גורה קאלאוואריה GORA KALWARIA

כפר בפולין
מחוז: וארשה
נפה: גרוייץ
אזור: וארשה והגליל
אוכלוסיה:
• בשנת 1941: כ-5,496
• יהודים בשנת 1941: כ-3,300
• יהודים לאחר השואה: כ-20

תולדות הקהילה:
בעת מלחה"ע ה - I
בתעודות משנת 1252 מוזכר הכפר בשם גורה. בשנת 1666 רכש את הכפר הבישוף מפוזנאן ובנה בה את הקאלאוואריה, כלומר דגם של דרך הייסורים של ישו בירושלים (דרך הייסורים ובה 12 קאפלות) והוא שימש מטרה לעלייה לרגל להמוני מאמינים נוצריים מן הסביבה, שביקשו כאן כפרה לעוונותיהם. אולם העליות לרגל היו גם מפגש חברתי, לוו בירידים ססגוניים והיו למקור פרנסה למנזרים שנבנו במקום (במאה ה- 18 שכנו בגורה קאלאוואריה המנזרים של הדומיניקנים, הפיארים והברנרדינים), וכן לסוחרים ולרוכלים שנהרו לכאן מן הסביבה בעת העליות לרגל. בשנת 1670 העניק מלך פולין לגורה קאלאוואריה מעמד של עיר. שנתיים לאחר מכן ניתנה לעיר הזכות לאסור על כופרים (יהודים ופרוטסטנים) להתיישב בה. זכות זו בוטלה בתקופת שלטון הפרוסי בעיר ( 1795- 1807) ואז אמנם החלו להתיישב בה ה"כופרים", בעיקר יהודים. אבל בתקופה זו היתה העיר נתונה בירידה, בין השאר בשל הקרבות שניטשו שם בשנת 1794, בעת המרד של קושצ'יושקו. מכיוון שהעיר שוכנת על שפת הנהר ויסלה במקום שיש בו מעבר, חזרו ונשנו בה הקרבות בשנים 1809 ו- 1831. בתקופה ההיא נשתנו פני העיר - במקום הקאפלות שהוזנחו יותר ויותר( מ- 12 שהיו בה נותרו שתיים בלבד) הוקמו דוכנים וחנויות; הוקמו מבשלות בירה ומשרפות יין, בית מלאכה לייצור חומץ ומפעל לייצור נרות חלב; הוקמו קסרקטינים לחיל המצב שחנה בעיר בסוף אותה תקופה. משנת 1815 עד שנת 1879 היתה גורה קאלאוואריה לעיר נפה במקום צ'רסק שירדה מגדולתה. בשנות ה- 60 של המאה ה- 19 היתה גורה קאלאוואריה לעיר יהודית במקום העיר הכנסייתית, שעד סוף המאה ה- 18 עוד נאסרו בה מגורי יהודים. רוב התושבים היו יהודים ואילו הנוצרים היו למיעוט. ייתכן שמשפחות אחדות של יהודים השתקעו בגורה קאלאוואריה על-פי פריווילגיה מיוחדת עוד בהיותה עיר כנסייתית, כלומר עד הכיבוש הפרוסי בשנת 1795, כאשר ביטלו השלטונות את הסטאטוס של ערים פרטיות וכנסייתיות. שינוי הסטאטוס הביא עמו את ביטול הפריווילגיה שאסרה על מגורי היהודים בערים הכנסייתיות. בתקופת הכיבוש הפרוסי ולאחר מכן( משנת 1807), בתקופת נסיכות וארשה, השתקעו כעיר משפחות יהודיות רבות. בין היהודים נמצא גם עשיר אחד - אהרון מתושביץ (בן מתתיהו). יהודי זה היה בין הראשונים שהגישו עצומה לנסיך וארשה ובה בקשה להישבע אמונים לשלטונות הנסיכות על מנת ליהנות מזכויות אזרחיות על-פי חוקת הנסיכות משנת 1807. כידוע, הושעה בשנת 1808 מתן זכויות אזרחיות ליהודים בנסיכות למשך עשר שנים. למעשה נמשכה ההשעיה הזאת במלכות פולין כולה עד שנת 1862. בתקופת מלכות פולין( משנת 1815) הלך וגדל היישוב היהודי בגורה קאלאוואריה ובשנות ה- 60 של המאה ה- 19 היו היהודים כאמור לרוב באוכלוסיית המקום (%70). מרבית המשתקעים היהודיים היו סוחרים זעירים ובעלי מלאכה; הנוצרים, לעומת זאת, עסקו בעיקר בחקלאות. היהודים הם שיזמו הקמת מפעלי תעשייה זעירה בעיר. בשנת 1827 ניסה יהודי להקים בגורה קאלאוואריה בית חרושת לסוכר, אולם השלטונות סירבו לאשר את הקמתו של המפעל. בשנות ה- 60 פעל בעיר מפעל לייצור טליתות. בשנת 1869 היה ערכה של התוצרת השנתית של המפעל 273 רובל; פירוש הדבר, ייצור של כמה מאות טליתות. ערכה של תוצרת בית החרושת לנרות באותה שנה היה 480 רובל והכמות שנוצרה הסתכמה בעשרות אלפי נרות. בזמנים ההם התבסס היישוב מבחינת ארגונו הפנימי והוקמו החברות המסורתיות. בשנת 1847 נמסר על קיומו של הקדש (בתעודות הרשמיות הוא קרוי בית החולים היהודי); בשנת 1850 הקימו השלטונות בית-ספר יסודי לילדי ישראל, אחד משלושה שהוקמו אז בערי השדה במלכות פולין. המימון של בית-הספר והפיקוח עליו נמסרו לידי ראשי ועד הקהילה היהודית במקום. לא ידוע כמה זמן פעל בית-הספר וכמה תלמידים למדו בו. בשנים הראשונות של המאה ה- 19 יכלה הקהילה, שמנתה רק 20 משפחות, להחזיק רק שו"ב. אבל משנות ה- 30 ואילך החזיקה הקהילה רב משלה. בשנת 1859 חל מהפך בחיי הקהילה היהודית בגורה קאלאוואריה . בשנה זו העתיק את מושבו מווארשה לגורה קאלאוואריה ר' יצחק מאיר אלתר (רוטנברג), שנתמנה לשמש בה מרא דאתרא. בגללו היתה גורה קאלאוואריה למרכז חשוב של חסידות יהודי פולין. מאז נודע שמה של גור-גער בכל רחבי פולין ואף מחוצה לה, בכל מקום שנמצאו חסידים בכלל וחסידים של שושלת גור בפרט. ר' יצחק מאיר (שנודע בשם ר' איצה-מאיר) למד בישיבתו של ר' אריה ליב צונץ, רבה של פלוצק ובגיל צעיר יצא לו שם של עילוי. בהיותו בן 17 חיבר את חידושיו למסכות קידושין וכתובות. הוא מצא את עולמו בחסידות והיה מתלמידיו של ר' שמחה בונים מפשיסחא. לאחר מותו של ר' שמחה בונים היה תלמידו וחברו של ר' מנדל מקוצק. בדרכו בחסידות שילב ר' יצחק מאיר את מורשת פשיסחא וקוצק. בשבתו בווארשה התפרנס תחילה מבית מלאכה לטליתות ולאחר מכן מחנות של אריגים. חנותו נשדדה בעת המרד הפולני של 1831 וכעבור זמן מה נתמנה לדיין וריש מתיבתא בווארשה. בשנת 1851 קרא ליהודים להתנגד ל"גזרת הלבוש" שהטילו עליהם השלטונות (נגזר על היהודים לשנות אל לבושם המסורתי ללבוש המקובל אז אצל העירוניים הרוסיים) ובשל כך נאסר לכמה שבועות. לאחר הפגנה של יהודי וארשה מול בית השליט הרוסי של מלכות פולין - פאסקייביץ' - שוחרר ר' יצחק מאיר מכלאו ואף חדל מלקרוא ברבים להתנגד ל"גזרת הלבוש". לאחר פטירתו של ר' מנדל מקוצק מילא ר' יצחק מאיר את מקומו. מאז בואו החלו לנהור לגורה קאלאוואריה ( היא גור) אלפי חסידים ופני היישוב היהודי בגורה קאלאוואריה נשתנו כליל. מצד אחד המשיך להתקיים ולהתפתח היישוב של יהודי היום-יום - סוחרים זעירים, בעלי מלאכה, סבלים ובעלי עגלה, בעלי אכסניות ופונדקאים, ובו בזמן הטביעו את חותמם על היישוב הזה יהודים של שבת ומועדים, חסידים שבאו באלפיהם לשבת ישיבה ארעית במחיצתו של האדמו"ר שלהם. חצר האדמו"ר היתה מלאה אורחים לזמן קצר ובחורי ישיבה שהתמידו בלימודיהם במשך כל השנה. ר' יצחק מאיר, בעל "חידושי הרי"ם", נפטר בשנת 1866 ובמקומו הנהיג את קהל הסידיו ר' חנוך הניך מאלכסנדר. רק בשנת 1877 התחדשה שושלת גור, כאשר נכדו של הרי"ם, ר' יהודה אריה לייב ב"ר אברהם מרדכי, הוכתר לאדמו"ר וישב על כס סבו (אביו, ר' אברהם מרדכי, לא האריך ימים ונפטר עוד בחייו של הרי"ם). ר' אריה לייב, מחבר "שפת אמת" על התורה ועל מסכות מועד וקדשים, המשיך בדרך סבו וריכז סביבו רבבות חסידים. בימיו הוקם בית המדרש של האדמו"ר והורחב הבית, הוא "חצרו" של האדמו"ר. עם ריבוי החסידים של גור הוקמו בווארשה וכמעט בכל ערי פולין הקונגרסאית שטיבלאך רבים של זרם חסידי זה. חסידי גור השתלטו על ועדי קהילות בערים ובעיירות ומגור יצאו הוראות למינוי רבנים וכלי-קודש אחרים. עם הופעת התנועה הציונית בשלהי המאה ה- 19 יצא ר' יהודה אריה לייב נגד הנוטים לציונות וחסידיו ברחבי פולין אף נקטו אמצעים חמורים כדי לבער את ה"מופקרים הציונים" מקרב קהילתם. לאחר פטירתו של בעל "שפת אמת" בשנת 1906 ישב על כסאו בנו ר' אברהם מרדכי. מעריכים, שבימי אדמו"רותו של ר' אברהם מרדכי גדל קהל חסידיו והגיע ל- 100 אלף איש. בימים הנוראים באו לשהות במחיצתו של האדמו"ר בגור בין 10,000 ל- 15,000 חסידים. ר' אברהם מרדכי הקים בגור ספרייה ובה אוסף גדול ונדיר של ספרי קודש. מעורבותו בחיי הקהילות בפולין הלכה וגברה, בייחוד ניכרה השפעתו בגדולה שכקהילות ישראל בעולם - וארשה. ר' אברהם מרדכי היה בין מניחי היסוד ל"אגודת ישראל"; הוא השתתף באספת היסוד של מפלגה זו בהומבורג שבגרמניה. חסידי גור היו לאחר מכן המארגנים של סניפי "אגודת ישראל" ומוסדותיה בערי פולין והמשיכו להיות היסוד האנושי העיקרי של מפלגה זו. היותה של גורה קאלאוואריה למרכז חסידי הביאה תועלת רבה ליישוב היהודי ואף לזה הלא-יהודי. לתשתית הכלכלית של העיר ושל יהודיה נוספו מקורות פרנסה חדשים. הוקמו מלונות, אכסניות ומסעדות. בשבתות ובמועדי ישראל המתה גור ממאות ואלפים של חסידים שבאו לשבות ולחגוג במחיצתו של רבם. חצר האדמו"ר והמבקרים סיפקו פרנסה נוספת. הקצבים ובעלי חנויות המכולת, בעלי עגלות וסבלים, מוכרי ספרי קודש, חייטים וסנדלרים ושאר בעלי המלאכה למקצועותיהם, כולם נהנו מבואם של העולים לרגל אל הרבי. בתוך קהל המבקרים הסתובבו סרסורים, שדכנים ואף כלי-זמרים ובדחנים, שמצאו מקור פרנסה נוסף. ואולם, מחוץ לחצר האדמו"ר, לישיבה ולבית המדרש של חסידיו ובימי חול, לאחר שחלפו ימי השבת והמועד, היה ההווי של היישוב היהודי דומה בכל לזה של שאר העיירות בפולין. היישוב הקבוע חי חיים נפרדים מן הנעשה בחצר האדמו"ר ובסביבת החסידות. הסוחר הזעיר ובעל המלאכה, הרוכל היהודי, הסבל ובעל העגלה היו חייבים להתרוצץ ולהתאמץ כדי למצוא את פרנסתם, ובעיני החסידים וה"יושבים" (בחצר הרבי) הם נראו כ"עם הארצות" שאין לבוא בקהלם. בעליות לתורה ובשאר כיבודים יכלו יהודים אלה לזכות רק בבתי התפילה ובחברות הציבוריות שלהם (שהיו מחוץ לחצר האדמו"ר). בגלל המצב הכלכלי והחברתי היה היישוב של גורה קאלאוואריה בשל גם להופעתם של חוגים ציוניים, סוציאליסטיים( אנשי ה"בונד") וסתם "פורקי עול" - בייחוד בשנים הראשונות של המאה ה- 20. בשנת 1900 פקדה את גורה קאלאוואריה דלקה גדולה. עלו באש כ- 60 בתים של יהודים; ניזוקו גם בית המדרש של האדמו"ר ובית המרחץ. מאות יהודים נותרו בלא קורת גג. בחודשים הראשונים 45 של מלחמת העולם הראשונה התנהלו קרבות לא הרחק מן העיר. בתחילת שנת 1915 פגע פגז בבית המדרש של האדמו"ר. כמה פעמים, עד שנכבשה העיר בידי הגרמנים, נטשו היהודים את גורה קאלאוואריה בגלל הקרבות שהתנהלו סביבה. הרכוש שהשאירו היהודים אחריהם משך אליו את האספסוף ואת הבריונים הפולניים שישבו בפרברי העיר ובכפרים הסמוכים. אם לא די בנזק שגרמו הפגזים והכדורים, נפרצו הבתים והחנויות בידי הבריונים, ששדדו מכל הבא לידיהם. עד הכיבוש הגרמני סבלו היהודים גם מידי חיל המצב ומן השלטונות הרוסיים. רכושם הוחרם ורבים הואשמו ב"ריגול" לטובת הגרמנים, "כי הרי יודעי גרמנית" (כלומר יידיש) הם. בימי הכיבוש הגרמני (1915- 1918) השתרר קיפאון מוחלט בכלכלתם של יהודי גורה קאלאוואריה . לא היה ביקוש למוצריהם של בעלי המלאכה היהודיים ולשירותים שיכלו לתת ועקב כך רבים מהם ממש רעבו ללחם. נשות המגויסים לצבא הרוסי לא קיבלו שום קיצבה והיו יתומי מלחמה רבים. לאור המצוקה הוקם בגורה קאלאוואריה ועד עזרה שפתח מטבח עממי לנזקקים וארגן חלוקת לחם על-פי תלושים. האדמו"ר עזב את העיר ובהיעדרו אזלו מקורות הפרנסה של יהודי גורה קאלאוואריה שהיו קשורים לחצרו ולביקורי חסידיו. בימי הכיבוש הגרמני מלאה גורה קאלאוואריה פליטים יהודים מערים אחרות. סבלם של אנשים אלה היה גדול מזה של אנשי המקום העניים. גם כאן, כמו בשאר המקומות שכבשו הגרמנים, הותר ליהודים לעסוק בפעילות מדינית וחברתית רחבה. בשנת 1916 הקימו אנשי המקום, ובייחוד הפליטים מן העיר פינסק, ארגון ציוני בשם "קדימה", שעסק בהסברה ציונית ויזם פעולות עזרה וסעד לנזקקים.

בין שתי המלחמות
מתום מלחמת העולם הראשונה ועד פרוץ מלחמת העולם השנייה המשיך היישוב היהודי בגורה קאלאוואריה להתקיים, מצד אחד, כעיירה יהודית לכל דבר, בדומה לשאר יישובי הפריפריה של וארשה, ומן הצד האחר כמרכזם של חסידי גור, הגדול במרכזי החסידות בפולין ובעולם כולו. גם בתקופה זו הושפעו חייה של קהילת גורה קאלאוואריה מן הבחינה הכלכלית והחברתית-פוליטית במידה רבה מן הנעשה במרכז החסידי. רוב תושביה היהודיים הקבועים של גורה קאלאוואריה עסקו גם בתקופה זו במסחר ובמלאכה. הסוחרים היו ברובם סוחרים זעירים וסחרו בדברי מכולת ובסדקית. אחדים סחרו בסיטונות בתבואה ובפירות שנשלחו לווארשה. יהודים אחדים היו ספקים לחיל המצב( תותחנים ובית-הספר של משמר הגבול), בייחוד בשנות ה- 20. בשנות ה- 30, עם גבור האנטישמיות, גם באופן רשמי ומצד הממשלה, תפסו פולנים את מקומם של הספקים היהודיים. בין בעלי המלאכה היה ייצוג לכל המקצועות כמעט (היו ביניהם גם נפחים וגם עושי דוודים) וכמובן שבלטו, כרגיל אצל היהודים, החייטים והכובענים. רבים מהם עבדו בבתיהם. הקבלן סיפק להם את חומר הגלם והוא גם קיבל מהם את המוצר המוגמר. העובדים בקבלנות מצאו את פרנסתם בדוחק. בתקופות שבין העונות הם היו מחוסרי עבודה ובעונות עצמן נמשכה עבודתם 16 שעות ביממה ויותר. בשנת 1932 פרצה שביתה של הסנדלרים היהודיים בשל דרישתם לקצר את יום העבודה מ- 12 ל- 10 שעות. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם המשיך לפעול בגורה קאלאוואריה בית המלאכה לאריגת טליתות ובתקופה זו נפתח גם בית מלאכה לעשיית כובעי הפרווה שנהגו יהודים לחבוש (שטריימלך). מספר גדול של יהודיים התפרנסו מרוכלות בכפרים. אחדים מהם העמידו דוכנים בשוק בימי היריד ובימי השוק השבועי. הרוכל היהודי ובעל המלאכה הנודד נתקלו בקשיים בעת שהיו מבקרים בכפרים הסמוכים לגורה קאלאוואריה ; בייחוד קשה היה המצב בשנות ה- 30, כשגברה התעמולה האנטי-יהודית. חצר האדמו"ר המשיכה להיות גם בתקופה זו גורם כלכלי חשוב בחיי היישוב היהודי בגורה קאלאוואריה . בעלי אכסניות ומסעדות וגם בעלי דירות מגורים מצאו פרנסת מה בהשכרת מקומות לינה לחסידים שבאו אל האדמו"ר בהמוניהם לבלות במחיצתו ימי שבת ומועד. גם קצבים ובעלי חנויות מכולת רבים וכן כמה דייגים התפרנסו מחצר האדמו"ר בספקם לו מצרכי מזון. אולם, כל אימת שנעדר האדמו"ר מביתו לרגל נסיעותיו הרבות, בפולין ולחוץ-לארץ, ובשנות המשבר הכלכלי, כשירד מספרם של החסידים שבאו לגורה קאלאוואריה , הצטמצמה במידה רבה פרנסתם של יהודי גורה קאלאוואריה ויש מהם שנותרו ללא פרנסה כלל. כמוהם נותרו באפס מעשה גם בעלי העגלה והסבלים, שעיקר פרנסתם היתה על הסעת חסידים שבאו מווארשה כמסילה הצרה שנקראה( "קולייקה"). הסוחרים היהודיים וגם בעלי המלאכה התארגנו כאגודות משלהם. ליד אגודת בעלי המלאכה הוקמה בשנת 1929 בתמיכת הג'וינט קופת גמילות חסדים, שנתנה הלוואות כריבית סמלית גם לסוחרים. כמו בשאר הקהילות עסק גם ועד הקהילה בגורה קאלאוואריה בענייני שחיטה, הקצאת שטחי קרקע בבית העלמין וכענייני סעד וצדקה. הקהילה העסיקה מרא דאתרא משלה. בין שתי מלחמות העולם כיהן כאב"ד ר' דוד ויינברג( נספה בשואה). לקהילה היה בית מדרש משלה (לעומת בית המדרש הגדול של האדמו"ר). משנות ה- 20 הראשונות קיים ועד הקהילה מטבח כשר לחיילים יהודיים ששירתו בחיל המצב שחנה במקום. עד 1930 היה ועד הקהילה מורכב כל כולו מאנשי "אגודת ישראל". בבחירות לוועד שהתקיימו בשנת 1931 נבחרו 5 נציגים של הגוש הלאומי (ציונים, בעלי מלאכה ובלתי מפלגתיים), לעומת 4 נציגים של "אגודת ישראל". בבחירות לוועד הקהילה שנערכו בשנת 1936 נבחרו 4 ציונים - לעומת 4 אנשי אגודת ישראל. תוצאות הבחירות האלה הבליטו את העובדה, שלמרות שהיישוב היהודי בגורה קאלאוואריה התקיים בצלם של המרכז החסידי ושל המרכז החשוב של "אגודת ישראל", חלה בו התפתחות דומה לזו שחלה בשאר יישובי היהודים באיזור. ואכן, גם כאן הוקמו בסוף שנות ה- 20 ובתחילת שנות ה- 30 סניפים של ארגונים ציוניים וארגוני נוער ציוני. בבחירות לקונגרס הציוני שנערך בשנת 1935 השתתפו 225 איש ששילמו את השקל ומרביתם הצביעו בעד רשימת ארץ-ישראל העובדת. בגורה קאלאוואריה היו חברים רבים ב"פועלי ציון שמאל". בשנת 1936- 1937 קיימו האר- גונים הציוניים קיבוץ הכשרה בשם "אחוה". בגורה קאלאוואריה התקיים גם סניף של ה"בונד" ולידו פעל ארגון הנוער "צוקונפט". הסניף של "אגודת ישראל" בגורה קאלאוואריה הוקם עם תום מלחמת העולם הראשונה. לאחר מכן התארגנו צעירי "אגודת ישראל" ו"פועלי אגודת ישראל". המפלגה פרשה את חסותה על בית-ספר לבנות "בית יעקב", שלמדו בו כ- 300 תלמידות. בשנות ה- 20 הראשונות פעל בגורה קאלאוואריה סניף של הפולקיסטים (מפלגת העם מיסודו של נח פרילוצקי). הציונים ריכזו את הפעילות התרבותית-הסברתית שלהם סביב הספרייה על שם י"ל פרץ, שלידה פעלו גם מועדון ספורט וחוג לדרמה. ה"בונד" קיים ספרייה ע"ש ב' מיכאלאוויטש ולידה ה"קולטור-ליגע" (מועדון לתרבות). בסוף שנות ה- 20 הוקם "בית עם" ובו ספרייה. ביישוב היהודי בגורה קאלאוואריה פעלו גם כמה קומוניסטים או פאראקומוניסטים יהודיים. לעתים היו יהודי גורה קאלאוואריה עדים לאירועים שהבליטו את הניגודים שבין חיי המרכז החסידי ובין המגמות המתפתחות ביישוב היהודי הקבוע בגורה קאלאוואריה . מצד אחד, אירע לא פעם שבחורי הישיבה שליד חצר האדמו"ר ו"היושבים" ניסו "לפוצץ" אספות של הציונים או לנדות בפרהסיה יהודים קצוצי פיאות ומגולחי זקן שהעזו להצביע בעד הרשימות הלאומיות בבחירות למועצת העירייה או לסיים (הפרלמנט הפולני); מן הצד האחר קרה לא פעם שהקומוניסטים או "סתם מופקרים" העזו אף להפיץ עלוני תעמולה בבית מדרשו של האדמו"ר או להדביק כרוזים על קירותיו, ודווקא בראש השנה. המרכז של חסידי גור המשיך לגדול ולהתפתח בשנים שבין שתי מלחמות העולם ליד היישוב היהודי בגורה קאלאוואריה ובתוכו. ר' אברהם מרדכי אלתר, שהיה ממנהיגיה הבולטים של יהדות פולין באותה תקופה, ניהל אותו ביד רמה. האדמו"ר ר' אברהם מרדכי היה גם המנהיג הרוחני של מפלגת "אגודת ישראל" בפולין. קולו היה המכריע בקביעת מדיניותה של מפלגה זו. הוא הכריע גם בסכסוכים הפנימיים שפרצו בה. ממרכז גור, מהאדמו"ר עצמו או מאנשי "מטהו", יצאו הוראות לנציגי "אגודת ישראל" בקהילות ישראל. כמעט אי אפשר היה להיבחר לצוות רבני וארשה בלא הסכמת גור. הפרנס של קהילת וארשה מאזור פעל למעשה על-פי הוראות שקיבל מגור. אישיות בולטת ב"מטה" גור היה אחיו של ר' אברהם מרדכי, ר' מנחם מנדל אלתר, ריש מתיבתא בגור ורב בפאביאניצה ( נספה בתקופת השואה). כאמור לא ישב ר' אברהם מרדכי כל השנה בגורה קאלאוואריה , אלא נהג להגיע לכאן לקראת הימים הנוראים ובמועדים אחרים. אז מלאה העיר אלפי חסידים מכל רחבי פולין. בית המדרש הגדול שנחנך בשנת 1909 ושהיו בו 2,000 מקומות ישיבה ועוד 1000 מקומות עמידה לא הכיל אז את כל המתפללים. רובם נותרו לעמוד בחצר. בחורים צעירים מישיבת גור וממקומות אחרים נהגו לקשור את עצמם בחגורות אל העמודים התומכים בתקרת בית המדרש, כאילו הם תלויים באוויר - ובלבד שיוכלו להימצא בפנים הבית בעת התפילה. האדמו"ר מגור לא היה מקבל פדיונות מחסידיו. אולם, כדי לכלכל את חצרו הגדולה על גבאיה, משרתיה ושאר משמשיה ובאיה, ועל מנת לתמוך בישיבה הגדולה ובתלמידי בית המדרש וכן לצורכי צדקה נהנה האדמו"ר מתמיכת חסידיו, שצירפוהו כשותף לעסקיהם. החסידים ראו ברכה בצירוף שותף רם מעלה לעסקיהם וכך רבו גם הכנסותיו של האדמו"ר. ר' אברהם מרדכי דאג להרחבת הספרייה שבביתו, שהיה בה כאמור אוסף גדול ונדיר של ספרי קודש. ר' אברהם מרדכי הטיף לקיום מצוות יישוב ארץ-ישראל והוא עצמו ביקר 5 פעמים בארץ-ישראל. התמזל מזלו של ר' אברהם מרדכי בתחילת תקופת השואה. הוא נמלט מגורה קאלאוואריה והסתתר זמן מה בווארשה. בשנת 1940 קיבל ויזה איטלקית והגיע לטרייסט ומשם לארץ-ישראל. עזר לבריחתו מפולין אחיינו של נשיא פולין מושציצקי - סטפן פורייסקי. ר' אברהם מרדכי נפטר בשנת 1948 בירושלים בעת המצור. עם בואו של ר' אברהם מרדכי היתה ארץ-ישראל, ולאחר מכן מדינת ישראל, למרכז של חסידי גור בעולם. על חיי היישוב היהודי בגורה קאלאוואריה , הן זה הקבוע והן על היהודים ששהו בגורה קאלאוואריה באורח ארעי, העיבו במשך כל התקופה שבין שתי מלחמות העולם גילויי אנטישמיות. לעתים די היה ליהודי להימצא מחוץ למרכז העיירה, שבו היה רוב ליהודים, ומיד חש באווירה עוינת, שמע כינויי גנאי וגידופים ולא פעם אף ספג מכות מידי בריונים. לא ידעו מנוחה גם הרוכלים היהודיים, שסבבו עם מרכולתם הדלה בכפרי הסביבה. לעתים נשדדה מהם סחורתם והם אף הוכו מכות נמרצות. בשנת 1929 הואשמו שני יהודים בגרימת מותו של נער פולני בן 15. שנה קודם לכן גידף הנער את אשתו של אחד הנאשמים ובתגובה הרביצו לו בעלה ואחיו מכות. הנאשמים הועמדו לדין, אולם בית הדין קבע, שהנער מת מזיהום במעיו שנה לאחר שהוכה ועל כן זיכה את הנאשמים. אבל חרף פסיקתו של בית המשפט פתחו בריוני המקום במהומות נגד היהודים. האווירה בעיירה היתה מתוחה גם לאחר שהכומר המקומי קרא לרגיעה ועמד לימין הנאשמים היהודיים. חיל המצב שימש גם הוא מקור פורענות ליהודי המקום בייחוד כאשר נמצאו בין החיילים כאלה שמוצאם מאזורי פוזנאן או פומרניה, שלא היו רגילים לראות במקומות מוצאם יהודים בלבוש מסורתי. בימי ראשון ובחגים הסתובבו החיילים בעיירה, התלוצצו על חשבון היהודים, חירפו וגידפו אותם ואף ניסו לפגוע בהם, ובמיוחד בחסידים. במארס 1934 ניסו השלטונות לאסור על היהודים את הנסיעה ברככת ה"קולייקה" בתואנה שהמוני החסידים הצפופים ברכבת הם מוקד להתפשטות מגפות. כעבור שבועיים, לאחר השתדלויות ברשויות המרכזיות, וכנראה בעיקר בשל ההפסדים הכספיים שנגרמו לרשות הרכבת, בוטלה הגזרה. בסוף שנות ה- 30 הלכו ורבו גילויי האנטישמיות. במאי 1936 ניסו בריונים להשליך את הנוסעים היהודיים מן הרכבת תוך-כדי נסיעתה. בין הנוסעים היה גם בנו של האדמו"ר, ר' ישראל אלתר. באותה שנה רבו גם ההתנפלויות על יהודים, שהמתינו בתחנת הרכבת בגורה קאלאוואריה . בדצמבר של אותה שנה שוב היכו הבריונים בנוסעים יהודיים; בין המוכים היה חתנו של האדמו"ר, ר' ב"מ לוין. גילויי תעמולה אנטי-יהודית ומעשי בריונות חזרו ונשנו בשנים 1937- 1939. אפילו התרומות הגדולות שתרמו האדמו"ר ורבים מחסידיו לקרנות של "ההגנה האווירית" ושל "ביטחון המדינה", שניתן להן פומבי גדול בעיתונות, לא מנעו את התופעות הללו. בשנת 1939 הופיעו בעיתונים תמונות של חסידים "פאטריוטיים" החופרים שוחות בגורה קאלאוואריה להגנת המקום, ובאותו זמן עצמו אירעו כמה מקרים של התנפלויות על יהודים.

במלחה"ע ה - II
עם פרוץ המלחמה ברחו רבים מבני הקהילה היהודיים בגורה קאלאוואריה מעיירתם לווארשה או לאזורי מזרח פולין. ב- 3 בספטמבר הופצצה העיר ובאותו יום נמלט מן המקום האדמו"ר ר' אברהם מרדכי. ב- 8 בספטמבר נכבשה גורה קאלאוואריה בידי הגרמנים. בימים הראשונים של הכיבוש, בעת שהיתה העיר בידי שלטו- נות הוורמאכט, חזרו רבים מן היהודים הנמלטים אל עירם. החוזרים הביתה מצאו שרכושם נשדד; גם חצרו של האדמו"ר נשדדה. כעבור זמן לא רב הגיעו לעיר השלטונות הנאציים הקבועים, ועמם אנשי המשטרה והגסטאפו. בימים ההם נחטפו כמה מאות פולנים ויהודים בגורה קאלאוואריה ושולחו לעבודה בגרמניה. הם שהו שם כחודשיים בתנאים קשים מאוד והוחזרו הביתה. על היהודים הוטלו גזרות ורבו מעשי ההתעללות בהם. את בית המדרש הגדול של האדמו"ר הפכו הגרמנים לאורוות סוסים. על היהודים נאסר ללכת על המדרכות. העיסוק במסחר נאסר ואזלו כל מקורות פרנסתם של יהודי המקום (אז כבר לא נתקיימה במקום הישיבה וגם החסידים שוב לא באו, לאחר יציאת האדמו"ר). פרנסה מעטה, אולם כרוכה בסכנות, מצאו כמה מיהודי המקום בהברחת סחורות(בעיקר מזון) לווארשה. החמירו את המצב עוד יותר כמה מאות פליטים שהגיעו למקום, בייחוד בשנת 1940, מלודז', מאלכסנדרוב, מפאביאניצה, מסובלקי, מקאליש ומכפרי הסביבה. כבר בחודשים הראשונים של הכיבוש הוחל בחטיפת יהודים לעבודות כפייה. יום יום נחטפו כמה מאות יהודים לעבודה בקסרקטינים ובכבישים. ועד הקהילה חדל מלהתקיים ובשם הציבור היהודי בא בדברים עם הגרמנים החייט יעקב צ'ארנוצ'אפקה. ב- 15 בינואר 1940 הוקם, בפקודת הגרמנים, היודנראט. נכללו בו שישה נציגים של ועד הקהילה לשעבר ושישה חדשים. ליושב ראש היודנראט נתמנה מ' שקשיפק. תפקידו העיקרי של היודנראט היה לספק אנשים באופן מסודר לעבודת כפייה. לשם כך נצטוו כל יהודי גורה קאלאוואריה מגיל 15 עד 60 להתייצב בעירייה ושם קיבל כל אחד מספר סידורי על-פי הרשימה. המספר נרשם על-גבי סרט שאותו היו חייבים לענוד על הזרוע. מי שעבר על הפקודה נענש. היודנראט סידר את הקריאה לעבודת כפייה על-פי סדר המספרים. בדרך כלל נאלצו הנפקדים לעבוד יומיים-שלושה בשבוע. את הוצאות עבודות הכפייה בסך 5,000 זלוטי לחודש נתחייב לכסות היודנראט. הכספים נגבו מיהודי המקום אפילו בעזרת המשטרה, תחילה הפולנית ואחר כך הוטל התפקיד על המשטרה היהודית, שהוקמה בפברואר 1940. באמצע קיץ 1940 נתחייב היודנראט לספק, בנוסף למכסה היומית של 500 יהודים, עוד 170 איש לעבודות כפייה בלובלין. על היהודים הוטל קנס (קונטריבוציה) בסך 35,000 זלוטי לשם בניית בית מרחץ מודרני לכל האיזור. בבית המדרש של הקהילה הוקמו חדרי בידוד לחולים במחלות מידבקות, גם זה על חשבון היודנראט. בבית המדרש של האדמו"ר שוכנו שבויי מלחמה ולאחר פינויים הפכו את הבית למחסן תבואה. לדירתו של האדמו"ר הועבר בית המשפט הפולני. את הכסף להוצאות ההולכות וגדלות נאלץ היודנראט לגבות שוב ושוב ביד קשה. לעזרתו בא גם הג'וינט (ובפברואר 1940 העניק הג'וינט ליודנראט 3,000 זלוטי). בחודשים שלאחר מכן קיבל היודנראט מן הג'וינט 1,500 זלוטי לחודש לשם תמיכה בעניים. לקראת חג הפסח 1940 הוציא היודנראט, גם הפעם בתמיכת הג'וינט, 15,000 זלוטי לצורכי החג לעניים. מינואר עד יוני 1940 קיים היודנראט מטבח עממי, שבו חולקו יום יום 1,200 ארוחות דלות, במחיר של 0ו גרוש. להוצאות המטבח נאספו מאנשי המקום 10,000 זלוטי. עזרה רפואית ליהודי המקום הגיש הד"ר רוזנברג תמורת זלוטי אחד לביקור ; העניים ביותר קיבלו טיפול חינם.בחודש פברואר 1940 פונו היהודים מכמה מרחובות העירוהועברו אל מעין רובע יהודי (וגטו). לכאן הובאו גם המשפ- חות מן הכפרים הסמוכים לג"ק וכן הפליטים מערים אחרות. בשל כך החריף מאוד המחסור בדיור. הגטו לא גודר, אולם נאסרה היציאה ממנו. עתה נסתתמו גם מקורות הפרנסה מהברחה ומסחר חליפין (דברי לבוש, פרוות, וכלי בית תמורת מזון) עם הפולנים שבמקום ובכפרי הסביבה. עד הגירוש סבלו היהודים מהתעללויות הגרמנים, שהתעללו בהם לעיני הקהל הפולני; האספסוף מצא בכך שעשוע רב. הקרבנות השכיחים ביותר להתעללויות היו יהודים חרדים ; לאלה קיצצו את הפיאות ומרטו את הזקנים. רבים מהם הוכו מכות נמרצות. היו גם מקרים של רצח יחידים. בסוכות ת"ש הרג חייל גרמני את פיניה ראווסקי, שהיה בדרכו לתפילה. יהודי אחר, משה ציבולה, נהרג בידי שוטר נאצי בעוון עישון בשעת העבודה.בפברואר 1941 גורשו יהודי ג"ק לגטו וארשה. ב-25 בחודש גורשו לווארשה 1,600 יהודים ולמחרת היום עוד 1,349. היהודים,אנשים,נשים וטף רוכזו בככר השוק עם מעט מלבושים ומזון על כתפיהם ומשם צעדו לעבר תחנת ו;רכבת (ה"קולייקה"). אלה שניסו לא להתייצב בכיכר השוק ולהסתתר כדי להתחמק מן הגירוש ואלה שלא יכלו להתייצב שם (חולים ותשושים) נורו במקום. המגורשים הוסעו לגטו וארשה ושם היה מנת חלקם להיות פליטים, היינו להימצא בתחתית הסולם בקרב אוכלוסייה מוכת רעב ומגפות. בשנת 1941 מתו כמה מאות מפליטי ג"ק. אלה שלא נפלו חלל מרעב ולא נספו במגפות נשלחו למחנות ההשמדה בעת הגירוש הגדול מגטו וארשה בקיץ 1942.כך בא הקץ על היישוב היהודי בג"ק רעל המרכז החסידי בגור. לאחר המלחמה חזרו לפולין רק 20 מבני קהילת ג"ק, אולם גם אלה לא יכלו להשתרש במקום. רובם פנו לעבר ארצות המערב או עלו לארץ-ישראל. לנגד עיני הניצולים נתגלתה ג"ק היהודית בחורבנה. בית המדרש הקהילתי היה לבית מרחץ עירוני. בית המדרש של האדמו"ר הפך להיות מחסן ובית מגוריו - לבית-ספר. בית העלמין נהרס ועשרות מן המצבות שימשו לריצוף הרחובות והבניינים בעיר. שארית הפליטה שיפצו את הניתן לשיפוץ בבית העלמין.

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%A7%D7%9C%D7%95%D7%95%D7%90%D7%A8%D7%99%D7%94

http://wapedia.mobi/he/%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%A7%D7%9C%D7%95%D7%95%D7%90%D7%A8%D7%99%D7%94

http://en.wikipedia.org/wiki/G%C3%B3ra_Kalwaria

http://www.jewishgen.org/yizkor/Gora_Kalwaria/gora_kalwaria.html