דנקוב DENKOW

עיירה בפולין
מחוז: קיילצה
נפה: אופאטוב
אזור: מחוזות לובלין קיילצה
כ-82 ק"מ מלובלין
אוכלוסיה:
• בשנת 1941: כ- 2,267
• יהודים בשנת 1941: כ- 260
• יהודים לאחר השואה: מעטים

תולדות הקהילה:
כללי
עד המאה ה-16 השתייכה ר' למשפחת האצילים מיחובסקי והיתה מעין פרבר של העיר הסמוכה אוסטרובייץ (ע"ע). בשנת 1564 הוכרה כעיר נפרדת, גבולותיה הורחבו והוענקה לה הזכות לערער בבית-המשפט המחוזי באוסטרובייץ על פסקי-דין של בעלי העיר. בראשונה נקרא היישוב החדש מייכוב, אבל כעבור זמן קצר שונה שמו לד'. התפתחותה של ד' היתה איטית. עם הזמן יצאו לה מוניטין בייצור כלי חרסינה. בשנת 1750 העניק לה המלך אוגוסט השלישי את הפריווילגיה לייצא את תוצרת החרסינה שלה לגדנסק, פריווילגיה שאושרה מחדש בשנת 1768 בידי המלך סטניסלב אוגוסט פוניאטובסקי. בשנת 1834 פרצה בד' שרפה גדולה שכילתה את רוב הבתים בעיירה. ב-1851, לאחר ששוקמה, הוקם בה בית-חרושת לכלי אבן ופאיאנס (חרסית מזוגגת לעיבוד כלי החרסינה) ולאריחים. המוצרים האלה יוצאו לרחבי רוסיה. בשנת 1861 איבדה ד' את מעמדה העירוני והיתה לכפר, ואחר-כך למקום מושב של פועלים. בפולין העצמאית היא נחשבה פרבר של אוסטרובייץ.
על בואם של היהודים הראשונים לד' קיימות גרסאות שונות. על-פי תעודה אחת, כבר במחצית הראשונה של המאה ה-16 היתה בד' קהילה יהודית מאורגנת והיא עלתה אז על הקהילה באוסטרובייץ, שהיתה מאוחר יותר לאחת הקהילות הגדולות והחשובות באזור. אבל ספק אם המקור הזה נאמן עלינו, שכן ממקורות אחרים אנו יודעים שמספר היהודים בד' היה אז קטן מאוד וספק אם היה ביכולתם לקיים קהילה. גם המידע על תולדותיו של היישוב היהודי המקומי מועט ביותר. יש לשער שהיהודים בד', כמו במקומות אחרים דומים, התפרנסו ממסחר וממלאכה. בסוף המאה ה-19 היה במקום בית-מדרש.
בשנות מלחמת העולם הראשונה סבלה ד' בגלל קרבתה לחזית. רוב היהודים נאלצו לעזוב את העיירה, אבל בתום המלחמה חזרו לבתיהם.
בתקופה שבין שתי מלחמות העולם הוקם מחדש בית-המדרש, שנהרס במלחמה. במשך שנים אחדות כיהן בד' רב, ר' חיים שלמה הכהן שוורץ, שעבר אחר-כך לבילגוראי (ע"ע).
גם במאה ה-20 התפרנסו רוב היהודים ממסחר זעיר וממלאכה. בבעלות יהודים היו גם טחנת-הקמח המקומית ובית-בד. רוב היהודים חיו בעוני. בשנות ה-30, עם התגברות התעמולה האנטישמית בפולין, נתרבו בד' מעשי תקיפה של עוברי אורח יהודים ורוכלים שסבבו בכפרים. כמה בתי-מלאכה של יהודים נסגרו, ועל חנויות היהודים הוטל חרם.
בשנת 1939 מנתה קהילת ד' כ-400 נפשות. רוב חבריה היו אדוקים. שנה לפני פרוץ המלחמה, ב-1938, הקימו חסידי ד' בית-תפילה חדש בעיירה. ואולם חלק מבני הנוער מרדו במסורת אבות והקימו שתי תנועות נוער ציוניות - "השומר הדתי" ובית"ר.

בימי מלחמת העולם השנייה
מיד לאחר שכבשו את ד' הטילו הגרמנים על היהודים גזרות מגזרות שונות - החובה לענוד סרט זרוע לבן ועליו מגן-דוד כחול, איסור ללכת על מדרכות, ואיסור מוחלט לקנות אצל לא-יהודים או למכור להם דבר-מה, כמו גם לקיים עמם קשרים מכל סוג שהוא. אחת הגזרות הקשות היתה הטלת קונטריבוציות (תשלומי כופר) כבדות. על-פי רוב נדרשו היהודים לשלמן עוד בו ביום, וכדי להבטיח את התשלומים לקחו הגרמנים בני ערובה, בדרך כלל ילדים.
בשנות המלחמה הראשונות לא הוקם בד' גטו; במקום זאת הורו הגרמנים ליהודי ד' לסמן את גבולות העיירה בקורות עץ ואסרו עליהם לצאת מן התחום המסומן ללא רישיון ; מי שיצא נורה מיד.
ביולי 1941 הגיעו לד' קרוב ל-150 פליטים יהודים מקונין, עיירה בחבל וארטגאו. הפליטים שוכנו בדירותיהם של יהודי ד' בתנאי צפיפות קשים.
בד' חנתה יחידה צבאית גרמנית וגם מפקד הנפה הגרמני ישב בה. במקום לא היה מחנה של אנשי ס"ס, אבל קצינים ואנשי ס"ס היו מגיעים לכאן לעתים קרובות, מלווים באנשי המשטרה הפולנית שתוגברה ב-4 שוטרים פולנים דוברי גרמנית מפוזנן.
ביוני 1942 הוקם בד' גטו, שנסגר בצו מושל האזור ריטר מ-13 במאי 1942 ולא הותרה היציאה ממנו. בטרם גורשו. יהודי ד' למחנות ההשמדה הפרידו מתוכם הגרמנים קבוצה של צעירים ושלחו אותם למחנה עבודה סמוך. הם הועסקו בסלילת הכביש אוסטרובייץ-צ'מיילוב- אופאטוב.
היודנראט של ד' עשה מאמצים רבים למצוא מקומות עבודה ולהנפיק ליהודים רבים בכל האפשר כרטיסי עבודה. אברהם קרבל, חבר היודנראט ואחד היהודים האמידים המעטים שעדיין נותרו בד', הקים מעין לשכת עבודה שהסדירה את יציאת היהודים לעבודה בסביבות העיירה. הלשכה הזאת קיבלה את אישור משרד העבודה הגרמני ובאמצעותה נשלחו היהודים לעבודות כפייה למיניהן - הצבת עמודי חשמל, תיקונים ברשת החשמל, ויסות מי הנחלים ושאר עבודות שטח קשות בד' ובסביבתה.
ב-13 באוקטובר 1942 הקיפו אנשי המשטרה וס"ס את ד'. היהודים הוצאו מבתיהם ורוכזו בכיכר השוק. בכיכר נערכה סלקציה, וקבוצת צעירים הופרדה ונשלחה למחנה עבודה בבודז'חוב. קבוצה קטנה של צעירים יהודים נמלטה ליער. שאר יהודי ד', כ-500 במספר, הובלו תחת משמר כבד לאוסטרובייץ ומשם שולחו לטרבלינקה.
ד' ו-16 יישובים נוספים ב"דיסטריקט רדים" (על-פיהחלוקה הגרמנית) נבחרו לשמש מקומות ריכוז ליהודי האזור לקראת גירושם למחנות השמדה. לפיכך הביאו הגרמנים לד' באוקטובר 1942 יהודים אחרים במקומם של המגורשים. מקצתם הצליחו לחמוק מן הגירוש ולהסתתר, בעזרתו של אחד השוטרים מפוזנן, אדמצ'יק שמו, ואחדים מהם שרדו עד לשחרור. ואולם אדמצ'יק עצמו, יחד עם אשתו וילדיו, נתפסו, עונו בכלא הגסטאפו ואחר-כך נרצחו באכזריות.
כמה וכמה מיהודי ד' שעבדו במחנה בודז'חוב נותרו בחיים כמעט עד סוף המלחמה, אבל ימים מעטים לפני השחרור הוצאו כולם להורג בידי הגרמנים.רק מתי מעט מבין יהודי ד' שרדו.