שצ'גובו STRZEGOWO

כפר בפולין
מחוז: וארשה
נפה: מלאווה
אזור: וארשה והגליל
אוכלוסיה:

·  יהודים בשנת 1941: כ-700

תולדות הקהילה:
 

הכפר ש' מוזכר לראשונה בתעודות משנת 1349 כיישוב פרטי של משפחת אצילים. ש' שוכן על גדות הנהר וקרה, סמוך לכביש המחבר בין הערים פלונסק ומלאווה, פלוצק וצ'ייחאנוב.
בשנות ה-80 של המאה ה-19 פעל בקרבת מקום בית חרושת לזכוכית שהעסיק 40 פועלים. כמו-כן היו כאן מפחה מכנית, מנסרה, טחנת קמח ומלבנה.
בשנת 1896 הוענקה לש' הרשות לקיים יום שוק אחת לשבוע ופעם בחודשיים - יריד. בימי השוק נהג להגיע לש' רופא משרנסק והאיכרים מן הסביבה היו באים לשאול בעצתו. בתחילת המאה ה-20 היה המקום למרכז מסחרי לסביבה. הוא סיפק לא רק את הצרכים היום-יומיים של החקלאים, אלא התנהלו בו גם עסקאות גדולות בתבואה, עצים, בהמות, סוסים ועוד. למעשה היה כל המסחר בידי יהודים, הגם שהם התיישבו במקום רק לקראת סוף המאה ה-19 . תחילה היו בש' ובסביבתה הקרובה רק כ-02 משפחות יהודיות, אבל עד שנת 1904 נוספו עור 70 משפחות.
בשנת 1902 קנה יצחק מאיר פיוטרקובסקי, בעל אחוזות בש' ובווארשה, חלקת יער גדולה בש'. היער נכרת ובמקומו בנו היהודים את בתיהם וחנויותיהם. מרבית היהודים התגוררו בחלקה המערבי של ש', בקרבת כיכר השוק ו"שוק החזירים".
תחילה השתייכו יהודי ש' לקהילת ראדזאנוב הקרובה ושם גם קברו את מתיהם. לאחר שנת 1904 התארגנה בש' קהילה עצמאית והתקיימו כאן החברות "לינת הצדק", "ביקור חו- לים", "גמילת חסד" ו"ארגון נשים יהודיות". בבית המדרש התקיימה "תברת משניות".
בשנת 1904 הגיע לש' הרב יצחק סרברניק, בן ר' אברהם אב"ד בפארצב. בשנת 1912 הוא ישב עוד על כסאו בש', אך כעבור שנים מספר עבר לזאקרוצ'ים. בשנת 1919 היה כבר רבה של עיר זו. במקומו הגיע לש' ר' יעקב שלמה סיימיאטיצקי, שכיהן בה כרב עד שנת 1939. הוא נפטר בגטו וארשה והובא למנוחות בבית העלמין היהודי שם. בין שתי מלחמות העולם התקיים בש' בית כנסת. היו במקום גם כמה בתי תפילה ומניינים נוספים. בעת מלחמת העולם הראשונה הגיעו לש' פליטים יהודיים רבים ממלאווה וממקומות אחרים שליד הגבול הגרמני-רוסי וכן מווארשה. יהודי ש' קיבלו את הפליטים יפה וטיפלו בהם במסירות. הם אירחו אותם בבתיהם ועזרו להם איש איש כפי יכולתו. ביוזמתו של שמואל בריש רוזנברג הוקם במקום ועד עזרה לפליטים.
בין שתי מלחמות העולם התפתח היישוב היהודי בש'. רבים מיהודי ש' התפרנסו ממסחר ואחדים אף ניהלו מסחר בהיקף גדול בתבואה, בהמות, סוסים וכדומה. האחרים עסקו במסחר זעיר, בחנוונות וברוכלות. היו במקום גם בעלי מלאכה. רוב הפועלים היהודיים הועסקו בטחנת הקמח, במנסרה, בגני פירות, באסמים ובמחסנים של י"מ פיוטרקובסקי.
בשנות ה-30 הצטיינה הקהילה היהודית בש' בחיי ציבור ערניים. במקום המשיכו להתקיים החברות שהוזכרו לעיל. הוקמו סניפים של כמעט כל המפלגות שפעלו באותו זמן בפולין. מבין המפלגות הציוניות פעלו במקום סניפים של "המזרחי", "הפועל המזרחי", "ציונים כלליים" ו"פועלי ציון". בקרב הנוער פעלו קנים של "החלוץ", "הנוער הציוני", "השומר הצעיר" ו"התחייה". היתה במקום גם קבוצה של צופים יהודיים מטעם "השומר הלאומי". כמו-כן התארגן בש' סניף של "אגודת ישראל" ולצדו פעלו "צעירי אגודת ישראל". פעילות ענפה גילו אנשי ה"בונד" והקומוניסטים. היה זה אופייני לש', שהוויכוחים הפוליטיים בין היריבים התנהלו תמיד ברוח טובה ; לאחר ויכוח, ויהיה סוער ככל שיהיה, נהגו בני הנוער להתאסף בספרייה היהודית, שהיתה משותפת לכל הזרמים או בחוג לדרמה בהדרכתו של אריה גרינברג ממלאווה.
ילדי ישראל למדו תחילה בחדרים ואחדים המשיכו את לימודיהם בבית המדרש. בשנות ה-30 הוקמו בית-ספר "תרבות" ובית-ספר "בית יעקב" לנערות מטעם "אגודת ישראל". מקצת מן הילדים למדו גם בבית-הספר הפולני שבמקום.
בין שתי מלחמות העולם היו היחסים בין הפולנים ליהודים תקינים בדרך כלל ואף הוגדרו לעתים כידידותיים. היהודים השתתפו בניהול הכפר. בש' היתה קופת מלווה משותפת ליהודים ולפולנים; תחילה ניהל אותה איטשע-מאיר פיוטרקובסקי ואחר כך בא במקומו הכומר המקומי.
 

ביום הראשון למלחמת העולם השנייה התנהלו החיים בש' כשורה. תושביו כבר התרגלו למראה הצבא הפולני הנע לעבר הגבול הגרמני. אך המצב השתנה לחלוטין ב-2 בספטמבר, כשהגיעו למקום המוני פליטים ממלאווה שעל הגבול הגרמני. ב-3 בספטמבר הופצץ הכפר ש' והגשר ובתים רבים נהרסו כליל. במרכז היישוב היו הרוגים, גם מבין האוכלוסייה היהודית. היהודים והאיכרים הפולניים מן הסביבה עזבו את בתיהם וברחו, רובם בכיוון פלונסק, בתקווה למצוא שם מקלט. ב-4 בספטמבר עזב הצבא הפולני את ש', תחת הפצצות כבדות של הגרמנים, שפגעו בין היתר במספר פליטים יהודיים ממלאווה, שהלכו בעקבות הצבא. ש' אמנם נכבשה בידי הגרמנים, אך יחידות הצבא הגרמני רק עברו במקום והמשיכו בדרכם. את השלטון תפסו הגרמנים המקומיים (הפולקסדויטשה) והם גם אלה שהתחילו להתעלל ביהודים שחזרו בינתיים. יהודים נשדדו והוכו ברחובות; חנויות ולאחר מכן בתים יהודיים נשדדו. נכבדי המקום ונשים יהודיות הוכרחו לעבוד בעבודות משפילות בבתיהם של ה"פולקסדויטשה" או לנקות את הרחובות והשווקים ודווקא בשבת. בתיהם של יהודים עשירים הוחרמו והועברו לידי גרמנים מקומיים.
היהודים הראשונים מש' נרצחו כנראה בסוף שנת 9391 או בתחילת שנת 1940. בעת שנערך שוד בבתי העסק של משפחות לווינסקי ופרלברג נחטפו האחים שמשון והשל לווינסקי ובתו בת ה-7 של פרלברג ונרצחו ביער בקרבת צ'ייחאנוב. הגרמנים טענו, שהנרצחים היו מפגרים (באותו זמן חיסלו הגרמנים ב"בצירק ציחנאו" אנשים שהוגדרו בידיהם חולי נפש ומפגרים).
באוקטובר 1939 נכללה ש, ב"מחוז ציחנאו" וסופחה לרייך השלישי. הגרמנים החליטו שהמקום יהיה מרכז מינהלי קטן בנפת מלאווה והציבו בש' יחידה של הז'אנדארמריה הגרמנית. לפי דרישתו של מפקד הז'אנדארמים הוקם בש' ועד עזרה יהודי. בינואר 1940 נצטווה הוועד לערוך רישום של כל יהודי המקום ; נפקדו 585 איש. מספר זה כלל כנראה גם יהודים בודדים מכפרי הסביבה, שגורשו מבתיהם בסתיו 1939 ומצאו מקום מקלט בש'. על-פי תכניותיהם של הגרמנים היו יהודי ש', כשאר היהודים בשטחים שסופחו לרייך, אמורים לעבור עד המחצית השנייה של שנת 1940 לגנרל-גוברנמן. ואכן, בסוף שנת 1939 או בתחילת שנת 1940 עברו כמה משפחות לווארשה. ביניהן היתה גם משפחתו של הרב סיימיאטיצקי. כשהתברר, שמצבם של הפליטים בווארשה קשה למדי, החליטו יהודי ש' להשתדל אצל הגרמנים שירשו להם להישאר במקום. עלה בידם לשחד את מפקד הז'אנדארמים המקומיים ואת שלטונות הנפה ואכן גזרת הגירוש נדחתה. בקיץ 1940 הועבר השלטון המקומי בש' לידי פקיד אזרחי (אמטסקומיסאר) גרמני ולפי הוראתו הוקם בש' יודנראט ולידו הוקמה משטרה יהודית, שכללה 4 שוטרים (מספרם הוגדל לאחר שהוקם הגטו). למפקדם מונה יהודי בשם פלדמאן, שמוצאו היה כנראה מרצ'יונז'. חברי היודנראט היו: בן ציון בוגן, יודל סטאוויצקי, משה-מיכאל סאפירשטיין, ברוך רבק ויודל שפירא. על היודנראט הוטל תחילה לדאוג לארגון סדרי היציאה לעבודות הכפייה: לכל יהודי נקבע היכן ומתי עליו לעבוד (עד אז נאלצו יהודי ש' להתייצב מדי בוקר בכיכר השוק ומשם נלקחו בידי ה"פולקסדויטשה" לעבודות כפייה שונות ללא תשלום). בהסכמת הגרמנים חויבו המעבידים לשלם ליהודים שכר תמורת עבודתם. אנשים מעל גיל 60 שוחררו מעבודות כפייה. תמורת סכום כסף שהוכנס לקופת היודנראט יכלו יהודים להשתחרר מעבודות כפייה. היודנראט שכר אנשים לניקוי הרחובות והשוק בש'. היות שהמעבידים חויבו לשלם ליהודים שכר, ירדה במחצית השנייה של שנת 1940 בצורה ניכרת הדרישה לעובדים יהודים.
היחסים בין היהודים ובין הלא-יהודים היו נסבלים בדרך כלל. אחדים מסוחרי ש' היהודיים אף קיימו קשרי מסחר עם תעשייני בדים גרמניים בלודז' ועסקו בסחר בלתי ליגאלי עם מלאווה, פלונסק ועוד
. במחצית השנייה של שנת 1941 החלו הגרמנים לרכז את כל יהודי "בצירק ציחנאו" בכמה גטאות. יהודי ש' היו אמורים לעבור לגטו מלאווה, אך היודנראט שיחד את הרשויות הסאניטריים של הנפה וקיבל מהם אישור לפיו פרצה בקרב היהודים מגפת טיפוס וגירושם במצב זה עלול לסכן את אוכלוסי האיזור.
ליהודי ש' הותר להקים גטו במקום. באוקטובר 1941 נדחסו כל היהודים לתוך 45 בתים בסביבת "שוק החזירים" (ברחובות לשנה וסלובאצ'קייגו, ובקטעי רחובות צ'יחה, טארגובה, ז'ימיירסקייגו, ויזוולניה). בשמחת תורה תש"ב - 14 באוקטובר 1941 - כבר היה הגטו מגודר (לפי מקורות אחרים הוקם הגטו ב-1 בנובמבר 1941).
ב-6 בינואר 1942 הוכנסו לגטו כ-1,000 פליטים משיירפץ ומבייז'ון ובחודשים שלאחר מכן הגיעו עוד 200 יהודים בערך, שהצליחו להימלט מן ה"אקציות" בגטאות גוסטינין, גומבין, ז'יכלין וקוטנו. מספר תושבי הגטו התקרב ל-2,000 - כולם התגוררו באותם 45 בתים סביב "שוק החזירים". רוב הפליטים הגיעו לש' מחוסרי כל. היודנראט וועד העזרה המקומי הגישו להם סעד; בין השאר הוקם מטבח ציבורי שחילק מדי יום 490 ארוחות חמות לנזקקים. בגלל העוני והצפיפות פרצו בגטו מגפות. במקום הוקם בית חולים זעיר ובחולים טיפל הרופא הפולני של ש', הד"ר גרוכובסקי, אך עזרתו היתה לעתים קרובות מוגבלת בשל המחסור בתרופות. המימון העיקרי לפעולות העזרה בא מתרומות של יהודים מקומיים שהיו בעלי אמצעים. אף-על-פי כן מתו בתקופת הגטו כ-200 איש - %10 מן האוכלוסייה - בגלל התנאים ששררו בו.
בשנים 1941-1942 הועסקו רוב יהודי ש' בעבודות שונות בעיקר מחוץ לתחום הגטו, בתיקון כבישים, בטיוב קרקע, בכריית כבול, בסידור בית הקברות הגרמני בש', בעבודות שונות במשקים של פולנים וגרמנים, בבתי עסק ובבתי מלאכה "אריים" בש' ובסביבה. מצב זה אפשר ליהודים להבריח מדי פעם מזון לבתיהם. על היהודים נאסר להופיע בקבוצות בגטו. לעתים קרובות הז'אנדארמים "השליטו סדר" : ירו לתוך הגטו דרך הגדר והיו קורבנות בנפש ופצועים. מדי פעם פרצו לגטו ה"פולקסדויטשה" המקומיים וערכו שם "חיפושים" בבתים. בעת החיפושים היו גם מקרי רצח של יהודים. כך נורתה למוות פליטה צעירה, שסירבה לציית לפקודתו של הרוצח ולהתקרב אליו. נהרגו גם האחים מנדל ובנימין גאלאס, שנודעו בהשקפותיהם השמאלניות.
מתחילת שנת 1942 הגבירו הגרמנים את הטרור נגד היהודים באיזור כולו. בינואר נרצח יו"ר היודנראט בעיר הנפה מלאווה וזמן מה לאחר מכן - גם אנשי היודנראט והמשטרה היהודית שם.
ב-20 באפריל 1942 הקיפו הז'אנדארמים את הגטו בש' והחלו בחיפושים אחרי אנשי היונדראט המקומי, אך אלה הצליחו להימלט יום קודם לכן. הגרמנים הכריזו, שאם לא יתייצבו חברי היודנראט בפניהם, דינם של כל יהודי ש' מוות. למחרת היום הסגיר את עצמו בן ציון בוגן וכיתור הגטו בוטל. ב-6 באוגוסט 1942 רוכזו, לפי פקודת הגרמנים, כל יהודי ש' בכיכר והגרמנים הוציאו מתוכם 20 גברים לפי רשימה. במשך חודש ימים כמעט הוחזקו האנשים במרתף, תוך עינויים וללא מזון ומים. ב-2 בספטמבר 1942 לפנות בוקר רוכזו שוב כל יהודי ש' בכיכר. למקום "הוזמנו" גם הגרמנים וה"פלוקסדויטשה" המקומיים עם משפחותיהם. בדיוק בשעה 11 לפני הצהריים הגיעו שלושה אנשי הגסטאפו ממלאווה. "הנאשמים" שהוצאו מן המרתף מבעוד יום כדי שיהיו נוכחים בעת בבניית עמוד התלייה, הובאו למקום הרצח. אחד מאנשי הגסטפו הקריא את "גזר הדין" ובו נאמר, שה-20 הורשעו על עזיבת הגטו ללא רשות, בהברחת מזון לגטו, בנגינת שירים פולניים לאומיים (אחד הקורבנות, אליעזר אוויזרוביץ, ניגן בכינור). בעת ביצוע הרצח עמד הקהל בשקט מוחלט - אנשי הגסטפו הזהירו, שמי שיוציא הגה מפיו יירה במקום. ה-20 נתלו ובערב של אותו יום נקברו הגוויות בקרבת מקום. רק בשנת 1948 הם הובאו לקבר ישראל בבית העלמין היהודי בש' ובשנת 1967 הוקמה על קברם אנדרטה ובה הונצחו כל יהודי ש' שנספו בשואה.
בשנת 1942 בערך הגיע מווארשה יהודי בשם נויפינקל, חתנו של תושב ש', דוד טיק. נויפינקל נמלט מטרבלינקה ובפיו סיפורי זוועה על מחנה המוות הזה. הדבר נודע לגסטפו בצ'ייחאנוב. האיש נאסר ונרצח לאחר עינויים קשים.
ב-2 בנובמבר 1942 הובאו הזקנים שבגטו ש' למלאווה ומשם שולחו יחד עם מקצת מתושבי גטו מלאווה ב-10 בנובמבר 1942 למחנה המוות בטרבלינקה. היה זה המשלוח היחיד שהגיע לטרבלינקה ממלאווה.
ב-24 בנובמבר 1942 חוסל הגטו בש'. באותו יום שולחו כל יושביו למלאווה ומשם ברכבת למחנה המוות באושוויץ. מיד עם בואו הובל כל הטראנספורט לתאי הגזים, להוציא כמה גברים צעירים, שצורפו ל"זונדרקומאנדו" והועסקו בשריפת גופות. ביניהם היו מרדכי ברלין, חנא קלאפמאן, אלישע פאשיצקי, יעקב פינקלשטיין, הרש רוזן ויצחק פאביאן. חלק מהם נרצחו לאחר שעבדו זמן מה ב"זונדרקומאנדו". אלה שנשארו בחיים השתתפו במרד אנשי המשרפות באושוויץ ב-7 באוקטובר 1944 . אחד הפעילים בין המורדים היה יצחק פאביאן, שנפל בעת המרד.
בתקופת הגטו בש' ניסו כמה צעירים לארגן קבוצות התנגדות, אך הניסיונות לא עלו יפה. בעת חיסול הגטו נמלטו כמה אנשים והצטרפו בשנת 1943 לפרטיזנים פולניים שפעלו בסביבה. בקבוצה הפרטיזנית של הארמייה לודובה ("הצבא העממי" - ארגון צבאי מחתרתי של השמאל הפולני) שבפיקודו של הסרן ל' מארקובסקי ("צ'ולג") לחמו שני האחים פליקס וזנון קושיילבסקי וכן אשה יהודייה אלמונית, שנפלה בקרב עם הגרמנים ליד הכפר קונוטופה.
בשנת 1971 נידון למאסר עולם, בבית המשפט המחוזי בעיר אורנסברג, ואלטר פאוליקאט, לשעבר ז'אנרארם בנפת מלאווה. הוא נענש על רצח נערה יהודייה בגטו ש'.