ד' ניסן ה'תשפ"ב

גולוב-דובז'ין GOLUB-DOBRZYN

עיר בפולין
מחוז: פומרניה
נפה: וונבז'ז'נו
הנהר דרווניצה
אוכלוסיה:
• בשנת 1941: כ-3,000
• יהודים בשנת 1941: כ-189

תולדות הקהילה:

ג' שעל שפת הנהר דרווניצה נזכרת לראשונה במסמכים עתיקים משנת 1254 כיישוב כפרי, באותה שנה מסר אותה מסדר אבירי הצלב לבישופים מקויאווי שקבעו בה את מושבם, ואולם ב-1293 חזרו בהם האבירים והשתלטו על ג' שנית. הם בנו בה מבצר, ששימש למגוריהם של ה"קומטורים" (ראשי המסדר). בשנת 1466 עבר היישוב לריבונות ממלכת פולין.
במאה ה-13 הוקם מעברו המזרחי של הנהר דרווניצה הפרבר ד', שבמשך מאות בשנים היה קשור לג' מבחינה מינהלית. בשנת 1570 קיבלה ג' מעמד של עיר וזכויות על-פי החוקה המגדבורגית. בשנת 1605 מסר אותה המלך זיגמונט השלישי ואזה מתנה לאחותו אן. הפריווילגיות הרבות שהעניק המלך לג' סייעו להתפתחותה המהירה.
באמצע המאה ה-17, בימי מלחמות השוודים, נפגעה ג' קשה מידי הכובשים, ועוד יותר מזה נפגעה בהתקפת הטטרים, שלחמו בתחילה בשורות הצבא הפולני אך בגדו בו. במחצית השנייה של אותה המאה, אחרי מלחמות השוודים, עבר הפרבר ד' שמעבר לנהר לידי האציל ז' דז'לינסקי, מושל מחוז קליש.
אט אט השתקמה ג' מפגעי המלחמות. בשנת 1732 התיישבו בה 117 אוסטרים מזלצבורג. ב-1772, בעקבות חלוקת פולין הראשונה, סופחה ג' לפרוסיה, ואילו הפרבר ד' נפל בחלקה של רוסיה, שכן תוואי הגבול בין שתי המדינות היה הנהר דרווניצה. ניתוק הפרבר אפשר לד' להתפתח כעיירה עצמאית. בשנת 1789 העניק האציל דז'לינסקי לד' פריווילגיות של יחידה עירונית עצמאית, אף שהכנסייה הקתולית מעולם לא הכירה בעצמאותה והוסיפה לראות בה פרבר של ג'.
בשנת 1857 נשרפה ד' כליל, שכן בתיה היו בנויים עץ. ואולם תוך זמן קצר היא נבנתה מחדש, והפעם נבנו הבתים מלבנים.
רוב תושבי ג' התפרנסו מחקלאות, ממסחר וממלאכה. מחמת המלחמות התכופות ושאר האסונות שפקדו אותה, כמו גם בגלל ריחוקה מנתיבי התחבורה, היתה התפתחותה איטית. רק בשנת 1900 נסללה מסילת-ברזל שקישרה אותה עם ברודניצה ובידגושץ' (ע' ערכיהן), ומאז החלה גם בג' צמיחה דמוגרפית וכלכלית, אמנם מתונה.
בימי מלחמת העולם הראשונה פקד את ד' משבר קשה, בגלל מיקומה בגבול שבין שתי המעצמות הנלחמות, ורוב תושביה עזבוה או נספו בפעולות המלחמה. מקצתם ברחו לג'. בתום המלחמה נותרו בפרבר תושבים מעטים, והמשבר הלך והעמיק. אחרי המלחמה הידלדלה ג' מאוד ודמתה יותר ויותר ליישוב כפרי, וד' איבדה את מעמדה העירוני. מצב זה הביא להתקרבות מתמדת בין שני היישובים, מה גם ששניהם מצאו עצמם בתקופה ההיא תחת ריבונית פולנית, תוך שנים אחדות הם התאחדו, ומאז נקראה העיירה המאוחדת ג"ד.
בתקופת הכיבוש הנאצי נרצחה מחצית אוכלוסייתה של ג"ד, ורבים מן הנותרים גורשו לגנרל-גוברנמן. חלקים גדולים של העיירה נשרפו.
עד 1772 נאסר על יהודים להתגורר בג' שממערב לנהר, בעוד שהפרבר ד' שממזרח לנהר דרווניצה היה אחד המרכזים היהודיים העתיקים ב"פולין-גדול".
יהודי די סבלו קשות בימי מלחמות השוודים, ובמהלך המהומות העתובות מדם שחוללו חיילי המצביא הפולני צ'רניינצקי, שהדפו את השוודים. יהודים רבים נהרגו אז והקהילה הידלדלה מאוד. ואולם למרות כל אלה היא שרדה ואף גדלה ; כעבור שנים אחדות, ב-1765, הגיע מספר היהודים בפרבר ל-795 נפש.
אחרי 1772 החלה התיישבות של יהודים גם בג' שממערב לנהר, שסופחה אז לפרוסיה, בעוד שד' סופחה לקיסרות הרוסית. יהודי ג' עסקו בעיקר במסחר - בטקסטיל, בתבואות, בצמר ובפרוות. במאה ה-19 כבר היו רובם סוחרים גדולים ומבוססים.
בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-19 הגיעה קהילת ג' לשיאה ; ב-1857 מנתה 702 נפש (%29 מכלל תושבי העיירה). ואולם משנות ה-70 ואילך הסתמנה בקרבם מגמה גוברת של יציאה לערים גדולות בגרמניה, בקרב הצעירים בעיקר.
אחרי אמצע המאה ה-19 גדלה מעורבותם של יהודי ג' בחיי הציבור של עירם. בשנת 1863 נבחר נתן כהן ברוב קולות לראש-העיר - גם בקולותיהם של רבים מן הפרוטסטנטים, שהוקירו אותו על נדיבותו ופעילותו הציבורית המסורה. ואולם הרשויות התנגדו לבחירתו ופנו אל משרד הפנים הפרוסי בבקשה שיבטל את המינוי. בינתיים כיהן נתן כהן במשך שנתיים ימים כסגן ראש- העיר. רק אז החליט משרד הפנים שלא לאשר את בחירתו לתפקיד ראש העיר, ובמקומו נבחר אחר.
בסוף המאה ה-18 נבנה בג' בית-כנסת גדול שהתפללו בו גם יהודים מכפרי הסביבה. מן התקופה הזאת ידועים לנו שמותיהם של כמה רבנים שכיהנו בג' - הרב משה, הרב ב' רוזנפלד, תלמידו של ר' עקיבא אייגר המפורסם, והרב ברוך.
במאה ה-19 כיהנו ברבנות ג' ר' דוד דב טוב, מחבר "בניין דוד" ; אחריו, משנת 1891, נבחר לתפקיד ר' יהודה לייב זוננאבנד (נפטר ב-1925), שכיהן גם בינוב (ע"ע), מחבר "שירי תפארת", בשל מחלוקת לא נבחר אחריו רב במשך זמן ממושך ואת תפקיד הרב מילא הדיין רי הנץ, מחבר "מנחת יהודה". הרב האחרון בג' היה הרב בלומברג.
כבר בשנים הראשונות לקיומה דאגה קהילת ג' לחינוך ילדיה ופתחה למענם חדר, במחצית הראשונה של המאה ה-19 נפתח בית-ספר יהודי יסודי בפיקוח משרד החינוך הפרוסי, ששילם גם את שכרם של שני המורים היהודים שלימדו בו. בשנת 1884 למדו בבית-הספר היהודי 54 תלמידים מג' ומכפרי הסביבה. ספריית בית-הספר שימשה גם את המבוגרים בקהילה ועד מהרה הפכה למרכז תרבותי, בעיקר בעבור הצעירים. ואולם עם הידלדלותה של הקהילה הלך ופחת מספר התלמידים, וב-1890 דרשו הרשויות לפטר אחד משני המורים. הקהילה התנגדה לפיטוריו והסכסוך הגיע עד הקיסר. לא ידוע לנו מה הוחלט בסופו של דבר.
גם לאחר שבקהילות ישראל באזור צמחו זרמים דתיים חדשים ונתגלעו חיכוכים בין האורתודוקסים לבין הליברלים שוחרי הרפורמות בחיי הדת, שמרו יהודי ג' על יחסים תקינים בין חסידי הזרמים השונים. הם הגיעו לפשרה שהבטיחה את אחדות הקהילה ולימים אפשרה את איחודה מחדש עם הקהילה שבפרבר ד'.
תולדות הקהילה היהודית שבפרבר ד' היו שונים במקצת. בשנת 1789, כזכור, הכריז האציל ז' דז'לינסקי, בעליה של ד' ומושל מחוז קליש, על ד' כעיירה עצמאית מבחינה מינהלית והתיר לתושביה לבחור בראש עיר. יהודי ד' היו ברובם סוחרים זעירים, בעלי מלאכה (בעיקר חייטים וסנדלרים) ובעלי עגלות. בסוף המאה ה-18 הקימו בית-כנסת קטן מעץ ולידו בית-מדרש, באישור השלטונות. ילדי הקהילה למדו ב-4 חדרים ; בשניים מאלה לימדו, נוסף על לימודי קודש, גם קרוא וכתוב ביידיש וחשבון.
ב-1857 הגיע מספר התושבים בד' ל-2,452 מהם 1,610 יהודים (שני שלישים). דלקת ענק בסוף אותה השנה כילתה את כל בתי העיירה, שהיו רובם מעץ. ואולם תוך זמן קצר נבנתה ד' מחדש, והפעם נבנו הבתים מלבנים. בשלהי המאה ה-19 התארגנה במקום קבוצת יהודים שהיו פעילים בתנועת חיבת-ציון. בראשית המאה ה-20 נוסדו במקום קבוצות ציוניות מאורגנות של "המזרחי" ושל סיעת "פועלי ציון", ולצדם גם קבוצה קטנה של חברי ה"בונד". ואולם בשני העשורים הראשונים של המאה ה-20 היתה הפעילות הציונית בד' מצומצמת בהיקפה.
בימי מלחמת העולם הראשונה סבתו יהודי ד' רבות, הן מן המלחמה עצמה ומן המחסור שהמיטה על האוכלוסייה, והן מיחסם העוין של השלטונות הרוסיים. בדומה לשאר אחיהם שחיו באזורי ספר של הקיסרות הרוסית, הם הואשמו בבגידה ובשיתוף פעולה עם האויב. מחמת הרדיפות והגזרות נמלטו אז יהודים רבים לג' שמעברו השני של הנהר.
אחרי המלחמה פחת מאוד מספר היהודים בג' ובד'. ב-1920 עזבו יהודים רבים את ג' והיגרו לגרמניה, ואילו יהודים מד' עברו לג' שממערב לנהר, שכן שני היישובים נמצאו בעת ההיא תחת ריבונות פולנית, בשנות ה-20 חלה התקרבות מהירה גם בין הקהילות היהודיות בג' ובד' וגם הן, בדומה ליישובים שבתוכם שכנו, התאחדו. הקהילה המאוחדת נקראה ג"ד. בסוף 1920, בתום מלחמת פולין-רוסיה, האשימו שלטונות פולין 7 יהודים מג' בשיתוף פעולה עם הסובייטים ובריגול למענם.
בתקופה שבין שתי מלחמות העולם התפרנסו רוב יהודי גי ממסחר זעיר, אך היו גם שני סוחרים בסיטונות וכמה בעלי מלאכה - אופים, קצבים, חייטים, סנדלרים ותפרים. עם היהודים בעלי המקצועות החופשיים נמנו 4 רוקחים, שני רופאים וכמה מורים ופקידים. בשנות ה-30 נוסד בג"ד איגוד סוחרים זעירים יהודי.
קהילת ג"ד סייעה ליהודים חסרי אמצעים במצרכי מזון, בהספקת חומרי הסקה בחורף ובצורות אחרות. רוב ילדי הקהילה למדו בתקופה זו בבית-הספר הממלכתי הפולני, ורק מקצתם למדו בחדר בד'.
באותן השנים נפתחה במקום ספרייה על שם שלום עליכם ובה 3,000 ספרים ביידיש, בנושאי כלכלה, היסטוריה, ספרות וכו', וגם עשרות עיתונים וכתבי-עת. הספרייה הפכה עד מהרה למרכז חיי התרבות של בני הקהילה.
ב-1932 הורו השלטונות לצרף לקהילת ג"ד גם את קהילות וונבז'ז'נו (ע"ע), שהידלדלה מאוד, ואת היהודים המעטים בכפר קובלבו הסמוך. בוונבז'ז'נו היה בית-כנסת ובית-עלמין יהודי, וגם ליהודי קובלבו היה בית-כנסת משלהם.
כבר לאחר הצהרת בלפור (בסתיו 1917), אבל בעיקר בשנות ה-20 וה-30, גברה מאוד הפעילות הציונית בקהילה והתארגנו קבוצות מקומיות שהשתייכו למפלגות ולתנועות נוער ציוניות. בראש הפעילות הציונית בקהילה המאוחדת עמד הרב אופנבך. רוב הציונים השתייכו לסיעת "פועלי ציון" ומיעוטם ל"המזרחי", והרבו לנסוע לבידגושץ' לרגל אירועים וכנסים של מפלגותיהם. בשנות ה-20 נוסד גם סניף מקומי של תנועת צופים יהודית שממנה צמחה אחר- כך תנועת "השומר הצעיר". כמו-כן נוסדו במקום סניפי "החלוץ", "החלוץ הצעיר" ומועדון הספורט "הכוח". בשנות ה-30 עלו שתי משפחות מג"ד לארץ-ישראל.
אמנם גם במאות ה-18 וה-19 סבלו יהודי ד' מהפליות, גזרות ורדיפות למיניהן, בעיקר מצד אנשי האצולה. הכנסייה הצרה את צעדיהם וקיבלה החלטות אנטי- יהודיות בוועידות כמרים. ואולם האנטישמיות הארסית של שנות ה-30 היתה שונה בתכלית, הן באופיה והן בחומרתה. ב-1936 נפטר ראש-העיר, כומר שהיה ידוע ביחסו האוהד ליהודים, ויורשו בתפקיד, קצין צבא בדימוס, היה אנטישמי קיצוני. גם כהן הדת חדש שהגיע אז לג"ד נהג לפרסם ביומון האזורי "פומורסקיה סלובו" מאמרי שטנה אנטישמיים.
בריונים חברי התנועה הפולנית הלאומנית נהגו לתקוף יהודים עוברי-אורח ולהכותם, ניפצו שמשות בבתי יהודים ופיזרו והשחיתו סחורות של סוחרים יהודים. בתעמולה האנטישמית ובהצבת משמרות של בריונים לפני חנויות היהודים, השתתפו אנטישמים מארגון ONR (מחנה הלאומנים הרדיקלים) ומן השטאפטות של מפלגת ה"סנציה" הפולנית. גם הכמרים, כאמור, נטלו חלק בתעמולה אנטישמית אינטנסיבית. הגדיל עשות הכומר גנאדי חרשבסקי מד', שפרסם ספר על עלילת- דם שהתרחשה בד' באוקטובר 1926. יהודי ד', ובראשם מ"ג פלוסברג, הואשמו ברצח ילדה צוענייה בת 4 כדי להשתמש בדמה לאפיית מצות לפסח. החקירה הוכיחה בעליל שההאשמה בשקר יסודה, אך יהודי המקום העדיפו בכל זאת להבריח את פלוסברג לחוץ-לארץ. בספרו, שיצא לאור ב-1938, האשים חרשבסקי את החוקרים כי לא בדקו את הפרשה לעומקה. לטענתו אין ספק שהילדה נרצחה בידי יהודים, וההוכחה לכך היא בריחתו של פלוסברג. הספר הזה תרם רבות לחיזוק האווירה האנטישמית בג"ד.
בספטמבר 1939, מיד עם כיבוש ג"ד בידי הגרמנים, הפעילו הכובשים גזרות אנטי-יהודיות חדשות לבקרים והרדיפות רבו מיום ליום, כעבור שבועות מעטים גורשו יהודי ג"ד, כנראה לגנרל-גוברנמן. רק קבוצה קטנה של יהודים הצליחה להימלט זמן קצר קודם לכן לדרום פולין.