דוברומיל DOBROMIL

עיר בפולין
מחוז: לבוב
נפה: דוברומיל
אזור: גאליציה המזרחית
אוכלוסיה:
• בשנת 1941: כ- 3,431
• יהודים בשנת 1941: כ- 2,119
• יהודים לאחר השואה: כ- 25

תולדות הקהילה:
הישוב היהודי מראשיתו
דוברומיל נוסדה כעיר פרטית ב- 1559. בעליה הראשונים הקימו בעיבורה ארמון-מבצר. כבר בראשית קיומה של דוברומיל הפיקו בה מלח ממעיינות מלוחים. ב- 1647 היה במקום מחסן גדול של יין הונגרי. בשנים 1661- 1666 הוקם בית-דפוס שהוציא לאור את ספרי ההיסטוריון הפולני ו. קאדלובק. ב- 1871 פרצה בעיר שריפה גדולה. ב- 1876 הועברו לדוברומיל משרדי הנפה שהיו קודם בבירצ'ה. הידיעה הראשונה על יהודים בדוברומיל היא מ- 1570. נראה שכבר אז היו בעלי זכויות מלאות, הן כסוחרים והן כבעלי-מלאכה. ב- 1612 קיבלו יהודי דוברומיל מבעל-העיר כתב זכויות נרחב, שלפיו רשאים היו להתגורר במרכז העיר, לרכוש מגרשים בכל מקום ולעסוק בכל ענפי המסחר והמלאכה. הם חויבו בעבודות שירות שהיו מוטלות גם על העירונים, אך שוחררו מהן בימי ו' ושבת. הותר להם לבנות בית-כנסת ובנייני ציבור אחרים ששוחררו ממיסים. על בטחונם העצמי של היהודים באותה תקופה תעיד עובדה זו: כאשר ב- 1619 נרצח יהודי מקומי יודקה, בידי אציל מהסביבה, ערכו בניו של ההרוג, בשיתוף יהודים מפשמישל, מארב לרוצח, אסרוהו והביאוהו לבית-הדין שבעיר זו. בתקופת ממלכת פולין התפרנסו יהודי דוברומיל ממסחר וממלאכה. אחדים עסקו בסחר-חוץ, בעיקר עם הונגריה. ב- 1715 שילמו יהודי דוברומיל 1,700 זהובים מס-גולגולת, ב- 1772 נשארו יהודי דוברומיל חייבים סך של 15,575 זהובים לאוצר המדינה. בתחילת שלטון אוסטריה פחתה אוכלוסיית הקהילה. נראה כי כמה מן הפרנסות פסקו, ונוסף לכך סבלו יהודי דוברומיל כבשאר ערי גאליציה ממיסוי כבד. כשנסללה בשנות ה- 70 של המאה ה- 19 בסביבת דוברומיל מסילת-ברזל והוקמו בה מפעלי תעשייה אחדים (בית-יציקה, בית-חרושת לסבון, בית-חרושת לגפרורים וכמה מפעלים אחרים של תעשייה זעירה). היו היהודים היזמים והמקימים מפעלי-חרושת אלה. בענף המלאכה ראוי לציין את קבלני-הקונפקציה היהודים, שהעסיקו עובדים רבים יחסית. התוצרת נמכרה לא רק בדוברומיל וסביבתה, אלא הגיעה אף למרכזים גדולים יותר - פשמישל וסאמבור. אולם רוב המפרנסים היהודים היו סוחרים (סיטונאים וקמעונאים), וכן בעלי-דוכנים ורוכלים. ענף פרנסה נוסף היה העגלונות; זו היתה בעיקר הובלת נוסעים מתחנת-הרכבת המרוחקת 4 ק"מ מהעיר ואליה. בתחילת המאה ה- 20 התיישבו בדוברומיל כמה יהודים בעלי מקצועות חופשיים - עורכי-דין ורופאים. עוד בשנות ה- 80 של המאה ה- 19 התחילה הגירה של יהודי דוברומיל לארצות-הברית. ארגון בני דוברומיל בניו-יורק נוסד ב- 1889. עד 1717 היתה קהילת דוברומיל כפופה לקהילת פשמישל, אך באותה שנה התמרדו הקהילות הכפופות לפשמישל, בחרו ועד מדינה נפרד ובו, היו לקהילת דוברומיל שלושה נציגים - רב ושני פרנסים מתוך 3 רבנים ו- 5 פרנסים. בין בתי-התפילה שבדוברומיל בלט ביופיו ובמידותיו בית-הכנסת הגדול, שראשית בנייתו כנראה עוד ב- 1612. הבניין נבנה בסגנון גותי, קירותיו עבים וקישוטיו יפים ויקרים. לידו עמד בית-כנסת קטן, שהתפללו בו בעיקר בעלי-מלאכה ונקרא "של החייטים". לא רחוק ממנו נבנה בית-המדרש. בדוברומיל התקיימו גם 2 קלויזים - האחד של חסידי בלז שגם חסידים לבית דינוב התפללו בו, והאחר שימש את חסידי בית ריז'ין. ב- 1908 הוקמה חברת "לינת הצדק"; חבריה טיפלו בחולים עניים. לאחר זמן קצר הוקמה על בסיס בית-הכנסת דחייטים חברת "יד חרוצים". הרב הראשון בדוברומיל שידוע לנו הוא ר' יצחק סגל (כיהן כנראה בשנות ה- 20 של המאה ה- 18). את כסאו ירש בנו ר' מאיר. אחריו בא חתנו ר' נתן ב"ר יעקב-יהושע הכהן, שחיבר את הספר "שארית נתן" (נפטר ב- 1761). על כסאו ישב ר' משולם-זלמן ב"ר דוד אשכנזי (נפטר ב- 1776), ואחריו בא ר' אריה-לייב ב"ר יעקב-יוקל הורוויץ. בסוף המאה ה- 18 כיהן ברבנות ר' שמעון בעל "נחלת שמעון", שנפטר ב- 1801. מראשית המאה ה- 19 ועד לגמר מלחמת העולם הראשונה שימשו ברבנות בדוברומיל בני משפחת רימלט שכיהנו גם בחירוב הסמוכה ובז'ולקייב. הראשון בהם היה ר' אברהם-מרדכי רימלט שכונה "הגאון מטורקה", ואחריו בנו ר' אלימלך-מנחם. בסוף המאה ה- 19, כשהמועמד לרבנות מבני רימלט היה צעיר בימים, נבחר כרבה של דוברומיל ר' יעקב יהושע גרספלד. הוא נבחר בתנאי שיתפטר מכהונתו כשר' אברהם-מרדכי רימלט, בנו של הרב הקודם, יהיה נכון לקבל לידיו את הרבנות. ואכן נבחר הלה לרב ב- 1908, וכיהן בתפקידו עד לשנות ה- 20 של המאה ה- 20. החסידות בקהילת דוברומיל היתה נפוצה כבר בימיה הראשונים, ובעיקר זו נוסח בלז. ב- 1869 העלו החסידים באש ליד בית-הכנסת ספרי תנ"ך עם פירוש גרמני. ב- 1911, כשהחליטו השלטונות להקים גימנסיה כללית בדוברומיל, התנגדו בני העיר להחלטה זו והרב ר' אברהם-מרדכי רימלט נסע בהמלצת האדמו"ר מבלז לנציב גאליציה בלבוב, והלה ביטל את הקמת בית-הספר. בהחלטתו רצה נציב גאליציה להשפיע על יהודי דוברומיל שיצביעו לפארלאמנט האוסטרי ב- 1913 בשביל המועמד הפולני ראש-העיר דוברומיל צביקליצר. ואולם להפתעתו הצביעו רובם המכריע של יהודי העיר בשביל מועמד ציוני, וראש-העיר התפטר מתפקידו. התנועה הציונית חדרה לדוברומיל ב- 1908, או בתחילת 1909. הוקמה אז אגודה בשם "תיאודור הרצל". ראשיתה בצנעה כאילו במחתרת, בשל התנגדותם של החרדים. באותה עת בערך הוקם חוג פועלים במפלגה הסוציאליסטית היהודית, ז'.פ.ס. ב- 1912 נוסדה "אגודת החרדים". בראשית התקופה האוסטרית הוקם בדוברומיל, כבערי גאליציה אחרות, בית-ספר מיסודו של הרץ הומברג, אולם בית-הספר נסגר ב- 1806. בתחילת המאה ה- 20 נוסד "תלמוד תורה". באותה תקופה למדו כמה מבני העשירים בבתי-הספר הכלליים ובגימנסיה בפשמישל. בראש השנה תרע"ה (1914) נכנס הצבא הרוסי לדוברומיל. בצו המפקד המקומי התייחס הצבא הרוסי בהגינות ליהודים, ולא פגע בהם לרעה. רק שלושה בני-ערובה, וביניהם הרב נשלחו לפנים רוסיה. במארס 1915, בזמן הקרבות הכבדים על מבצר פשמישל, גורשו כל יהודי דוברומיל לסאמבור. ביוני של אותה שנה, כשפשמישל נכבשה בידי הרוסים, הותר ליהודי דוברומיל לחזור לביתם. הם מצאו את בתיהם שלמים על כל הרכוש שבהם. לאחר כמה שבועות נסוג הצבא הרוסי ונכנסו לעיר יחידות הצבא האוסטרי. כעבור זמן קצר השתוללה בדוברומיל כחודש ימים מגיפת כולירה, ונספו בה כ- 500 מבני הקהילה. בשיא המגפה נקט הרב אמצעי מסורתי: כדי למנוע את רוע הגזירה הוא חיתן זוג יהודי בבית-העלמין

סגור

בין שתי המלחמות
בתקופה זו לא חלו שינויים במקורות הפרנסה של יהודי דוברומיל; כקודם עסקו הללו במסחר, במלאכה ובעגלונות. ואולם גדל מספר היהודים העוסקים במקצועות חופשיים. בסוף שנות ה- 30 הועבר השוק העירוני למקום אחר, והדבר פגע בבעלי החנויות והדוכנים היהודים שבשוק. כבר ב- 1919 התארגנו הסוחרים הנוצרים באיגוד משלהם שמטרתו היתה להתחרות במסחר היהודי. בעלי-המלאכה עסקו בכל המקצועות, והמרכזי שבהם הוסיף להיות ענף הקונפקציה. רוב העובדים בענף זה היו נשים. בדוברומיל היה בית-מלאכה לייצור "שטריימלעך", שהעסיק כ- 8 עובדים. באמצע שנות העשרים הוקמה "קופת גמ"ח"; זו נתנה בשנים 1933- 1937 כ- 180 הלוואות בממוצע בשנה בסכום של כ- 17,000 זלוטי בשנה. הלווים לפי מקצועותיהם ב- 1936- 1937 היו: 124 סוחרים זעירים, 82 בעלי-מלאכה, 2 חקלאים ו- 18 אחרים. באותה תקופה נתרופפה השפעתם של חסידי בלז ושותפיהם המתבוללים ועלתה קרנם של הציונים. סניף הציונים הכלליים היה הוותיק בדוברומיל ואילו בעלת ההשפעה הגדולה ביותר היתה ההתאחדות שהוקמה ב- 1924. באותו זמן נוסד המזרחי ולידו צעירי המזרחי. ב- 1930 נוסדה המפלגה הרביזיוניסטית. בראשית שנות ה- 20 התקיימה בדוברומיל מפלגת פועלי ציון, אך ב- 1924 פסקה זו לפעול. התקיימו בדוברומיל סניפים של ארגוני-נוער: הנוער הציוני (הוקם ב- 1929), בית"ר (1930), עקיבא (1931), השומר הצעיר (1934) וגורדוניה (הוקמה ב- 1939). ב- 1924 הוקמה אגודת ישראל שרוב חבריה חסידים לבית ריז'ין. ב- 1925 התארגן הבונד. מספר יהודים היו גם במפלגה הקומוניסטית הבלתי-ליגאלית; אחד מהם לחם בשורות הבריגאדה הבינלאומית בספרד. בבחירות לעיריה שהתקיימו ב- 1927 קיבלו היהודים 19 מאנדאטים, הפולנים - 20 והאוקראינים - 9. מבין היהודים נבחרו 5 ציונים, 2 "לאומיים", 2 חברי אגודת ישראל, 2 נציגי יד חרוצים ו- 7 מהנציגות הוותיקה - חסידי בלז והמתבוללים. לאחר הבחירות ב- 1934 נבחר יהודי כסגן ראש העיר, הוא הציוני אברהם ריינר. בבחירות לקהילה ב- 1927 התמודדו 17 רשימות, א לם רק 6 מהן זכו לייצוג. חלוקת המאנדאטים היתה כלהלן: רשימת יהודי הכפרים - 1, חסידי צ'ורטקוב וסאנץ (אגודת ישראל) - 2, חסידי בלז - 1, הציונים - 2, יד חרוצים - 1 ורשימה בלתי מפלגתית - 1. את הנהלת הקהילה הרכיבו הציונים יחד עם יד חרוצים וחסידי צ'ורטקוב-סאנץ. כרב המקום כיהן בתקופה ההיא שלמה טייטלבוים. מבין מוסדות הסעד היהודיים היתה פעילה ביותר "ויצ"ו" שהגישה עזרה לתלמידי בתיה"ס וכן עסקה בפעולות-צדקה אחרות. כן המשיכה לפעול אגודת לינת הצדק. בדוברומיל התקיים "חדר כללי" בעל רשיון ממלכתי ובית-ספר לבנות בית יעקב. הציונים הקימו ב- 1922 בית-ספר עברי משלים "תרבות". פועלי ציון קיימו ספריה וחוג לדראמה. לאחר שהללו הפסיקו, כאמור, את פעולתם ירש הבונד את ספרייתם, ואף הוא קיים חוג לדראמה. ב- 1934 נוסד איגוד ספורט "מכבי". בשלהי התקופה, ב- 1938, התנכלו איכרי הכפרים שבסביבת העיר לרוכלים היהודים

סגור

במלחה"ע ה - II
ימים ספורים לאחר שפרצה מלחמת-העולם השנייה נכבשה העיר בידי הגרמנים, אך עברה לרשות הסובייטים על-פי ההסכם הסובייטי-גרמני. היהודים העשירים ומנהיגי הארגונים הפוליטיים נרדפו על-ידי השלטונות החדשים. הולאמו החנויות ומפעלי התעשייה והדירות המשובחות של היהודים הוחרמו למען הפקידים הסובייטים. כל הארגונים היהודים פורקו. אולם המצב החומרי של יהודי המקום היה עדיין טוב יחסית. לעומת זאת היה קשה מצב הפליטים, אשר כ- 650 מהם הגיעו מהשטחים המערביים, שנכבשו על-ידי הגרמנים. רובם היו חסרי כל רכוש. הם שוכנו בעזרות-הנשים בבתי-התפילה. הציבור היהודי, ובראשו חברי הנהלת הקהילה לשעבר (יוסף מילר וליפא טייטלבוים), השקיעו מאמצים רבים בעזרה לפליטים. השלטונות המקומיים תמכו במאמצים אלה והתירו להקים ועד-עזרה שרוב חבריו יהודים (יוסף מילר, אליעזר ובריש קרמר, משה ראטנר, זוסיה ציפר), אך גם כמה נוצרים היו בו. הוועד הפעיל מטבח עממי לפליטים (בחנות לשעבר של שמואל לוונטאל), שהזין כנראה גם את יהודי-המקום העניים. המטבח פעל יותר משנה. השולחנות והספסלים הובאו מבתי-המדרש והכלים נאספו מהתושבים. במטבח עבדו נשים מתנדבות. אנשים שבושו ליהנות מתמיכה זו בגלוי, הובאה להם הארוחה לביתם. מלבד העזרה בהזנה, סייע הוועד לפליטים גם בהלבשה ומזמן לזמן אף בכסף-מעט. הכסף לקניית המזון ולתמיכה זו בא בעיקר ממגבית בין היהודים, אבל גם האוכלוסים הנוצרים וכן השלטונות סייעו במידת מה. פעולת העזרה לפליטים נסתיימה בקיץ 1940, כשלפתע הוצאו הפליטים מבתיהם, רוכזו בבניין בית-המשפט ושולחו לירכתי רוסיה. בעוד קרונות הגולים חונים בתחנת הרכבת, הצליח הוועד לציידם בסכום כסף במזומנים ובצידה לדרך, שנאספו בחיפזון בין היהודים. משפרצה המלחמה הסובייטית-גרמנית הופצצה דוברומיל על-ידי מטוסי הגרמנים. בעיקר נפגעו שדה-התעופה, הקסרקטינים ותחנת-הרכבת. יהודים ברחו מן העיר. ורבים ביקשו להגיע לברית-המועצות, אך רובם שבו בגלל הדרכים החסומות ונתיבי-התחבורה המופצצים. הצבא הגרמני כבש את העיר ב- 28.6.1941. זמן קצר לאחר כניסתם הודיע מפקד העיר כי על כל הגברים היהודים להתאסף למחרת היום בשוק, כדי לשמוע את הוראות השלטונות לאוכלוסיה היהודית, וכל המשתמט יוטל עליו עונש מוות. יהודים רבים התחבאו ולא התייצבו. המרוכזים הוכו והושפלו. אחר-כך סקרו קבוצת גרמנים ובראשה מפקד העיר את כל היהודים ומתוכם הוצאו 50 צעירים. הללו הוטענו על משאיות והוסעו ליעד בלתי ידוע. שאר היהודים פוזרו תוך מכות והתעללות. כעבור ימים אחדים סיפרו איכרים, כי קבוצת הצעירים נרצחו במכרה-מלח נטוש בסביבה. עוד ימים אחדים הסתגרו היהודים בבתיהם מפחד האוכלוסים האוקראינים, שניתנה להם עתה מידי הנאצים יד חופשית לפרוע ביהודים. בתואנה כי היהודים רצחו בבית-הסוהר, קודם שנסוגו הסובייטים, את האסירים האוקראינים, החלו פרעות בעיר: הפורעים תקפו יהודים, פרצו לדירותיהם ושדדו מכל הבא ליד. באותו זמן הועלו באש בית-הכנסת הגדול, כל בתי-המדרש וכן הקלויז של חסידי בלז. הגרמנים והשוטרים האוקראינים ערכו מצוד על גברים יהודים. החטופים נצטוו להביא נפט ובנזין, לשפוך על בתי-התפילה ולהציתם. היו גם קרבנות בנפש - מספר יהודים נשלחו לאש ונשרפו חיים. אחר-כך נצטוו היהודים לפרק את הריסות הבניינים השרופים. כעבור זמן מה אורגן היודנראט בפקודת השלטונות. חברי היודנראט היו: יוסף מילר, לייב טייטלבוים, עורך-הדין ריינר ועורך-הדין קארטון - עסקן ציוני נודע לפני המלחמה. הוקמה גם משטרה יהודית. על היודנראט הוטלו משימות כבדות. הוא נצטווה לשלם לגרמנים קנסות גבוהים ולספק חפצים וסחורות, שנאספו מהאוכלוסים. כן נדרשו היהודים לספק עובדים לעבודות-כפייה בעיר ובסביבה: ניקוי הרחובות, עבודה בגנים, במנסרות, באחוזה בביניי-וויצ'ה ועוד. שנה כמעט התנוונו היהודים בדוברומיל בתנאים מחמירים יותר ויותר. האיכרים מכרו להם מזון במחירים מופקעים ודלת-העם גוועו ממש ברעב. בחודשים הראשונים לכיבוש הגרמני פונו היהודים מן הרחובות: קולייובה, חירובסקה וכיכר השוק. הם נדחקו אל סביבות הכיכר סטארה-טארגוביצה ושם גרו בצפיפות רבה. לא נתברר אם המשיכו היהודים לגור גם ברובעים אחרים של העיר. היציאה מן העיר נאסרה על היהודים; דין היוצא - מוות. רק לבעלי הרשיונות (חברי היודנראט, המשטרה היהודית, מספר בעלי-מלאכה ומומחים אחרים המועסקים על-ידי השלטונות) היתה מותרת היציאה אל מחוץ לעיר. עם אלה נמנו גם אוספי גרוטאות ופסולת שהיו רשאים לנוע בכל הסביבה, אף-על-פי-כן גם מהם נפלו קרבנות לגרמנים ולאוקראינים. שומריהם של היהודים שעבדו בעבודת-כפייה היו מתעללים בהם ומשפילים אותם (תכופות רתמו את היהודים לעגלות במקום סוסים), ולא אחת הרגו בהם, בעיקר כשהשומרים היו אוקראינים. היהודים חיו באימה מתמדת מפני פלישת גרמנים או אוקראינים לדירותיהם. התפילה בציבור נאסרה. בחשאי היו מתכנסים מניינים בבית הרב ר' זיידה. ברחוב שווסקה, אולם הגרמנים והשוטרים האוקראינים ידעו את המקום ולא אחת פרצו פנימה, הכו את המתפללים ופיזרו אותם. ביולי 1942 רבו אותות-אימים שבישרו את חיסולו הממשמש ובא של היישוב היהודי בדוברומיל. הגיעו ידיעות על אקציות-חיסול שנערכו בסביבה. בינתיים התרכזו בדוברומיל היהודים מכפרי הסביבה. ב- 29.7.1942 נצטוו כל היהודים, בני המקום והסביבה, להתאסף בכיכר השוק, או בכיכר אחרת. התשושים, שלא היה בכוחם לצאת את הבית, נורו במקום. בכיכר הוכו היהודים והיו ביניהם גם הרוגים. מויינו הגברים הצעירים והבריאים וכן בעלי-המלאכה; שאר היהודים הובאו לרחוב קולייובה. ליד המנסרה "אושינסקי" עצרו השוטרים הגרמנים והאוקראינים את היהודים ולקחו מהם את הצרורות שבידיהם. נאמר להם שלא יזדקקו עוד לחפצים, שכן בין כך ובין כך הם הולכים למוות. ואמנם הם הובאו לתחנת-הרכבת והוסעו למחנה ההשמדה בבלז'ץ. בין הגברים שנבררו נשלחה קבוצה אחת לפשמישל, למחנה-עבודה. שאר האנשים שנבררו נשארו בדוברומיל ועבדו במפעלים, בעיקר במינסרות. הצטרפו אליהם מספר יהודים שהתחבאו בשעת האקציה. בדוברומיל נותרו כ- 500 איש - חברי היודנראט ובראשם מילר וקארטון, השוטרים היהודים, האנשים שניצלו הודות לקשריהם או על-ידי שיחוד הגרמנים או האוקראינים. שרידים אלה התקיימו עוד חודשים אחדים עד שחוסלו בט"ו בכסליו תש"ג. כולם הובאו למנסרה "ליכטמן". בקירבתה נצטוו לחפור קבר גדול ושם נורו. ראשון היורדים לקבר היה עורך-הדין קארטון. הוא פנה אל הציבור וקרא לקבל בשלווה ובכבוד את הבלתי-נמנע, שכן רצון האלהים הוא שימותו על קידוש-השם. בפקודת השלטונות נחרש הקבר במרוצת הזמן בטראקטורים. דוברומיל שוחררה על-ידי הצבא הסובייטי ב- 8.8.1944- 7. שרדו ממנה לאחר המלחמה כ- 25 יהודים: 20 מהם ניצלו בברית-המועצות ו- 5 התחבאו ביערות הסביבה