גלובנו GLOWNO

עיירה בפולין
מחוז: לודז'
נפה: בז'ז'יני
אזור: לודז' והגליל
אוכלוסיה:
• בשנת 1941: כ-2,422
• יהודים בשנת 1941: כ-2,100

תולדות הקהילה:
הישוב היהודי עד 1918
גלובנו זכתה במעמד-עיר ב- 1427; הפסידה אותה ב- 1870.
במחצית השנייה למאה ה- 18 טרחו הפריצים, בעלי העיירה, לפתחה והביאו מתיישבים חדשים, ביניהם יהודים, שהיו רובו-של-ישוב עד מלחמת העולם ה-2. ב- 1793 היו בעיירה 48 בעלי-מלאכה, ביניהם 35 יהודים: 5 אופים, קצב, צורף, בורסקאי, 25 חייטים, פרוון, כובען. בבית- החרושת לבורסקאות השייך ליהודי עבדו 5 פועלים. גלב יהודי עבד בעיירה, וחוכר הפונדק המקומי אף הוא יהודי. 6 יהודים עסקו במסחר.
הקהילה בגלובנו נעשתה עצמאית ב- 1822. זמן קצר לאחר מכן נבנו בית-כנסת, בית-מדרש, מקווה והקדש. הבניינים הוקמו על מגרשים של הפריץ, שגבה תמורתם דמי-חכירה עד ראשית שנות ה- 60. ועד הקהילה חוייב גם לשלם לכומר המקומי תשלום שנתי. הוצאות הבנייה, דמי החכירה ותשלומים אחרים הכבידו על מצבו הכספי של הישוב. בנוסף סבל הישוב ממגפת חולירע ומשרפה שפרצו ב- 1848. בדליקה זו ניזוקו קשה גם בית המדרש והמקווה ועל כן רבו שוב ההוצאות שהיו למעמסה על הישוב כולו (שיקום הנשרפים ושפוץ הבניינים). על ועד הקהילה השתלטו בשנים אלו נציגי משפחות אחדות אמידות; אחדים מהם כיהנו כפרנסים אפילו בשישה מועדי כהונה. דבר זה עורר התמרמרות והביא לידי סיכסוכים בקרב הישוב.
מבין רבני גלובנו במחצית השנייה של המאה ה- 19 מן הראוי להזכיר את ר' מיכאל פאצאנובסקי. דמות בולטת היה גם הרב אליהו לאסקובסקי ממקורביו של האדמו"ר מסוחצ'ב; קודם כיהן כרב בטולישקוב. בשנים 1908- 1920 היה רבה של גלובנו, אחר כך עבר לכהן בווארטה. ר' א. לאסקובסקי הצטיין כמגיד מעולה והקים ישיבות. בתקופת השואה (ב- 1942) נתלה בראש חוצות בווארטה בידי הנאצים. אחריו כיהנו בגלובנו ר' יצחק פאצאנובסקי ור' אלימלך שפירא, שניספה בתקופת השואה.
בזמן מלחמת העולם ה-1 הוקמו בגלובנו אירגונים פוליטיים ראשונים של יהודים. במאי 1917 נקראה אסיפה פומבית ובה הוכרז על הקמת הסתדרות ציונית במקום. בעת ובעונה אחת פתחה בפעולתה גם המזרחי. לבחירות לוועד הקהילה ב- 1918 כבר היה אופי של התחרות מפלגתית.

סגור

בין שתי המלחמות
בתקופה ההיא פעלו בגלובנו סניפים של כמעט כל האירגונים הציוניים, הקיימים בפולין דאז. על השפעת האירגונים הנ"ל במקום יעידו תוצאות הבחירות לקונגרסים הציוניים: הציונים הכלליים (על המשמר) זכו ב- 37 קולות (1937) ושוב ב- 37 (1939); המזרחי קיבלה 60 קולות (1937) ו- 23 קולות (1939); הליגה למען ארץ ישראל העובדת זכתה ב- 51 קולות (1937), וב- 78 קולות (1939). כן פעלו בגלובנו אגודת ישראל והבונד.
בבחירות למועצת העירייה ב- 1924 הוגשו 5 רשימות יהודיות, שזכו יחדיו ב- 6 מאנדטים מכלל 12 המאנדטים. בבחירות הבאות ב- 1927 הוגשה רשימה של הגוש היהודי הלאומי המאוחד, שהקיף את הציונים הכלליים, המזרחי, אגודת ישראל, איגוד בעלי המלאכה ו"בעלי-בתים בלתי מפלגתיים" (אין נתונים על תוצאות הבחירות האלו).
בשנות ה- 30 הורע מצבם הכלכלי של יהודי גלובנו. תרמה לכך גם השרפה שפרצה ב- 1936, שכילתה 10 בתי מגורים של יהודים. 28 משפחות נשארו ללא קורת גג. באותה שנה נשארו גם ללא מקור מחייה קבוצת מפרנסים יהודים, לשעבר עגלונים. הם יסדו חברת אוטובוסים ששרתה את קו התחבורה לודז'-וארשה ואת מקומות הקיט היהודיים שהוקמו בסביבת גלובנו. החברה התפתחה יפה, אולם באווירה האנטישמית ששררה אז, שללו השלטונות את הרשיון של החברה.
המצב הירוד של הישוב מנע מהיוזמים שבקרב ועד הקהילה להקים בית ספר תרבות שתוכנן ב- 1936.
ב- 31.5.1936 הגיע בגלובנו למהומות אשר עלולות היו להתפתח לפוגרום המוני. 7 בריונים, שיצאו בשעות הערב מנשף ריקודים בסככת מכבי האש, תקפו עוברי אורח יהודים. המשטרה שהוזעקה עצרה את אחד התוקפים. התאספו אז 150- 200 איש ונאבקו על שחרור העציר מידי המשטרה. התפתח מאבק רחוב ובדי עמל השתלטו השוטרים על ההמון. שישה מבין הבריונים נענשו ב- 4- 8 חודשי מאסר.

סגור

השואה
בימים הראשונים לכיבוש גלובנו, ב- 13.9.1939 וב- 15.9.1939, הרגו הנאצים בירייה 6 יהודים. בינואר 1940 היו פרעות בהן השתתף גם חלק מהציבור הפולני, על אף התנגדות הכומר ומספר פולנים אחרים: חולל בית העלמין היהודי, נגדעו עצים ונעקרו מצבות.
עד הקמת הגיטו (אפריל 1940) זרמו לגלובנו מאות יהודים, פליטים ועקורים מערים אחרות, בעיקר מהשטחים שסופחו לרייך (וארטגאו). גלובנו, שסופחה לגנראלגוברנמנט, היתה עיר גבול בין שני האזורים המינהליים האלה. רוב העקורים היו מגיעים לכאן חסרי כול. פעמים אחדות ציוו עליהם שלטונות גלובנו לצאת את העיר תוך 24 שעות. חלק מהגולים יצאו להמשך נדודיהם, חלק נשארו על אף הצו והשתכנו בפרברים ובעיקר במעונות הקיץ "נובי-אוטבוצק" "זאקופאנה" ו"וארכאלוב". בינואר 1940 כבר היו בעיירה 2,700 יהודים גולים מקונסטאנטינוב, מבז'ז'יני. מזגייז' ומאלכסנדרוב שליד לודז'.
ב- 1940 הוסיפו לזרום יהודים ממקומות שונים. וכך עלה מספר היהודים בעיירה ביולי 1940 ל- 5,602. בחודשים הבאים פחת מספר היהודים ב- 400 בקירוב, בשל שילוחים למחנות עבודה, ובדצמבר 1940 עמד על 5,220 נפש.
בחג הפסח ת"ש ידעו הגולים שהגיעו לגלובנו שעות אימה רבות. ב- 5 באפריל הוצא צו שעל 1,200 לצאת את העיירה. השתדלויות של היודנראט בגלובנו לא הועילו, על כן הועיד היודנראט לשילוח את הגולים העניים ביותר, שהכבידו על הקהילה. ב- 8.4.1940, כשכבר עמדו עגלות נכונות להסעת 400 יהודים, עלה בידי היודנראט, ברגע האחרון, לבטל את הגזירה. ב- 18.4 ש"ז נפוצה בגלובנו שמועה, כי כל הגולים היהודים רשאים לשוב אל מכורתם. יהודים אחדים אף הסבירו את ההוראה הליבראלית בקיצה הקרוב של המלחמה. אולם למחרת פורסם צו, שעל 2,000 גולים להתייצב בכיכר השוק, כשהם נכונים לדרך. בד בבד חסמה המשטרה את כל דרכי המוצא מן העיירה. נלקחו מספר בני ערובה והגרמנים איימו להוציא אותם להורג על אי-ציות לצו. חלק מהגולים הצליחו לברוח לסביבה. יהודי גלובנו הנרגזים, אשר הפליטים היו כעשן לעיניהם, מפני שגרמו להתייקרות המזון, התחילו מוציאים פליטים מהבתים, מגלים את המתחבאים וגוררים אותם אל כיכר השוק (... "בגלל הזרים המזוהמים הללו אנחנו חייבים למות "?). לבסוף אספו היהודים בשוק 2,000 גולים. בני הערובה שוחררו. השוטרים הגרמנים היפנו את הגולים לעבר סטריקוב. יושב-ראש היודנראט יצא בכרכרה אחריהם, מצוייד בלחם ובמשקה. בסטריקוב עמדו הגולים ללון, ולמחרת לצאת איש-איש לעירו. ללינת לילה נדחקו הכול לבית-הכנסת. בבוקר (21.4) איימו הגרמנים להוציא להורג את הגברים. אכן נשמע מטח יריות וכמה יהודים נפגעו. אחר כך הועברו כל הגולים בחזרה לגלובנו. ליד גלובנו כלאו הנאצים את מחצית הגולים בבניין של בית-חרושת לשעבר; השאר הצליחו לברוח ולהיכנס לעיירה. על המחנה בבית-החרושת שמרו פולקסדויטשים. היודנראט שלח לכלואים מזון. היהודים פאס ושר, הידועים בעיירה כ"מאכרים" (שתדלנים), התחילו לשאת ולתת עם הגרמנים, ובמחיר שוחד רב שחררו כלואים מהמחנה. נשארו בו רק הדלים ביותר, אולם אף הם נעזרו ברכוש שנותר במחנה. כעבור זמן מה פיזרו הגרמנים את יושבי המחנה.
באביב 1940 נפוצו שמועות על תוכנית להקמת גיטו. היודנראט אסף סכום כסף גדול כדי לבטל את הגזירה, אלא שדבר לא הועיל, וב- 7.4 פורסמה הודעה מטעם ראש נפת לוביץ', על הקמת גיטאות בכל הנפה. תחילה אמרו השלטונות לקבוע את גיטו גלובנו בפרברים סוובודה וציחוראייצה, אך בגלל התנגדותם של הפולנים הגרים שם הוקצתה ליהודים סביבת קיט בעיבורה של העיר ("נובי אוטבוצק").
הגיטו בגלובנו היה קיים רשמית החל ב- 12.5.1940. הוא הקיף 4 רחובות ובהם קרוב ל- 60 בתי קיץ - בתי עץ בני קומה אחת, שאינם מתאימים למגורי חורף. שטח הגיטו הוקף גדר תיל ובה שער אחד בלבד. על הגדר שמרו שוטרים יהודים. השוטר הפולני המוצב ליד השער (רק ביום) לא התערב במתרחש. במגע עם הסביבה לא היו כמעט כל הפרעות. ליודנראט ניתנה הזכות לחלק ליהודים רשיונות ליציאה העירה או לכפר בלי הגבלה. השוטרים היהודים שנצבו בשער כמעט שלא בדקו את הרשיונות. בשער עברו עגלות ללא כל בדיקה. בעזרת שוחד הוסדרו היחסים עם רוב השלטונות הגרמניים, בתוכם גם עם המשטרה. הודות למגע הקל עם הלקוחות הפולנים הוסיפו יהודים להתפרנס ממלאכה וממסחר. חלקם של בעלי המלאכה עבדו גם בעיר - במתפרה ובנגריה של המשטרה הגרמנית. העניים שבאוכלוסיה התפרנסו מהמסחר השחור ומההברחה. יהודי גלובנו נסעו לצורכי מסחרם עד וארשה.
מיצרכי מזון נמצאו בגיטו במידה מספקת; המחירים היו כמעט שווים למחירים בחוץ. הקצבים היהודים חתכו בלילה את גדר התיל והכניסו פרות לשחיטה. בגיטו הדהדו מריבותיהם וקטטותיהם הבלתי פוסקות (קבוצות שונות של הקצבים שיסו אלו באלו את המשטרה הגרמנית), וכן השוטרים היהודים באו אליהם בטענה כי אין הללו מתקנים את הפירצה בגדר התיל, אינם משלמים את השוחד שנקבע (בכסף או בבשר). סוחרי הדגים היהודים קיימו אפילו קשר עם סקיירנייוויצה; אחת לשבוע יצאה לשם עגלה עמוסה דגים; הדגים נשמרו בארגזים שהוטלו לנהר הזורם בשטח הגיטו. האיכרים היו מביאים עגלות מלאות מזון עד לשער הגיטו. על אף האיסור היה בגיטו שפע של קמח לבן; האופים אפו חלות ולחם לבן, בתירוץ כי זו הזמנת בית- החולים.
עוד כמה "חרויות" היו אופייניות לתנאים בגיטו זה. בראש השנה תש"א התירו השלטונות לפתוח שטיבלך לתפילה. אחת לשבוע נערך בגיטו משחק כדורגל בין הנוער היהודי לבין הקבוצות הפולניות שבמקום; רשיונות הכניסה לגיטו עבור הפולנים ניתנו על ידי ראש הנפה.
היודנראט נתמנה בשלהי 1939. בראשו עמד אברהם רוזנברג ואתו שישה חברים מבין הסוחרים (ידועים שמותיהם של שניים בלבד. קלצקי ובאומארדר). המשטרה היהודית מנתה תחילה 20 איש ובתקופת הגיטו- 45; בראש שלושת הכיתות שלה עמדו כמפקדים - עגלון, סוחר, ובנו של יו"ר היודנראט. בבניין ששימש את המינהל ואת המשטרה היהודית הוקצה חדר אחד לתא מעצר.
פאס ושר, שהוזכרו לעיל, ביקשו לרכוש להם השפעה על המינהל היהודי. לפי כמה סברות היו אלה "בעלי תחבולות" מפורסמים עוד לפני המלחמה, ויש אומרים אפילו- בלשים, ובימי הכיבוש הנאצי נעשו "מאכרים" ונותני שוחד ממולחים. סברה היא, שהיו מלשינים לגרמנים על העשירים היהודים והיו מצביעים על מחבואי רכושם. יש אומרים, כי התכוונו לסלק את יו"ר היודנראט רוזנברג מתפקידו, ולתכלית זו השמיצו אותו באוזני השלטונות.
על אף התנאים המתקבלים על הדעת נמצאו בגיטו קהל העניים מאנשי המקום שמלפני המלחמה, והרבה עניים מבין הגולים. הג'וינט בווארשה סיפק לתכלית זו כסף, מזון ובגדים. הוקם מטבח עממי שסיפק 500- 1,300 ארוחות צהריים ליום. מזמן לזמן חולקו בין העניים מיצרכי מזון, מלבושים ונעליים, וכן סיוע כספי. הג'וינט קבע בגלובנו נציגות משלו וכן בחר את צוות העובדים במטבח. על רקע זה נמשך מאבק מתמיד בין הג'וינט לבין היודנראט, שביקש לנהל את פעולות הסעד לפי ראות עיניו, ולהציב בעמדות אנשים משלו. במרוצת הזמן פחתו משלוחי הכסף והאספקה מווארשה. הקריאה אל האוכלוסיה להרים תרומות, והניסיון לכפות מס על היהודים העשירים, לא הניבו פרי. באוקטובר 1940 עבר המטבח לידי היודנראט. ביום שישי ושבת כמעט ולא בא קהל למטבח, שכן השיגה ידם אפילו של העניים ביותר להכין את ארוחותיהם לימים אלה. נמשכה חלוקת המיצרכים, המלבושים, הנעליים והתמיכה הכספית.
שרותי הבריאות בגיטו ניתנו לעניים חינם ואילו לאמידים עבור תשלום. הרופא היחיד בגיטו, קיבל את שכרו מהיודנראט. תחילה היה זה ד"ר שמירגלד. בית-החולים הקטן של הגיטו. ששכן בבית קיץ בנוי עץ, כלל חדרי חולים, בית- מרקחת מאולתר ומרפאה. מצב הציוד רע היה בו; החולים אושפזו אך לא זכו לשום טיפול בגלל חוסר רופאים וסאניטרים. היה מחסור בתרופות; זמן מה נשלחו לכאן תרופות על-ידי הג'וינט והט.א.ז. מווארשה. בתקופה מאוחרת יותר נתמנה לרופא הגיטו, בהסכמת השלטונות, ד"ר מייז'ייבסקי, פולני. גם הוא קיבל משכורת מידי היודנראט, אך נהנה מחסותו של השלטון הגרמני, והיה בעל השפעה רבה בגיטו. אכן שיפר את התנאים בבית-החולים והעבירו לבניין אבן. ד"ר מייז'ייבסקי הורה להחרים בגיטו את הציוד הדרוש לבית-החולים ולמרפאה וציווה לתת מזון דיאטטי לחולים עניים, לפי אישוריו. הוא חיסן את כל האוכלוסיה נגד טיפוס הבהרות, ואכן התגבר הגיטו על המגפה.
בעיות התברואה היו אימת הגיטו. הזוהמה שלטה בכול, ארגזי האשפה עברו תמיד על גדותיהם, היה מחסור בבתי- כסא. הוועדה הסאניטרית היהודית ובה 20 סאניטרים, לא היתה מסוגלת לשפר את המצב. ביקורי הפיקוח התכופים של שלטונות הבריאות הגרמניים הסתיימו במצודים אכזריים ומרחץ כפייה בבניינים לא מוסקים, גזיזת שערן של הנשים וכדומה ובדרישות שוחד. במידת מה שופר המצב, כשהיודנראט העסיק צוותי עבודה לסילוק האשפה, והמשטרה היהודית התחילה להעניש ולאסור אנשים בגלל זיהום החנויות, המאפיות וכן בגלל זיהום השטח.
דרי הגיטו נשלחו לעבודות כפייה קשות בחוות שבסביבה. מחלקת העבודה של היודנראט היתה חייבת לספק גם יום- יום צוותי עבודה לעבודות אחרות בעיירה. נוסף לכך, ערכו מזמן לזמן גרמנים בודדים או המשטרה מצודים על היהודים, לשם שילוחם לעבודות שונות. החל באוגוסט 1940 התחילו השילוחים למחנות העבודה. בפני חטיפות ושילוחים אלה היו בני הנוער מסתתרים בכפרים וביערות הסמוכים, וחוזרים לאחר חלוף הסכנה. השוטרים הגרמנים והיהודים היו מחפשים וצדים את המסתתרים. משהגיעה הידיעה על התנאים האיומים השוררים במחנות העבודה במחוז לובלין, שבהם נמצאו יהודי גלובנו, מינה היודנראט בסתיו 1940 ועדה לאיסוף תרומות למענם. באוקטובר יצאו היו"ר רוזנברג וחבר היודנראט באומארדר למחוז לובלין ובידיהם הסכום שנאסף. משנבצר מהם להגיע למחנות עצמם, מסרו את הכסף בעקיפין. ייתכן, כי נציגי היהודים יצאו עוד פעם אחת אל מחוז לובלין. מהמחנות שבו רק אנשים בודדים, ואף הם צללי אדם.
לא חסרו גם צרות אחרות. ב- 27.9.1940 פרצה דליקה בעיירה שפקדה בתים אשר היו שייכים קודם ליהודים. כפי הנראה היתה זו פרובוקאציה והיהודים הואשמו בהצתה. הגרמנים אסרו 20 בני ערובה וכלאו אותם בבית הסוהר בלוביץ'. הגיטו הוקף ע"י משטרה, השער נסתם, רשיונות היציאה בוטלו. בגיטו השתרר מחסור במזון. הגרמנים גידרו את הגיטו מחדש לצורת מלבן: הם ציוו להעביר תיל ממקום למקום, לבטל עיקולים הנותנים מסתור למבריחים. שלושה בתים הוצאו מתחום הגיטו; מתן הדירות למפונים גרם צרות מרובות. במרוצת הזמן שוב נרגעה האווירה, רשיונות היציאה חודשו, מיצרכי המזון היו מצויים יותר, אך בני הערובה נותרו כלואים. ב- 8.12.1940, עקב השתדלויות רבות של היודנראט שוחררו בני הערובה, והמשטרה הגרמנית דרשה מהיודנראט תמורתם 5 מכתבות.
פקודת המשטרה הגרמנית ב- 10.2.1941 להחזיר את כל רשיונות היציאה, היתה בשורה של חיסול הגיטו. השוטרים היהודים צדו בגיטו ובכפרי הסביבה את בעלי הרשיונות הקבועים. משלא הוחזרו כל הרשיונות, לקחה המשטרה הגרמנית בני ערובה (את יו"ר היודנראט ו- 3 מחבריו), אלא שעד מהרה שוחררו. כשהגיעו הידיעות על גירוש היהודים מכל איזור הגבול שבין הגנראלגוברנמנט לבין הרייך, התחיל היודנראט משתדל להשיג משאיות להעברת האוכלוסיה. העשירים יצאו לגיטו וארשה מיוזמתם הם באמצעי תובלה פרטיים ששכרו. בגיטו נשתררה אנארכיה; היודנראט התקוטט עם המשטרה היהודית; מלאי המזון נגנב. הפולנים נכנסו לגיטו בהמוניהם וקנו את רכוש היהודים בפרוטות. השוטרים הגרמנים שדדו כאוות נפשם. ב- 28.2.1941 הודיעה המשטרה הגרמנית על גירוש היהודים למחרת, בעגלות, לאחר חיטוי האנשים והחפצים. אולם עוד ב- 18.3.1941 נמצאו בגלובנו יהודים. השבועות האחרונים לשהייתם בגיטו היו רצופים איומים ברדיפות קטלניות אם לא יצאו את העיר מהר; הם גורשו מרחוב לרחוב ומבית לבית, והיקף הגיטו הצטמצם והלך. יהודים נחטפו ברחובות והוסעו במשאיות לווארשה. יו"ר היודנראט, רוזנברג, יצא לווארשה עם שיירה של 20 חולים. מקצתם של בעלי מלאכה מגלובנו שלחו הגרמנים ללוביץ', ושם הם עבדו זמן מה למען הגרמנים יחד עם קבוצת בעלי מלאכה מבני המקום, עד שגורשו כל יהודי לוביץ' לגיטו וארשה.