דוקלה DUKLA

עיר בפולין
מחוז: לבוב
נפה: קרוסנו
אזור: גאליציה המערבית ושלזיה
אוכלוסיה:
• בשנת 1941: כ-3,806
• יהודים בשנת 1941: כ-2,338
• יהודים לאחר השואה: 150

תולדות הקהילה:
בעת מלחה"ע ה - I
מתעודה של שנת 1357 ידועה לנו דוקלה ככפר. ב- 1380 הוכרה כעיר. ב- 1405 הוענק לה רשמית מעמד של עיר על-פי החוק המאגדבורגי. ב- 1474 פלשו לדוקלה צבאות המלך ההונגרי, שהעלו את העיר באש ובזזו את רכוש תושביה. בעקבות פלישה זו נבלמה התפתחותה של דוקלה במשך עשרות שנים. משהלך וגדל במאה ה- 16 הסחר בין פולין והונגריה עמדה דוקלה, השוכנת במעבר הרי הקארפאטים, בסימן של התפתחות מואצת. ב- 1540 נקבעו בה שני ירידים שנתיים ויום-שוק בשבוע. מאותו זמן בערך הוקמה בדוקלה תחנת-המכס, ולעירונים ניתנה הזכות הבלעדית של איחסון יינות וכן זכות-קדימה לקנייתם. באמצע המאה ה- 17 נבנה במקום ארמון מפואר של בעלי העיר הפרטיים באותם הימים, ולידו טחנת-קמח שהופעלה במי הנהר. מחזור סחר-החוץ בדוקלה היה באמצע המאה ה- 18 גדול כל-כך, שהמלך ראה לנחוץ להגדיל את מספר הירידים השנתיים ולהעמידם על שבעה וכל אחד מהם נמשך שבוע ימים. אך עם בנייתה בסוף המאה ה- 19 של מסילת הברזל, המוליכה לסלובקיה-הונגריה במעבר לופקוב של הרי הקארפאטים החלה ירידתה של דוקלה. ב- 1914 ניטשו במבואות דוקלה קרבות עזים בעת המתקפה הראשונה של צבאות הרוסים לעבר הרי הקארפאטים. עם חידושו של השלטון הפולני בדוקלה ב- 1918 פסק כמעט לחלוטין סחר-המעבר בדוקלה מגאליציה( הירגנוהל), ועסקי ההברחה המוגבלים לא היה בהם כדי לשמש תחליף למקור הפרנסה בן מאות השנים של תושבי דוקלה. בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם היתה כלכלת העיר שרויה בקיפאון. יישוב יהודי של קבע התקיים בדוקלה כבר במאה ה- 16. יהודי המקום סחרו ביינות שיובאו מהונגריה לפולין, ואף היו בין הנוסעים לעבר הרי הקארפאטים לשם יבוא הסחורה. במאה ה- 17 התקיימה בדוקלה קהילה יהודית מאורגנת, ולה בית-עלמין. בעת השיפוץ, שנעשה בארמונו של האציל טארנובסקי בדוקלה ב- 1932, נמצאו שתי מצבות יהודיות עתיקות מסוף המאה ה- 17 ותחילת המאה ה- 18. כנראה, שבמקום זה היה בית-העלמין העתיק של קהילת דוקלה. על גודלה של קהילת דוקלה במחצית הראשונה של המאה ה- 17, ובעיקר על היקף-הסחר הגדול שניהלו סוחריה, תעיד בין השאר העובדה שב- 1740 לוותה הקהילה 2,000 טאלרים, סכום עתק באותם הימים, מן הכנסייה המקומית. לקהילת דוקלה היה מעמד.נכבד בארגון-הגג הקהילתי - בוועד מדינת "פולין קטן" (או ועד מדינת קראקוב-צוזמיר). ב- 1754 חתם ר' יצחק סגל לנדא, (החונה בק"ק דוקלא), על המכתב של ועד דד"א נגד ר' יהונתן אייבישיץ. במושב של הוועד דד"א, שנתקיים ב- 1765 בפיליץ (פיליציה), ישב ראש מרדכי מדוקלא (מארקוס דוקלסקי), פרנס הוועד של "פולין-קטן" דאז. במחצית השנייה של המאה ה- 18 נמנתה קהילת דוקלה עם הגדולות שבאזור. קהילה זו שמנתה ב- 1765 כ- 600 נפשות, ובכללן תינוקות עד גיל שנה, חלשה על 232 יהודים, שישבו ב- 29 כפרים בסביבה. בדוקלה גופא היו בבעלות יהודית 57 בתים. ידוע עיסוקם של 40 מתוך 109 ראשי בתי-אב: חוכר בית מיבשל-בירה (שהיה בבעלות אוצר המלוכה) - 1; חוכרי פונדקים - 3; סוחר - 1; חנוונים - 2; חייטים - 8; פרוונים - 3; עושה כפפות - 1; צורפי-זהב - 4; קצבים - 4; עושה דוודים - 1; רבנים - 2; שמשים - 2; מלמדי תינוקות - 4; חזן - 1; פרנס - 1; גלב - 1; כליזמר - 1. ב- 1781, כלומר כשהיתה דוקלה תחת השלטון האוסטרי, חויבו 188 מפרנסים יהודים בתשלומי מיסים. סכום המיסים עשוי להעיד על מצב פרנסתם של המחויבים בהם: 122 מהם חויבו בתשלום 25 גולדן לשנה, 65 ב- 25- 100 גולדן, ואחד סווג לאלה המשלמים 101- 300 גולדן לשנה. נטל המיסים היה כבד לכלשלושת הסוגים של משלמי מס. באותה שנת 1781 נדרשו יהודי דוקלה להחזיר את הפיגורים שנצטברו משנים קודמות בתשלומי ארנונה בסך של 25 גולדן. בגזירת ה"פרודוקטיביזאציה" והפניית היהודים לעבודה בחקלאות נדרשה קהילת דוקלה ב- 1791 לספק 9 משפחות ולשאת בעול הוצאות ההעברה בסך 250 גולדן למשפחה. כשאר הקהילות, כן נקטה קהילת דוקלה שיטה של סחבת, עד יעבור זעם, ואמנם רק ב- 1797 יצאו להתיישבות חקלאית שתי משפחות יהודים מדוקלה, ומאז ועד 1805 לא נשלחה אף משפחה אחת. בינתיים שככה הגזירה. גם ה"רפורמה בחינוך היהודי" מיסודו של ה. הומברג לא פסחה על דוקלה. ב- 1794 הוקם שם בית-ספר לילדי ישראל. אפשר שלא פעל כלל, ונכחד זכרו לאחר שבוטלו בתי-ספר מסוג זה ב- 1806 בכל ערי גאליציה. במחצית הראשונה של המאה ה- 19 הלך וגדל היישוב היהודי בדוקלה, בעיקר בגין השגשוג הכלכלי שהיה כרוך, כמקודם, בסחר יינות ובקר, שיובאו דרך המעבר בהרי הקארפאטים מהונגריה. בעת ההיא גם רבו ביישוב היהודי בדוקלה הסוחרים הזעירים ובעלי-המלאכה. בעלי הארמון והאחוזה ממשפחת הרוזן מיצ'ינסקי נטו חסדליהודים, והללו רבים מהם מצאו את פרנסתם כחוכרים, מוזגים או סוכנים של האחוזה. על היחס הפאטרנאליסטי של בעלי האחוזה אל יהודי המקום תעיד העובדה שב- 1901 תרם הרוזן מיצ'ינסקי, בעליה של האחוזה באותם הימים, 500 כתרים לעניים היהודים בדוקלה, ועוד 1,000 כתרים לבניין בית-המרחץ ומקווה-הטהרה של הקהילה. כאמור נבלמה התפתחותה של דוקלה עם בנייתה של מסילת-הברזל במעברי לופקוב בהרי הקארפאטים, ועל כן חל גם קיפאון בהתפתחותו של היישוב היהודי לקראת סוף המאה ה- 19. אירועי המלחמה גרמו לנטישתם של יהודי דוקלה את העיירה, במיוחד בהתקרב החזית אל המקום וכשעת הקרבות. רבים מהם לא שבו עוד אל עיר מכורתם, ומה עוד שהגיעה אליהם הידיעה על הפוגרום בדוקלה בחודש נובמבר 1918, שבו נפצעו יהודים רבים ורכושם נשדד. קהילת דוקלה היתה, כאמור, אחת החשובות באזור כבר במאה ה- 18, וכס הרבנות בה נחשב למכובד מאד. הקהילה קיימה במחצית השנייה של המאה ה- 18 שני רבנים (אחד מהם כנראה מו"ץ) ועוד 7 כלי קודש נוספים (שמשים, מלמדים וחזן). כמה מרבני המקום נבחרו לכהן בקהילות הגדולות והמפורסמות בימים ההם בפולין ומחוצה לה. רבה הראשון של דוקלה היה ר' אריה לייב ב"ר שאול. הוא כיהן בדוקלה ב- 1719 וכעבור זמן-מה ביקש להתמנות לאב"ד טארנופול וז'שוב. ב- 1730 עבר לכהן בגלוגוב (שלזיה-גרמניה) ומשם ללבוב ולאמשטרדם. נפטר ב- 1755. ר' יעקב יצחק ב"ר יקותיאל זלמן הלוי בעל "אמרי רברבי" ו"מעייני הישועה" נתמנה לרב בדוקלה ב- 1732, ב- 1759 עבר לכהן בעיר צילץ בשלזיה ומשם עבר לפרשבורג, בה נפטר ב- 1765. זמן-מה כיהן בדוקלה ר' יהודה לייב הלוי, נצר למשפחת הרבנים הנודעה הלר. הוא עבר לכהן ביארוסלאב, ובשנות השבעים למאה ה- 18 כבר ישב על כס הרבנות בעיר זו. את מקומו בדוקלה מילא ר' חיים יעקב שטרויס ב"ר אברהם (נפטר ב- 1776 בדוקלה). ממנו קיבל ר' יצחק אייזיק הלוי וייסטמאן (או אקשטיין). ידוע שהוא ישב בדוקלה כבר ב- 1782, וכיהן ברבנות שם עד יום פטירתו ב- 1804. זמן-מה כיהן ברבנות דוקלה ר' יהושע יצחק יאיר הורוויץ, שהיה לאחר-מכן אב"ד לבוב ובאחרית ימיו רבה של ז'וראבנו (שם נפטר ב- 1850). אחריו, כנראה, נתמנה לאב"ד דוקלה ר' יעקב הכהן גוטווירט, שישב על כסאו עד פטירתו ב- 1848. במקומו נתמנה רבה לשעבר של פוטוק, ר' יהודה לייב אשכנזי ב"ר גרשון, בעל "מאורות נתן". כמתנגד לחסידות, שהתפשטה אז בדוקלה, הסתכסך ר' יהודה לייב עם בני קהילתו ונאלץ לעבור לכהן בקהילת טישמייניצה. את כסאו בדוקלה ירש ר' אביגדור הלברשטאם, שהוכתר לאב"ד דוקלה בלחץ אחיו, האדמו"ר ר' חיים מצאנז. ר' אביגדור נפטר ב- 1877, ועל כסאו ישב חתנו, ר' דוד ה"ש. האחרון עיקר מאוויו היו לכתר האדמו"רות, ועל כן מינתה הקהילה ב- 1881 לאב"ד את ר' שמואל ב"ר זאב-וולף אנגל, וכשעבר זה ב- 1886 לכהן כאב"ד ראדומישל, נתמנה ר' דוד צבי טעבל זעמאן, בעל שו"ת "קב זהב". ב- 1907 נתמנה לאב"ד דוקלה ר' מנחם מנדל ב"ר אריה-לייבוש הלברשטאם, שהמשיך בכהונתו עד 1935. ב- 1892 הוקמה בדוקלה ישיבת "קובע עתים לתורה" ובראשה עמד ר' אברהם ב"ר יונה הלוי אטינגא. הישיבה המשיכה להתקיים עד פרוץ מלחמת-העולם הראשונה. חיבוריו של ר' אברהם ראו אור בבני-ברק ב- 1972 בשם "אוצר שיחות חכמים". הווי היישוב היהודי בדוקלה לקראת סוף המאה ה- 19 היה חסידי מובהק. בראש חסידי המקום עמדו חסידי רימאנוב וחסידי צאנז. ב- 1881 הוקם במקום סניף של "מחזיקי הדת". כאשר הוקם בדוקלה ב- 1895 בית-ספר מיסודו של הבארון הירש, התנגדו להקמתו החסידים, ורק 32 תלמידים היו בשנה הראשונה להקמתו. אולם לאט לאט חדרו גם לדוקלה רעיונות מודרניים. ב- 1906 נמסר על אסיפה גדולה של הציונים במקום, וב- 1908 כבר למדו בבית-הספר הנ"ל 140 תלמידים.

סגור

בין שתי המלחמות
משנסתיימה מלחמת-העולם הראשונה פחתה, כאמור, האוכלוסייה היהודית בדוקלה, והירידה במצבם הכלכלי, שנסתמנה זה כמה עשרות בשנים, נעשתה חדה יותר. עם חידושו של שלטון פולין נותקה דוקלה כליל ממקור-פרנסה חשוב, הוא יבוא יינות, פירות ובקר, שבו תיווכו סוחרי המקום. התרוששותן של שכבות שלמות מבין האוכלוסייה היהודית הלכה וגברה, והגיעה לשיאה בזמן המשבר הכלכלי, בשנים 1929- 1931, ומשבר זה נמשך עד סוף שנות ה- 30. ב- 1919 נתמכו עניי המקום בכספי הג'וינט; הוקם מטבח עממי (בעיקר לילדים), חולקו מזון ובגדים. ב- 1923 תמך הג'וינט גם בחברת "ביקור חולים" שהושיטה עזרה רפואית חינם לעניים שבעניים. ב- 1919 הוקם, בין השאר, בסיועם של יוצאי דוקלה בארצות-הברית, בית-יתומים, בעיקר ליתומים של חללי המלחמה. חניכי המוסד למדו בבית-הספר הכללי ואילו במוסד למדו מקצועות מלאכה. התארגנה גם חברה לטיפול ביתומים, שתרומותיה למוסד הגיעו ב- 1929 לסכום ניכר של כ- 1,700 זלוטי. ב- 1936 קיבלו כ- 70 מילדי העניים מזון נוסף מטעם הארגון "צנטוס". הסוחרים הזעירים, בעלי-המלאכה והרוכלים היהודים הסתייעו באשראי זול שניתן להם מטעם קופת גמ"ח, שהיתה קיימת בדוקלה מזמן; ב- 1929 קיבלו הנצרכים מקופה זו 80 הלוואות בסך כולל 4,000 זלוטי. באותה שנה הוקם בדוקלה, בסיוע יוצאי דוקלה בארצות-הברית, קואופראטיב יהודי לאשראי שנשא אף את השם "קואופראטיב פולני-אמריקני". קואופראטיב זה סונף לאיגוד הקואופראטיבים היהודיים בפולין, ומטעמו קיבל ב- 1930 הלוואה להון-היסוד שלו בסך 6,000 זלוטי. הקואופראטיב לאשראי גילה בשנים שלאחר-מכן פעילות עניפה בתחום האשראי, ונתמכו בו במשך שנות קיומו מאות נצרכים מבין הסוחרים הזעירים ובעלי-המלאכה היהודים. התקופה שבין שתי מלחמות-העולם עמדה בדוקלה בסימן חיזוקה של התנועה הציונית וריבוי השפעתה במוסדות היהודיים, בעיקר בשנות השלושים. "התחייה" (ארגון כלל ציוני) הקים ב- 1919 בית-ספר עברי, מסונף ל"תרבות" ולמדו בו ב- 1926 110 תלמידים ב- 4 כיתות והורו בו 7 מורים. ביוזמת הציונים הוקמה ב- 1922 ספרייה, וב- 1924 - מועדון קריאה ועל ידו "אגודה חברתית" וחוג חובבים לדראמה. הפעולה התרבותית וההסברתית של הציונים נתקלה בהתנגדות חריפה מצד החרדים, בעיקר החסידים, אולם קשה היה לאחרונים לבלום את התנועה הציונית ההולכת ומתרחבת. ב- 1924 איים הרב הצעיר, ר' יחזקאל שרגא ב"ר מנחם מנדל הלברשטאם, בנידוי כל מי שישתתף בהצגה של החוג לדראמה. ואף-על-פי-כן באו הצופים בהמוניהם אל ההצגה. ב- 1928 אף עלה בידי הציונים לארגן בקלויז ובבית-המדרש אסיפות בחירות לסיים. בדוקלה הוקמה "עזרה" חלוצית ובשנות השלושים התקיימו ופעלו בה ארגוני נוער ציוני: "עקיבא", "השומר הצעיר" ובית"ר, שהיו בעלי מועדונים. בבחירות לקונגרס הציוני ב- 1935 נמכרו בדוקלה 132 שקלים, והבוחרים, 118 במניין, הצביעו כלהלן: 70 - "הציונים הכלליים", 16 - ל"המזרחי" - 30 - ל"רשימת א"י העובדת", 21 - ל"מפלגת המדינה". עד 1934 היה בוועד הקהילה רוב לחרדים ול"בעלי-בתים". בבחירות שהתקיימו באותה שנה נבחר ליו"ר ועד הקהילה הציוני שמעון שטוף. כרבנים בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם כיהנו ר' מנחם מנדל הלברשטאם עד( 1935), שאת מקומו מילא בנו, ר' יחזקאל שרגא, וכראב"ד כיהן ר' דוד צבי טעבל זעמאן (נספה בשואה). מאחר שהיהודים היו יותר מ-%60 של אוכלוסי המקום, ובבחירות למועצה המקומית היה מובטח להם רוב, הגיעו נציגיהם לכלל הסכמה עם נציגי האוכלוסייה הנוצרית, שבכל הרכב יהיה ליהודים במועצה המקומית יתרון של שני מאנדאטים, ובתמורה לכך ייבחר נוצרי לראש המועצה ואילו סגנו יהיה יהודי. ב- 1931 כיהן כיו"ר המועצה הכומר טיפרוביץ' וסגנו היה היהודי ד"ר ד. שמולביץ, ששיבחו על יחסו ההוגן לאוכלוסיית דוקלה בלא הבדל דת ולאום. ואמנם באותה שנה הקציבה המועצה לצורכי סעד ותרבות של היהודים כ- 1,000 זלוטי, מהם 360 לאגודה המטפלת ביתומים, 200 ל"ביקור חולים" וליולדות, 200 לקופת גמ"ח, 50 לחברת "הכנסת אורחים", ו- 100 לספרייה ולמועדון הקריאה. יצויין שהיחסים התקינים בין יהודי דוקלה ושכניהם הלא-יהודים לא הופרו בדרך-כלל עד פרוץ מלחמת-העולם השנייה.

סגור

במלחה"ע ה - II
ימים ספורים לאחר שנפתחה המלחמה בספטמבר 1939, הצטרפו גברים יהודים אל זרם הפליטים שנע מזרחה, ומקצתם נשארו בגאליציה המזרחית לאחר שזו סופחה לברית-המועצות. עם כיבוש העיר ב- 8.9.39 התחילו הגרמנים בחטיפת יהודים לעבודות-כפייה. חיילי הוורמאכט התעללו במיוחד ביהודים דתיים וגזזו את זקניהם. ביום הכיפורים התפרצו הגרמנים לבתי-הכנסת ופגעו במתפללים. בסוכות ת"ש נקרא פנחס הירשפרונג אל השלטונות הגרמניים ונצטווה לרכז קבוצת יהודים כדי לגרשם מזרחה לנהר סאן, אל השטח הסובייטי. לפי צו זה הורשו להישאר בדוקלה רק בעלי-המלאכה והעובדים במפעלים החיוניים למשק הגרמני. ואמנם קבוצה של יהודי דוקלה אולצה לעבור את הסאן, אך בידי רבים מהם עלה להסתתר ולשוב לעיר. מקצת מן הפליטים שנמצאו בגאליציה המזרחית חזרו בחשאי לדוקלה, והאחרים הוגלו בקיץ 1940 לאזורים מרוחקים בברית-המועצות. בתחילת 1940 חיו בדוקלה כמה מאות יהודים, בני הקהילה המקומית וכן מגורשים מיישובים קטנים שבסביבה. באותה עת הוקם היודנראט ועל חבריו נמנו יצחק מייל, פתחיה הנדלר ומרדכי טוביאס. לפי מקור אחד עמד בראש היודנראט ב- 1942 שמעון שטוף. אנשי המועצה היהודים נדרשו על-ידי הגרמנים לספק מדי יום ביומו מיכסות אנשים לעבודות-כפייה, לשלם היטלים כספיים ולמסור דברי-ערך וחפצי-בית שונים. ב- 1941 הורע מאוד מצבה הכלכלי של הקהילה ומטעם י.ס.ס. הוקם במקום מטבח ציבורי, שסיפק ארוחות חמות לנזקקים. בתחילת 1942 הובאו לדוקלה יהודים נוספים מן האזור; היו אלה בעיקר יהודים מן הכפרים הסמוכים, שגורשו לדוקלה לאחר שכל רכושם הוחרם. באביב 1942 רוכזו כל יהודי דוקלה ברובע מיוחד, ולפי ידיעה אחת היה זה גיטו סגור. ב- 10.8.42 התחילה אקציה. כל היהודים נצטוו להתאסף בכיכר השוק. הללו שניסו להסתתר ונתגלו - נרצחו במקום. בכיכר האיסוף נתקיימה סלקציה. החולים והזקנים הופרדו, הובלו ליער הסמוך ושם הוצאו להורג, ואילו הכשרים לעבודה, בעיקר הגברים, הועברו למחנה-העבודה שהוקם בעיר. כל הנותרים שולחו למחנה- המוות בבלז'ץ. הכלואים במחנה-העבודה הועסקו במחצבות ובסלילת כביש בין בארווינק לנובי-ז'מיגרוד. שתי חברות גרמניות הוציאו לפועל עבודות אלו וניצלו את כוח העבודה של אסירי המחנה: כ- 140 מהם עבדו בשביל חברת "ארתור ואלדה - ברסלאו" וכ- 170 עבור "אמיל לודוויג - מינכן". תנאי העבודה היו קשים ביותר, והשומרים הגרמנים היו הורגים במקום כל מי שכשל. המחנות חוסלו בדצמבר 1942 ושרידי העובדים הועברו למחנות בז'שוב ובוולה-דוחאצקה ליד קראקוב. מספר הניצולים מבין יהודי דוקלה נאמד ב- 150 לערך, כ- 100 מהם שהו בשנות המלחמה בברית-המועצות.