ה' ניסן ה'תשפ"ב

שיירפץ SIERPC

 

עיירה בפולין
מחוז: וארשה
נפה: שיירפץ
אזור: וארשה והגליל
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ-10,051

·  יהודים בשנת 1941: כ-3,077

תולדות הקהילה:
 

הידיעות הראשונות על ש' הן מן המאה ה-12 . ש' היתה אז מקום מושבו של הקאשטלאן (מושל הנפה). במרוצת הזמן התפתח היישוב למרכז מסחרי והתקיימו בו ירידים שנתיים. בשנת 1322 הוענק לש' מעמד עירוני. בשנת 1495 סופחה ש' (יחד עם איזור מאזוביה) לממלכת פולין. החל מן המאה ה-15 היתה ש' למרכז מסחר ומלאכה. בעיר הוקמו בתי מלאכה לטווייה, מבשלת בירה ובית מלאכה לעיבוד עורות. נוכח מצבו הירוד של ענף הטקסטיל במאה ה-17 נידלדל גם מצבם הכלכלי של רבים מתושבי המקום. לאחר חלוקתה השלישית של פולין, בשנת 1795, היתה ש' תחת שלטון פרוסיה. בשנת 1807 נכללה העיירה בנסיכות וארשה ומשנת 1815 עד מלחמת העולם הראשונה היתה בתחום מלכות פולין הקונגרסאית. בזמן מלחמת העולם הראשונה נכבשה ש' בידי יחידות הצבא הגרמני שהחזיקו בה משנת 1915 עד שנסוגו בשנת 1918. בשנת 1916 פרצה באיזור מחלת טיפוס ורבים מתושבי ש' נספו.
אין בידינו ידיעות מדויקות על תחילת היישוב היהודי בש'. מגורי יהודים בש' אינם מוזכרים לפני אמצע המאה ה-18 . אז הגבילו שלטונות העיר את מגורי היהודים לשכונה נפרדת ובה הותר ליהודים לרכוש גם נכסי דלא-ניידי. שמו של אחד הרחובות אף נקרא ז'ידובסקה (רחוב היהודים). בשנת 1768 הוקם בש' בית מדרש בנוי עץ. בשנות השישים של אותה מאה היתה בש' קהילה מאורגנת. שם הקהילה מופיע ברשימת ועד ד' ארצות משנת תקכ"א (1761). בין השתדלנים היהודיים, ששהו בווארשה בשנת 1791 לרגל "הסיים של 4 השנים" כדי להשתדל לבל יוטלו גזרות על היהודים, היה גם נציגה של קהילת ש'. שמו היה אליהו בן אהרון.
החל משנת 1816 הוגבלה זכותם של היהודים להתגורר בש'. ההגבלה בוטלה בשנת 1862. ראשוני המתיישבים היהודיים בש' עסקו במסחר זעיר ואחדים מהם עסקו בייצוא תבואה. בסביבה היו גם כמה חוכרי אחוזות. משגדל היישוב בשנות השלושים של המאה ה-19 עסקו המפרנסים היהודיים גם במלאכה.
בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 התפרנסו כ-40 אחוזים מיהודי ש' ממלאכה. רובם עסקו במקצועות המסורתיים : חייטות, כובענות וסנדלרות, אך היו ביניהם גם פחחים, מסגרים, נגרים, זגגים, בורסקאים ורצענים. בין יהודי העיירה היו גם אופים וקצבים, עגלונים וסבלים. יסוד פרנסתם של החנוונים ובעלי המלאכה היו ימי השוק, שהתקיימו במקום יומיים בשבוע, והירידים העונתיים. מכיוון שש' קרובה לגבול, עסקו לא מעטים מתושביה גם בהברחות.
כאמור, היתה בש' קהילה מאורגנת החל מאמצע המאה ה-18. בקהילה פעלו אז "חברה קדישא", חברת "הכנסת אורחים" וחברת "ביקור חולים". בשנת 1886 הוקם בעיירה בית מדרש חדש מעץ ובשנת 1895 נבנה בית הכנסת, גם הוא מעץ. בעיירה היו גם שטיבלאך של חסידי גור, אלכסנדר ופלוצק. רוב בני קהילת ש' נטו לחסידות, אולם היו גם מתנגדים. בין הצדדים נפלו סכסוכים רבים, בייחוד על מינוי הרבנים.
הרבנים הראשונים שכיהנו בש' היו מחוגי החסידים. בשנים 1790-1812 כיהן בש' ר' מאיר דב"ש, ששמו המלא יוסף מאיר הלוי הורביץ. הוא נקרא דב"ש על שם שלוש העיירות דרובין,בייז'ון ושיירפץ,שבהן כיהן בעת ובעונה אחת (נפטר בש' בשנת 1812).
בשנת 1815 התקבל לתפקיד רב בש' ר' שרגא פייבל דנציגר, אביו של האדמו"ר מאלכסנדר ר' יחיאל. ר' שרגא פייבל דנציגר נאלץ לעזוב את העיירה בשל יחסם העוין של חוגי המתנגדים, שהשפעתם גברה באותה תקופה. בשנת 1827 עבר ר' ש"פ דנציגר לגומבין ולאחר מכן למאקוב ונפטר שם בשנת 1849
. על ר' אברהם חריף מפלונסק, שאותו הכתירו חוגי המתנגדים לרבה של ש', לא ידועים לנו פרטים, אולם ידוע על רבנים שכיהנו בש' אחריו, גם הם בתמיכת חוגי המתנגדים. בשנים 1830-1840 ישב על כיסא הרבנות בש' ר' משה יהודה לייב זילברברג, שכיהן גם בקהילות לאסק וקוטנו. בשנת 1857 עלה לארץ-ישראל. הוא נפטר בירושלים בשנת 1865. שמו נודע ברבים הודות לחיבורו "זית רענן", שהופיע בווארשה בשנת 1851 (בשני חלקים, שאלות ותשובות לפי סדר השולחן ערוך) ו"תפארת ירושלים" (ספר על המשנה שחיבר בארץ-ישראל). בשנים 1840-1858 כיהן בש' ר' מרדכי גרינבאום, סבו של יצחק גרינבאום, מנהיג הציונים בפולין בתקופה שבין שתי מלחמות העולם.
בשנות החמישים של המאה ה-19 עלה מספרם של החסידים בש' וגברה השפעתם בקהילה. כאשר רצו חוגי המתנגדים למנות רב חדש אחרי מותו של הרב מרדכי גרינבוים, לא הסכים ועד הקהילה למינוי. המחלוקת החלה כבר ביום השלישי לאחר פטירתו של הרב גרינבוים, כאשר מינו המתנגדים לרבה של ש' את ר' משה יוסף סגל, חתנו של הרב הנפטר. המחלוקת הביאה לפילוג הקהילה. כאשר מינה ועד הקהילה, בשנת 1859, את ר' גדליה מז'ורומין לרב הרשמי בש' הקימו חוגי המתנגדים קהילה נפרדת שנודעה בכינוי "קולה קוט" (קהל קטן). אחרי מותו של ר' משה יוסף סגל מינו המתנגדים לרב את בנו של הנפטר, ר' יהושע. ר' יהושע סגל לא יכול היה לסבול את המחלוקת ששררה בעיירה ובשנת 1884 עזב את ש' ויצא לארצות הברית (נפטר בניו-יורק בשנת 1910). בעשור האחרון של המאה ה-19 היתה קהילת ש' שוב לקהילה מאוחדת. ר' יחיאל מיכל גולדשלאק, שהתמנה בשנת 1865 לרבה של קהילת ש' וכיהן בה 53 שנים, הצליח לאחד את הקהילה המסוכסכת. הרב גולדשלאק היה מחובבי ציון ולמרות שהיה מחסידי גור נתן את ידו לתנועה הציונית-הדתית בראשית הופעתה (נפטר בש' בשנת 1918). שמו של ר' יחיאל מיכל נודע גם מספריו "ציון וירושלים" (ביאורים על ספר תהילים, יצא לאור בשנת 1883), "עיניים לראות ולב לדעת" (ביאורים על ספר קוהלת, 1883 ) ו"אמרות טהורות" (ראה אור בשנת 1911).
אחרי מותו של ר' י"מ גולדשלאק כיהן בש' כמורה הוראה ר' דוד קליינמן. הוא המשיד בתפקידו זה גם לאחר שר' יהושע השל דוד גולדשלאק (נכדו של ר' יחיאל מיכל)התמנה בשנת 1923 לרבה של ש'. ר' יהושע השל דוד גולדשלאק,רבה האחרון של ש', היה גם הוא מחסידי גור וחבר פעיל ב"אגודת ישראל". עם חיסול הקהילה בשנת 1939 הוגלה לווארשה ונספה שם בגטו.
בעשור הראשון של המאה ה-20 הוקמו בעיירה קופת "גמילות חסדים", שנתנה לנזקקים הלוואות ללא ריבית, ו"קופת מלווה וחיסכון", שהעניקה הלוואות לסוחרים ולבעלי מלאכה. הקופות הפסיקו להתקיים בשנות מלחמת העולם הראשונה והוקמו מחדש בשנות העשרים.
בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה גברה הגירת היהודים, בעיקר הצעירים, לארצות המערב. רבים היגרו לארצות שמעבר לים. המהגרים שמרו על הקשר עם משפחותיהם שנשארו בש' ונהגו גם לשלוח תרומות למוסדות הקהילה.
משפרצה מלחמת העולם הראשונה הצטרפו למעגל הנזקקים בש' מאות פליטים שגורשו בחוסר כל מן הערים והעיירות שבסביבה. וער הקהילה הקים מטבח עממי, שפעל בשנים 1916-1918 וחילק לנזקקים ארוחות חמות. בחודשים הראשונים של המלחמה האשימו השלטונות מספר יהודים מתושבי ש' בריגול לטובת גרמניה. האחים שמואל אשר ויצחק אוסטאשבר הוגלו לפנים רוסיה וחזרו לש' רק בשנת 1918.
עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה למדו רוב ילדי ישראל בחדרים. בני העניים למדו בחדר וב"תלמוד תורה", שהוחזקו בידי הקהילה. שנים אחדות לפני מלחמת העולם הראשונה התארגנו בש' כמה בתי-ספר פרטיים, שבהם למדו, בשעות שונות, הבנים והבנות. התלמידים למדו בהם עברית וגם לימודים כלליים. בש' הוקמה גם פרוגימנסיה לבנות. בשנים האחרונות של המאה ה-19 ניכרו בש' ניצני ההשכלה. בייחוד בקרב בני הנוער.
מבני ש, שהתפרסמו נזכיר את הצייר אברהם נוימאן, צייר- נופים, שנולר בש' בשנת 1873 ולמד ציור באקדמיה לאמנות שבקראקוב. הוא ביקר בארץ-ישראל בראשית המאה וגם בשנים 5291 ו-7291 וצייר תמונות נוף. בשנות השואה היה בגטו קראקוב ונספה בעת האקציה ב-4 ביוני 1942.
החוג הראשון של בני נוער ציוני התארגן בש' בשנת 1905 ובאותה שנה יסדו חברי החוג ספרייה יהודית, ששימשה גם לפגישת רעים. במסגרת הספרייה פעל חוג לחובבי ספרות. בשנת 1907 הוקם בש' חוג של "אגודת פועלי ציון". בשנות מלחמת העולם הראשונה התארגנה בעיר "אגודת בני-ציון" וביוזמתה התקיימו בש' שיעורי ערב ללימוד עברית. בשנת 1917 התארגן במקום סניף של "המזרחי" ובאותה שנה הוקם גם המועדון לספורט ולהתעמלות "מכבי".
 

טקסט 2

עם חידושו של שלטון פולין בשנת 1918 גויסו כמה מבני הנוער היהודי של העיירה לצבא הפולני. בזמן המלחמה בין פולין לרוסיה הסובייטית, בשנת 1920 , כבש הצבא האדום את ש' והחזיק בה במשך תקופה קצרה. הבולשוויקים החלו להחרים את רכושם של בעלי החנויות ואף הוציאו להורג את בעלי האחוזות לייב יצחק שאפמאן, יהושע ורונה ובאומאן, שנמנו עם העשירים בנפה.
עם נסיגתו של הצבא האדום החלו יהודי ש' לשקם את בתי המלאכה ואת בתי המסחר שלהם. רבים מיהודי ש' קיבלו עזרה מן ה"ג'וינט" ומ"ארגון יוצאי שיירפץ בארצות הברית". בעזרת ה"ג'וינט" התקיים בעיירה בשנים 1920-1921 מטבח עממי, שבו חולקו מדי יום ל-300 ילדים ארוחות חמות.
גם בתקופה שבין שתי מלחמות העולם המשיכו רוב יהודי ש' להתפרנס מן המסחר והמלאכה. יהודים אחדים עבדו בפקידות והיו גם כמה בעלי מקצועות חופשיים (רופא, עורך דין וכמה מורים). מן המפעלים שהיו בסביבה רק שניים היו בבעלותם של יהודים מתושבי ש' (המנסרה ובית מלאכה לעיבוד עורות). במפעלים אלה הועסקו הן פולנים והן יהודים.
גורם חשוב להתפתחות העיירה היתה מסילת הברזל שנבנתה לאחר מלחמת העולם הראשונה (הבנייה נסתיימה בשנת 1924) וקיצרה את הדרך מש' לווארשה.
מלבד המוסדות לעזרה הדדית ולמתן סיוע כלכלי שהתקיימו עוד לפני מלחמת העולם הראשונה פעלו בש' מוסדות נוספים. בשנת 1926 הוקם בעזרת ה"ג'וינט" ה"בנק העממי" על יסוד קואופרטיבי. כמו-כן פעלו בעיירה "בנק אשראי של הסוחרים" ו"הבנק לאשראי" של חברי "אגודת ישראל". בשנת 1927 חידשה את פעולתה "קופת גמילות חסדים"; בשנת 1938 היה לה הון יסוד של 26 אלף זלוטי ובאותה שנה נתנו כ-450 הלוואות לבני הקהילה.
בתקופה שבין שתי מלחמות העולם התקיימו בש' שני ארגונים של בעלי מלאכה : "ארגון בעלי המלאכה" בהנהלת חברי ה"בונד" ו"התאחדות בעלי המלאכה" ("העובד"), שחבריה תמכו בתנועה הציונית. בעיירה היו גם שני איגודים של הסוחרים : "איגוד הסוחרים הזעירים" ו"אגודת הסוחרים". בשנת 1937 נוסדה בש' "אגודה של שכירים בבתי-מסחר" (פקידים ומנהלי חשבונות).
לאחר מלחמת העולם הראשונה התקיימו בש' סניפים של כמעט כל המפלגות שפעלו באותו זמן בפולין. ההסתדרות הציונית היתה מיוצגת על-ידי הסניפים של ה"ציונים הכלליים", "פועלי ציון" (שמאל) ו"המזרחי". במחצית הראשונה של שנות העשרים הוקמה בש' אגודת נוער לאומית ציונית בשם "הרצליה". עיקר פעולתה היה לימוד השפה העברית ותולדות עם ישראל. בשנת 1927 נוסד הקן של "השומר הלאומי" ("הנוער הציוני"). בשנת 1928 - של "השומר הצעיר" ובשנת 1931 - של "דרור". ושל "בית"ר". בשנת 1930 התארגנה בש' קבוצת הכשרה שהתקיימה עד שנת 1939. בשנות השלושים הוקם בעיירה סניף של הסתדרות "ויצ"א". ביוזמת הסניף התקיימו ליד בית-הספר "תרבות" שיעורי ערב לעברית (בשנת 1937 השתתפו בהם 50 חברות). סניף "אגודת ישראל" התבסס בעיקר על חסידי גור ואלכסנדר וריכז את פעילותו במוסדות הקהילה ובמערכת החינוך שהקים. באותה תקופה הוקם גם סניף של "צעירי אגודת ישראל" ושל "בנות אגודת ישראל". בש' פעל גם סניף של ה"בונד". בני הנוער של ה"בונד" היו מאורגנים, לפי גיל, ב"צוקונפט" וב"סקיף".
מרבית יהודי ש' היו שומרי דת ומסורת. בשנות העשרים שלטה בהנהלת הקהילה "אגודת ישראל", אולם בשנות ה-30 הלכה וגברה בקהילה גם השפעתם של הציונים. בבחירות לוועד הקהילה בשנת 1931 קיבלו "הציונים הכלליים" 3 מנדטים, "המזרחי" קיבל 2 מנדטים, "אגודת ישראל" - 2 מנדטים והבלתי מפלגתיים - מנדט אחד. ואילו בבחירות האחרונות לוועד הקהילה, שנערכו בשנת 1936, קיבלו "הציונים הכלליים" 2 מנדטים, "פועלי ציון - מנדט אחד, "אגודת ישראל" 2 מנדטים, ה"בונד" 2 מנדטים ורשימת הבלתי מפלגתיים - מנדט אחד. יושב ראש הקהילה האחרון היה נחום טאץ (נספה בשואה).
במשך כל השנים היו ליהודי ש' נציגים במועצת העיר. בבחירות למועצת העיר, שנערכו בשנת 1939, היו ליהודי ש' 5 נציגים ; "הציונים הכלליים" קיבלו 2, "פועלי ציון" (שמאל) - אחד, "אגודת ישראל" - אחר וה"בונד" - גם הוא נציג אחד.
בתחום החינוך גילו יהודי ש' בתקופה שבין שתי מלחמות העולם פעילות ענפה. בנוסף לחדרים ול"תלמוד תורה" הוקמו בעיירה, ביוזמת סניף "אגודת ישראל", בית-ספר לבנים "יסודי התורה" (1927 ) ובית-ספר לבנות "בית יעקב". כמו-כן הוקמו גן ילדים ובית-ספר עממי מיסודה של "תרבות" (1931). בשנת 1935 הוקם מכספי הציבור בניין בית-הספר "תרבות". בשבע כיתות של בית-הספר למדו כמאתיים בנים ובנות. עשרות נערים למדו בישיבה "בית יוסף", שהוקמה בשנות השלושים. בש' התקיימה גם "ישיבה קטנה" שהלימוד בה היה בתשלום. ראש הישיבה הקטנה היה ר' יהושע פופובסקי. בנוסף לכך למדו הילדים (בנים ובנות) בבית-ספר פולני ממלכתי לילדי ישראל (הקרוי שאבאסובקה). אחדים מילדי ישראל למדו בגימנסיה הפולנית.
בתקופה הנדונה, תקופת ייסוד המפלגות היהודיות, התפלגה הספרייה היהודית הציבורית שהוקמה בש' בשנת 1905 לכמה ספריות, שהיו קשורות בסניפי המפלגות שפעלו בעיירה: של "הציונים הכלליים", של "פועלי ציון", של ה"בונד", של "אגודת ישראל" ושל "בנות אגודת ישראל". הספריות שימשו גם מקום מפגש לחברי המפלגות והתקיימו בהן הרצאות ונשפים ספרותיים. בשנות השלושים הוקמו בש' שני מועדוני ספורט: "שטערן" של "פועלי ציון" ו"מארגענשטערן" של ה"בונד".
האנטישמיות שגברה בסביבה בשנות השלושים נתנה את אותותיה גם בש'. החרם הכלכלי שהוכרז אז על המסחר והמלאכה היהודיים הכביד על יהודי ש'. רבים מבעלי החנויות והדוכנים ובעלי המלאכה שנהגו למכור את מרכולתם לאיכרים בימי השוק נפגעו קשה וכתוצאה מכך הלך וגדל מספר הנזקקים לסעד מן הקופה הציבורית.

 

טקסט 3

בימים הראשונים של ספטמבר 1939 הפציצו מטוסים גרמניים את ש' ופגעו בבתים רבים. עם התקרב החזית נמלטו רבים מיהודי העיירה מזרחה, אולם בשל ניתוק הדרכים והתקדמותו המהירה של הצבא הגרמני הם לא הרחיקו לכת ורובם שבו לעיירתם. ב-8 בספטמבר 1939 נכבשה ש' בידי יחידות הצבא הגרמני.
מיד עם כניסתם לעיירה החלו החיילים הגרמניים להתנכל ליהודים ולבזוז את חנויותיהם. תושבי העיר, הגרמנים המקומיים (הפולקסדויטשה) והפולנים, סייעו בידם. הכובשים החלו לחטוף יהודים לעבודות פרך תוך כדי התעללויות בהם. ביום הכיפורים ת"ש הוצאו מתפללים ממקומות התפילה כשהם עטופים בטליתותיהם ואולצו לטאטא את רחובות העיר. במחצית השנייה של ספטמבר 1939 גברו הרדיפות. בני הקהילה חויבו לשאת על בגדיהם את הטלאי הצהוב; אסור היה להם ללכת על המדרכות והם היו חייבים ללכת רק בצדי הרחוב. כל הגברים חויבו להירשם ולהתייצב לעבודות כפייה. מכות רצח וגזיזת זקנים היו מנת חלקם היום יומית של היהודים. ב-28 בספטמבר 1939 הוציאו הגרמנים 40 צעירים בגיל 16-20 מבין המתייצבים לעבודת הכפייה ותוך-כדי מכות רצח העלו אותם על משאיות והסיעו אותם מזרחה. כפי שנודע אחר כך הגיעו הצעירים לאיזור הגבול הסובייטי ולמזלם הטוב עלה בידיהם לעבור לאיזור הסיפוח הסובייטי. רובם נשארו בחיים. למחרת, 29 בספטמבר, ליל ב' דסוכות ת"ש, הציתו אנשי הגסטפו את בית הכנסת בש'. כאשר מיהרו היהודים לכבות את הדליקה מנעו מהם הגרמנים להתקרב למקום. בחור ישיבה בשם פנחס ואלטסמאן חש להציל ספר תורה מבית הכנסת הבוער ונורה במקום. הגרמנים האשימו את יהודי ש' בהצתה והטילו עליהם קנס של 50,000 זלוטי. בנוסף לכך דרשו הגרמנים מכמה משפחות סכומי כסף נוספים.
אחדים מנכבדי הקהילה נכלאו והוחזקו כערבים לתשלום. עם צירופה של ש' לרייך השלישי החליטו הגרמנים לגרש את היהודים מן העיירה.
ביום 8 בנובמבר 1939, לפנות בוקר, פשטו אנשי האס"אס ומשטרת העזר של הפולקסדויטשה על שכונת היהודים. כ-3,000 יהודים, רובם זקנים, נשים וילדים, גורשו מבתיהם ורוכזו בכיכר השוק הישן. הגרמנים הקיפו את המגורשים ואילצו אותם לצעוד לכיוון תחנת הרכבת. בראש "התהלוכה" העמידו הגרמנים את תזמורת מכבי האש הפולניים. בתחנת הרכבת דחסו את המגורשים לקרונות משא והסיעו אותם לכיוון נובי-דבור. מספר גדול מן המגורשים הגיעו לווארשה.
בש' השאירו הכובשים כ-400 יהודים, רובם בעלי-מלאכה שעבדו במפעלים הגרמניים. אליהם הצטרפו כמה מן המגורשים שהסתננו לש' אחרי הגירוש הגדול, למרות שהדבר היה כרוך בסכנת נפשות. באביב 1940 נמצאו בש' 500 יהודים בערך. בפקודת הגרמנים הם רוכזו בשכונה נפרדת שהיתה לגטו. הגטו לא היה מגודר ורק נשמר בידי אנשי משטרה גרמניים. ראש העיר הגרמני מינה יודנראט שטיפל בחלוקת העבודה בגטו (בגטו ש' לא היתה משטרה יהודית). בעלי המלאכה הועסקו במפעלים והאחרים, אף ילדים, הועסקו בעבודות ניקיון ובמשקי הגרמנים שבסביבה. עבור יום עבודה שילמו הגרמנים ליהודים 80 פניג, שכר שלא הספיק אף לקיום מינימלי.
הגטו בש' התקיים עד ה-6 בינואר 1942. באותו יום ריכזו אנשי הגסטפו והמשטרה את כל יהודי הגטו בכיכר השוק. לאחר שגזלו מהם את דברי הערך שעוד נותרו בידיהם אילצו הגרמנים את היהודים לעלות למשאיות והסיעו אותם לשצ'גובו שבנפת מלאווה. כמה יהודים, שגילו התנגדות בעת הגירוש, נרצחו. לאחר שגירשו את היהודים מש' הרסו הגרמנים את בית העלמין היהודי.
גורלם של יהודי ש' היה כגורלם של תושבי הגטאות שבהם נכלאו אחרי גירושם מעירם. רובם מתו מרעב וממחלות או נרצחו במחנות ההשמדה טרבלינקה, אושוויץ ובלז'ץ.