ד' ניסן ה'תשפ"ב

דויד הורודוק DAWIDGRODEK

עיירה בפולין
אזור: ווהלין ופוליסיה
נהר הורין
אוכלוסיה:
• בשנת 1941: כ-9,851
• יהודים בשנת 1941: כ-2,832

תולדות הקהילה:
בעת מלחה"ע ה - I
דויוד-הורודוק הוא יישוב עתיק. על-פי המסורת נוסד היישוב בידי הנסיך דויד מנסיכות טורוב. שמו של היישוב נזכר לראשונה במאה ה- 14. נסיך ליטא ויטובט נתן אותו במתנה לנסיך הסטארודובי זיגמונט קייסטוטוביץ'. בסוף אותה מאה נכלל המקום בנחלאותיו של הנסיך דניאל דנילוביץ' ובמאה ה- 15 - בתחום נסיכות פינסק. בשנת 1521 עברה דויוד-הורודוק לרשותו של מלך פולין ובשנת 1586 העניקה המלך זיגמונט אוגוסט למשפחת ראדזיוויל. דויוד-הורודוק היתה אז בנפת פינסק שבווייבודיות בריסק. בימי השלטון הרוסי נכללה בנפת מוזיר שבפלך מינסק, ובין שתי מלחמות העולם - במחוז פולסיה. ראשיתו של היישוב היהודי בדויוד-הורודוק היתה כנראה בשנות החמישים של המאה ה- 17, כלומר לאחר גזרות ת"ח-ת"ט. בשנת 1679 לקחה קהילת פינסק הלוואה מן הישועים. בצד קהילת פינסק נרשמו כערבים גם קהילות "הסביבות" וביניהן קהילת דויוד-הורודוק. במשך המאה ה- 18 נשאר היישוב היהודי קטן ושמר על מספרו, ואילו במאה ה- 19 הוא גדל מאוד, יחד עם גידול האוכלוסייה הכללית. בדויוד-הורודוק היה מעגן על הנהר הורין, ששימש את התנועה הערה של השיט והובלת הסחורות שהתנהלה אז על הנהר. באותה תקופה ייצאו עצים, דגים מיובשים, פטריות, ירקות, עורות, מגפיים ובנו ספינות-נהר. המסחר, בעיקר הקמעונאי, היה ברובו בידי היהודים. בראשית המאה ה- 20 נעזרה הפעילות הכלכלית היהודית בשתי קופות מלווה וחיסכון פרטיות וגם בבנק למסחר, שנוסד בשנת 1909 ביוזמתם של הסוחרים האמידים שבמקום. כל המוסדות הכספיים האלה הפסיקו את פעילותם בתחילת מלחמת העולם הראשונה. הנהלת העיירה כללה זקן-היישוב ושני סגניו, שאחד מהם היה יהודי. ברבנות כיהנו כמה רבנים. באמצע המאה ה- 19 כיהנו ר' יוסף רייזין ור' פסח. בשנים 1890 - 1924 כיהן ר' יעקב ישעיה רוזנבלום ואחריו, עד 1939, ר' שניאור זלמן שפירא, שעלה לארץ-ישראל. במקביל, בשנים 1890 - 1936, כיהן ר' דויד ברקוביץ' ואחריו בנו, ר' יוסף ברקוביץ'. מלבדם כיהנו ברבנות בדויוד-הורודוק ר' וולף גינזבורג ובנו ר' משה. הרבנים יוסף ברקוביץ' ומשה גינזבורג נספו בשואה יחד עם בני עדתם. עד מלחמת העולם הראשונה היו בדויוד-הורודוק 6 בתי-כנסת, מהם אחד של חסידי קרלין-סטולין, שבראשם עמד ר' אברהם קולטון, שכונה בשם "המלאך". בדויוד-הורודוק היתה שושלת חסידים מקומית. יסד אותה ר' זאב וולף בן האדמו"ר שמואל מקשיברה (ווהלין). אחריו עמדו בראש החצר: בנו ר' דוד, בנו ר' ישראל יוסף נפטר( בשנת 1899), בנו ר' זאב וולף (נפטר בשנת 1921). אחרון בניו, ר' משה יהושע, נספה בשואה. בשנת 1900 הובא לדויוד-הורודוק המורה העברי יש"י אדלר, שהקים בה את החדר המתוקן הראשון. בהשפעתו הפכו גם רוב החדרים האחרים להיות "מתוקנים". לאחר מהפכת פברואר 1917 נפתח בית-ספר עברי שהתקיים עד שנת 1920. עד המלחמה היה בדויוד-הורודוק בית-ספר עירוני רוסי ובו למדו גם יהודים. בשנת 1905 נוסדה בדויוד-הורודוק ספרייה לילדי בתי-הספר ונפתח חוג דרמה לחובבים. כבר מסוף המאה ה- 19 פעל בדויוד-הורודוק חוג של חובבי-ציון, אך פעילותו היתה מוגבלת בשל ההגבלות והאיסורים שהטילו השלטונות. בשנת 1905 נוסדו קבוצה קטנה של "הבונד" וקבוצה של סוציאליסטים-טריטוריאליסטים. אלה האחרונים ארגנו קבוצת הגנה עצמית יהודית. בראשית שנת 1915, בעת מלחמת העולם הראשונה, התמלאה דויוד-הורודוק פליטים, בעיקר מבריסק ומפינסק. בקיץ של אותה שנה התקרבה החזית לדויוד-הורודוק ויהודיה התחילו לעזוב אותה. באמצע ספטמבר נעצרה החזית בסביבות פינסק ולא הגיעה לעיירה. מהפכת פברואר 1917 הביאה להתעוררות ציבורית גדולה. ב- 1 במאי התקיימה תהלוכה משותפת ליהודים ולנוצרים ונערכה עצרת המונים בבית-הכנסת הגדול. באותו זמן הוקמו ועד ציוני וסניף של "פועלי-ציון", ונפתח בית-ספר עברי. בבחירות לאסיפה המכוננת היהודית שנערכו באותה שנה הצביעו 740 איש עבור רשימת ההסתדרות הציונית ו- 620 לרשימת פועלי-ציון. מלבד זאת התקיימו בחירות לקהילה הדמוקרטית בדויוד-הורודוק. הנבחרים להנהגת הקהילה המשיכו גם לאחר מכן בפעילותם הציבורית בקהילה ובעירייה. בשנת 1918 נפתח בית יתומים ובו שהו 32 ילדים, כל זאת בסיוע הג'וינט. בסתיו 1918 נכנס הצבא הגרמני לדויוד-הורודוק והעיירה צורפה למדינת אוקראינה. כעבור זמן מה עזבו הגרמנים ובמקומם באה כנופיה אוקראינית שהציגה את עצמה כיחידה מצכא פטלורה. כעבור זמן קצר עזבו גם אלה והעיירה נשארה ללא שלטון מרכזי. השלטון היה בידי העירייה וזו, יחד עם האזרחים, מנעה התפרעויות ופוגרומים. בימי הכיבוש הבולשוויקי הראשון התנגדו התושבים להחרמות שעשו השלטונות וכעונש הוציאו הבולשוויקים להורג שני נוצרים ויהודי אחד. נוסף לכך הם החרימו את כל מלאי המזון, ההלבשה וההנעלה. השלטון הפולני שבא לאחר מכן הוציא להורג יהודי בתואנה שהיה פעיל בולשוויקי. בחול-המועד סוכות 1921 חזרו הפולנים, לאחר הכיבוש הבולשוויקי השני, ואתם הבאלאחובצים (חיילי הגנרל הרוסי "הלבן" 'בולאק-באלאחוביץ). אלה האחרונים שהו בדויוד-הורודוק כמה שבועות ובמהלכן בזזו, אנסו ורצחו כמה יהודים. הם גם קיבלו סכום של 100,000 רובל, שהטילו בתור כופר.

סגור

בין שתי המלחמות
בחוזה השלום בין ברית-המועצות לפולין נקבע, שהגבול יעבור במרחק של 30 ק"מ בערך מדויוד-הורודוק. בשנים הראשונות לקיומו של השלטון הפולני נמצאה העיירה בתחום שחלו עליו עוצר לילה והגבלות תנועה. מלחמת העולם ומלחמת האזרחים רוששו את הציבור היהודי. בעזרת קרובים והג'וינט הוחל בשיקום החיים. הענף הכלכלי העיקרי היה העץ, שכמויות גדולות ממנו נכרתו ויוצאו לאזורים אחרים של פולין ואל מחוצה לה. חלק מן העצים עובדו במנסרות שפעלו במקום, שאחדות מהן היו בבעלות יהודים. בבעלות יהודים היו גם טחנות קמח ומפעלים לעיבוד עורות. יהודים חכרו אגמים ואחוזות וייצאו דגים ותוצרת חקלאית כמו פשתן ובקר. רוב המסחר הקמעונאי והמלאכה היו בידי יהודים. הסוחרים ובעלי-המלאכה היהודים היו מאורגנים באגודות סוחרים ובעלי-מלאכה. הפעילות הכלכלית היהודית נעזרה בכמה מוסדות מימון: הבנק למסחר, שהוקם מחדש בשנת 1923 והפסיק לפעול בזמן המשבר הכלכלי של 1933/34; הבנק העממי הקואופרטיבי, שנוסד בשנת 1924, נסגר במהרה ונפתח מחדש בפברואר 1928 והמשיך בפעילותו עד ספטמבר 1939; קופת הגמ"ח, שפעלה גם היא עד כניסת הסווייטים בשנת 1939. ב- 17 ביולי 1927 התקיימו הבחירות הראשונות לעירייה תחת שלטון פולין. שמונה מתוך 24 חברי המועצה היו יהודים. חלוקת הכוחות היתה כדלקמן: דתיים - 1, פועלי ציון (ימין)- 3 , בעלי מלאכה - 1, בלוק לאומי (סוחרים, ציונים) - 3. הנציגים היהודיים בעירייה ניהלו מאבקים קשים בכל הנוגע להקצבת כספים למוסדות יהודיים. במרס 1928, כאשר סירבה מועצת העירייה לאשר את ההקצבות למוסדות היהודיים, עזבו החברים היהודיים את הישיבה בהחלטה לא לשוב למועצה. בחודש אוגוסט של אותה שנה התקיימו בחירות להנהלת הקהילה. השתתפו אז 566 איש מתוך 640 בעלי זכות בחירה. שמונה הנבחרים נתחלקו כדלקמן: ציונים כלליים - 1, בעלי מלאכה - 1, מתפללי בית-המדרש הגדול - 1, מתפללי השטיבל דסטולין-קרלין - 1, כפר רובייל - 1, מתפללי בית המדרש של הרב - 3. הפיצול היה גדול ובמשך חודשים ארוכים התנהל משא-ומתן על בחירת היושב ראש וסגנו. מינוים של אלה אושר בידי מושל הנפה רק ב- 30 בנובמבר 1928. בית-הספר העברי, שנסגר בשנת 1920, נפתח מחדש בשנת 1924 וסונף לרשת "תרבות". המוסד גדל עד מהרה משלוש כיתות לשבע. בשנת 1934 למדו בו 400 תלמידים. במשך שנות קיומו הוציא המוסד מתוכו 11 מחזורים. בשנים 1937 - 1939 פעלו ליד בית-הספר חוג תנ"ך למבוגרים, ספרייה לילדים, חוג דרמה לנוער ועוד. בשנת 1931 יסד המנהל אברהם אולשנסקי אגודה בשם "בני יהודה", שחבריה תלמידי בית-הספר התחייבו לדבר רק עברית. רעיון האגודה התפשט לכל פולין והיה לתנועה. ליד המוסד פעל גם גן-ילדים עברי. הדתיים פתחו בית-ספר דתי "יבנה", אך זה החזיק מעמד רק שנתיים. בשנת 1917 פתח הוועד הציוני המקומי ספרייה, שפעלה עד אמצע שנות השלושים. בשנת 1925 הקים סניף פועלי-ציון ספרייה על-שם י"ל פרץ וזו פעלה עד ספטמבר 1939. בין שתי מלחמות העולם פעל בדויוד-הורודוק חוג דרמה של חובבים. משנת 1927 פעלה בעיירה אגודת ספורט בשם "הכוח" ומשנת 1930 פעלה כאן גם אגודת "מכבי". עיקר הפעילות היה בענף הכדורגל, אך החברים עסקו גם באתלטיקה קלה ואף זכו במדליות בהתחרויות שונות. בשנת 1935 נסעו 10 מחברי "מכבי" לארץ-ישראל כדי להשתתף ב"מכביה" ונשארו שם. הפעילות הציונית היתה מסועפת. כבר לאחר מהפכת פברואר 1917 השתתף נציג של דויוד-הורודוק בוועידה הגדולה בפטרוגראד ואחר כך גם בוועידה הגלילית שנערכה במינסק. בין שתי מלחמות העולם היו פעילים הציונים הכלליים ותנועת נוער שלהם "השומר הלאומי", שנקראה לאחר מכן "הנוער הציוני". זה האחרון קיים במשך שנת 1934 קיבוץ הכשרה בדויוד-הורודוק. בשנת 1923 הקימו "צעירי ציון" את "החלוץ" ובשנת 1924 אורגן קיבוץ הכשרה בכפר ליסוביץ' הסמוך. "פועלי-ציון" החלו בפעילות עוד בשנים 1919 - 1920 ובשנת 1923 השתתפו בהקמת "החלוץ". אחר-כך הקימו את "החלוץ הצעיר" ומאוחר יותר את תנועת הנוער "דרור-פרייהייט". בבחירות לעירייה, שנערכו בשנת 1928, נבחרו 3 חברי "פועלי-ציון", מתוך 8 הנבחרים היהודיים. בשנת 1934 נוסד סניף של "העובד", שפעל בין בעלי-המלאכה והביא לעלייתם של רבים לארץ-ישראל. בשנת 1923 נוסדו סניפים של "המזרחי" ו"הפועל-המזרחי". זה האחרון הקים בשנת 1924 קיבוץ הכשרה בכפר דוברין הסמוך לדויוד-הורודוק. בשנת 1925 הוקם סניף של מפלגת "התאחדות", אך עם עלייתם של חבריה חדל הסניף להתקיים. בדויוד-הורודוק פעלו סניף מפלגת "הצה"ר", ותנועות הנוער של "ביתר", "השומר-הצעיר" ו"גורדוניה". בבחירות לקונגרס הציוני הכ', שנערכו בשנת 1937, השתתפו 572 איש. הציונים הכלליים-התאחדות קיבלו 144 קולות, המזרחי - 56, מפלגת המדינה - 1, רשימת ארץ-ישראל העובדת - 311.

סגור

במלחה"ע ה - II
ב- 19 בספטמבר 1939 נסוג הצבא הפולני לגדה המערבית של הנהר הורין ופתח בקרב יריות עם יחידת הצבא הסווייטי, שעברה את הגבול בהתאם להסכם מולוטוב-ריבנטרופ. הקרב היה קצר והסווייטים נכנסו לדויוד-הורודוק. שישה קומוניסטים יהודים הצטרפו לשלטון המקומי, אך הוחלפו עד מהרה בפקידים שבאו מן המזרח. 10 צעירים יהודים פעילים בתנועות נוער ציוניות הצליחו לעבור לליטא העצמאית דאז. לדויוד-הורודוק הגיעו פליטים רבים ממרכז וממערב פולין והתיישבו בה. הממשל הסווייטי התחיל לפתח את המקום. דויוד-הורודוק נקבעה לשמש בירת נפה ונפתחו בה משרדים נפתיים. שלושת המפעלים הקטנים לעיבוד עורות שהיו במקום אוחדו לבית-חרושת גדול ובו הועסקו 100 עובדים. לידו נפתח מפעל לייצור מגפיים ובו עבדו 150 סנדלרים. המנסרות הורחבו והועסקו בהן, כ- 400 פועלים. בעיירה הוקם בית-חולים ובו מחלקת יולדות. בית-הספר העברי הוסב למוסד ששפת ההוראה בו יידיש ותוכנה סווייטי. באמצע פברואר 1940 נאסרו 13 יהודים, אמידים ועסקנים, והוגלו לצפון רוסיה. 8 מהם נשארו בחיים לאחר המלחמה, השאר מתו בגלות. יהודים אחרים, שסכנת המאסר וההגליה ריחפה תלויה מעל ראשם, עזבו את דויוד-הורודוק והתיישבו בעיירות אחרות. ב- 22 ביוני החל גיוס לצבא האדום, אך הוא התנהל באי-סדר מוחלט ורוב המתייצבים שוחררו. עד 27 ביוני לא ניתן היה לעבור את הגבול הפולני-סווייטי הישן מזרחה. הפקידים נצטוו לחזור לעיירה ולהמשיך לתפקד עד הרגע האחרון. ב- 5 ביולי עזב הממשל הסווייטי את דויוד-הורודוק, אך הגרמנים לא נכנסו לעיירה מיד, מפני שהיא שכנה בצד דרך המלך. לאחר כיבוש לאחווה ומיקשביץ' שלחו תושבי המקום הנוצרים משלחת אל ראשי הממשל הצבאי הגרמני בפינסק והגרמנים מינו את נציגיהם לעירייה ולמשטרה המקומית. בראש שני הגופים הועמדו שני שונאי ישראל נודעים. הממשל החדש הטיל על היהודים את החובה לשאת את אות ההכר היהודי המיוחד וגזירות נוספות. ביום השבת, ט"ז באב תש"א (9 באוגוסט 1941) פרסם ראש-העיר צו שחייב את כל הגברים היהודים מבני 14 ומעלה להתייצב למחרת לעבודה עם מעדרים. ביום ראשון, 10 באוגוסט 1941, הובלו הגברים שהתייצבו אל מחוץ לעיירה ושם, ליד בורות שהוכנו סמוך לכפר חינובסק, נרצחו כולם. את האיסוף וההובלה של היהודים וגם את השמירה על מקום ההרג ביצעה המשטרה המקומית, ואילו את הרצח עצמו עשתה יחידת אס"אס מחטיבת הפרשים מספר 1 של האס"אס. השוטרים המקומיים שדדו את הקרבנות והתעללו בהם בדרכם האחרונה. מן הטבח נצלו רק שני ילדים והם הצליחו להגיע אחר-כך אל הפרטיזנים. הנשים והילדים גורשו מן העיירה; גברים שהסתתרו ביניהם הוצאו בידי השוטרים המקומיים ונרצחו במקום. המגורשים נדדו בתנאים נוראים, שכן הממשלים המקומיים סירבו לקבלם. תוך קשיים עצומים הצליחו כמה מאות להסתדר אצל קרובים בלאחווה, בסטולין, בוויסוצק ובסארני. הרוב נאלצו לחזור לדויוד-הורודוק ובראשית שנת 1942 הוכנסו לגטו. עבודת הכפייה, ההתעללויות והרעב גרמו תמותה רבה, שכן רוב תושבי הגטו היו נשים וילדים רכים. ב- 9 בספטמבר 1942 היו בגטו 1,263 נפשות וביניהן רק 30 גברים. למחרת, ב- 10 בספטמבר 1942, הובלו יושבי גטו דויוד-הורודוק למקום שבו נרצחו הגברים ושם נורו למוות כ- 1,100 נפשות. בערך 100 איש הצליחו לברוח. חלקם הצטרפו ליחידות פרטיזנים סווייטיות. פעמיים תקפו יחידות אלה את דויוד-הורודוק, כשפרטיזנים בני העיירה הולכים בראש. בפעולות אלה נהרסה תחנת-החשמל ונענשו משתפי-פעולה.