ג' ניסן ה'תשפ"ב

שצ'בז'שין SZCZEBRZESZYN

 

עיירה בפולין
מחוז: קיילצה
נפה: זמושץ'
אזור: מחוזות לובלין קיילצה

תולדות הקהילה:
 

ש' נזכרת לראשונה באמצע המאה ה-14 כטירה מבוצרת של הנסיך ולדיסלאב אופולסקי. בשנת 1352 ביקר בה המלך קז'ימייז' הגדול. במאה ה-15 היתה ש' שייכת לאצילים לבית טרנובסקי. בזכות מיקומה הגיאוגרפי,על הדרך הראשית שחצתה את פולין לאורכה, התפתחה וקיבלה זכויות עיר. עד מהרה היתה למרכז מסחר אזורי ובעליה, יאן טרנובסקי, קבע בה ב-1472 יום שוק שבועי והעניק לסוחרים מבחוץ שפקדו אותה פטור ממסים וממכסים. ב-1586 השיג בעליה החדש של העיירה, הרוזן אנדז'יי איש גורקה, אישור לפריווילגיות הקודמות שהוענקו לש'. בשנת 1595 צורפו ש' והאחוזות הסמוכות לה לתשלובת האחוזות של הרוזן יאן זמויסקי, ובש' נקבע מושבו של בית-המשפט האזורי. במאה ה-17 היתה ש' גם למרכז מלאכה אזורי והוקמו בה צכים של אופים, אורגים, נפחים, סנדלרים, פרוונים, קדרים ורצענים. בשנת 1673 אישר מלך פולין מיכאל קוריבוט וישניובייצקי את זכויות העיר של ש' והתיר לתושביה לקיים ירידים עונתיים ושנתיים. בעקבות חלוקתה הראשונה של פולין (ב-1772) סופחה ש' לאוסטריה, ב-1809 צורפה ל"נסיכות ורשה", ומ-1815 עד מלחמת העולם הראשונה נכללה במלכות פולין הקונגרסאית. בשנת 1915 נכבשה בידי הגרמנים והאוסטרים, שהחזיקו בה עד לנסיגתם ב-1918.
במחצית הראשונה של המאה ה-19 הוקמו בש' מפעלים ובתי-מלאכה גדולים בענף הטקסטיל.
יהודים תושבי ש' נזכרים לראשונה במסמך מראשית המאה ה-16. רובם התפרנסו ממסחר וממלאכה ואחדים היו חוכרי מסים ומכסים. ב-1597 אסר המלך זיגמונט השלישי להחכיר ליהודים את מס הייצור והמכירה של משקאות חריפים.
בשלהי המאה ה-16, עם גידולו של היישוב היהודי, הוכרו יהודי ש' כקהילה עצמאית ובאישור הרשויות קידשו בית-עלמין ובנו בית-כנסת מפואר בסגנון הרנסנס. לקהילה צורפו גם יהודים תושבי שלושה כפרים סמוכים. על-פי הפרוטוקולים של "ועד דד' ארצות" שימש ר' יעקב אברהם ב-1621 נציג קהילת ש' וחבר בית-הדין של הוועד. בשנת 1674 השתתף ר' יהודה מש' בישיבות הוועד וייצג תשע קהילות.
בימי גזרות ת"ח-ת"ט (1648-1649) ערכו חייליו של חמיילניצקי טבח ביהודי ש'. רק מקצת היהודים נמלטו מן העיר וניצלו. ר' מאיר ב"ר שמואל, שמצא מקלט בקרקוב, תיאר את מאורעות הימים ההם בחיבורו "צוק העתים" (קרקוב 1650).
מבין הרבנים הראשונים בש' ידועים לנו בשמותיהם ר' ישעיה מנחם ב"ר יצחק, לימים אב"ד בלודמיר שבווהלין; ר' רוד ב"ר יעקב, שהפירוש שלו לתרגום יונתן וירושלמי יצא ב-1619 בפראג (אולי הוא ר' דוד שרבשין שהיה בפראג בימי המהר"ל); ר' אפרים זלמן שור, מחבר "תבואות שור" (לובלין 1615); ר' אשר ב"ר יצחק, שעבר ללודמיר ולבלז; ר' חיים ז"ק (נפטר בש' ב-1699); ר' יהודה לייב כ"ץ (נזכר בשנת 1701); בנו, ר' בנימין כ"ץ; ר' יוסף בן מתתיהו דלאקרוט, רב העיר וראש הישיבה המקומית בתחילת המאה ה-17, מחבר "חידושי הלכות על מסכת עירובין", שעסק גם בפילוסופיה (אביו, ר' מתתיהו דלאקרוט, היה מראשוני המקובלים וממפיצי הקבלה הספרדית בפולין): ור' צבי הירש (נפטר ב-1709). במאה ה-18 כיהנו בש' ר' אהרון שמואל ב"ר עזריאל למל כהנא (נפטר ב-1756); ר' ישעיה הלפרין; ר' נתן נטע ב"ר ישעיה שפירא; ר' יהושע השל הכהן ב"ר אברהם; ר' אריה לייב ב"ר יעקב; ר' צבי הירש דוד הלוי, שעבר לרבנות קרקוב; ר' יהודה לייב מרגליות, שהיה גם בעל השכלה כללית רחבה. מבין הרבנים במאה ה-19 נזכרים בשמותיהם ר' אשר זליג פערלש מרגליות, בנו של ר' יהודה לייב, שעבר לפרוז'נה בליטא; ר' אריה לייבוש (נפטר ב-1814); ר' ברוך הלוי הורוויץ, רב העיר מ-1838 עד לפטירתו (ב-1878); ר' שמואל לייב ז"ק (משנת 1888); ור' שמחה גולדברג (ב-1900).
השפעת החסידות במקום היתה חזקה. בראשית המאה ה-19 הגיעה לש' גם תנועת ההשכלה. ראשון המשכילים בעיר, ר' יעקב רייפמן מן הכפר לוגוב שבפלך רדום, התיישב בה ב-1836. מבין חיבוריו הרבים ידועים ספר השו"ת "תקנות הבית" (ז'ולקייווקה 1843), "פשר דבר" (מאמרים על אגדות חז"ל, ורשה 1845) ו"תולדות רבנו זרחיה בעל המאור" (פראג 1853).
במאה ה-19 נוסדו בקהילת ש' מוסדות צדקה ועזרה הדדית, ביניהם חברת "ביקור חולים", שדאגה לנזקקים לתרופות ולטיפול רפואי. בראשית המאה ה-20 ייסד הרב-מטעם ר' אברהם ברונשטיין "קופת מלווה וחיסכון". הקופה סייעה לסוחרים זעירים ולבעלי מלאכה, יהודים כלא-יהודים, בהלוואות עסקיות בריבית נמוכה. על-פי רוב חיו יהודי ש' ביחסי שכנות טובה עם תושבי העיר הפולנים, ובימי המרד הפולני של 1863 הצטרפו יהודים אחדים אל המורדים. בתחילת המאה ה-20 פיתחה המפלגה הסוציאליסטית הפולנית (PPS) פעילות ערה בש', ובימי מהפכת 1905 נוסד בעיר גם סניף של ה"בונד", שחבריו פעלו יד ביד עם חברי PPS לארגן שביתות במפעלי תעשייה ובבתי-המלאכה והפגנות. השובתים דרשו ממעסיקיהם לקצר את יום העבודה, שנמשך כ-14-16 שעות. באחת ההפגנות נהרגו שלושה מן המפגינים בידי חיילים קוזקים.
בתקופת הריאקציה שאחרי דיכוי מהפכת 1905 היגרו צעירים יהודים רבים למערב אירופה ולארצות שמעבר לים. הפעילות הפוליטית נאסרה בכל פולין הקונגרסאית, וגם סניף ה"בונד" בש' נאלץ לחדול מפעילות.
רק בימי מלחמת העולם הראשונה, תחת שלטון האוסטרים, בוטלו האיסורים על פעילות פוליטית. סניף ה"בונד" בעיר חידש את פעילותו וחבריו ייסדו גם איגוד פועלים. בתקופה זו, בסיועם של קצינים וחיילים יהודים מן הצבא האוסטרי שהוצבו בש', נוסדו גם ארגונים ציוניים ראשונים. ב-1916 נוסדו אגודת "התחייה" של "הציונים הכלליים" וחברת "תפארת בחורים", שממנה התפתח אחר-כך סניף "המזרחי". ב-1917 נפתחה בש' ספרייה עממית (על-שם מנדלי מוכר ספרים) ולידה פעלו חוגים לדרמה ולספרות ומקהלה. לנוכח המצוקה הכלכלית הקשה בימי המלחמה פתחה קהילת ש' מטבח ציבורי לנזקקים.
גם בתום המלחמה שמרו רוב היהודים על משלחי ידם המסורתיים - מסחר זעיר ומלאכה. אחדים מן היהודים היו בעלי סנסרות וטחנות-קמח. בשנות ה-20 נוסד בש' סניף "הבנק העממי", שסיע ליהודים רבים לשקם את עסקיהם. גם האיגוד המקצועי הגדול של פועלי המחט (עובדי מפעלי הטקסטיל הרבים שבעיירה), שנוסד עוד בתחילת המאה, המשיך בתקופה זו בפעילותו. בשנות ה-30 הכריז האיגוד על שביתה בדרישה לקצר את יום העבודה בבתי-המלאכה ל-8 שעות.
בשנות ה-20 וה-30 התנהלה בש' פעילות ציונית ערה. בעיר נוסדו סניפים של "הציונים הכלליים", "פועלי ציון צ"ס", "המזרחי", "החלוץ" (בשנת 1929) ובית"ר. המפלגות והתנועות הציוניות עסקו גם בפעולות תרבות וחברה מגוונות, כדוגמת חוגים וקורסי ערב לעברית לבני נוער עובדים.
בתקופה זו היו בעיר גם סניפים של "אגודת ישראל" ושל ה"בונד" ותנועת הנוער שלו "צוקונפט". אחדים מן הצעירים היהודים היו פעילים במחתרת במפלגה הקומוניסטית שהוצאה אל מחוץ לחוק.
על יחסי הכוחות בין המפלגות היהדדיות השונות ועל התגברות השפעתם של הציונים יעידו תוצאות הבחירות של 1931 למועצת העיר: רשימה משותפת של ציונים ובעלי המלאכה קיבלה 4 מנדטים, "פועלי ציון" קיבלו מנדט אחד, ה"בונד" זכה ב-5 מנדטים ו"אגודת ישראל" - במנדט אחד. לאווניק מן הרשימה הציונית נבחר לשמש חבר הנהלת העיר.
גם בתקופה שבין שתי מלחמות העולם למדו רבים מילדי הקהילה בחדר המסורתי, ומהם שהמשיכו בלימודיהם ב"ישיבה קטנה" בש'. הוקמו גם כמה מוסדות חינוך יהודיים חדשים - בית-ספר דתי של רשת "יבנה" (מייסודה של "המזרחי") ובית-ספר יידישאי של ציש"א (נוסד ב-1928). גם בבית-הספר העממי הפולני למדו ילדים יהודים רבים.
בשנת 1920 נפטר רב הקהילה ר' אפרים פישל יקיר גולדברג, ממייסדי "אגודת ישראל"; יורשו בתפקיד ורבה האחרון של הקהילה, ר' יחיאל אברהם בלנקמן, נספה בשואה.
בשנות ה-30 המאוחרות גברה בש' ההסתה האנטישמית, ה~נדקים הציבו משמרות חרם בפתחן של חנויות היהודים, ולא פעם פרצו תקריות אלימות. להגנתם של היהודים יצאו בעת ההיא הכומר המקומי גרבובסקי ואחותו, הד"ר טרליצקה.
ש' נכבשה בידי הגרמנים ב-13 בספטמבר 1939, ראש השנה ת"ש. מיד עם בואם פרצו חיילים לבית-הכנסת העתיק ואילצו את המתפללים להוציא לרחוב את ספרי התורה ולשרפם במו ידיהם. בשעת מעשה עסקו חיילים גרמנים אחרים בביזת חנויות היהודים.
ב-27 בספטמבר 1939 נסוגו הגרמנים מפני הצבא האדום. הסובייטים נשארו בעיר עד 5 באוקטובר 1939, ועם נסיגתם אל מעבר לנהר בוג, הגבול שהותווה על-פי הסכם מולוטוב-ריבנטרופ, הצטרפו אליהם גם יהודים רבים. ב-9 באוקטובר 1939 חזרו הגרמנים וכבשו את העיירה. ב-15 באוקטובר 1939 התארגנה מחדש המשטרה הפולנית המקומית ושיתפה פעולה עם הגרמנים. עם שובם של הגרמנים היו מעשי אלימות והתעללות, לרבות גזיזת זקנים ופיאות של יהודים דתיים, לשגרה יומיומית. מדי יום ביומו נחטפו יהודים לעבודות כפייה. גברים מבני 15 עד 60 חויבו לעבוד בזמושץ', בקסרקטינים ובבניית שדה תעופה ליד בודו'ב. ב-22 באוקטובר 1939 נקראו כל היהודים להתייצב בכיכר השוק, ובינתיים בזזו הגרמנים את חנויות היהודים ואת בתיהם. 11 יהודים נעצרו בתואנה שיהודי פגע בחייל גרמני.הם, וגם כל היהודים שהוחזקו בכיכר, שוחררו עם ערב. ב-15 בנובמבר 1939 הציתו הגרמנים באישון לילה את בית-הכנסת. למחרת האשימו את היהודים בהצתה והטילו עליהם קונטריבוציה בסך 10 אלפים זלוטי. בדצמבר פונו היהודים מבתיהם ורוכזו כולם בשכונה אחת, שהיתה למעשה גטו פתוח. ב-19 בדצמבר 1939 הובאו לש' 180 מגורשים מוולוצלאווק, רובם נשים וילדים. ב-20 בדצמבר 1939 נצטוו היהודים לענוד טלאי צהוב על בגדיהם וגם סרט זרוע לבן שבמרכזו מגן-דוד צהוב.
בראשית 1940 מינו הגרמנים יודנראט בן 6 חברים. מתפקידו היה לגייס עובדי כפייה, לאסוף מן היהודים את הקונטריבוציות ולחלק ביניהם את הקצבות המזון הזעירות. חלוקת מצרכי המזון התנהלה בבית-המדרש, ושם חולקו גם ארוחות צהריים לפליטים. זמן קצר לאחר הקמת היודנראט התאבד אחד מחבריו, הירש גצל הוכבוים.
ביולי 1940 נשלחו 130 עובדים יהודים מש' למחנה עבודה בביאלובז'גי ועבדו בייבוש ביצות. באוגוסט 1940 נקראו 300 יהודים להירשם לעבודת כפייה; רובם לא נשמעו לפקודה וברחו. בדצמבר 1941 נצטוו היהודים למסור לגרמנים את כל דברי הפרווה שברשותם. שני יהודים שהסתירו פרוות נתפסו ונורו למוות. בחורף ההוא גברו הקור והרעב, וגם הצפיפות הקשה ותנאי הדיור והתברואה הירודים נתנו את אותותיהם. בינואר 1942 פרצה בגטו מגפת טיפוס שהפילה חללים רבים.
באפריל 1942 ישבו בגטו יותר מ-3,000 יהודים, מבני המקום ופליטים. באותו חודש הוקמה בש' משטרה יהודית שמנתה 8 שוטרים. משהחלו להגיע לש' שמועות על גירושים ממחוז לובלין למחנות המוות, חיפשו רבים מקומות מסתור בכפרים סמוכים או הכינו לעצמם מקומות מסתור ובונקרים בש'.
מעשי רצח וגירושים למחנות החלו בש' במאי 1942 ונמשכו כל ימות הקיץ. ב-8 במאי 1942 אסרו הגרמנים שני גברים ושתי נשים באישון לילה, הובילו אותם לזווייז'ינייץ הסמוכה ושם רצחו אותם. בבוקר הגיעו לש' אנשי גסטאפו מזמושץ'. הם אספו כ-2,000 יהודים בכיכר העיר ופתחו עליהם באש. מאה יהודים לערך מתו מן הירי ורבים אחרים נפצעו. משתמו היריות ררשו הגרמנים מן היודנראט 3 ק"ג קפה ו-2,000 זלוטי "כדי לכסות את מחיר הכדורים שנורו". בסוף מאי שילחו הגרמנים כ-300 מיהודי ש' למחנה ההשמדה בלז'ץ. ב-23 ביוני 1942 אסרו הגרמנים עשרות יהודים והובילו אותם לכיוון העיר בילגוראי. לא נודע מה עלה בגורלם. עוד 20 יהודים שהיו עצורים בכלא המקומי נרצחו ביום ההוא בשדה מרעה מחוץ לעיר. ב-8 באוגוסט 1942 הובלו כ-400 יהודים לתחנת הרכבת, נדחסו בצפיפות לקרונות משא ושולחו למחנה ההשמדה בלז'ץ. עוד כ-200 זקנים נלקחו ביום ההוא אל מחוץ לעיירה ונורו למוות. כעבור כמה ימים שילחו הגרמנים 700 יהודים מש' למחנה עבודה ליד חלם, ושם נרצחו.
ב-21-24 אוקטובר 1942 הקיץ הקץ על קהילת ש', אחרוני היהודים שולחו גם הם למחנה ההשמדה בלז'ץ. בעת המעצרים והגירושים ניסו רבים לברוח ליערות, אבל שיעור הניצולים מביניהם היה קטן. רבים נתפסו בשעה שניסו לברוח ונרצחו בכדורי הגרמנים, אחרים הוסגרו לגרמנים בידי משתפי פעולה פולנים, או נרצחו בידי איכרים שבביתם ביקשו מקלט. לעומת זאת היו פולנים יחידים שהצילו יהודים תוך סיכון חייהם. יחסה העוין של האוכלוסייה הפולנית באזור הקשה מאוד על הבריחה ליערות, ובכל זאת הצליחו מאות יהודים להימלט ליער והתארגנו שם לפעילות פרטיזנית. רובם נהרגו ורק מקצתם שרדו וזכו לראות בשחרור.