתלמידים גם ציבור מבוגרים. בגימנסיה "תרבות" היתה ספרייה של 1,000 כרכים, כמעט כולם בעברית ובאולם הקריאה שלה היו כתבי-עת עבריים ויהודיים. ליד הספרייה התקיימו חוגים ונערכו הרצאות. בגימנסיה היה שלטון עצמי של התלמידים ואלה אף הוציאו מפעם לפעם עיתון משלהם בשם "צוהר". מתחילת המאה ה- 20 היתה בבריסק ספרייה ציבורית יהודית גדולה ובה 8,000 כרכים בערך. הספרייה הזו נסגרה בשנת 1915, בעת מלחמת העולם הראשונה ונפתחה מחדש בשנת 1918, אבל אז נתפצלה כנראה לכמה ספריות. אחת מהן היתה ספריית "תרבות" על-שם שלום-עליכם, שמחצית ספריה היו ביידיש, שליש בעברית והיתר בפולנית וברוסית. ספרייה שנייה נקראה בשם "תל-חי" ולידה היה אולם קריאה פעיל. ליד הספריות פעלו מועדונים, שבהם התנהלו פעולות תרבות שונות, כגון הרצאות, ערבי קריאה ודיונים. מאמצע שנות העשרים פעל בבריסק חוג דרמטי, שהציג בבריסק וסייר גם בעיירות הסביבה ועד פרוז'נה הגיע. בבריסק ביקרו לעתים קרובות מיטב האמנים והלהקות המקצועיות היהודיות שהיו בפולין והציגו ממיטב הרפרטואר שלהן. גם אמנים מארץ-ישראל סרו לבריסק בעת שהגיעו להופעות בפולין. בשנת 1929 ביקרה בבריסק הזמרת ברכה צפירה. במאי 1930 התארגנה בבריסק קבוצת סופרים בשם "יונג פאלעסיע" (פולסיה הצעירה). בין מייסדיה היו הסופרים והמשוררים הצעירים יצחק פרלוב, בנימין שיינמן ומנדל בוים. הם החלו את פעילותם בהכנתו לדפוס של קובץ ראשון של יצירות מפרי עטם. בסוף חודש מאי קיימו נשף ספרותי ובו קראו מיצירותיהם. גורם תרבותי חשוב היו העיתונים היהודיים שהופיעו בבריסק. אלה התיימרו לעתים שהם השופר של פולסיה כולה, אבל למרות זאת דיווחו כמעט אך ורק על המתרחש בבריסק וגם המודעות היו מעיר זו. רוב העיתונים האלה היו לאמיתו של דבר שבועונים ולשונם היתה יידיש. הראשון מאלה היה "פאלעסיער שטימע" (קול פולסיה), שהחל להופיע ב- 18 בספטמבר 1923 בעריכת מ"ה דרכלה. ב- 11 באפריל 1924 נפסקה הופעתו והיא חודשה כעבור זמן מה, בקיץ 1924. העיתון המשיך להופיע עד תחילת שנות השלושים. ב- 24 באפריל 1925 החל להופיע "פאלעסיער וואכענבלאט" (שבועון פולסיה). הוא נסגר בסוף אותה שנה וחודש בינואר 1926 בשם "נייע פאלעסיער שטימע" (קול פולסיה החדש). לאחר כמה גיליונות שונה השם שוב, ב- 28 במאי 1926, ל"בריסקער וואכענבלאט" (שבועון בריסק). הוא הופיע עד 14 במרס 1930. בשנים 1934 - 1939 הוציא דרכלה יומון בשם "פאלעסיער נייעס" (חדשות פולסיה). על-פי הסכם עם העיתון הווארשאי "אקספרס" יצא בבריסק ה"בריסקער טאגבלאט" (יומון בריסק), ואחר-כך "פאלעסיער טאגבלאט" (יומון פולסיה). בשנות השלושים הופיעו במשך תקופות קצרות "אונזער ווארט" (דברנו) ו"פאלעסיער טאג"( יום פולסיה). בין המוסדות היהודיים בבריסק יש להזכיר את בית-החולים היהודי, שראשיתו באמצע המאה ה- 19. הוא חודש בשנת 1919 לאחר שחזרו יהודי בריסק מן הגירוש. העירייה, שהקציבה למוסד זה סכומי כסף, היתה זכאית לאשפז בו מספר קבוע של חולים, גם לא יהודים. בתחום הרפואי פעלה גם "טאז", שקיימה בבריסק מרפאות אחדות; לילדי בתי-הספר היהודיים, לטיפול בשיניים, בטרכומה, שחפת, מכון רנטגן ותחנות לייעוץ לנשים הרות ולחיסונים. באותו תחום פעלו גם החברות ביקור חולים ולינת צדק. בבריסק היה גם מושב זקנים וסניף של "צנטוס" הפעיל בית-יתומים ועסק בפעילות שמטרתה אימוץ יתומים בידי אנשים פרטיים. מתחילת שנות העשרים פעל בבריסק מוערון ספורט יהודי יידישער( ספארט קלוב -י.ס.ק.) המועדון החל בקבוצת כדורגל ששיחקה בליגה המחוזית ואחר-כך התרחבה הפעילות לתחום האתלטיקה. משנת 1933 נקרא המועדון בשם "מכבי"-י.ס.ק. בשנות השלושים הופיעו בבריסק קבוצות ספורט נוספות: "הפועל" של הליגה למען ארץ-ישראל העובדת, "נורדיה" של התנועה הרוויזיוניסטית ו"שטערן" של ה"בונד". הפעילות הציונית וזו של ה"בונד", שהופסקה עם הגירוש, חודשה בתחילת שנות העשרים. ה"בונד" היה פעיל בעיקר באגודות המקצועיות, השתתף בבחירות לעירייה ולקהילה והוא החזיק בית-ספר עממי יידי, שהתקיים עד שנת 1937. הראשונים מבין התנועות הציוניות שפעלו בבריסק היו צעירי-ציון, ואחריהם באו פועלי-ציון והחלוץ. בשנת 1918 פתחו צעירי-ציון את בית-הספר העברי "התחיה", מוסד ילדים עברי "ילדות" ואת בית-הספר הדו-לשוני (עברית-יידיש) "תל-חי". בזמן הפילוג, בשנת 1923, עברו רוב החברים ל"פועלי-ציון ימין". בשנת 1925/26 פעל בבריסק סניף של איחוד פועלי-ציון צ.ס. ואחר-כך פעלו כולם בליגה למען ארץ-ישראל העובדת (משנת 1929). בשנת 1919/20 הקימו "פועלי-ציון שמאל" מטבח פועלים וזה הפך להיות מרכז פעילותם. הם פעלו במסגרת האגודות המקצועיות, שלטו באיגוד פקידי המסחר והיתה להם השפעה רבה גם באיגוד פועלי המחט ובאגודות המסגרים ופועלי הבניין. חשובה היתה גם פעילותם התרבותית. הציונים הכלליים היו פעילים בשתי סיעותיהם "על המשמר" ו"עת לבנות", וכן בחלוץ הכלל-ציוני, שנוסד בשנת 1923 וקיים במשך זמן-מה קבוצת הכשרה. ה"מזרחי", שפעל בבריסק לפני מלחמת העולם, חידש את פעילותו והחזיק כמה מוסדות חינוך עבריים. בסוף שנות העשרים נוסדו סניפים של צעירי המזרחי והחלוץ המזרחי (1929). בשנת 1929 התחיל להתארגן סניף של ברית הצה"ר (הרוויזיוניסטים) ועד סוף השנה הגיע מספר חבריו ל- 600. בשנות השלושים קיימה המפלגה סניף של הקורפורציה האקדמית "אל-על", סניף של ברית נשים לאומיות, מועדון "קדימה" ומועדון ספורט בשם "נורדיה". בשנת 1938 נוסד בבריסק תא חשאי של האצ"ל ושניים מחבריו השתתפו בקורס צבאי של הארגון באיווניקי שליד פינסק. בברית-החיל בבריסק היו 300 חברים. בשנת 1929 נוסד סניף של "אגודת ישראל" ביוזמת רב הקהילה יצחק זאב סולובייצ'יק. בשנות השלושים היו פעילות למדי ויצ"ו וויצ"ו הצעירה. בשנת 1919 נוסד בבריסק סניף של החלוץ ועד מהרה עלו 14 מחבריו לארץ-ישראל. בתחילת שנות העשרים התפורר הסניף והפעילות בו חודשה בשנת 1925. בשנות השלושים היה גם סניף של החלוץ בעל-מלאכה. השומר הצעיר בצורתו הצופית נוסד כאן בשנת 1924 וכעבור שנה מנה 300 חניכים. עד שנת 1928 היתה זו תנועת הנוער היחידה בבריסק. באותה שנה נוסדה "קדימה" - תנועת נוער כלל-ציונית, שכללה סטודנטים ותלמידים מבוגרים. בשנת 1933 הקימה התנועה קיבוץ הכשרה ליד בריסק. בשנת 1929 נוסד סניף בית"ר, שמספר חבריו גדל מ- 150 והגיע בסוף שנות השלושים ל- 800. מלבד אלה היו בבריסק סניפים של גורדוניה, הנוער הציוני-עקיבא, פרייהייט, השומר הלאומי, ומסדה - של בני הנוער הלומד ובו 150 חברים. בקונגרס הציוני ה- 14, שהתקיים בשנת 1925, הצביעו לסיעת "על המשמר" 133 איש, ואילו ל"עת לבנות" - 233 איש, יחד 366 בוחרים. לקונגרס הציוני הכ"א (1939), האחרון שנערך לפני מלחמת העולם השנייה, הצביעו 1,532 איש מתוך 2,272 השוקלים. הציונים הכלליים קיבלו 347 קולות, המזרחי - 203, מפלגת המדינה - 5, רשימת ארץ-ישראל העובדת - 698, פועלי-ציון שמאל - 248.

במלחה"ע ה - II
ביום שפרצה מלחמת העולם השנייה, ב- 1 בספטמבר 1939, הופצץ המבצר בבריסק. ב- 8 בספטמבר הופצצה העיר עצמה; בתים רבים עלו בלהבות, מאות נספו ואלפים נפצעו, ביניהם יהודים לא מעטים. ב- 15 בספטמבר נכנס לבריסק הצבא הגרמני ומיד נצטוו אחדים מראשי הקהילה היהודית וכמה מראשי הציבור הפולני לבוא ולהתייצב לפני השליטים החדשים. הגרמנים התעללו בהם קשה. קבוצות של חיילים גרמנים ובריונים מבני המקום גזלו וחמסו רכוש יהודי. נגדם התייצבה הגנה עצמית יהודית וניסתה לעצור את מעשי השוד. ב- 22 בספטמבר 1940 נכנס לבריסק הצבא האדום ובקרבת העיר, על הנהר בוג, נקבע הגבול עם שטח פולין שבשליטת הגרמנים. השלטון הסווייטי שם מיד קץ לחיי הציבור היהודיים, סגר את מוסדות החינוך והציבור והלאים את רכושם. בדצמבר 1939 נאסרו כמה מנהיגים ציוניים: 2 מפועלי ציון, 2 מן הרוויזיוניסטים, 2 מן ה"מזרחי" והם גורשו לסיביר. בין המגורשים היה גם מנהיג ה"בונד". מאוחר יותר הוגלו לפנים רוסיה כמה יהודים אמידים עם משפחותיהם ופליטים שסירבו לקבל את האזרחות הסווייטית וביקשו לחזור לפולין. על אחרים נאסרו המגורים בעיר בשל קרבתה לגבול. ב- 22 ביוני 1941, בשעה 4 לפנות בוקר, השתלטה יחידה מדיוויזיית המודיעין הגרמנית "ברנדנבורג" בעורמה על גשר הנהר בוג, המוביל מטרספול לבריסק. הדבר סייע לצבא הגרמני להיכנס לעיר עוד באותו יום וכמעט ללא קרב. רק החיילים הסווייטיים שהיו במבצר לא נכנעו; הם החזיקו מעמד קרוב לחצי שנה עד שנפלו כולם. כבר ביום הכיבוש הראשון נחטפו עשרות גברים יהודים, הובלו לפרוור קוטלנה ונרצחו שם. בימים 28- 29 ביוני 1941 הוטל מצור על רחובות היהודים. הגרמנים ערכו סריקות מבית לבית ואספו 4,870 גברים (לפי מקורות אחרים 5,000). כולם הובלו גם הם לפרוור קוטלנה וליד בית החרושת ללבנים נורו בבורות שהיו שם. על אקציה זאת העיד פון דם בך-זלבסקי, המפקד הבכיר של האס"אס והמשטרה שבתחום גיס מרכז. בעדות שמסר אחרי המלחמה, ביום 30 באוקטובר 1945, סיפר האיש שהימלר ציווה עליו לירות למוות ב- 5,000 יהודים בבריסק ובסביבתה כאקציית תגמול על מעשה ביזה כביכול. הגרמנים ניסו להסוות את מעשה הרצח וטענו שהיהודים נשלחו לעבודה, אך בגדי הנרצחים שהובאו לעיר למכירה זוהו בידי בני המשפחה. גם איכרי הסביבה סיפרו על הרצח שנעשה ביהודים. באוגוסט 1941 הוקם יודנראט בן 20 חברים, רובם עסקני ציבור לשעבר. מלבד זאת התארגנה משטרה יהודית. המפקד וחלק מחבריה לא היו מבני המקום והניצולים האשימו אותם בקשיחות יתרה ואף באכזריות. על הציבור היהודי הוטל תשלום כופר בסכום של 2 מיליון מרקים. כדי להבטיח את התשלום אסרו הגרמנים את חברי היודנראט כבני ערובה. על היהודים הוטל לשאת אות היכר מיוחד; בהתחלה היה זה סרט שרוול לבן ועליו מגן דוד, וזה הוחלף בספטמבר 1941 בשני טלאים צהובים. בספטמבר 1941 צורפו בריסק והנפה לגנרל-בצירק ווהלין-פודוליה שברייכסקומיסריאט אוקראינה. בבריסק ישב, עד יוני 1942, הגנרל-קומיסאר שנה (Schoene) ואז עבר ללוצק. ב- 15 בנובמבר 1941 הוחל בריכוז היהודים בשני גטאות, גדול וקטן, ואלה נסגרו ב- 15 בדצמבר. הצפיפות היתה גדולה מאוד ובגטו התאסף גם לכלוך רב. בגטו פעלו בית-חולים ומטבח ציבורי, שחילק פעמיים ביום מרק לנצרכים. היודנראט נתן סכומי כסף קטנים כתמיכה במשפחות הזקוקות לכך ביותר. מנת הלחם היומית לאדם היתה 150 גרם. למרות מאמצי היודנראט להוסיף לתזונה מתו עשרות אנשים מרעב. בגטו הוקמו בתי-מלאכה והעובדים בהם קיבלו תעודות של פועלים נדרשים. מפקד הגטו, גרמני בשם רודה (Rude) היה איש אכזר; הוא נהג להלקות ולירות על כל עבירה ולו הפעוטה ביותר. בתחילת שנת 1942 החלו התארגנויות למרי. הוקמו שתי קבוצות. האחת, הקטנה יותר, כללה תלמידים של הגימנסיה העברית "תרבות" ושל הגימנסיה הפולנית; בראש הקבוצה השנייה, הגדולה, עמדו קומוניסטים יהודיים ויהודים סווייטיים שנתקעו בעיר. לקבוצה זו היו קשרים עם המחתרת הסווייטית שהיתה בעיר. חבריה אגרו נשק שרכשו מן החיילים האיטלקיים או גנבו ממחסני השלל. מלבד כמה רובים, אקדחים ורימוני יד הצליחה המחתרת להשיג עשר מכונות-ירייה. המחתרת הפעילה בית דפוס והיה ברשותה מקלט רדיו. לפי התכנית היו צריכים, ביום שבו יבואו הגרמנים לחסל את היהודים, לפתוח באש מכל כלי הנשק, להצית את הבתים והמחסנים ולפרוץ אל היערות. באחד הימים תפסו חברי המחתרת היהודית שוטר יהודי שהסגיר לגרמנים איש קשר נוצרי עם המחתרת. האיש הוצא להורג. הדבר נודע לגסטאפו והיודנראט נאלץ לשלם שוחד גדול כדי למנוע את הגרמנים מלערוך פעולת תגמול. בתחילת אוקטובר 1942 כונסו בבריסק הכוחות שנועדו להשתתף באקציית החיסול. הם כללו שוטרים גרמנים, אוקראינים וליטאים. הדבר נודע למחתרת היהודים מפי אנשי המחתרת הפולנית שבעיר והוחל בגיוס החברים ובהוצאת הנשק מן המחבואים. אלא שהכוחות הגרמנים ועוזריהם יצאו מבריסק ובעיר השתרר שקט. למרות קריאות מנהיגי המחתרת התפזרו החברים ושבו לבתיהם. כנראה שהיתה זו פעולת הסחה. בלילה שבין 15 ל- 16 באוקטובר 1942 הוקף לפתע הגטו והחלה אקציית החיסול. היהודים הובלו לתחנת הרכבת ומשם הוסעו לתחנת ברונה-גורה ושם נרצחו כולם. המחתרת, שהופתעה הפעם, לא הספיקה להתגייס במלואה. רק כמה קבוצות קטנות הצליחו להגיע למחסני הנשק ולצאת ליערות. המחבוא שבו היה הדפוס ומקלט הרדיו הוקף בידי הגרמנים, כנראה שקיבלו ידיעות על מקום הימצאו. הוא פוצץ על יושביו. עוד לפני החיסול קשרה המחתרת קשרים עם קבוצה בראשות סשקה "בעל שיני זהב", שהציגה את עצמה כקבוצת פרטיזנים סווייטיים. לאחר מכן התברר, שהיתה זו כנופיית שודדים, שנהגה לפגוש את אלה שיצאו ליער, ולשדוד מהם את בגדיהם, מגפיהם ונשקם ולרצוח אותם. גורל דומה פגש את רובם של אלה שיצאו בזמן אקציית החיסול. רק מעטים הצליחו להתחמק מידי סשקה ובריוניו ולאחר הרפתקאות הצטרפו ליחידות של האוגדה הפרטיזנית הסווייטית הבריסקאית. המצור על גטו בריסק נמשך חודש ולאחר מכן נערכו בגטו חיפושים אחרי מתחבאים. כל מי שנתפסו הובלו לבור במרכז הגטו ונורו למוות. בריסק שוחררה בידי הצבא האדום ב- 12 ביולי 1944. רק 14 ניצולים שבו אליה מן היערות ומן המחבואים.