תרומות
שידלובייץ SZYDLOWIEC
קהילה בפולין
מחוז: קיילצה
נפה: קונסקיה
אזור: מחוזות לובלין קיילצה
אוכלוסיה:
· יהודים בשנת 1941: כ-7,200
תולדות הקהילה:
ש' נזכרת לראשונה במאה ה-13. בתחילת המאה ה-15 עברו הכפר ושטחים סמוכים לו לידי האצילים אודרובונז', שאימצו לעצמם את שם המשפחה שידלובייצקי, כשם הכפר. בשנת 1427 הוענקו לש' זכויות עיר. ב-1432 בנה סטניסלאב שידלובייצקי בש' את הכנסייה הראשונה, וב-1470 התיר לו המלך קז'ימייז' יאגלו לספח לעיירה שטחים חדשים, אולי בזכות קשריו עם בית המלוכה הפולני (שידלובייצקי שירת כ"מארשאלק" - מנהל חצר המלך). בעלי העיירה בראשית המאה ה-16, קשישטוף שידלובייצקי, שימש קשטלאן (מושל מטעם המלך) של קרקוב וראש שרי המלך. הוא עשה רבות כדי לפתח את המסחר בעיירה, ובשנת 1505 קיבל מידי המלך זיגמונט הראשון פריווילגיה לקיים בה שני ירידים שנתיים. המלך זיגמונט השלישי הגדיל ב-1589 את מספר הירידים המקומיים ל-5, ובשלהי המאה -161 כבר היתה ש' מרכז חשוב של מסחר ומלאכה.
פלישת השוודים באמצע המאה ה-17 שמה קץ באחת לתקופת הפיתוח והשגשוג. ש' חרבה כמעט כליל ולא חזרה עוד למעמדה הקודם. בשנת 1666 מנתה רק 478 תושבים, ורק במאה ה-19 התחדשה הצמיחה הדמוגרפית והכלכלית בעיירה.
על-פי גרסה אחת התיישבו בש' יהודים כבר במחצית השנייה של המאה ה-16. בהיותה עיר פרטית של בני אצולה לא חלו מגבלות על ישיבתם בה, והיהודים יכלו להתפרנס לרווחה בעיר המתפתחת, בעיקר ממסחר ומלאכה. ואולם בתעודות נזכרים יהורים תושבי ש' רק במחצית השנייה של המאה ה-17. בשנת 1663 נתן להם המלך יאן קז'ימייז' פריווילגיה, שכללה בין השאר היתר לעסוק בייצור משקאות חריפים ובמכירתם. הפריווילגיה הזאת חודשה ב-1676 בידי המלך יאן השלישי סובייסקי, וב-1683 הורה המלך הזה לקשטלאן של סנדומייז' שלא להפלות לרעה את היהודים בהטלת מסים ואף לסייע להם בתחום הכלכלה. בראשית המאה ה-18, כשפולין התקשתה להשתקם מן ההרס שהמיטו עליה מלחמות הזמן ההוא, הורע מצבם של יהודי ש'. סוחרים יהודים מבני המקום לא עמדו בפירעון חובותיהם, ובמרס 1717 פרסם המלך אוגוסט השני צו בדבר פריסת חובותיהם למשך שנה אחת.
על-פי סקירה שנכתבה בשנות ה-70 של המאה ה-18 היה מספר היהודים בש' גדול פי עשרה ממספר הלא-יהודים. היהודים שלטו בכל ענפי המלאכה ובמסחר האזורי וחיו ברווחה. האפוטרופוס של העיר בשנת 1788, הנסיך רדזיוויל, התיר ליהודים לרכוש קרקע ולבנות בית-כנסת ובית-מדרש. הגידול במספר היהודים בעיר נמשך גם במאה ה-19, אבל רק לאחר ביטול ההגבלות על ישיבתם בכל מלכות פולין (ב-1862) הם הורשו להרחיב את רובע המגורים שלהם בעיר ויכלו לבנות בתי מגורים חדשים.
בשנת 1719 נזכרת קהילת ש', ב"פנקס ועד ארבע ארצות". הוועד, שהתכנס אז בירוסלאב, הורה שקהילת פשיסחא תהיה כפופה לקהילת ש', שכבר היתה בעת ההיא מרכז יהודי אזורי חשוב. בשנים 1693-1700 כיהן ברבנות ש' ר' מאיר בן יצחק אייזנשטאט, בעל "פנים מאירות", שעבר למשך זמן מה לכהן בקהילת וורמיזא (וורמס) שבגרמניה אך בשנים 1712-1717 שב לש'. מראשית המאה ה-19 היתה ש' מרכז חשוב של החסידות ובראש ובראשונה של חסידי פשיסחא. ר' לייבוש שידלובצר, תלמיד של "החוזה מלובלין" ו"היהודי הקדוש" מפשיסחא, התיישב בש' ב-1814 וייסד אדמו"רות, שהשפעתה היתה מעטה. לעומת זאת ריכז סביבו ר' נתן דוד רבינוביץ (נפטר ב-1865), בנו של ר' ירחמיאל מפשיסחא, שהקים אף הוא אדמו"רות מקומית, אלפי חסידים שנקראו על שמה של העיר. כל בניו נהגו באדמו"רות אבל רק הבכור, ר' צמח ברוך, נשאר בש', ואחיו ר' שרגא, שהאריך ימים אחריו, חזר אף הוא לש' בסוף ימיו. באמצע המאה ה-19 לערך כיהן בש' ר' אברהם קצנלבוגן (נפטר ב-1867), מחסידי "החוזה מלובלין", ואחרי פטירתו בא במקומו ר' יוסף, מחבר "שארית יוסף". הוא וגם הדיין ר' דב בר היו מחסידי קוצק. ב-1878 כיהן בש' ר' יוסף גלבלום. הוא האריך ימים וב-1912 עוד החזיק במשרתו. בנו של ר' צמח ברוך, ר' נתן דוד, המשיך את השושלת. גם ר' נתן דוד, בנו של ר' שרגא יאיר, ישב בש'. אחריו מילא את מקומו בן אחיו, ר' צמח רבינוביץ, שכיהן יחד עם ר' חיים ישראל שלום יקותיאל, בנו של ר' נתן דוד בן ר' צמח ברוך. ר' חיים ישראל ור' צמח ברוך נספו שניהם בשואה. כדיינים כיהנו בש' ר' ישראל יצחק כ"ץ ור' אליעזר חיים יודמן. בראש הישיבה עמד ר' ניסן הלוי לוינסקי, מחבר "האמת והשלום" (אבל על הכרוז הקורא להצטרף ל"המזרחי" הוא חתם לא כראש הישיבה אלא כרבה של ש').
שרפה גדולה בשנת 1876 כילתה את רוב בתי העיירה. בית-הכנסת ובית-המררש היו בין הבתים המעטים שנותרו לפליטה. הקהילה, שמנתה בעת ההיא כ-6,000 נפשות, התארגנה לסייע לחסרי הבית הרבים, והוקמו קרנות לאותה מטרה. בין מייסדי הקרנות היה גם הרב שמואל מוהילובר, מראשי תנועת "חיבת ציון" בפולין. רק בסוף שנות ה-80 של המאה ה-19 הסתיים שיקומה של העיר. היו בה אז 330 בתים.
לקראת סוף המאה ה-19 עברו מקצת יהודי ש' לתחומי עיסוק חדשים. בענף עיבוד העור וההנעלה היו ליהודים 14 בתי-מלאכה. גם 10 מחצבות מחוץ לעיר, ששיווקו את תוצרתן ברחבי פולין וברוסיה, ושתי טחנות הקמח בעיר היו בבעלות יהודים, ויהודים נוספים רבים הועסקו בהן כשכירים.
בראשית המאה ה-20 התארגנה בעיירה תנועת פועלים יהודית. סניף ה"בונר" בש, נוסד ביזמת האחים משה ויעקב טננבוים. ערב מהפכת 1905 ביקר בש' ולדימיר מדם, מראשי ה"בונד" בפולין, והרצה בפני הציבור היהודי. בעיירה היו גם איגודי פועלים יהודיים וכלליים. בדצמבר 1905 תקפו יהודים ופולנים חברי PPS (המפלגה הסוציאליסטית הפולנית) את משרדי השלטון בש'. בדוח מקומי שנשלח למשטרה בוורשה נאמר שהתוקפים היו שייכים לקבוצה מהפכנית יהודית. בשנת 1906 נתפס יעקב טננבוים ברדום ונידון לשלוש וחצי שנות מאסר על פעילותו המהפכנית.
בשנים 1910-1911 החלה בש' גם פעילות ראשונהשל תנועת "ההשכלה". פעילים מקומיים ייסדו מועדון של ה"קולטור-פאריין" (אגודה לתרבות) שבו התכנסו צעירים מקומיים, האזינו להרצאות על ספרות וקיימו דיונים בנושאי חברה. גם ספרייה קטנה היתה במועדון הזה. פרנסי הקהילה התנגדו נמרצות לפעילות הזאת. ערב מלחמת העולם הראשונה ניסו פעילי מועדון התרבות היהודי לפתוח בש' בית-ספר עברי ראשון, אך המלחמה שמה לאל את ביצוע תכניתם.
הגרמנים, שכבשו את העיירה בימי מלחמת העולם הראשונה (ב-1915), ביטלו את ההגבלות שהטיל המשטר הקודם על התארגנות ופעילות פוליטית. ה"בונד" חידש את פעילותו ופתח כמה מטבחים ציבוריים על בסיס קואופרטיבי. בעיר נוסד גם סניף "פועלי ציון", שחבריו קיימו חוגים לדרמה ולמוסיקה ("הזמיר") ופתחו בית-ספר עברי בן 4 כיתות.
גם בתום המלחמה שמרו היהודים על הרוב שלהם באוכלוסיית העיר - כ-70% מכלל התושבים. מקור פרנסתם העיקרי בשנות ה-20 וה-30 היה ייצור דברי הלבשה. בעיירה היו כ-150 בתי-מלאכה בענף הזה והועסקו בהם כ-1,400 יהודים, 244 מהם פועלים שכירים. שני בחשיבותו היה ענף עיבוד העור, שכ-230 יהודים התפרנסו ממנו. בענף המאפיות והמזון התפרנסו כ-100 ראשי משפחה יהודים, וכ-50 אחרים התפרנסו במגזר המתכת, הבניין המחצבות. בעיר נותרה קבוצה מצומצמת של יהודים אמידים - בעלי טחנות הקמח והמחצבות וסוחרים גדולים.
בשנת 1928 נוסד בש' סניף של "הבנק העממי" הקואופרטיבי בוורשה, שהצטרפו אליו כ-200 חברים, וב-1930 ייסדו הציונים "בנק למסחר" (שהפריש שיעור קטן מרווחיו לטובת ווקרן הקיימת לישראל).
בש' היתה השפעה רבה לתנועת הפועלים המאורגנת. פעלו בה שלושה איגודים מקצועיים - של הבנאים, של החייטים ושל הסנדלרים, שרוב חבריהם השתייכו ל"בונד". מפעם לפעם פרצו בעיירה סכסוכי עבודה בין פועלים לבין בעלי בתי-המלאכה ובעלי המחצבות. ב-1923 התקיימה שביתה גדולה של פועלי הבניין היהודים בחסות ה"בונד", ובמאי 1924 פרצה שביתה נוספת והפועלים דרשו תוספת שכר של 60%. בתחילת 1925 עצרה המשטרה לחקירה 105 פעילים של האיגודים המקצועיים היהודיים שנחשדו בפעילות קומוניסטית, אך כעבור שלושה ימים הם שוחררו. באפריל 1932 פרצה בעיר שביתה של פועלי האריגה וכמה מן הפעילים נעצרו ליממה אחת. ניסיונותיהם של בעלי בתי-המלאכה לשבור את השביתה באמצעות מפירי שביתה והמשטרה הפולנית עוררו בקרב הפועלים תסיסה חזקה.
שנות ה-20 וה-30 היו תקופת פריחה לפעילות הציונית. בלטו בשטח "הציונים הכלליים", שייסדו גם את קבוצת הנוער "הרצליה" והיתה להם ספרייה ציבורית גדולה. בשנת 1929/30 נאספו בעיר 1,067 זלוטי למען קרן היסוד. בש' התארגנה אז קבוצה של נוער בית"ר וב-1933 נחנך מועדון התנועה. תנועות הנוער "השומר הצעיר" ו"השומר הדתי" ייסדו בשנות ה-30 קיבוצי הכשרה למען חבריהן. בבחירות לקונגרסים הציוניים הושגו בש' התוצאות האלה: הסיעה הקונגרס ט"ז (1929) י"ט (1935) כ"א (1939) על המשמר 28 55 35
עת לבנות 33 2 2
המזרחי 34 145 38
רוויזיוניסטים/ מפלגת המדינה 26 35 21
גוש א"י העובדת .. 123 93
הציונים הכלליים .. .. 21
למרות שהיהודים היו רוב גדול באוכלוסייתה העיר לא היה בה בית-ספר ממלכתי המיועד ליהודים (בית-ספר "שבסובקה", שבו לא התקיימו לימודים הן בשבת והן ביום א'). רוב ילדי הקהילה למדו בשלושת בתי-הספר היסודיים הפולניים שבעיר, ובשעות אחרי הצהריים למדו לימודי דת ויהדות. בעיר היו בתקופה זו 20 חדרים פרטיים ותלמוד תורה אחד, שלמדו בהם כ-150 ילדים, ונוסדו גם בית-ספר לבנות של רשת "בית יעקב" ובית-ספר קטן של רשת "יבנה" (מייסודה של "המזרחי").
בהנהגת הקהילה שלטה במשך שנים רבות "אגודת ישראל", ששאבה את כוחה מן ה"שטיבלעך" של חסידי גור בעיקר. בבחירות 1391 לוועד הקהילה, כשהתברר ש"אגודת ישראל" איבדה מכוחה המספרי, שכנעו פעילי ה"אגודה" את הרשויות לצמצם את רשימת בעלי זכות ההצבעה מ-2,000 ל-819 בלבד, רובם מקרב תומכיהם, ובעיר פרצה שערוריה רבתי. שלוש פעמים נפסלה ועדת הבחירות, אך לבסוף אושרה הרשימה המצומצמת של "אגודת ישראל". לוועד הקהילה נבחרו 3 נציגי ה"אגודה", 3 אנשי "המזרחי" ושני נציגי ה"בונד".
גם בבחירות למועצת העיר לא בא לביטוי מספרם של היהודים בעיר וחלקם באוכלוסייה. אף-על-פי שהיהודים היו רוב מוחלט בעיר הם הופלו לרעה בהרכבת רשימות הבוחרים ולא היה להם רוב במועצה. בבחירות 1927 נבחרו למועצה 9 יהודים מתוך 24 חברים (4 ציונים, 2 נציגי ה"אגודה", 2 חברי "פועלי ציון שמאל" ונציג אחד של ה"בונד"). בבחירות 1932 נבחרו למועצה 19 פולנים ורק 13 יהודים.
האנטישמיות שפשטה בפולין בשנות ה-30 לא פסחה גם על ש'. בבתי-הספר פרצו מפעם לפעם תגרות ידיים בין תלמידים יהודים ופולנים, לרוב כתוצאה מהסתה אנטישמית מצד המורים.
בשנת 1935 מחו היהודים בפני רשויות המחוז על שתוואי הכביש החדש מקרקוב לוורשה נועד לחצות את בית-העלמין הישן של הקהילה, אבל כל מאמציהם לבטל את רוע הגזרה עלו בתוהו.
ב-4 בספטמבר 1939 הפציצו מטוסים גרמניים את ש'. במבואות העיר הוצבה יחידת תותחים נגד מטוסים של הצבא הפולני והתנהלו קרבות עזים. מאימת ההפצצות נמלטו רבים מיהודי ש' לכפרים. ב-6 בספטמבר נסוג הצבא הפולני מן האזור כולו ובעיר השתררה אנדרלמוסיה. כפריים וחיילים פולנים ניצלו את המהומה ובזזו רכוש של יהודים. ב-9 בספטמבר נכנס הצבא הגרמני לש', ומיד. עם בואם פתחו החיילים ברדיפות ובמעשי התעללות ביהודים. גברים נחטפו לעבודות כמו פינוי ההריסות, ויהודים עוברי אורח הוכו או נתלשו זקניהם ופיאותיהם. בסוף ספטמבר פרצו הגרמנים אל בית-הכנסת בעת תפילת יום הכיפורים, גררו החוצה את הרב ר' חיים ישראל שלום יקותיאל וכ-1,000 מתפללים והעלו באש את בית-הכנסת. ימים מעטים לאחר כיבוש העיר הוקם יודנראט מקומי, בראשותו של יושב-ראש הקהילה האחרון ש' אייזנברג,ובמקביל הוקמה "פלוגת עבודה,' יהודית. רוב העובדים הועסקו בשיקום ההריסות בעיר. בתחילת 1940 הוטלה על יהודי ש' קונטריבוציה בסך 5 מיליון זלוטי, וכשהיודנראט לא הצליח לגייס את מלוא הסכום תפסו הגרמנים 23 מנכבדי הקהילה, ביניהם אייזנברג ופנחס בריק, מעשירי העיר, והוציאו אותם להורג בבית-העלמין היהודי. אחרי רצח אייזנברג נתמנה אברהם רדליך ליושב-ראש היודנראט. ליד היודנראט הוקמה גם משטרה יהודית.
הממונה מטעם הגרמנים על גיוס עובדי כפייה יהודים, "פולקסדויטשה" ושמו רוביצקי, ערך בתחילת 1940 רישום של גברים כשירים לעבודה מבני 16 עד 60. באוגוסט אותה שנה הגיעו לש' אנשי ס"ס מלובלין ודרשו לשלוח עובדים למחנות עבודה באזור לובלין. כמה קבוצות עובדים נשלחו לשלושה מחנות עבודה בוולנוב ולמחנה סמוך ליוזפוב. מטעם היודנראט הופקד על גיוס העובדים קלמן רוזנבוים. היודנראט קיים קשרים טובים עם מפקדת הגסטאפו ברדום, ופעם אף הצליח ראש היודנראט רדליך להחזיר לש' 400 עובדי כפייה ממחנה ינישוב.
במרס 1940 הכריזו הגרמנים על הקמת גטו בש', אבל משנוכחו לדעת שהיהודים היו רוב בעיר והתגוררו בכל השכונות חזרו בהם והסתפקו בהטלת איסור על יציאת היהודים מבתיהם בשעות הערב והלילה. ואולם בדצמבר 1941 הועברו בכל זאת היהודים לגטו, שהשתרע על כרבע משטח העיר. משלחת ובה חברי היודנראט ירחמיאל מורגנשטרן, מיכאל רוזנבוים ואברהם פינקלר ניסתה לשכנע את מפקד הס"ס במחוז שלא ניתן לצופף יהודים כה רבים בשטח כה קטן, אך הוא השיב את פניהם ריקם. ובכל זאת, הגטו לא גודר.
חרף הגזרות וההגבלות נהנו יהודי ש' בשנות הכיבוש הראשונות מתנאי חיים נוחים בהשוואה לאחיהם במקומות אחרים. בשנת 1941 עלה מספר היהודים בעיר על 10,000 נפש, כ-4,000 מהם פליטים שהעתיקו את מגוריהם לש'. היודנראט פתח למען הפליטים מטבח ציבורי בביתו של ישעיה אופוטובסקי.
ב-3 בספטמבר 1942 שולחו 50 יהודים מש' למחנה העבודה הגדול בסקרז'יסקו-קמיינה.
האקציה הגדולה בש' החלה ב-23 בספטמבר 1942. בשעה 6 בבוקר הוקף הגטו בכוחות גדולים של ליטאים ואוקראינים, שוטרים פולנים ומכבי האש המקומיים, תחת פיקודם של שני קציני ס"ס בדרגת אוברשטורמפירר - מאטילקה ופרנץ שיפרס, שפיקח על הגירושים מרוב העיירות האחרות במחוז. יושבי הגטו נצטוו להתייצב עד 8 בבוקר בכיכר העיר ועמם מטענם האישי, לא יותר מ-20 ק"ג לאדם. משם הוצעדו היהודים כ-4 ק"מ עד לתחנת הרכבת ושולחו בקרונות בקר למחנה ההשמדה טרבלינקה.
בזמן הגירוש הכריזו שיפרס ומאטילקה כי יהודים שישלמו 1,000 זלוטי לא יגורשו. רק כמאה איש נענו להצעתם. הם הופרדו מן המגורשים האחרים, הוחזקו במשך 3 ימים במעצר ואחר-כך נרצחו גם הם. שיפרס ואנשיו סרקו את הבתים בחיפוש אחר מסתתרים. כ-600 איש שהסתתהו,ונתפסו נורו למוות. גם החולים מבית-החולים היהודי, 52 איש וביניהם הרב ר' נטע אייזנבג, הוצאו מן הבניין ונרצחו.
אחרי האקציה הגדולה עוד נותרו בש' כ-150 יהודים, אנשי המשטרה ועובדים. מקצתם הועסקו באיסוף ומיון רכושם של המגורשים והאחרים עבדו בבית-החרושת "פינקרט", שלפני המלחמה היה שייך ליהודים. עד מהרה הצטרפו אליהם יהודים נוספים שיצאו ממקומות מסתור שונים, ומספר היהודים בש' הגיע ל-600 נפשות בערך. ב-30 בספטמבר הועברו 50 מהם למחנה העבודה בסקרז'יסקו-קמיינה. הנותרים שולחו גם הם לשם ב-2 באוקטובר, ורק 80 יהודים נשארו והועסקו בניקוי הגטו. בנובמבר, משנסתיימה המלאכה, שולחו גם הם לסקרז'יסקו-קמיינה.
בדצמבר 1942 הקימו הגרמנים גטאות חדשים בש' ובשלוש ערים נוספות במחוז רדום, וקראו לניצולי הגירושים הגדולים במחוז לבוא ולשבת שם לבטח. בה בעת הזהירו יהודים מסתתרים ואת מציליהם הפולנים שכל יהודי שייתפס מחוץ לגטאות יוצא להורג יחד עם אלה שנתנו לו חסות. תוך זמן קצר נאספו בגטו החדש בש' כ-5,000 יהודים. הגטו הוקף בגדרות תיל, וראש העיר הפולני שיכן את יושביו בבית-חרושת ישן לעיבוד עורות. צורפו אליהם גם 1,000 מפונים מרדום. הגרמנים מינו יודנראט חדש, שבראשו עמד ירחמיאל מורגנשטרן. ב-8 בינואר 1943 הוקף גם הגטו הזה באנשי ס"ס ושוטרים גרמנים וחלוקת הלחם והקפה ליהודים הופסקה. ב-13 בינואר נכנסו אנשי ס"ס אל הגטו ופינו את יושביו. כ-80 איש נרצחו במקום והנותרים הובלו לתחנת-הרכבת. במקום המתינו כבר כמה משאיות של חברת "הסאג", בעלת מפעלי הנשק הגדולים בסקרז'יסקו-קמיינה, וכ-1,000 מן היהודים הועברו למחנה העבודה שם. הנותרים שולחו ברכבת לטרבלינקה. הרכבת עברה דרך רדום וכ-1,000 יהודים הועלו עליה שם.
כיום מעיד על עברה ממפואר של קהילת ש' בית-העלמין, שנשתמר על מצבותיו העתיקות. בית-הקברות הזה, אחד היפים בפולין, הוכרז אחרי המלחמה אתר היסטורי וממשלת פולין דואגת לשמרו ולטפחו.