תרומות
דולינה DOLINA
עיר בפולין
מחוז: סטאניסלאבוב
נפה: דולינה
אזור: גאליציה המזרחית
אוכלוסיה:
• בשנת 1941: כ-8,760
• יהודים בשנת 1941: כ- 2,488
• יהודים לאחר השואה: נותרו 3-2
תולדות הקהילה:
הישוב היהודי מראשיתו
דולינה מוזכרת לראשונה בתעודות מ- 1431. ב- 1525 היא קיבלה זכויות עירוניות לפי החוק המאגדבורגי. נקבעו לה יום שוק-שבועי ו- 6 ירידים שנתיים. בהיותה שוכנת בספר, סבלה העיר קשה מן המלחמות שעברו על חבל-ארץ זה, במיוחד במאה ה- 17 וה- 18. בתקופות הקדומות לקיומה של העיר היו מייצרים במקום מלח ממעיינות מלוחים, ובמאה ה- 19 - גם אשלג. בשנות ה- 70 של המאה ה- 19 הוקמו בדולינה בית-חרושת ללבנים וטחנת-קמח מונעת בקיטור. העיר חוברה לקו מסילת הברזל בסופה של אותה מאה. הידיעות הראשונות על היהודים בדולינה הן מ- 1472, אבל נראה שעד תחילת המאה ה- 17 לא היה בה ישוב יהודי קבוע. ב- 1638 קיבלו יהודי דולינה כתב-זכויות מאת המלך, ולפיו הורשה להם להקים בית-כנסת, לקיים בית-עלמין ולסחור, בתנאי שישלמו מסים כיתר העירונים. לשם חלוקה צודקת של היטל המסים צורפו שני יהודים להנהלת העיריה, אלא שניתנה להם הזכות להביע דעה בעניינים הנוגעים ליהודים בלבד. ב- 1717 שילמו יהודי דולינה 344 זלוטי מס-גולגולת. אחרי הסיפוח לאוסטריה היו השנים 1772- 1868 קשות מאוד ליהודי דולינה; הוטלו עליהם הגבלות שונות, וגם מסים כבדים ומשפילים. עם מתן שוויון זכויות ליהודי גאליציה וחיבורה של העיר לקו מסילת הברזל שופר מעט מצבם הכלכלי. בסוף המאה ה- 19 ובתחילת ה- 20 עזבו רבים מיהודי דולינה את עירם והיגרו לארצות שמעבר לים, בעיקר לארצות הברית. לפי הנתונים מ- 1912 עסקו היהודים תושבי דולינה והכפרים שבסביבה במקצועות אלה: תגרים - 200, סוחרים - 200 (בהם סוחרי תבואות - 40, סוחרי יערות - 10), מוזגים - 30, עגלונים - 25, בעלי-מלאכה - 40, סבלים - 15, פועלים שכירים - 50 וחסרי מקצוע מוגדר - 125. יחד - 735 מפרנסים. מעמד עצמאי קיבלה הקהילה כנראה באמצע המאה ה- 18. מרבני המקום ידועים לנו ר' דוד שכיהן ב- 1821; ר' משה (נפטר ב- 1831); ר' אברהם-נח הלוי הלר ב"ר אהרן משה, בעל "זריזותא דאברהם"; ר' ישעיהו שור (נפטר ב- 1879 בהיותו רבה של יאסי); בשנים 1884- 1912 כיהן כדמו"ץ בדולינה ר' חיים-יעקב ב"ר צבי-אליעזר קרויזהאר, בעל "באר יעקב"; ב- 1901 נתמנה כרבה של ב' ר' מנחם-זעלקא ב"ר משה-דוד האליק. בדולינה קבעו את חצרותיהם גם אדמו"רים. ב- 1873 השתקע בדולינה ר' יששכר-בעריש ב"ר אייזיק אייכנשטיין משושלת ז'ידיצ'וב, שניהל את חצרו עד ראשית המאה ה- 20. על כסאו עלה בנו ר' יהודה צבי (נפטר ב- 1909); ממנו עברה האדמו"רות לחתנו ר' יהושע ב"ר משה הלברשטאם משושלת סאנץ. האחרון לא האריך ימים (נפטר ב- 1912). האדמו"ר האחרון בדולינה היה בנו, ר' יקותיאל הלברשטאם, שנספה בשואה. על אף האווירה החסידית השוררת ביישוב היהודי, פעלו מוקדם יחסית חוגי הציונים בדולינה. ב- 1897 הוקמה האגודה חובבי שפת עבר, שאליה הצטרפו רוב נכבדי המקום. האגודה קיימה פעם בשבוע הרצאות בעניני דיומא. ב- 1898 נוסד במקום ארגון ציוני בני ציון, ובראשו עמד ד"ר רובין. בשנה שלאחריה עלה בידי האיגוד להקהיל 800 איש לאסיפה בבית-המדרש. ב- 1908 הוקם סניף מפלגת פועלי-ציון בדולינה. בית-ספר עברי משלים מיסודה של "שפה ברורה" הוקם בה בראשית המאה ה- 20, אולם רוב ילדי היהודים למדו בחדרים המסורתיים. בשנים 1914- 1920 סבלו בני-הקהילה יחד עם שאר האוכלוסיה מפגעי המלחמה. העיר עברה פעמים רבות מיד ליד וכתוצאה מכן נהרסה חלקית. נסגרו רוב המפעלים בה, אזלו מקורות הפרנסה והאוכלוסיה התרוששה
סגור
בין שתי המלחמות
מצבם הכלכלי של יהודי דולינה הוחמר בשנות ה- 20, ואך בשנות ה- 30 נפתחו מחדש המפעלים שחדלו לפעול בעת המלחמה. כ- 250 משפחות בקהילה של כ- 2,000 נפש נזקקו לעזרה בראשית שנות ה- 20. בעיר היו אז 200 אלמנות, 18 יתומי מלחמה ו- 50 יתומים אחרים (כולם כנראה יתומים מאב ואם). בנוסף לזה פגעה ב- 1920 מגיפת טיפוס באוכלוסיית המקום. הקהילה קיבלה עזרה מן הג'וינט, שהקים ב- 1920 או ב- 1921 בית-יתומים ומטבח עממי שבו חולקו 240 ארוחות צהרים ליום. לשם עזרה הדדית אורגנה קופת גמ"ח. פעולתה של זו היתה מצומצמת; ב- 1928 נתנה 17 הלוואות בסך כולל של 4,610 זלוטי, ובשנים 1933- 1935 הגיע מספר ההלוואות ל- 59 בסכום של 8,120 זלוטי. הסניף המקומי של ויצ"ו טיפל בבית-היתומים וניהל גן-ילדים. כבר ב- 1918 התקיימו בדולינה קורסים לעברית לבנות ובהם 3 כיתות. בית-ספר עברי משלים הוקם מחדש. ב- 1918 נפתחה בדולינה ספריה יהודית ציבורית ליד ארגון "האור"; זמן-מה פעל במקום איגוד ספורט מכבי. סניפי כל המפלגות הציוניות התקיימו בדולינה בתקופה הנדונה. ב- 1918 הוקם ארגון ציוני מקומי "האור", שריכז חברים מהחוגים החרדים ושימש אחר-כך כבסיס להמזרחי, הפועל המזרחי והשומר הדתי במקום. ב- 1919 הוקם השומר הצעיר שהיה פעיל עד סוף שנות ה- 20. ב- 1923 התארגן סניף ההתאחדות. ב- 1924 נוסד ארגון עזרה, אך פעולתו היתה מצומצמת. ב- 1931 הקימו הציונים הראדיקליים קן השחר. בדולינה השתתפו כמה מבני-הנוער היהודי בפעולות המפלגה הקומוניסטית הבלתי-ליגאלית. אחד מהם אף נידון ב- 1932 ל- 3 שנות מאסר. בשנות ה- 30 גברה במקום התעמולה האנטי-יהודית, בספטמבר 1937 ניפצו בריונים שמשות בבתים רבים של יהודים
סגור
במלחה"ע ה - II
על קורות יהודי דולינה בימי השלטון הסובייטי (ספטמבר 1939 - יוני 1941) אין בידנו מידע מפורט. משפרצה מלחמת גרמניה-רוסיה, נכבשה דולינה ב- 2.7.1941 על-ידי צבאות הונגריה, ושבועות אחדים היתה העיר בידיהם. משעבר השלטון לידי הגרמנים, הם אסרו 55 יהודים מבין אנשי האינטליגנציה, האמידים והקומוניסטים (כפי הנראה, בתור בני-ערובה), אולם בהשתדלות מושל הנפה שוחררו הללו. באותו זמן, בקירוב (ראשית אוגוסט 1941) העבירו הנאצים דרך דולינה טראנספורט גדול של יהודים מהונגריה. רובם הוטבעו בנהר דנייסטר, ורק כמה מאות מהם הצליחו להישאר בחשאי בדולינה. הגרמנים תפסו את המתחבאים במירמה (הבטיחו את שיבתם להונגריה) וירו בהם ביער בסביבות העיר. עמם נספתה גם קבוצת יהודים מבני המקום, שהצטרפו לפליטים בתקווה להגיע להונגריה. בפקודת הנאצים הוקם בדולינה יודנראט ובראשו יוליוש ויינרב. כסגן יו"ר נתמנה אפרים ויינגארט. אחת הדרישות הראשונות של הגרמנים מהיודנראט היתה ארגון צוותי-עבודה מבין היהודים לעבודות-פרך ומתן כסף, מצרכי מזון משובחים, רהיטים, חפצי-ערך ועוד. היודנראט נאלץ לאסוף כל אלה מהיהודים. לא אחת אנוס היה ויינרב עצמו לעבור מבית לבית, כדי לאסוף את המתן לגרמנים. היודנראט חוייב גם לשלם את הוצאות העברתם והריגתם של יהודי הונגריה. ואולם סיוטם של היהודים היה גזיזת הזקנים ברחוב, מעשים ששימשו שעשוע לגרמנים; מפחד ההתעללות גזזו יהודים רבים את זקנם, או שהצניעו אותו מאחורי מטפחות שכרכו על פניהם. בינואר 1942 נערך מצוד גברים לעבודת-כפייה. החטופים הוסעו לסטרי, שם צורפו אל קבוצת יהודי המקום והסביבה ואחר-כך שולחו אל מספר כפרים באיזור הקארפאטים. לא עבר זמן רב ורובם נספו שם מקור ומרעב. בקיץ 1942 הובאו לדולינה היהודים מעיירות ומכפרי הסביבה (כגון ולדזיז', ניבילוב, יאבלונקה, רוז'ניאטוב, מיזון, ויגודה), ואוכלוסיית המקום גדלה כדי 4,000 נפש. רק העשירים מבין העקורים הצליחו למצוא לעצמם קורת-גג אצל יהודים או אצל הנוצרים בפרברים, והם שילמו ממון רב אפילו תמורת מקום באורווה או בגורן. השאר התגוללו תחת כיפת השמים. ריכוז זה של יהודי הסביבה בדולינה שימש הכנה לאקציית-החיסול שבאה בימים 31.7.1942- 30 (לפי גירסה אחרת - 3.8.1942). כנראה, ערב האקציה כינסו אנשי הגיסטאפו את היודנראט ודרשו להסגיר לידיהם 1,200 יהודים. היודנראט טרח להפחית את המספר. לפי עדות אחת הודיע להם יו"ר היודנראט, כי אמנם הוא ממונה על עבודת היהודים ועל רכושם, אך אינו הבעלים על חיי-אדם. למחרת פתחו השוטרים הגרמנים והאוקראינים באקציה. יהודים גורשו מבתיהם, רוכזו בשוק העירוני, מכאן הובאו לבית-העלמין, שבו נחפרו כבר קודם-לכן - בפקודת הנאצים ובידי יהודים - כמה קברים גדולים. היהודים נצטוו להתפשט, ולאחר מכן נורו על שפת הבורות, או בשעה שעברו על קרשים שמעליהם. באותה עת עסקו כמה מאנשי המשטרה הגרמנית בחיפוש אחר חפצי-ערך וכסף בבגדיהם של הנרצחים. ההריגה נמשכה שעות אחדות. למחרת ציוו הגרמנים על נוצרים מקומיים לאסוף את גוויות היהודים שנורו באקציה בבתים וברחובות, ולקבור אותן בבית-העלמין. הגרמנים חיפשו יהודים מתחבאים וירו בהם. באקציה זו ניספו כ- 3,000 איש, ביניהם חברי היודנראט. בשעת האקציה בחרו הגרמנים בקבוצת גברים צעירים וחזקים, ושילחו אותם למחנה העבודה בווישקוב (ליד גבול הונגריה). אפשר גם שכמה מיהודי דולינה הועברו לסטאניסלאבוב, ושם ניספו ב"טחנת רודולף" הידועה לשימצה. בין הנרצחים היה ויינרב יושב-ראש היודנראט. ראוי לציין, שלפי אחד המקורות לא היה טבח זה היחיד שנערך בדולינה; אפשר שעוד לפני כן, באפריל או מאי 1942, הוצאו להורג בבית-העלמין כ- 300 יהודים. דולינה מוקפת יערות עבותים. יהודים רבים התחבאו בהם, בעיקר צעירים שברחו מדולינה ומערים אחרות (סטרי, סטאניסלאבוב, בולחוב). הם עקרו ממקום למקום, נרדפו על-ידי השוטרים הגרמנים והאוקראינים והוסגרו לידי רודפיהם עקב הלשנות של אוכלוסי המקום הנוצרים. ידם של מעטים מהם השיגה לקנות מזון מידי האיכרים, רובם נאלצו להשיג מזון בכפרים ובחוות באיום בנשק. קבוצה גדולה מסוג זה, שנדדה בסביבות דולינה, מנתה עשרות אחדות עד מאתיים איש והרכבה מעורב היה: יהודים, אוקראינים שהתחבאו מסיבות שונות מעיני השלטונות הגרמניים. ואוזבקים-עריקים מיחידות-עזר של הצבא הגרמני. מפקד הקבוצה היה האוקראיני באבי. ב- 1942 או 1943 הופיעה ביערות אלה יחידת צנחנים פארטיזאנים של הסובייטים. קבוצת באבי השתתפה אתם בפעולות-חבלה בסביבה, כמו תקיפת בית-הסוהר בדולינה, שריפת מנסרות וחוות, פיצוץ גשרים ומסילות-רכבת בקו בולחוב-דולינה. בסוף נובמבר 1943 עלו הגרמנים על עקבות היחידה וכיתרו אותה. בקרב ניגפו הפארטיזאנים, ועמם נפלו רוב קבוצת באבי. מבין 50 היהודים שנימנו אז עם הקבוצה, חמקו מידי הגרמנים 5 בלבד, ורק 2 או 3 מביניהם החזיקו מעמד ביער או במקומות-מחבוא שונים עד בוא השחרור (30.7.1944). לאחר המלחמה היתה דולינה חרבה ונטושה. שרידי היהודים שחזרו לעירם לזמן קצר מצאו את בית-העלמין הרוס לגמרי. מלבד קברות-אחים של היהודים נקברו כאן גם כ- 40 נוצרים, שנורו בידי הנאצים על הושטת עזרה ליהודים.