שיידלצה SIEDLCE

עיר בפולין
מחוז: לובלין
נפה: שיידלצה
אזור: מחוזות לובלין קיילצה

תולדות הקהילה:
 

על ראשיתו של היישוב קיימות שתי גרסאות. על-פי גרסה אחת הוקמה ש' בסוף המאה ה-13 בידי מתיישבים מאזור ליטא יחד עם יוצאי סוקולוב ולוקוב. בתקופה זו היה האזור נתון לפלישות חוזרות ונשנות של שבטי הידז'ווינגים, שפלשו מערבות ליטא למזרח פולין, ומלך פולין בולסלאב "הביישן" נאלץ לנהל נגדם מלחמות בלתי פוסקות. על-פי הגרסה השנייה הקימו את ש' בני שבט המזורים, שהגיעו מאזורי צ'ייחנוב, מקוב ואיסטרוב בשלהי המאה ה-13 והתיישבו על גדות הנהר בוג. ואולם רק ב-1448 נזכרת ש' לראשונה בכתובים, בחטיבת הארכיון המלכותי של "פולין-קטן". הקרדינל של קרקוב, זביגנייב אולשניצקי, נתן בשנה זו היתר לרשויות העיר לוקוב לגבות מסים גם מן הכפר ש', שלא היה מוכר כיישוב עצמאי. בתחילת המאה ה-16 פרצה מחלוקת בין בעל האדמות של הכפר ש', דניאל שיידלצקי, לבין מיקולאי זלבסקי, שעמד בראש העיר לוקוב. שיידלצקי דרש להעניק לש' מעמד עצמאי. בשנת 1532 הכריע בעניין זה הקרדינל של קרקוב פיוטר טמיצקי, שהכיר בש' כקהילה נוצרית עצמאית. בשנת 1577 העניק המלך זיגמונט אוגוסט לש' מעמד של עיר. בתקופה זו גם הוקמה במקום הכנסייה הראשונה. בסוף המאה ה-16 ישבו בש' 12 אופים, 7 קצבים, כמה בעלי מלאכה נוספים ושני שואבי מים.
במרוצת המאה ה-17 פרצו בש' כמה שרפות שכילו את בתי הכפר. בשנת 1653 חידש המלך ולדיסלאב הרביעי את הפריווילגיה של זיגמונט אוגוסט, במטרה לשקם את היישוב. במאה ה-18 התרחבה ש' ובשנת 1783 ביקר בה המלך סטניסלאב-אוגוסט פוניאטובסקי ולכבודו הוצב בעיר פסל. עם חלוקת פולין השלישית, בשנת 1795, סופחה ש' לאוסטריה. השלטונות האוסטריים סללו באזור דרכי מסחר חדשות, וש' נהנתה אז מתקופה של התפתחות כלכלית מואצת. בשנת 1809 נכבשה העיר בידי יחידות פולניות ששירתו בצבאו של נפוליאון, בפיקודו של הגנרל יוזף דומברובסקי. לאחר קונגרס וינה, ב-1815, סופחה ש' לרוסיה. בימי המרד הפולני של 1830-1831 שימשה ש' בסיס לגדוד שפיקד עליו הגנרל דוביטש. משנות ה-60 של המאה ה-19, לאחר דיכוי המרר הפולני של 1863, פקד את יהודי העיר - אז יותר משני שלישים של האוכלוסייה המקומית - תהליך מואץ של רוסיפיקציה, שהיה מלווה בצמיחת האנטישמיות בקרב תושבי העיר הפולנים.
 

היישוב היהודי עד סוף המאה ה-19

על פי מקורות כנסייתיים ישבו יהודים בש' כבר בשנת 1577. בגזרות ת"ח-ת"ט (1648-1649) נכחדה הקהילה כליל בידי כנופיותיו של חמיילניצקי, אף שכרוניקות מן הזמן ההוא אינן מזכירות את יהודי ש' בין קרבנות הפרעות. מסופר בהן רק שמספר קהילות באזור הזה חרבו, אבל ללא ציון שמותיהן, ומניחים שקהילת ש' היתה אחת מהן. בשנת 1798 התירה בעלת העיר, הדוכסית הליטאית אלכסנדרה אוגינסקה, ליהודי ש' להרחיב את בית-העלמין היהודי. בחלקה הישנה של בית-העלמין נמצאו מצבות מראשית המאה ה-17, עדות נוספת לישיבת יהודים במקום כבר בתקופה זו. החלקה החדשה של בית-העלמין שימשה את הקהילה עד שנות ה-20 של המאה ה-19.
במאה ה-18 התפרנסו יהודי ש' בעיקר ממסחר וממלאכה, ומצבה הכלכלי של הקהילה היה טוב למדי. בסוף המאה הזאת נזכר סוחר יהודי מש', פיירשטיין שמו, שרכש בעיר בתי-מלאכה ובתים ואף נתן הלוואות לבעלי האדמות בעיר. בשנות ה-90 של המאה ה-18 מכרה הדוכסית אוגינסקה לסוחרים יהודים כמה עשרות חנויות בעיר במחירים שבין 300 ל-2,000 זלוטי לחנות. ההתפתחות הכלכלית המואצת של ש' במחצית השנייה של המאה ה-19 לא חוללה שינויים מרחיקי לכת במקורות הפרנסה של היהודים, שהוסיפו כמקודם לעסוק בעיקר במסחר ובמלאכה. לקראת סוף המאה הורגשה ירידה ברמת החיים של יהודי המקום, שלא הצליחו לחדור לתחומי תעסוקה מודרניים בחרושת או במסחר. בשנות ה-90 של המאה נסגרו יותר ממחצית המפעלים לייצור משקאות חריפים, שהיו מקור פרנסה מסורתי של היהודים.
יהודי ש' השתתפו באופן פעיל במרד הפולני של שנת 1830, ובנובמבר 1830 ביקר בש' בנו של ברק יוסלביץ', יוסף ברקוביץ'. בראשית המאה ה-20 הביאה ההתרוששות בקרב היהודים לעליית כוחן של התנועות המהפכניות היהודיות ובמיוחד של ה"בונד".
בשנת 1794 רכשה הקהילה, על-סמך ההיתר מן הדוכסית אלכסנדרה אוגינסקה, בית ששימש בית-תפילה ומשכן לישיבה ולמגורי הרב. בשנת 1851 נשרף בית-הכנסת הזה וב-1856 הוקם בית-כנסת חדש - בניין גדול ומרשים שבלט בחזותו בכל הסביבה. גם בית-כנסת זה ניזוק קשה בשרפה בשנת 1870, אך שוקם ושופץ בשנת 1876. בשנת 1878 הוקם בש' בית-מדרש חדש, בכספי הנדבן היהודי ישראל יחיאל גרינברג, והוא נשא את שמו של התורם.
במחצית השנייה של המאה ה-18 ובתחילת המאה ה-19 התנהל בש' מאבק בין החסידים לבין המתנגדים. משנחלשה השפעת החסידות הצליחו המתנגדים, ובראשם רב הקהילה ר' מאיר ניסן נוסבוים, שהיה גם משכיל ותרגם לפולנית ספר עברי, להביא לש' רבנים לא-חסידיים - את ר' משה צבי ויינגרטן, מחבר "חידושי מהר"ם צבי", ומיד אחריו את ר' ישראל מייזלש, בנו של הרב מוורשה ר' דב בער מייזלש. גם הרב שכיהן אחריו, ר' ברוך מאיר ליפשיץ, מחבר "ברית יעקב", קנה לו שם כרב מתנגד ("ליטאי"). שמו התפרסם גם מחוץ לש'. במחצית השנייה של המאה ה-19 כיהן כרב העיר ר' יששכר בעריש גרויברט, מחבר ספר השו"ת "דברי יששכר". אחריו כיהן בקהילה הרב שמעון-דב אנוליק, מחבר "אורח למשפט" ו"אמרי רש"ד". הרב אנוליק היה פעיל בענייני הקהילה, בפרט בימי הפוגרום של 1906.הוא התנגד בחריפות לתנועה הציונית.
אדמו"רים הגיעו לש' רק במאה ה-20. ב-1905 התיישב בה ר' ירחמיאל צבי רבינוביץ מביאלה פודלאסקה, משושלת "היהודי הקדוש", שנפטר כעבור זמן קצר ובנו, ר' יחיאל יהושע, מילא את מקומו. בימי מלחמת העולם הראשונה נמלט ר' יחיאל יהושע עם בני משפחתו לרוסיה, וכולם עלו לארץ-ישראל. לאחר מותו נקראו כל בניו על שם האדמו"רות של ביאלה. ב-1926 החל להנהיג עדה חסידית בש' ר' אברהם פנחס מורגנשטרן, שריכז סביבו רבים מחסידי לומאזי ומחסידי ודזימין. הרב אברהם פנחס ישב בש' עוד לפני כן, ונשאר בה עד שעבר לוורשה. נספה בשואה עם כל בני משפחתו.
בעיר היו מניינים של בעלי מלאכה למקצועותיהם וכן "שטיבלעך" של חסידי גור, סקרנייביץ, אלכסנדר, אמשינוב, פוריסוב ואחרים. בתחילת שנות ה-40 של המאה ה-19 הוקמה בש' "חברת ביקור חולים החדשה". תקציבה מומן ממסי החברים, ושימש למימון טיפול רפואי וסיוע אחר לחולים.
בשנת 1890 הוקם בש' בית-חולים יהודי, ששכן בין בית-העלמין היהודי ורחוב פיינסקה מצד אחד ובין כיכר השוק והגן העירוני בצד השני. ההכנות להקמתו החלו עוד 40 שנה קודם לכן, ובשנת 1869 נאספו לצורך זה 11 אלף רובל בערך. עלות הקמתו של בית-החולים הסתכמה ב-17 אלף רובל. בית-החולים היה המוסד המרכזי של שירותי הבריאות בש'. בימי מגפת הכולרה שפרצה בעיר בשנת 1892 טופלו בבית-החולים היהודי גם חולים פולנים.
נראה שההשכלה חדרה לש' כבר בשנות ה-20 של המאה ה-19.בעיר היתה אז קבוצה קטנה של משכילים, ו-26 ילדים יהודים למדו בבית-הספר העממי הפולני.בשנת 1894 התארגנה בעיר קבוצה של משכילים יהודים ששמה לה למטרה להיאבק בקיצוניות הדתית ולהיאבק את רעיונות ההשכלה. חברי החוג הזה הוציאו לאור כמה גיליונות של עיתון (בכתב-יד) שנשא את השם "נגד הקיצוניות". אחד מחברי הקבוצה, אברהם נוסבוים, נהג לפרסם כתבות בעיתון "המליץ", וגם תרגם לפולנית מכתבי ר' יהודה הלוי והרמב"ם.
ליהודי העיר היתה מאז ומתמיד זיקה לארץ-ישראל, וכבר ב-1699 עלה ר' יהודה חסיד לארץ ממקום שבתו בש'. לאחר כינוסה של ועידת קטוביץ בשנת 1884 החלה בש' פעילות של "חובבי ציון". בש' פעל סניף של "הוועד לתמיכה בעובדי האדמה בסוריה ובארץ-ישראל", וקבוצה של פעילי "חיבת ציון" אף הצטרפה לקבוצתו של אחד-העם, "בני משה". הפעילות הציונית התחזקה עם הצטרפותו לתנועה של יצחק נחום ויינטרויב, סוחר יהודי ומנהיג ציבור מראשית המאה ה-20.
 

היהודים ערב מלחמת העולם הראשונה

שנים מעטות לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה הסתמנה נהירה גדולה של יהודים אל העיר ש' המתפתחת והמשגשגת. במיוחד התפתח במקום ענף הבנייה, לא מעט עקב השרפות התכופות והצורך לשקם בתים ולעתים רבעים שלמים שהיו למאכולת אש. בשנת 1902 ניסו פועלי הבניין היהודים להתארגן באיגוד מקצועי משלהם, אבל נתקלו בהתנגדות פועלי הבניין הפולנים, שדרשו מהם להצטרף לאיגוד הכללי של פועלי הבניין.
ענף תעסוקה מרכזי של יהודי ש' בתקופה זו היה ייצור הנעליים. לפני המלחמה היו בש' 135 בעלי מלאכה בענף הסנדלרות, ותוצרתם שימשה לא רק לצריכה מקומית כי אם שווקה ברחבי רוסיה. מלבדם הועסקו בענף הזה עוד 190 שוליות ופועלים שכירים. עוד 38 אומנים שעסקו בייצור מגפיים, והעסיקו כ-90 שוליות ופועלים שכירים, נרשמו כקבוצה נפרדת. לענף ההנעלה היו קשורים סוחרים יהודים מקומיים וגם שני בנקאים יהודים, שסיפקו לסוחרים את האשראי לרכישת חומרי הגלם ולשיווק התוצרת. שני בחשיבותו בקרב יהודי ש' היה ענף המחט. לפני המלחמה היו בש' 35 בעלי מקצוע עצמאים בענף הזה ועוד כ-65 שכירים. גם מקצוע הכובענות היה נפוץ למדי בקרב היהודים והעסיק ערב המלחמה 17 בעלי מקצוע עצמאים ועוד 10 שכירים. בתום המלחמה הוחל בפיתוח תעשיית טקסטיל מודרנית בש', אבל רק יהודים מעטים מצאו בה את פרנסתם.
תפקיד חשוב בחיי הכלכלה של יהודי ש' מילאו הארגונים הכלכליים, כמו אגודת הסוחרים ואגודת בעלי המלאכה. בשנת 1906 הוקם במקום בנק יהודי, "קופת מלווה וחיסכון", שחבריו באו מכל שכבות הציבור - סוחרים, בעלי מלאכה, פועלים ואנשי אינטליגנציה. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה היו לקופה הזאת 2,760 חברים. ערב המלחמה נתגלעו חיכוכים בין קואופרטיבים יהודיים ופולניים בעיר; הפולנים ניהלו תעמולה ברחבי העיר וקראו להטיל חרם על עסקים של יהודים. גם רופאים ועורכי-דין פולנים נטלו חלק בתעמולת החרם, שבאמצעותה קיוו לצמצם את התחרות מצד בעלי המקצועות החופשיים היהודים.
כאמור, אופיה של הכלכלה היהודית בש' היה גורם חשוב לצמיחתה של תנועת הפועלים היהודית המקומית. בשנת 1900 החל לפעול בש' ה"בונד". יהודים רבים הצטרפו גם לשורות המפלגה הסוציאליסטית הפולנית (PPS). הפעילות של חברי ה"בונד", שהיתה בלתי חוקית בתקופה ההיא, התקיימה בדירה במרכז העיר. לפני מהפכת 1905 הם אף הפיצו מספר עלונים שהוכנו בידי פועלי דפוס יהודים מקומיים, וכרוזים שהגיעו מוורשה. אנשי ה"בונד" עמדו מאחורי השביתה הראשונה שפרצה בש' בתקופה זו, שביתת פועלי הנגריות. בשנת 1903 חשפה המשטרה הצארית את מרכז הפעילות המחתרתית של ה"בונד", אבל גם מאסר הפעילים והחרמת הפרסומים לא הביאו להפסקת פעילות התנועה בעיר. באותה שנה החלו לפעול בש' גם קבוצות קטנות של "פועלי ציון" ושל "הציונים הסוציאליסטים" (צ"ס). את קבוצת "פועלי ציון" הקימו שליחי התנועה מביאליסטוק, ומשם גם נשלחו פרסומי המפלגה שהופצו בעיר.
עם פרוץ מהפכת 1905 התארגנו אנשי ה"בונד" ופעילים יהודים של PPS והפגינו נגד השלטון. במאי 1905 התפוצצה פצצה במועדון של המשטרה העירונית. בפיצוץ הזה נפצע קשה קצין משטרה ומת אחר-כך מפצעיו. בעקבות האירוע הזה תוגברו כוחות הצבא והמשטרה בעיר. המשטרה הצארית פתחה בחיפושים נרחבים ומצאה בבית-חרושת לסודה עוד כמה פצצות שהכינו המהפכנים. באותו חודש עלתה המשטרה גם על עקבותיהם של פועלים מקומיים שערכו כינוס בחורשה סמוכה לש', וחיילים שנשלחו לפזר את הכינוס ירו למוות כ-30 פועלים, חלקם יהודים. באוגוסט 1905 נערכו בש' כמה הפגנות, שבמהלכן פתחה המשטרה באש על המפגינים והרגה כמה מהם. יהודים שנמלטו והסתתרו בבית-המדרש, ובהם גם מנהיג ה"בונד" בש' יעקב יבלון, נתפסו בידי השוטרים והוצאו להורג. התסיסה נגד השלטון נמשכה גם בשנת 1906 ובאוגוסט אותה שנה הגיעה לשיאה בהתנקשות בחיי ראש המשטרה בש', גולצב, ברובע היהודי של העיר.
אירועים אלה זרעו את הזרע לפוגרום מאורגן שנערך בעיר כעבור שבועות מעטים, ביזמת השלטונות הרוסיים. במקומו של הנרצח גולצב נתמנה שר פלך חדש, ויקוב שמו, והוא מינה את הקולונל טיחנובסקי, איש חיל הפרשים, אנטישמי ידוע, למפקד הצבאי של ש'. שינוי זה נועד להכשיר את הקרקע לנקמה במהפכנים, שבעיני השלטון היו בראש ובראשונה היהודים. את הפוגרום של ספטמבר 1906 תכננו השלטונות בדקדקנות. שבועיים לפני הפוגרום הורה טיחנובסקי לעצור את מנהיגי הקהילה היהודית בש' כבני ערובה, ואם תהיה התנקשות נוספת באנשי השלטון - להוציאם להורג ולהכריז שנרצחו בידי מטורף. העיר חולקה לאזורים, וקצינים מחיל הפרשים "נארוי", שהיו מכונים גם אנשי "המאה השחורה", הופקדו על ביצוע הפוגרום בכל אזור ואזור.
הנפת דגל אדום מעל למגדל השעון של העיר בשבת, 8 בספטמבר 1906, שימשה אות לפרוץ הפוגרום. תחילה הוחל בירי אל בתי היהודים, ועד מהרה הובאו גם תותחים קלים שהרעישו את הרבעים היהודיים מפעם לפעם. למחרת, ב-9 בחודש, זימן אליו טיחנובסקי את ראשי הקהילה היהודית - משה טמקין, יצחק נחום ויינטרויב והרב שמעון דב אנוליק - ומספר פולנים, ודרש להסגיר לידיו את המהפכנים המסתתרים בעיר, באיום שאם לא יעשו כן ייפגעו כל יהודי העיר ומנהיגי הקהילה יוצאו להורג. ראשי הקהילה נצטוו לצאת לרחובות ולעבור ברובע היהודי, שבו המשיכו החיילים לירות ללא הרף לעבר בתי היהודים. לאחר שראשי הקהילה לא הסכימו להסגיר שום יהודי לידי הרשויות הורה טיחנובסקי להוציאם להורג, אך חייהם ניצלו בזכות התערבותו של קצין בכיר, שהגיע העירה וביטל את ההוראה. אותו קצין, סטויאב שמו, הורה לטיחנובסקי באופן חד משמעי להפסיק את הירי, שכן התרשם שמדובר בפרובוקציה, והטענה שבעיר מסתתרים מהפכנים יהודים חסרת בסיס. ואכן ב-10 בספטמבר לפנות בוקר פסקו היריות.
בפוגרום הזה נרצחו יהודים ו-4 פולנים, כ-150 איש נפצעו ורכוש יהודי נבזז בידי החיילים. השלטון לא הצליח להסית את האוכלוסייה הפולנית לקחת חלק בפוגרום, והיו אף גילויים של עזרה ליהודים במהלך ימי הרצח. משמרות פועלים חברי PPS ניסו גם למנוע את ביזת הרכוש היהודי בידי מקומיים אנשי העולם התחתון. אחרי הפרעות אסרה המשטרה מאות יהודים כחשודים בפעילות נגד השלטון.
הפוגרום בש' עורר גל של מחאות וגרם זעזוע קשה בדעת הקהל היהודית והכללית. הרשויות ניסו לחפות על מעשי הרצח שביצעו בדוח כוזב שהגישו לשר הפנים הרוסי, סטוליפין. לטענתם החלו הפרעות משום שנפתחה אש על משמרות חיילים ושוטרים והצבא נאלץ להגיב. אל סטוליפין נשלחו פניות רבות, ובכלל זה דרישה להעמיד לדין את האחראים לפוגרום. ב-19 בספטמבר פנה הוועד הפועל הציוני בעניין וה אל השר הרוסי. משלחת של יהודי בריטניה התייצבה בפני שר החוץ הבריטי וביקשה את התערבותו לשחרור העצורים היהודים. לאחר אירועי הדמים הוקם ועד ציבורי שגייס תרומות לעזרת קרבנות הפוגרום. נאספו 178 אלף רובל, חלקם מארגונים יהודיים בחוץ-לארץ. הכנסייה בש' הזהירה את התושבים לבל יקנו רכוש יהודי מן הביזה והורתה להחזיר את הרכוש לבעליו. משלחת של תושבי ש' ובה מזכיר הקהילה היהודית דוד שצקיס ושני עורכי-דין פולנים, אלכסיי כשנובסקי וסטניסלאב זונדרלנד (יהודי מומר), יצאה אל הסנט בפטרסבורג והביאה עמה תזכיר על האירועים בעיר, שנמסר לידי השר סטוליפין. בתזכיר נאמר שבמהלף הפוגרום נפגעו 1,025 בתים ברחבי העיר, 59 חנויות נבזזו ו-11 בתים ו-12 דוכני מסחר הועלו באש. הנזק הנספי שנגרם לקרבנות הפוגרום נאמד במיליון רובל.
למרות שבחקירה הוכח שהיהודים לא עשו נגד השלטון דבר שהיה יכול לשמש עילה לפוגרום, לא נענשו האחראים. היהודים שנאסרו שוחררו ברובם ממאסרם לאחר השתדלויות ולחץ של גורמים שונים, אבל אחדים מהם הוגלו לסיביר. אחרי הפוגרום הוקם בעיר בית-יתומים יהודי, "עזרת יתומים", למען הילדים שהתייתמו מהוריהם. בשנת 1909 הוקם גם בית-זקנים, בכספי תרומתו של הנדבן אפרים פרנקל. שני המוסרות התקיימו מהקצבות של הקהילה ומתרומות ששלחו יוצאי ש' שהיגרו לארצות-הברית.
בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה התרחבה הפעילות הציונית בש'. בשנת 1900 הוקמה בעיר מדרשה ציונית. ב-1902, בכינוס ציוני רוסיה שהתקיים במינסק, השתתפו שני נציגים מש', משה גולדברג ויהושע גולדפרב.באותה שנה הוקם בעיר סניף אגודת "התחיה". כמו-כן פעלה במקום קבוצה של "בני ציון". בשנת 1907, לאחר גל הפרעות, עלתה קבוצת צעירים מש' לארץ-ישראל. בשנת 1912 ארגנו ציוני ש' כנס חגיגי לציון 30 שנה לחידוש ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל, שהשתתפו בו יצחק גרינבוים ואפולינרי הרטגלאס, ממנהיגי התנועה הציונית בפולין.
ב-1900 פתחה קבוצה של צעירים משכילים ספרייה ציבורית בש' שקיבלה ב-1904 את אישור השלטונות. היו בה אז כ-1,200 ספרים. בבניין הספרייה פעלו גם חוגים לתנ"ך, להיסטוריה של עם ישראל ולדרמה. בשנת 1912 הועבר הטיפול בספרייה לידי אגודת התרבות "הזמיר", שנוסדה ב-1908 וב-1912 שינתה את שמה ל"יידישע קונסט" (אמנות יהודית). בעת ההיא כבר הכילה הספרייה כ-2,500 ספרים ביידיש, בעברית, ברוסית, בפולנית ובגרמנית. בשנות חמלחמה היה רשומים בספרייה 350 קוראים. "יידישע קונסט" הקימה בש' גם מקהלה ותזמורת. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נאסרה פעילותה בהוראת השלטונות והמועדון נסגר.
בשנת 1904 הוקם בש' בית ספר עברי ראשון, ביזמתה של הנהלת המדרשה הציונית. ליד בית הספר העברי התקיימו קורסי עברית למבוגרים.

בימי מלחמת העולם הראשונה

כשפרצה מלחמת העולם הראשונה חנה בש' הפיקוד הצבאי הרוסי של האזור ובראשו הגנרל דניאלוב. על-פי תכניתם עמדו הרוסים לגרש את היהודים מן האזור, שהיה אזור קרבות, אבל הודות להתערבותם של אישי ציבור יהודים חזרו בהם מכוונתם. באוגוסט 1915 נסוגו הרוסים מש' ובמקומם נכנס אליה הצבא הגרמני. לפני צאתם בזזו חיילים רוסים בתי-עסק של יהודים.
כיבוש ש' בידי הגרמנים ב-1915 הביא עמו הרעה ניכרת במצב הכלכלי בעיר. התושבים גויסו לעבודת כפייה בשירות הגרמנים, והגזרה הזאת באה לידי ביטוי, בין השאר, בהתמעטות מספר בעלי המלאכה היהודים למקצועותיהם. מספר המועסקים בענף ייצור הנעליים ירד ביותר מ-25%, ואילו בענף החייטות נאלצו 90% מן העוסקים. היהודים לנטוש את מקצועם בעטייה של עבודת הכפייה בשירות הגרמנים, בשכר רעב.
המצוקה הכלכלית לוותה בהתפשטות מגפות בעיר, שהקשה בהן היתה מגפת טיפוס. רק 3 מבין 9 הרופאים שגרו בש' קודם המלחמה נותרו בה אז. בזמן המגפה אושפזו בבית-החולים היהודי גם חיילים פצועים רבים, גרמנים ורוסים, ותושבים לא-יהודים שחלו. יהודי ש' הקימו אז חברה ושמה "בריאות", שקיבלה על עצמה לטפל בחולים חשוכי מרפא, וחברה נוספת, "אחיעזר", שחילקה מזון לנצרכים.
על-פי אומדני ההסתדרות הציונית בפולין משנת 1918 נזקקו כ-5,000 יהודים תושבי ש' לתמיכת סעד. בזמן המלחמה זרמו לש' יותר מ-2,000 פליטים יהודים, רובם ממזרח פולין, ובש' הוקם ועד עזרה מיוחד לפליטים. הוועד הקים בעבור ילדי הפליטים חדרי לימוד ואסף כסף לרכישת מזון וביגוד למען פליטים נזקקים. פעילים במיוחד בתחום זה היו ועדי העזרה של ארגוני הפועלים. בראשית 1916 אספו ועדי העזרה הללו כ-1,200 רובל למען הפליטים והקימו בכסף זה מטבח עממי, שבו חולקו מדי יום כ-300 ארוחות תמורת תשלום סמלי.
בימי מלחמת העולם הראשונה התרחבה בש' הפעילות הפוליטית של המפלגות היהודיות. הדתיים ייסדו את החברה "בית התלמוד", שהתפצלה מאוחר יותר לשני ארגונים - "שלומי אמוני ישראל", שממנו צמחה "אגודת ישראל", ו"תבונה", של האורתודוקסים המתונים, שהתמקד בלימוד מקצועות כלליים וגם עברית, פולנית וגרמנית. מרבית חבריו הצטרפו מאוחר יותר לסיעת "המזרחי" בשנת 1916 הקים מרדכי מאיר לנדוי את הועד הציוני הראשון של ש', שקיים קורסים לעברית. הצהרת בלפור בשלהי 1917 שימשה תמריץ להתעוררות הפעילות הציונית בעיר. בתקופה הזאת חידשו "פועלי ציון" את פעילותם ובעיר קם גם סניף של "צעירי ציון". גם חברי ה"בונד" שתנועתם ספגה מהלומה קשה באירועי 1905-1906, חידשו את פעילותם. בימי המלחמה הוקם בעיר מועדון הפועלים "ארבעטער היים", שבו היו חברים 600 פועלים לערך. אנשי ה"בונד" פרשו מן המועדון בשל התנגדותם לפעילות התרבותית של חברי "פועלי ציון", והקימו לעצמם "בית פועלים" נפרד.
הפעילות הערה בקרב היהודים הקיפה גם את תחום החינוך. בשנת 1915 פתחה הקהילה "חדר מתוקן" בן ארבע כיתות, "תורה ודעת" שמו. בתכנית הלימודים שלו, לצד לימודי דת ותנ"ך, נכללו מקצועות כגון עברית, חשבון וציור וגם פולנית והיסטוריה יהודית וכללית. מלבדו נפתחו גם כמה "חדרים מתוקנים" פרטיים, ובית-ספר עממי יהודי בן 6 כיתות ששפת ההוראה בו היתה יידיש. למדו בו כמה עשרות ילדים מן השכבות העניות בעיר. בשנת 1916 הורחב בית-הספר וקלט גם את ילדי הפליטים הרבים שהגיעו לש' בתקופת המלחמה, במיוחד מבז'שץ' (בריסק דליטא) ומפינסק. בשנת 19174 הועבר הטיפול בבית-הספר לידי החברה לענייני תרבות "יידישע קונסט", והפעילו אותו תומכי החינוך היידישאי מבין חברי ה"בונד" וה"פולקיסטים".
בתקופת המלחמה הוקמו בש' גם ארבעה בתי-ילדים - "הרצליה", מטעם הקבוצות הציוניות, בית-ילדים על שם הרב ריינס בחסות אנשי "המזרחי", ושני בתי-ילדים נוספים של ה"בונד" ושל ה"פולקיסטים". בל"ג בעומר 1917 ערכו הארגונים הציוניים צעדה ומסיבה המונית לכ-800 ילדי בתי-הספר ובתי-הילדים.

היהודים בין שתי מלחמות העולם

לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה, כשהליגיונות הפולניים התארגנו למאבק למען עצמאות פולין בהנהגתו של פילסודסקי, הצטרפו גם מתנדבים יהודים מש' לאחד הליגיונות האלה, שנוסד בנובמבר 1917 באוסטרוב ובקומרוב. מנהיג הקבוצה היהודית, זלמן פרייליך, נפל בשבי הגרמנים יחד עם לוחמים פולנים. צעיר יהודי נוסף מש', משה רוזנבלט, היה בין לוחמי פילסודסקי שנכנסו ללומז'ה והשתלטו עליה מיד עם צאת הגרמנים. באוקטובר 1918, זמן קצר לפני ההכרזה על עצמאותה של פולין, יצאו הנציגים היהודים במועצת העיר ש' בהצהרת תמיכה ונאמנות למדינת פולין העצמאית.
ואולם עד מהרה נכזבו תקוות היהודים, שציפו כי תיפתח תקופה חדשה ביחסיהם עם הפולנים. כבר בשנים הראשונות לעצמאות שטפו את פולין גלי אנטישמיות.ב-11 בנובבר 1918 פיזרה המשטרה הפולנית אספה של ה"בונד" ושל "פועלי ציון" שהתקיימה בש' ואסרה אחד מחברי ה"בונד". מיד אחר-כך התגודדו ברחובות העיר כנופיות של אנטישמים, ויהודים עוברי אורח הותקפו והוכו. במהלך ההתפרעות התערבה המשטרה ועצרה יהודי ופולני. בעת מסע הבחירות לסיים המכונן בשנת 1919 התנהלה בעיר תעמולה אנטישמית ונתלשו מודעות של מועמדים יהודים. חברי המפלגות היהודיות בש' שיגרו מברק אל משרד הפנים הפולני והתלוננו על ההתנכלויות לתעמולת הבחירות שלהם. באפריל 1919 ביקרו בש' המנהיגים היהודים יצחק גרינבוים, אפולינרי הרטגלאס ונח פרילוצקי והופיעו באספות שקיימו תומכיהם. ביקורם הגביר עור יותר את האווירה האנטישמית במקום.
במיוחד התגברה האנטישמיות בעיר בזמן המלחמה הבולשביקית-פולנית ב-1920. באביב 1920 פרסם המפקד הצבאי הפולני, קרפובסקי, שורה של תקנות נגד יהודי העיר. כל הארגונים הפוליטיים והתרבותיים נצטוו להפסיק את פעילותם. בין השאר נאסרה גם פעילותה של חברת התרבות "יידישע קונסט" וההתרמה למען הקרן הקיימת. במקביל נערכו מעצרים בקרב פעילי מפלגות הפועלים. מנהיג הבונד בעיר, סלושני, נשלח למחנה הריכוז דומביה שליד קרקוב. כמה ימים לפני שנסוג הצבא הפולני מן העיר ניתנה הוראה שעל כל הגברים היהודים גילאי 17-40 לעזוב את העיר יחד עם כוחות הצבא. האווירה בעיר היתה כמו ערב הפוגרום של 1906. יהודים החלו לאגור בבתיהם מצרכי מזון. גברים יהודים רבים הסתתרו בבתיהם ולא צייתו לפקודת הפינוי, שכן חששו להשאיר את נשותיהם ובני משפחתם לבד בזמנים כה קשים. תגובה זו של היהודים עוררה זעם בקרב האוכלוסייה הפולנית. כומר מקומי אף האשים את היהודים כי ערב כניסת הסובייטים לעיר גילו חוסר פטריוטיות, ואיים לפגוע בהם.
ב-6 באוגוסט 1920 נכבשה ש' בידי הסובייטים. למחרת בבוקר הופצו בעיר כרוזים בפולנית, ברוסית וביידיש שהודיעו על הקמת מועצת מהפכה בת שלושה חברים. ראש המועצה היה יהודי, אלפרוביץ' שמו, ולצדו כיהנו שני חברים פולנים. ב-14 וב-16 באוגוסט פרסמה המועצה כרוזים נוספים ובהם הוראה לסוחרים למכור את סחורתם במחירים שנקבעו, וקריאה לציבור הפועלים לתמוך בשלטון המהפכני החדש. ה"בונד", "פועלי ציון" וחברי PPS פרסמו הודעות תמיכה במועצת המהפכה.
ב-10 באוגוסט הגיעו לש' פליטים יהודים מלוקוב ומעיירות נוסכות באזור וסיפרו שנמלטו ממקומותיהם מחשש שהפולנים מתכננים לנקום ביהודים לאחר שייצאו הסובייטים. הם לא התבדו. ב-18 באוגוסט 1920 נסוג הצבא הסובייטי מש' והעיר נכבשה בידי הצבא הפולני. עוד באותו היום פרסמו אישי ציבור פולנים, ובהם הבישוף של פודלשיה הנריק פשדצקי וראש העיר אדמונד קושטלץ, כרוז שבו יצאו להגנת היהודים. לדבריהם רוב יהודי העיר נשארו נאמנים למדינה הפולנית ואסור להמונים לקחת את החוק לידיהם. אבל ללא הועיל. מיד עם כניסתם לעיר החלו אנשי הצבא במעצרים בקרב יהודים שנחשדו בשיתוף פעולה עם הקומוניסטים. אפולינרי הרטגלאס, שביקר בש' כמה ימים לאחר החזרת השלטון הפולני, העריך את מספר העצורים היהודים ב-1,000. ארבעה יהודים נרצחו בחורשה מחוץ לעיר, ורבים נוספים הועמדו לדין. כ-20 יהודים נשפטו והוצאו להורג, ביניהם פעיל מרכזי של התנועה הציונית בעיר, אברהם גרינשפן. כמה וכמה יהודים אחרים נידונו ל-10 שנות מאסר. במהלך המשפטים האלה התפרעו תושבים פולנים ובזזו בתים וחנויות של יהודים.
ועד עזרה מיוחד שהקים הג'וינט אמד את הנזקים לרכוש היהודים ב-11 מיליון מרקים. רבים מיהודי העיר התרוששו ונזקקו לתמיכת סעד מוועד העזרה. האווירה האנטישמית והאלימה שלטה בעיר גם ב-1921. באוקטובר התנפלו תושבי ש' על מסע הלוויה ותקפו את משתתפיה. בנובמבר נפתח בש' משפט פוליטי נגד שני נציגים יהודים במועצת העיר, אפרים צלניק ויוסף טודין, שנאשמו בשיתוף פעולה עם הסובייטים בימי הכיבוש ובפגיעה באינטרסים של המדינה הפולנית. הם נידונו לשנה וחצי מאסר.
בתקופה שבין שתי מלחמות העולם לא חלו שינויים מהותיים במבנה התעסוקה של יהודי ש', אף כי התפתחו כמה תחומי עיסוק חדשים. היהודים נדחקו מענף הבנייה בשל התחרות עם האיגודים המקצועיים הפולניים בענף זה. אפילו בראשית שנות ה-20, בימי תנופת הבנייה הגדולה שפקרה את העיר, כמעט ולא היה בה פועל בניין יהודי אחד (על-פי נתונים מ-1924). לעומת זאת היה גם ליהודים חלק בפיתוח תעשיית הטקסטיל בעיר. בשנות ה-20 היתה ש' אחד ממרכזי תעשיית הטקסטיל החשובים באזור, ואחדים מן המפעלים החדשים בענף זה נוסדו בידי יהודים וסיפקו פרנסה לכמה עשרות פועלים יהודים.
בענפי תעשייה אחרים לא תפסה ש' בשנים אלה מעמד חשוב, בשל קרבתה לוורשה. רוב היהודים המשיכו אפוא לעסוק בתחומי הפרנסה המסורתיים שלהם מדורי דורות. ענף ההלבשה בש', ובעיקר מקצוע החייטות, היה נתון לשליטה יהודית. בשנת 1921 היו בעיר 513 בתי-מלאכה לחייטות בבעלות יהודים; 195 מביניהם העסיקו עובדים שכירים, 580 איש בסך הכל. גם רבות מן המאפיות בעיר היו שייכות ליהודים. ב-1921 היו בעיר 90 מאפיות ומפעלים קטנים שייצרו דברי מזון, אבל הענף הזה לא העסיק שכירים רבים ורק יהודים מעטים מצאו בו את פרנסתם. נוסף על אלה היו בש' באותה שנה 82 בתי-מלאכה יהודיים לעיבוד עורות, 33 בתי-מלאכה בענפי המתכת, 20 נגריות ובתי-מלאכה לעיבוד עצים ו-6 מפעלים קטנים למוצרים כימיים. מספרם הכולל של בתי-המלאכה ומפעלי החרושת הקטנים שבבעלות יהודים הגיע באותה שנה ל-837. רק 385 מהם העסיקו פועלים שכירים ושוליות, שמספרם הכולל היה 748.
המדיניות הכלכלית שהנהיגה ממשלת גראבסקי בתחילת שנות ה-20 פגעה קשה במעמד הבינוני היהודי ובבעלי המלאכה היהודים העצמאיים והביאה לירידה משמעותית במספרם, בפרט בענפי העור וההנעלה, הביגוד והטקסטיל. ב-1922/3 נותרו בש' רק 160 יצרנים ופועלים בענפי הנעליים ועיבוד העור ורק 5 בתי-מלאכה ומפעלי חרושת לטקסטיל, שהעסיקו בסך הכל 55 פועלים. לקראת סוף שנות ה-20 חלה התאוששות בחיי הכלכלה היהודיים בש'. בשנת 1930 הגיע מספר העובדים היהודים בענפי העור וההנעלה בש' ל-400; שכרו הממוצע של פועל מומחה בענף זה היה 04 זלוטי לשבוע, ומתמחה השתכר בערך 20 זלוטי לשבוע. בענף הטקסטיל עבדו באותה שנה כ-500 פועלים יהודים, והאיגוד המקצועי שלהם היה הגדול מבין כל האיגודים המקצועיים היהודיים בעיר.
במחצית השנייה של שנות ה-30 חלה הרעה מתמשכת במצבם הכלכלי של היהודים, כתוצאה ממדיניות האפליה המוצהרת של הממשלה בתחום הכלכלה. בעיר הוקמו קואופרטיבים של בעלי מלאכה פולנים, שמטרתם היתה לנשל את היהודים מפרנסותיהם. בנובמבר 1937 הופיעו בעיר עגלונים נוצרים שעל כובעיהם התנוססה הכתובת "עגלון נוצרי", וצעירים חברי תנועות אנטישמיות ניהלו תעמולה שקראה להחרים את העגלונים היהודים. מאמציהם נשאו פרי וכמה עשרות משפחות יהודיות שמפרנסיהן היו עגלונים איבדו את פרנסתן. באוגוסט 1938 נשללו מ-28 סוחרים ובעלי מלאכה יהודים מקומות המכירה שלהם בשוק העירוני, וכעבור זמן מה נדרשו גם שאר היהודים לפנות את דוכניהם באמתלה שנערכים בשוק שיפוצים. וכדי לחסל את המסחר והמלאכה היהודיים החליטו רשויות העיר להעביר את ימי השוק מימי ג' ו-ו' ליום השבת.
הצעדים הכלכליים האנטי-יהודיים פגעו גם בבעלי המקצועות החופשיים. בשנת 1937 החתים עורך-דין פולני תושבים לא-יהודים על עצומה אל רשויות העיר בדרישה לשלול מעורכי-הדין היהודים את רישיונותיהם. הארגונים הכלכליים היהודיים, שחלקם הוקמו עוד לפני המלחמה, הרחיבו את פעילותם בתקופה זו. "קופת מלווה וחיסכון", שכבר בימי המלחמה היו לה 2,760 חברים, היתה ב-1925 ל"בנק המניות". בשנה זו עמדו לרשות הבנק הון עצמי ופקדונות בסך 15 אלף זלוטי, ועד 1932 עלה הסכום ל-390 אלף זלוטי. בשנת 1931 נתן הבנק הלוואות ל-523 סוחרים יהודים, ל-527 בעלי מלאכה, ל-132 בעלי מקצועות חופשיים ול-118 בעלי מקצועות אחרים, בהם 12 יהודים שעסקו בחקלאות. נוסף על הבנק הזה היו בש' עוד שלושה בנקים יהודיים. בשנת 1924 הוקם "בנק הסוחרים", שנתן הלוואות בעיקר לסוחרים גדולים ולתעשיינים. בימי המשבר הכלכלי של 1931 נסגר הבנק הזה. "הבנק לאשראי", שנוסד בידי סוחרים זעירים, היה ב-1936 לבנק היהודי החשוב בש', לאחר שגם "בנק המניות" נסגר. מלבדם פעלה בעיר גם "קופת מלווה עממית", שנתמכה בידי הג,וינט ונוהלה בידי הקהילה. הקופה הזאת נתנה הלוואות קטנות ללא ריבית לבעלי מלאכה ולנזקקים אחרים.
תנועת הפועלים היהודית בש' התחזקה בשנים אלה. בתחילת שנות ה-20 היו רוב איגודי העובדים ובעיקר הרצענים, האופים, הסבלים והספרים, נתונים להשפעת ה"קומבונד" (פלג של ה"בונד" שפרש ממנו והצטרף לקומינטרן). ענף המחט היה נתון לשליטת "פועלי ציון". אנשי ה"קומבונד", שמצאו את דרכם למפלגה הקומוניסטית, חיזקו את השפעתם של הקומוניסטים בש' (עד אמצע שנות ה-20). בשנת 1921 נאסרו כמה מפעילי האיגודים המקצועיים היהודיים והועמדו למשפט באשמת פעילות קומוניסטית. בשנה זו היו לאיגוד המקצועי של ה"בונד", בהנהגתו של אלפרד לוי, כ-400 חברים. גוף זה, שלהלכה הונהג בידי ה"בונד", היה למעשה נתון להשפעה קומוניסטית, שכן רוב חברי הבונד שבארגון היו מתומכי ה"קומבונד".
בשנת 1922 פרצו בש' כמה שביתות של איגודי עובדים. במאי שבתו 200 פועלי טקסטיל יהודים במשך 3 ימים בדרישה להעלות את שכרם ב-50%. גל השביתות והתסיסה על רקע מקצועי נמשכו ער 1924. המפלגה הקומוניסטית השביתה בשנה זו את העבודה במפעלים שונים שעבדו בהם פולנים ויהודים וקיימה הפגנות גדולות, שהשתתפו בהן יותר מ-400 פועלים. עם מנהיגי המפלגה, שחלקם נאסרו והועמדו לדין, נמנו יוסף סלושני, משה קדיש, חיים זילברשטיין ומוטל גרינברג. בשלהי 1928 התקיים בש' משפט גדול נגד פעילים קומוניסטים. יהודייה ושמה מרים שומק נשפטה לשנתיים מאסר.
בשנות ה-30 התחזקה השפעת ה"בונד" בקרב האיגודים המקצועיים על חשבונה של המפלגה הקומוניסטית. בתקופה זו נתרבו בקרב האיגודים היהודיים המאבקים הפנימיים בין תומכי ה"בונד" לבין תומכי "פועלי ציון שמאל", במיוחד בקרב פועלי המחט. לאחר מותו של המנהיג סלושני ניסו פעילי ה"בונד" להשתלט על הארגון. המחלוקת הסתיימה בפילוג האיגוד לשניים - איגוד של פועלים ושוליות, שמנה 400 חברים והיה נתון להשפעת "פועלי ציון", ואיגוד של בעלי המלאכה, שמנה 100 חברים בערך והיה נתון להשפעת ה"בונד". לא פעם פרצה מחלוקת גם בין אנשי ה"בונד" לחברי PPS. בשנת 1927 סירבו הפועלים הפולנים לצעוד בהפגנת 1 במאי יחד עם חברי ה"בונד", בטענה שהדבר עלול להזיק להם בבחירות הקרובות למועצת העיר.
בראשית שנות ה-20 היתה גם ל"פולקיסטים" השפעה רבה בש'. בשנת 1922, ערב הבחירות לסיים, תקף רב הקהילה, ר' חיים יהודה גינזבורג, בחריפות את מנהיג ה"פולקיסטים" נח פרילוצקי, שתומכיו הפיצו בעיר כרוז ובו נאמר שהרב תומך במפלגתם. הרב גינזבורג קרא ליהודים לתמוך בגוש המיעוטים של יצחק גרינבוים. ואכן 7,852 מיהודי ש' נתנו את קולם לגוש המיעוטים, ורק 763 הצביעו בעבור ה"בונד" ו-405 - בעבור ה"פולקיסטים". בבחירות 1927 למועצת העיר זכו היהודים ב-10 מנדטים - 6 מהם לרשימת "הציונים הכלליים", שניים ל"בונד" ושניים ל"פועלי ציון שמאל". במהלך הבחירות של 1928 לסיים פרצה קטטה בין תומכי ה"בונר", שכינסו אספות של תומכיהם, לבין תומכי המפלגות הציוניות. המשטרה הפולנית התערבה ואסרה שלושה מחברי ה"בונד".
הפעילות הציונית התחדשה בש' בתחילת שנות ה-20. ב-1920 וב-1921 התקיימו בעיר שני כינוסים אזוריים של ההסתדרות הציונית הכללית ושל "צעירי ציון". גם "המזרחי" התארגנה מחדש והקימה סניף של "צעירי המזרחי". בשנת 1923 נאספו בש' במפעל ה"שקל" הציוני 153 מיליון מרק אינפלציוניים; מספר בעלי זכות ההצבעה לקונגרס הציוני שנערך באותה שנה היה 995. בתחילת שנות ה-30 הקימו הציוניים בש' "אקדמיה על-שם הרצל", ששימשה במה רעיונית לציונים המקומיים ונערכו בה פגישות והרצאות למיניהן, בהשתתפות ראשי התנועה הציונית בפולין.
להלן תוצאות הבחירות לקונגרסים הציוניים בש':

תנועת "החלוץ" החלה לפעול בש' בשנת 1918. חבריה החליטו לרכוש חווה חקלאית באזור, לאחר שניסיונותיהם להשיג עבודה אצל חקלאים יהודים בסביבה לא עלו יפה. בשנת 1919 תרמו האחים בונם וברל ויימן חלקת אדמה שהיתה בבעלותם, ועליה הוקמה חוות הכשרה של "החלוץ". בשנת 1923 היו לתנועה בש' 35 חברים ועוד 115 חברים ב"החלוץ הצעיר". כ-30 מביניהם עלו בשנים אלה לארץ-ישראל. בש' היו פעילים גם "החלוץ המזרחי" וקבוצה קטנה של "החלוץ המרכזי". ש' היתה גם מרכז אזורי של תנועת "השומר הצעיר". בשנת 1930 נערכו בה 5 מפעלי ק"ן אזוריים של התנועה, והשתתפו בהם מאות ילדים ובני נוער. בעיר פעלו סניף תנועת בית"ר וארגוני נוער נוספים המקורבים לתנועה הרוויזיוניסטית. חיי הקהילה, שהתערערו עקב מאורעות השנים הראשונות שלאחר המלחמה, התייצבו והתארגנו לקראת אמצע שנות ה-20. בשנת 1923 היו הכנסות הקהילה בערך 70 מיליון מרקים אינפלציוניים והוצאותיה הגיעו ל-61 מיליון מרקים. סעיף הוצאה מרכזי היה החזקת בית-היתומים ובית-הזקנים, שהוקמו עוד לפני המלחמה.בשנת 1926 נערכו בחירות לוועד הקהילה. 20 המנדטים נחלקו בין "אגודת ישראל" (10 נציגים), הרשימה הציונית (4), רשימת בעלי המלאכה (4), ה"פולקיסטים" (1) ו"המזרחי" (1). שני המועמדים לתפקיד היושב-ראש, העסקן הציוני ויינטרויב ויעקב שצ'רנסקי מ"אגודת ישראל", זכו כל אחד בתמיכתם של 10 מחברי הוועד, ולפיכך נבחר לתפקיד מועמד "אגודת ישראל" על-פי הגרלה. אחד המפעלים החשובים של ועד הקהילה החדש היה הרחבת בית-היתומים "עזרת יתומים". הקהילה אספה למטרה זו 54 אלף זלוטי וב-1927 נחנך הבניין החדש, שהיה בו מקום ל-70 ילדים. מוסד זה, שנהנה בתחילה מתמיכת העירייה, נקלע אחר-כך לקשיים, ובשנות ה-30 שקע בחובות של עשרות אלפי זלוטי, לאחר שהעירייה הקטינה את הקצבותיה.
בשנת 1925 הקימו שני יהורים את חברת "בית לחם", שחילקה לנזקקים לחם וחלות לשבת. בשנת 1926 נוסד בש' סניף של טא"ז, ארגון הבריאות היהודי בפולין. החברה הזאת טיפלה בילדי בתי-הספר וקיימה קייטנות בחופשת הקיץ. בשנת 1932 הועבר לפיקוחה גם בית- החולים היהודי והיא רכשה בעבורו ציוד ומכשור חדיש.תקציב בית-החולים מומן בידי טא"ז (כ-40%), הקהילה (30%) ורשויות העיר. גם בית-הזקנים היהודי הורחב ונוסף לו בניין חדש, שנרכש בתרומתו של יהודי מקומי. ואולם באמצע שנות ה-30 הידרדר מצבו של המוסד בגלל קשיים תקציביים וחוסר יכולת להעסיק צוות מטפלים מיומן. קרובי החוסים פנו לארגונים בוורשה בבקשת סיוע כספי למוסד, אך מאמציהם לא הביאו לשיפור של ממש.
בראשית שנות ה-30 ירדה השפעתה של "אגודת ישראל" בהנהגת הקהילה. בבחירות 1931 קיבלה "האגודה" 3 מנדטים בלבד. הרשימה הציונית, רשימת בעלי המלאכה ורשימת הבלתי תלווים קיבלו 4 מנדטים כל אחת ו"המזרחי" קיבלה שני מנדטים. בבחירות האחרונות לוועד הקהילה שנערכו ב-1936 התחזקו מפלגות הפועלים; הציונים קיבלו 3 נציגים, "אגודת ישראל" 4, ה"בונד" 3, "פועלי ציון שמאל" 2 ו"המזרחי" ורשימת הקצבים קיבלו נציג אחד כל אחת. באותן השנים עמד בראש הקהילה העיתונאי והעסקן הציוני יצחק נחום ויינטרויב. עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה בשנת 1933 קיבלה הנהגת הקהילה החלטה להצטרף לחרם על סחורות גרמניות.
בשנים 1924-1925 פרצה מחלוקת בין הקהילה היהודית לבין רשויות העיר בעניין חינוך הילדים היהודים.במספר בתי-ספר פוטרו מורים יהודים ממשרותיהם והוחלפו במורים פולנים. היו אלה בתי-ספר ממלכתיים מסוג "שבסובקה", שבהם התקיימו לימודים במשך 5 ימים בשבוע (הם הושבתו הן בשבת והן ביום א'), ולמדו בהם בעיקר תלמידים יהודים. סילוק המורים היהודים נועד להגביר את מגמת הפולניזציה בחינוך ולצמצם את היקפו של החינוך היהודי. בעקבות אירועים אלה הוקם בש' ב-1926 בית-ספר עברי של רשת "תרבות". בשנת הלימודים הראשונה למדו בו 70 ילדים בקירוב, וכעבור 4 שנים כבר היו בו 7 כיתות ו-216 תלמידים והוא היה למוקד חיי התרבות בעיר. בשעות הערב התקיימו בבניין בית-הספר קורסים למבוגרים. בשנת 1939 כבר היו בבית-הספר "תרבות" 10 כיתות. ליד בית-הספר פעל בעיר גם גן-ילדים עברי ושמו "הרצליה". מלבד המוסדות האלה היה בעיר גם בית-ספר יידישאי, שנוסד בשלהי מלחמת העולם הראשונה. אחרי המלחמה הוא עבר לחסותה של חברת התרבות "יידישע קונסט" ואורגן מחדש. בשנים 1926-1927 דרשו הורים מתומכי ה"בונד" ו"פועלי ציון" ללמד בבית-הספר הזה ביידיש, והמוסד צורף לרשת ציש"א. ואולם כעבור שנים מעטות לא החזיק בית-הספר הזה מעמד וב-1933 נסגר. החוגים שוחרי היידיש הפעילו בש' גם שני גני-ילדים; האחד נוהל בידי תומכי ה"בונד" והשני בידי תומכי ה"פולקיסטים". מערבת החינוך הדתית כללה כמה וכמה חדרים ותלמודי-תורה, חלקם "מתוקנים". בראשית שנות ה-20 פתחו "צעירי המזרחי" בעבור תלמידי החדרים בית תבשיל, שבו קיבלו 1,000 ילדים ארוחות חמות. בעיר היה גם גן-ילדים דתי של "המזרחי", על-שם הרב ריינס.
בשנים 1934-1935 הורע מצבה של מערכת החינוך היהודית בש'. בהוראת משרד החינוך הפולני נסגרו 5 בתי-הספר הממלבתיים מסוג "שבסובקה". בתי-הספר היסודיים היהודיים, שנחשבו בתי-ספר פרטיים, לא קיבלו תמיכה כספית ממשלתית, ורבים מן הילדים היהודים נפלטו ממערכת החינוך בשל שכר הלימוד הגבוה.
גם בתקופה זו מילאו חברת "יידישע קונסט" והספרייה הציבורית שלה תפקיד מרכזי בחיי התרבות של יהודי ש'. בשנת 1924 מנתה הספרייה 7,213 ספרים, מהם 2,158 ביידיש, 1,441 בעברית, 1,424 ברוסית, 2,111 בפולנית ו-72 בגרמנית. ערב מלחמת העולם השנייה הגיע מספר הספרים ל-12,000 בקירוב. ספרייה נוספת, שנוסדה בידי תלמידים יהודים מן הגימנסיה הכללית, צורפה בראשית שנות ה-30 לבית-הספר "תרבות"; היו בה בערך 4,000 ספרים. בשנת 1932 הקים בית-הספר "תרבות" ספרייה למען תלמידיו שנקראה "ספריית התלמידים המאוחדת" והיו בה כ-6,000 ספרים ביידיש ובעברית. גם בספרייה העירונית של ש' היו כ-800 ספרי יידיש ועברית. מלבד אלה היו בעיר ספריות של מפלגות יהודיות. ספריית ה"בונד" כללה 1,200 ספרים לערך, ספריית "פועלי ציון שמאל" - 1,000 ספרים, והיו גם ספריות של "אגודת ישראל" ושל "החלוץ". בכל הספריות היהודיות יחד היו כ-23,000 ספרים.
בין שתי מלחמות העולם הופיעו בש' כמה כתבי- עת יהודיים. השבועון הציוני ביידיש "שערלעצער וואכענבלאט" הופיע בשנים 1922-1939 והיה למעשה הביטאון המרכזי של הקהילה. ל"אגודת ישראל" היה שבועון משלה, "אונזער וועג", שהופיע באורח לא סדיר בין השנים 1924 ו-1930. בשנת 1926/7 הוציאו ה"פולקיסטים" כתב-עת משלהם, "דאס ווארט", וה"בונד" הוציא בשנת 1930 את הביטאון "שעדלעצער טריבונע". גם "פועלי ציון" הוציאו בין השנים 1935 ו-1938 ביטאון, "שעדלעצער לעבן". בעיר חיו כמה סופרים ופובליציסטים יהודים, ביניהם הסופר ישראל חיים אייזנברג, מחבר המחזה "הורדוס ומרים" ועורך כתב-העת הספרותי "וורצלען" (שורשים) שהופיע בש', והמשורר היידישאי יהושע גולדברג, שהיה במשך זמן מה עורך "שעדלעצער וואכענבלאט".
רב הקהילה מ-1908 היה ר' חיים יהודה גינזבורג (נפטר ב-1930). אחרי פטירתו פרצה מחלוקת חריפה בשאלת מינוי רב חדש. בנו של הרב, ר' אלתר אליעזר גינזבורג, לא היה מועמד מקובל על חוגי החרדים והם דרשו למנות לתפקיד את הרב שלמה אייכנשטיין מחודורוב, שהיה מתנגד חריף לציונות. הרב אייכנשטיין, שזכה לתמיכת רשויות העיר, הואשם שקנה את משרתו בכסף ו-162 רבנים הטילו עליו חרם. רק ביולי 1939 הסתיימה המחלוקת והרב אייכנשטיין נתמנה לרב הקהילה. בשואה נמלט לרוסיה וכנראה מת או נהרג בדרך. ראש הישיבה הגדולה בעיר היה הרב שאול זאב ברגשטיין, ממייסדי רשת החינוך החרדית לבנות "בית יעקב". בשנת 1932 נפרד הרב ברגשטיין מבני הקהילה ועלה עם משפחתו לארץ-ישראל.
מדייני העיר היו ר' משה הירש, ר' ישראל קוזמיר ור' נתן לב. בראש הישיבה עמד ר' ישראל דרוגצנר. בשנות ה-30 המאוחרות התגברה מאוד האנטישמיות בש'. בשנת 1936 חוללו 10 קברים בבית-הקברות היהודי. ב-1937 אירעה תקרית שבמהלכה ארבו בריונים פולנים ליהודים בגן עירוני, תקפו כל יהודי שנזדמן להם במקלות ובמוטות ברזל ופצעו כמה אנשים. מקרי תקיפה הפכו שכיחים יותר ויותר, עד כדי שיהודים חששו מלצאת מבתיהם לאחר רדת החשיכה. היו גם מקרים של אלימות נגד סוחרים ורוכלים יהודים בשוק העירוני, והתנהלה תעמולה לחרם על עסקים יהודיים.

בימי מלחמת העולם השנייה

ב-7 בספטמבר 9391 הופצצה ש' ממטוסים גרמניים בפעם הראשונה. ההפצצות נמשכו כמעט ברציפות עד 11 בספטמבר ובמהלכן נהרגו כ-2,000 מתושבי העיר, רבים מהם יהודים. ב-9 בחודש נמלטו תושבים רבים אל מחוץ לעיר, שכן ההפצצות גרמו לשרפות ענק, שכילו רבעים שלמים. רחוב פיאנקה, שהיה מרכז מסחרי יהודי, וסמטת קיז'יה, שהיה בה ריכוז גדול של בתי-מלאכה יהודיים, היו למאכולת אש.
ב-11 בספטמבר 1939 נכבשה ש' בידי הגרמנים, ומיד עם כניסתם לעיר הם חברו יחד עם תושבים פולנים ובזזו את חנויות היהודים, ובראש ובראשונה חנויות לדברי מזון. הגרמנים הסתייעו במלשינים פולנים כדי לאתר את העסקים היהודיים, ולא מנעו מן הפולנים להמשיך במעשי הביזה כאוות נפשם. כבר בימים הראשונים לכיבוש הוחל בחטיפת יהודים לעבודות כפייה - בעיקר פינוי ההריסות וניקוי הדרכים בעיר ובסביבותיה. עובדי הכפייה היהודים סבלו מידי נוגשיהם הגרמנים, שלא חסכו מהם מעשי התעללות והשפלות. כשהתברר לגרמנים שמספר העצורים שנתפסו לעבודה גדול מן הדרוש, ריכזו את היהודים המיותרים בחוץ ואילצו אותם לעמוד במשך שעות ארוכות כשידיהם מורמות מעל לראשיהם בעוד החיילים הגרמנים יורים מעליהם. כמה מן הגרמנים צילמו את האירוע. ב-13 בספטמבר, א' דראש השנה, נכנסו חיילים גרמנים לבתי-כנסת, הוציאו בכוח מתפללים ושלחו אותם לעבוד. חלקם הוצעדו ברגל למחנה עבודה חדש שהוקם אז בוונגרוב. בדרך לשם נורו אחדים מהם למוות בידי המלווים הגרמנים.
כעבור ימים אחדים פינו הגרמנים את ש' ובמקומם נכנס לעיר הצבא האדום. מיד עם בוא הסובייטים נפתחו חנויות היהודים והמסחר חודש. היהודים קיבלו בשמחה את הצבא האדום, ששם קץ למסע ההתעללויות, אבל הסובייטים שהו בש' רק שבועיים ימים. כשעמדו לפנות את העיר עבר קצין סובייטי ברחובות והודיע שכל אזרח המבקש להצטרף לצבא הנסוג רשאי לעשות כן. כמה מאות אנשים, רובם הגדול יהודים, הצטרפו אל הצבא האדום הנסוג ולרשותם הועמדו 3 קרונות משא ברכבת שפינתה את החיילים לבז'שץ' (ברסט ליטובסק), ושם פוזרו היהודים בין שאר הפליטים שבאו ממקומות שונים בפולין. ב-10 באוקטובר 1939 שבו הגרמנים וכבשו את ש'. משלחת של אנשי כנסייה פולנים יצאה להקביל את פניהם וביקשה מן הגרמנים שיבדילו בהתייחסותם לתושבי העיר בין יהודים לפולנים. לטענתם היו אלה היהודים שקיבלו את הקומוניסטים בשמחה, בעוד שרוב האוכלוסייה הפולנית התנגדה לשלטונם.
כבר בימים הראשונים לשובם של הגרמנים התקשו יהודים להשיג מזון, לאחר שגורשו מן התורים ללחם בידי פולנים מבלי שהשלטון הגרמני התערב בנעשה. בחג שמחת תורה נכנסו גרמנים לבית-הכנסת הגדול, חטפו יהודים לעבודה, חיללו ספרי תורה וקרעו טליתות. יהודי אחד, יוסף רובין, נורה ונהרג. גם הפעם נלקחו העצורים היהודים למחנה העבודה בוונגרוב.
אחד הצווים הראשונים שפרסמו הגרמנים היה דרישה למסור לידיהם את כל כלי הנשק שהחזיקו תושבי העיר, ומיד אחר-כך נערכו חיפושים קפדניים בבתים, ובמיוחד בבתי היהודים. החיפושים היו מלווים במעשי ביזה. בסוף נובמבר הגיעו לעיר אנשי ס"ס והוקם מנגנון שלטון שבראשו עמד גרמני ושמו פאביש. לצרו פעל ראש הגסטאפו במקום, דובר. מיד אחר-כך נצטוו היהודים להקים יודנראט בן 25 חברים. רוב חברי היודנראט היו עסקנים ופעילי ציבור עוד לפני המלחמה. לראש היודנראט נבחר העסקן הציוני הוותיק יצחק נחום ויינטרויב, אך בשל גילו הקשיש הוא הוחלף עד מהרה במנהל בית-החולים היהודי ד"ר הנריק לבל. ביודנראט היו כמה מחלקות. בראש מחלקת הדיור עמד השל אייזנברג, ששימש גם סגן יושב-ראש המועצה היהודית; על מחלקת הכספים הופקד מנשה צ'רנובדה. יושב-ראש היודנראט ד"ר הנריק לבל היה ממונה על ענייני הבריאות, ועל מחלקת הרישום והסטטיסטיקה הופקד ליאון גרינברג. מחלקה חשובה, מחלקת העבודה, נוהלה בידי משה רוטביין, ובראש המחלקה הסוציאלית עמד עורך-הדין יוסף לנדוי; מזכיר המועצה היהודית היה הרש טננבוים. עזריאל פרידמן, איש הקשר עם הגרמנים, קיים מגעים שוטפים עם גרמני ושמו וורגה שעסק בגיוס יהודים לעבודת כפייה. ראש המשטרה היהודית היה ישעיה גולדברג. רוב חברי היודנראט, ובראש ובראשונה ד"ר לבל, זכו להערכה על עבודתם המסורה, אף כי על מקצתם נמתחה ביקורת. ניצולים מש' סיפרו כי ראש מחלקת הכספים, מנשה צ'רנובדה, נהג בקשיחות רבה בבואו לגייס את מסי היודנראט ולא התחשב במצוקה אישית. יתר על כן, לטענתם הוא נחשד שנטל מכספי המועצה לכיסו. גם על ראש המשטרה היהודית נמתחה ביקורת. טענו כלפיו שגייס למשטרה טיפוסים מפוקפקים, שניצלו את מעמדם כדי להשיג טובות הנאה להם ולמקורביהם.
בתחילה שכנו משרדי היודנראט בבניין הקהילה הישן, שהיה צמוד לבית-הכנסת הגדול ולבית-המדרש. בדצמבר 1939 הוטל על היודנראט לגייס קונטריבוציה בסך 20 אלף זלוטי. עוב חג המולד, ב-24 בדצמבר, הקיפו גרמנים ושוטרים פולנים את בית-הכנסת, הוציאו ממנו את ספרי התורה והעלו באש את הבניין וגם את ספרי התורה, בנפרד. השרפה התפשטה גם לבית-המדרש ולמשרדי הקהילה שבבניין הסמוך. אחרי השרפה הורו הגרמנים למשטרה הפולנית לחבר דוח שעל-פיו היהודים היו אחראים להצתה. משרדי היודנראט הועברו לבניין הספרייה היהודית ברחוב פילסודסקי 61. בקיץ 1941, עם הקמת הגטו, הועברו משרדי היודנראט בפעם השנייה, שכן בניין הספרייה לא נכלל בשטח הגטו.
ב-1 בינואר 1940 התפרסם צו שחייב את היהודים לענוד סרטי זרוע ועליהם מגן-דוד. באפריל 1940 נצטווה היודנראט לערוך רישום של כל הגברים היהודים בני 16 עד 60, וב-12 ביוני, חג השבועות, גויסו רבים מהם לעבודות ניקוז לאורך הנהר ליווייץ. אנשי משטרה גרמנים שעסקו בגיוס פועלי הכפייה התפרעו בחוצות העיר ורצחו את הסוחר היהודי אשר הרץ. עובדי הכפייה היהודים זכו לתנאים נסבלים כל עוד פיקחו עליהם מהנדסים פולנים. ואולם כעבור זמן מה עבר הפיקוד על מחנה העבודה לידי הגסטאפו, שאנשיו התעללו בעובדים באכזריות. אחרים מן הפועלים נפצעו קשה בידי נוגשיהם הגרמנים והוחזרו לש' לטיפול בבית-החולים היהודי. בתקופה זו נלקחו פועלים יהודים למחנות עבודה נוספים באזור לובלין ובכלל זה למחנה בלז'יצה. ליודנראט היתה סמכות לפטור יהודים מן העבודה במחנות. באוקטובר 1940 הוחזרו לש' יהודים ממחנה צ,יישוב באזור לובלין מבלי שצוינה במסמכים הסיבה. חלק מן היהודים עבדו בש', לאחר שהגרמנים נענו ליזמת היודנראט ואישרו את הקמתם של כמה בתי-מלאכה קואופרטיביים.
בנובמבר 1940 הוטלה על היהודים קונטריבוציה נוספת בסך 100 אלף זלוטי, וחלק מחנויות היהודים הוחרמו על-פי צו. שאר בעלי החנויות היהודים הורשו להמשיך ולהחזיק בחנויותיהם, אך חויבו לסמן אותן במגן-דוד. במרס 1941 פרץ פוגרום ברובע היהודי, לאחר שהופצה שמועה שצעירה יהודייה ניסתה להתנקש בחייו של חייל גרמני. במהלך הפוגרום נרצחו 6 יהודים, והוא פסק רק לאחר שהיודנראט מסר לגרמנים קונטריבוציה נוספת בסך 100 אלף זלוטי.
באביב 1941 נערך רישום של כל בתי המגורים שבבעלות יהודים, וב-1 באוגוסט הורו הגרמנים על הקמת גטו. בפועל הוקמו שני גטאות. "הגטו הגדול" כלל את אזור השוק הישן וכמה רחובות בסביבתו, ולו שני שערים; ו"הגטו הקטן", שנקרא גם "המשולש", בשכונת עוני של ש', ולו שער אחד מול שער "הגטו הגדול". בתחילה היו אלה גטאות פתוחים שיושביהם יכלו לצאת מהם, אך באוקטובר 1941 נסגרו שניהם והוקפו בגדרות תיל. על שערי הכניסה לגטו הגדול נתלו שלטים בגרמנית ובפולנית שנאמר בהם כי הכניסה לגרמנים ולפולנים לתחומי הגטו אסורה מפני סכנת מגפות.
בזמן הקמת הגטאות היו בש' 12 אלף יהודים בקירוב, ובכלל זה 1,200 פליטים מקליש ומערים אחרות במערב פולין שהגיעו לעיר במרס 1940. מספר זה נמוך ב-3,000 איש ממספר היהודים בעיר ערב המלחמה, וההסבר לכך הוא שיעור התמותה הגבוה בקרב היהודים תחת הכיבוש הגרמני והשילוחים למחנות עבודה. ככל הידוע לנו שוכנו ב"גטו הגדול" בערך 10 אלפים יהודים וב"גטו הקטן" - 2,000.
תנאי הקיום בגטאות היו קשים מנשוא, ולא אחת פרצו בהם מגפות, שהקשה שבהן היתה מגפת טיפוס. מדי יום ביומו נפטרו כ-25 איש בממוצע. בימים הראשונים לקיום הגטאות הורשו היהודים לקבור בעצמם את מתיהם, אך כעבור זמן קצר שונתה ההוראה - הם נצטוו להביא את המתים אל שער הגטו וחברה פולנית הופקדה על קבורתם. בית-החולים היהודי, שהועבר אף הוא אל הגטו, מילא תפקיד חיוני בהתמודדות עם המחלות והמגפות. היו בו מחלקה גינקולוגית, בניהולו של ד"ר הנריק לבל, שהמשיך לנהל את בית-החולים במקביל לתפקידו כראש היודנראט; מחלקה פנימית, שמנהלה היה ד"ר גלזובסקי; מחלקה כירורגית, שבראשה עמד ד"ר בלפר; ומחלקה למחלות זיהומיות, שנוהלה בידי ד"ר טננבוים וד"ר שוורץ. מלבד בית-החולים תמך היודנראט גם במעין מעון יום לילדים יתומים, שהוקם בגטו ביזמת קבוצה של בני נוער. במעון קיבלו היתומים ארוחות וגם פעילות חינוכית התקיימה שם למענם.
הגזרות שהוטלו על יהודי ש' הלכו ותכפו. בדצמבר 1941 נצטוו למסור לגרמנים את כל הפרוות שברשותם; בינואר 1942 נדרש היודנראט לגייס שוב 100 אלף זלוטי למען הגרמנים. בראשית 1942 עדיין נמשכו הגיוסים לעבודות כפייה. במרס נלקחו 10 יהודים לעבודה במחנה סטקלצקי, כפר ליד ש', אבל אחר-כך התברר שעם בואם לשם הם נרצחו בידי הגרמנים בתואנה שסירבו לעבוד. היודנראט נאלץ לפרסם אזהרה ליושבי הגטו שכל המסרב לעבוד ייענש בדרך דומה. היודנראט השתמש בסמכותו ופטר מחובת עבודת הכפייה שלוש קבוצות של יהודים : בעלי תפקידים, בעיקר חברי היודנראט, פקידים שעבדו בשירותה ואנשי המשטרה היהודית; מועסקים בשירותם של מוסדות פולניים; וחולים שקיבלו פטור מעבודה מרופאי בית-החולים היהודי. הרופאים השתדלו לשחרר מן העבודה רבים ככל האפשר, שכן ידעו היטב כי רבים מן הנשלחים למחנות העבודה לא יחזרו. באביב ובקיץ 1942 גדלו מכסות העובדים שדרשו הגרמנים. רוב העובדים הועסקו בשירותה של חברת "רקמאן" הגרמנית, שבנתה מסילות-ברול בעבור הצבא.
שכרו היומי של עובד כפייה היה כ-5 זלוטי (מחירו של ק"ג לחם היה אז 1.50 זלוטי וק"ג תפוחי אדמה נמכר ב-7 זלוטי). מזון אחר לא סופק לגטו. נראה שהגרמנים ביקשו להגביר אצל היהודים את הנכונות לצאת לעבודה. יהודים רבים השיגו דברי מדון מתושבים פולנים, שמכרו דברי מזון תמורת חפצי ערך. הברחת מזון אל הגטו היתה נפוצה מאוד.
במאי 1942 נשלחה קבוצה של יהודים לעבוד כגננים במטה -הגסטאפו. ביוני נדרש היודנראט להעמיד לרשות הגרמנים קבוצה נוספת של פועלים עם כלי עבודתם ; אנשי הקבוצה הזאת נשלחו למחנה מיידאנק. ביולי 1942 נאסרו 13 יהודים שלא התייצבו בזמן לעבודה, הוחזקו במשך יומיים במעצר, עונו, ואחר-כך הוצאו להורג בירי בשער הגטו. בראשית אוגוסט הובאה קבוצת יהודים עם עגלות לתחנת הרכבת כדי לפרוק 100 גוויות מן הרכבת שהובילה יהודים מרדום לטרבלינקה.
בעת ההיא, ובעיקר לאחר שכמה יהודים מרכבת שהובילה את יהודי מינסק-מזובייצקי לטרבלינקה נמלטו והגיעו לגטו ש', נפוצו בגטאות ש' שמועות בדבר גירושים למחנות. הנריק לבל נכשל במאמציו לגלות את יעד הגירושים, והיודנראט הודיע ליהודי המקום שעל סמך המידע שבידו לא צפוי גירוש בש', שכן הגרמנים זקוקים לידיים עובדות וגטו ש' הוא "גטו עובד".
ואולם כבר ב-21 באוגוסט 1942, במוצאי שבת, נכנסו לש' עשרות משאיות ובהן 400 אוקראינים שכיתרו את את ה"גטו הגדול". הצטרפו אליהם גם אנשי "המשטרה הכחולה" הפולנית ואנשי ס"ס. היהודים נצטוו לצאת מבתיהם וב-22 באוגוסט לפנות בוקר רוכזו בכיכר הסמוכה לבית-העלמין היהודי ובאזור בית-הכנסת השרוף. צורפו אליהם עוד כמה אלפי יהודים מן העיירות מורדי ולושיצה. בדרכם לכיכר נורו 300 יהודים בידי השומרים, ורבים נפצעו או הוכו. לאחר שנסתיים ריכוז היהודים הגיע למקום הממונה הגרמני על העיר, פאביש, ונערכה סלקציה ששוחררו ממנה רק חלק מן השוטרים היהודים וכמה בעלי תפקידים אחרים. הגברים בגילאי 16-40 הופרדו משאר הנאספים, ופאביש בחר מתוכם כ-500 איש והעביר אותם אל "הגטו הקטן". בתום הסלקציה נלקחו 2,000 יהודים אל בית-העלמין היהודי ונרצחו שם. השאר, כ-10,000 במספר, הובאו לתחנת הרכבת ושולחו לטרבלינקה. אלה מביניהס שלא הצליחו להידחק אל הקרונות מחמת הצפיפות נורו במקום בידי הגרמנים.
ראש היודנראט, ד"ר הנריק לבל, היה יכול לעבורל "גטו הקטן" אך סירב לעשות כן ונשאר לעבוד בבית-החולים. ביומה האחרון של האקציה נכנסו גרמנים לבית-החולים ורצחו אותו יחד עם כל הצוות הרפואי ועם 100 חולים שהיו מאושפזים שם. רק 5 מחברי היודנראט ניצלו מן הגירוש. גם השוטרים היהודים צורפו אל המשלוח הזה, בקרון נפרד. אחדים מן המגורשים הצליחו להימלט מן הטרנספורט וחזרו לש'. ניצולים אלה התגנבו אל ה"גטו הקטן", שבו רוכזו היהודים העובדים ויהודים נוספים שעדיין הורשו להישאר בעיר. האקציה הסתיימה ב-24 באוגוסט ובמהלכה נרצחו בטרבלינקה 13 אלף יהודים מן "הגטו הגדול" בש' ומעיירות נוספות. אחרי חיסול "הגטו הגדול" ערכו בו הגרמנים חיפושים מבית לבית, מצאו 200 מסתתרים ורצחו אותם במקום. גרמני ושמו בקנשטס רצח במו ידיו 30 יהודים שהסתתרו במבנה של מאפייה ישנה. בבניין המקווה התגלו 50 יהודים ובמשרדי היודנראט - 20 יהודים נוספים, שהוצאו כולם להורג.
ב-26 באוגוסט נלקחו 30 נשים יהודיות מן "הגטו הקטן" לעבודת מיון הרכוש הנטוש שנותר בגטו הגדול לאחר הגירוש. משסיימו את עבודתן הובאו כולן אל בית-הקברות היהודי ונרצחו גם הן.
ב"גטו הקטן" נותרו כ-2,000 יהודים ששרדו אחרי האקציה הגדולה, ובהם כ-550 עובדים ששהועסקו בידי גרמנים ואחרים, וגם ניצולים מן האקציה של אוגוסט. הוקם יודנראט חדש שבראשו עמד סגן יושב-ראש היודנראט הראשון, השל אייזנברג. לצדו שימשו משה רוטביין וראש המשטרה לשעבר ישעיה גולדברג. מיד עם הקמתו נצטווה היודנראט החדש לגייס קונטריבוציה של כמה אלפי זלוטי. תפקידו העיקרי של היודנראט היה להסדיר את יציאתם לעבודה של הנשארים בגטו.
בספטמבר פוזרו רוב דיירי "הגטו הקטן" ב-20 מחנות עבודה קטנים שהוקמו באזור ש'. כ-200 מהם עבדו בעבור חברת מסילות הברזל "רקמאן". תנאי החיים במחנות העבודה היו תלויים באלה שעמדו בראש המחנה, אבל בכל המקרים היו אלה תנאים משופרים לעומת המצוקה הקשה שהיתה מנת חלקם של הנשארים בגטו. ב"גטו הקטן" שרר מחסור קשה במזון. הגרמנים סיפקו רק 200 גרם לחם ליום לנפש שחולקו לפי תלושי מזון. גם תנאי המגורים היו נוראים - כ-30 איש בממוצע הצטופפו בחדר אחד. משפחות שלמות כמעט לא נותרו ב"גטו הקטן" שכן בעת האקציה הופרדו בני משפחות אלה מאלה. האנשים היו שבורים ברוחם ומיואשים, ושיעורי התמותה היו גבוהים מאוד. חלק גדול ממקרי הפטירה נגרם עקב יחסה הנוקשה והאכזרי של חברת "רקמאן" כלפי הפועלים היהודים. מדי יום ביומו הובאו אל שער הגטו גוויות של פועלים שמתו במהלך העבודה. ב-25 בנובמבר 1942 חוסל גם "הגטו הקטן". באותו יום נצטוו 2,000 יושבי הגטו לצאת ברגל למחנה העבודה בגונשיה-ברקי, מרחק 3 ק"מ מש'. הידיעות על הגירוש הצפוי לגונשיה-ברקי הגיעו לגטו כבר יומיים קודם לכן וגרמו לבהלה גדולה, האנשים חששו בעיקר לגורלם של עשרות הילדים והזקנים, שהמסע הקשה לא היה לפי כוחותיהם. בעזרת כמה יהודים שעבדו בבית-החרושת לזכוכית בגונשיה-ברקי הועברו הילדים והזקנים האלה לפני הגירוש והוסתרו סמוך לבית-החרושת. בגונשיה-ברקי שוכנו היהודים מש' במספר בתים, במעין גטו פתוח. בתחילה לא נאסר עליהם לקיים קשר עם כפריים פולנים והם יכלו לקנות מהם מזון תמורת חפצי ערך שעוד נותרו בידיהם. ואולם יומיים לאחר חיסול "הגטו הקטן" בש' הובאו לגונשיה-ברקי עוד 1,000 יהודים מעיירות סמוכות, ועם בואם נאסרה היציאה מן המחנה. יהודים אחדים שניסו להתגנב מן המחנה בלילה כדי להשיג מזון נורו בידי המשמרות הגרמניים. אור ליום 29 בנובמבר 1942 כיתרו משמרות של אוקראינים ופולנים את בתי היהודים בגונשיה-ברקי ועם בוקר נצטוו היהודים לצאת מבתיהם. במשך כל היום ההוא הם הוחזקו בחוץ תחת שמירה קפדנית. בחוץ השתוללה סופת שלגים. למחרת, ב-30 בנובמבר, קיבלו היהודים הוראה לשוב לש'. כמה מאות יהודים נרצחו בידי השומרים האוקראינים בדרך חזרה. השאר הגיעו לש' ומיד עם בואם הועלו לרכבת ושולחו לטרבלינקה. מסגר יהודי, שמחה ויליק, שהצליח להסתיר באחד הקרונות את כלי עבודתו, פרץ במהלך הנסיעה את דלת הקרון ועשרות יהודים נמלטו, ואולם רובם הגדול נורו בידי השומרים האוקראינים.
אחרי הגירוש הזה נותרו בש' בערך 500 יהודים שעבדו בחמישה מקומות עבודה. ב-21 בינואר 1943 נרצחו 150 מהם. במהלך החורף ההוא הצליחו כמה עשרות יהודים לברוח ולהסתתר ביערות. שאר הפועלים היהודים שנותרו בש' נרצחו בידי הגרמנים ב-13 או ב-14 במרס 1943. מתוך 15 אלף יהודים שישבו בש' ערב מלחמת העולם השנייה ניצלו כ-2,000 איש ; כ-1,200 מהם נמלטו בתחילת המלחמה לברית-המועצות, והיתר הצליחו להימלט ליערות או לערים אחרות, בעיקר לוורשה.