תרומות
ראוה רוסקה RAWA RUSKA
עיר בפולין
מחוז: לבוב
נפה: ראווה רוסקה
אזור: גאליציה המזרחית
אוכלוסיה:
· בשנת 1941: כ- 11,146
· יהודים בשנת 1941: כ- 5,688
· יהודים לאחר השואה: יחידים ניצלו
תולדות הקהילה:
הישוב היהודי מראשיתו
ראווה רוסקה נוסדה ב- 1624 כעיר פרטית בבעלות האצולה. ב- 1698 נפגש בה המלך הפולני עם הצאר הרוסי פטר הגדול, ובפגישה זו הוחלט על המלחמה בשוודיה. ב- 1716 הגיעו בראווה רוסקה הצדדים הלוחמים על השלטון בפולין לידי הסכם, והמלך אוגוסט השני נשאר על כנו. ב- 1862 וב- 1894 פרצו בעיר דליקות גדולות, בדליקות אלו עלו באש מאות בתים. בימי הכיבוש הרוסי (1914- 1915) נפגעה העיר קשה. נראה, שראשוני היהודים הגיעו לראווה רוסקה עם ייסודה של זו. בשנים 1629- 1643 היו בה 25 בתים של יהודים. בתקופת ממלכת פולין התפרנסו יהודי ראווה רוסקה בעיקר ממסחר, מייצור יי"ש ושיווקו, וקצת ממלאכה. במאה ה- 18, בעקבות הסיכסוכים בין יהודים לעירונים, הוגבלו זכויות היהודים; נאסר עליהם להעסיק משרתים נוצרים, ולנוצרים לא הותר אפילו לאכול על שולחנם של יהודים. בראשית שלטון אוסטריה לא הפעיל מושל המחוז של ראווה רוסקה את הצו, שלפיו נאסר על יהודי גאליציה לעסוק בייצור יי"ש ובשיווקו. עד 1848 הוטלו על יהודי ראווה רוסקה כעל יתר יהודי גאליציה, מסים כבדים; בעיקר הכביד עליהם מס הנרות. במחצית השנייה של המאה ה- 19, ובעיקר לקראת סופה, כשהרכבת מלבוב לווארשה עברה את ראווה רוסקה, התפתחה העיר ואוכלוסייתה, היהודית והכללית, גדלה במהירות. ב- 1884, בעת הדליקה הגדולה, נפגעו בעיקר בתי היהודים. 234 מתוך 243. עיקר פרנסתם של היהודים באותה תקופה היה המסחר, בעיקר הסחר בביצים ששווקו לחו"ל. ענף זה העסיק בנוסף לסוחרים גם ממיינים, נגרים (מתקיני ארגזים) ואף מייצרי סיד ששימש לאיחסון הביצים. היהודים עסקו גם בריכוז תוצרת חקלאית אחרת ומכירתה לחו"ל. חלק מהיהודים המשיכו לעסוק במוזגות, במסחר קמעוני וברוכלות. היהודים שלחו את ידם בכל ענפי המלאכה, ובעיקר הצטיינו בפרוונות ובכובענות. גם ממלאכת בנין התפרנסו מספר יהודים, ובין 100 בנאים בסוף המאה ה- 19 בראווה רוסקה 8 מהם היו יהודים. בידי יהודים היו כמה מפעלי תעשייה, שהעסיקו עובדים גם מבני הקהילה. היה בית-חרושת לייצור כלי- שולחן אמנותיים מאבן. בית חרושת זה הוקם באמצע המאה ה- 19 ותוצרתו שווקה ברחבי האימפריה. עם התפשטות החרסינה לקראת סוף אותה מאה, פסק מפעל זה להתקיים. בית חרושת שני שקנה לו שם בכל גאליציה היה מפעל לשמן בבעלותו של הרשל מונק. תוצרתו של בית-חרושת זה נחשבה למעולה ביותר וגם כשרה למהדרין. יהודים עסקו בבתיהם בעיבוד זיפי-חזיר, ובעיסוק זה עבדו 3 בעלי סדנאות ו- 40 שוליות, כולם יהודים. תעשיית מטאטאים וסלי-נצרים שבמקום העסיקה אף היא מספר קבלנים. אצל אחד מהם עבדו 22 פועלים, ומהם רק 12 קיבלו משכורת, ויתרם נחשבו למתלמדים. במחצית השנייה של המאה ה- 19 נמצאו בסביבות ראווה רוסקה כמה בעלי אחוזות יהודים ומספר גדול של חוכרים. בתחילת המאה ה- 20 היו בעיר עורך-דין ורופא יהודי. לקראת 1914 גדל מספרם של בעלי המקצועות החופשיים. בסביבות 1910 הוקם בנק יהודי על ידי יק"א ב- 1913 חילק בנק זה הלוואות ל- 269 סוחרים, 127 בעלי-מלאכה, 6 חקלאים, 8 בעלי מקצועות חפשיים ו- 36 אחרים. בסוף המאה ה- 19 התחילה הגירה של יהודי ראווה רוסקה לארצות מעבר לים. ב- 1910 נוסד בניו-יורק ארגון של יוצאי ראווה רוסקה בשם "חברת בני לוי יצחק - אנשי ראווה רוסקה". כמעט עד סוף המאה ה- 18 היתה קהילת ראווה רוסקה כפופה לקהילת ז'ולקייב; פרנסי ז'ולקייב אף מינו את רבניה. רבה הראשון של ראווה רוסקה הידוע לנו הוא ראווה נפתלי-הירץ ב"ר משה מברודי. הוא שישב בראווה רוסקה בשנים 1735- 1742 ואחר-כך עבר לז'ולקייב. אחריו כיהן ברבנות בראווה רוסקה יחיאל-מרדכי אלטשולר, שחיבר עם אביו דוד, שישב בפראג, את הפרוש העממי לנביאים וכתובים "מצודת דוד" ו"מצודת ציון". בשנים 1785- 1790 ישב על כס הרבנות ר' יצחק-שמעון ב"ר משה. הרב הראשון, שלא היה כפוף למרותה של קהילת ז'ולקייב, היה ר' מנחם- מנדל; הוא כיהן בראווה רוסקה בשנים 1790- 1810. אחריו עלה על כס הרבנות ר' נתן-דב הלוי שטרן ב"ר יוסף יוזפא. ברבע השני של המאה ה- 19 ישבו בראווה רוסקה שני תלמידי- חכמים מובהקים: ר' שלמה קלוגר, הידוע כמגיד מברודי ור' זכריה, מתלמידיו של החוזה מלובלין. במחצית השנייה של המאה ה- 19 ישב על כס הרבנות ר' לוי-יצחק שור, בעל "עטרת תפארת", שהוצא לאור על-ידי נכדו ב- 1912. ארגון יוצאי העיר בניו-יורק נקרא על שמו. ר' לוי-יצחק נפטר ב- 1877, ועל כסאו עלה ר' דב-בריש הכהן רפופורט, חסיד צאנז, שהיה ידידו של האדמו"ר מבלז. ר' דב-בריש התפרסם בחיבורו על הרמב"ם "דרך המלך". כשנפטר ב- 1907, ירש את כסאו נכדו ר' יוסף-חיים, אבל בהיותו חולני שימש למעשה ברבנות רק עד מלחמת-העולם הראשונה. כבר בראשית המאה ה- 19 היו רוב-רובם של יהודי ראווה רוסקה חסידים, וכשנוסדה חצר בלז סרו כמעט כולם למרותה. ואולם משכילים מועטים ישבו בראווה רוסקה. יצוינו באן שניים מהם. יצחק ארטר המשכיל והסופר הידוע מתקופת ההשכלה, ששימש כמה שנים רופא בראווה רוסקה והציל רבים מתושביה בזמן המגפה שפקדה אותה ב- 1831, ר' אברהם גולדברג, בן העיר ואחד מעשיריה, שהיה תלמידו וידידו של רנ"ק. יחסם של אלה לחסידות בכלל היה שלילי לחלוטין. ב- 1848, שנתיים לפני מותו, פרסם בלבוב אברהם גולדברג ספר בשם "משא צפון עם מעשה רוקח", המסתיים בדברי לעג לשושלת בלז: "לא ישמע על פה שמות הבעלים, לא עגל, לא פסל, גם לא רוקח". לאברהם גולדברג לא היו ממשיכים, ועד תחילת המאה ה- 20 שלטו בקהילת ראווה רוסקה החסידים, ובעיקר הבלזאים. בתי-תפילה רבים היו בראווה רוסקה והם נקראו לפי מיקומם, כגון בית-הכנסת שעל החולות. אף-על-פי שיהודי ראווה רוסקה היו כל הזמן רוב תושבי העיר לא עלה בידם, בניגוד למקומות אחרים באותה תקופה בגאליציה, לבחור בראש-עיר יהודי. ואולם, כבקהילות רבות בגאליציה, הוקם גם בראווה רוסקה ב- 1788 בית-ספר לילדי ישראל מיסודו של הרץ הומברג, שנסגר, כאחרים מסוגו, ב- 1806. ב- 1892 הוקם בראווה רוסקה בית-ספר לילדי יהודים מיסודו של הבארון הירש, ובו למדו ב- 1898 200 תלמידים. ב- 1900 זכה בית-ספר זה להכרה ממשלתית. ב- 1902 עבר לבניין משלו, והוא התקיים עד מלחמת-העולם הראשונה. לידו נתארגנו קורסים למבוגרים, ובהם למדו כ- 60 איש. 1908.-ב הקימו. קבוצת פועלים יהודים בראווה רוסקה סניף של המפלגה הסוציאליסטית היהודית - ז'.פ.ס. ב- 1910 הוקם הארגון הציוני הראשון בראווה רוסקה "התקוה", שנרדף קשה על ידי דובריה הרשמיים של הקהילה. חסידי ראווה רוסקה לא בחלו בשום אמצעי נגד הציונים, והלשינו עליהם לפני השלטונות. בגלל קרבתה של העיר לגבול הרוסי לא הצליחו יהודי ראווה רוסקה לברוח לפנים האימפריה האוסטרית בראשית מלחמת- העולם הראשונה. כשחזרו וכבשו צבאות אוסטריה את העיר בקיץ 1915, פרצו בה מגפות, תחילה מגיפת הכולירה ולאחר-מכן מגיפת טיפוס. בגלל הצפיפות הרבה בדירות, מחסור בבתי-חולים ורופאים, נספו רבים מבני העיר במגיפות אלו וביניהם גם יהודים. לאחר כניעת אוסטריה בנובמבר 1918 נמצאה ראווה רוסקה זמן קצר בגבולות הרפובליקה האוקראינית המערבית. הצבא הפולני צר על העיר וקרבות התחוללו אף בתוכה. בסוף 1918 כבשו הפולנים את ראווה רוסקה והחזית עברה קילומטרים ספורים ממנה. החיילים הפולנים, ובעיקר אלה מצבא הגנראל האלר, התנכלו ליהודים, גזזו ואף מרטו את זקניהם. משפחת מרגליות, מהמכובדות בעיר, הואשמה ביריות על החיילים הפולנים ובפציעה כביכול של אחד מהם. הנאשמים הועברו ללובלין והועמדו למשפט צבאי, אך זוכו שם לאחר שנתברר שהיתה זו עלילת שוא. בזמן הקרבות עם האוקראינים הסתיר אופה יהודי קצין פולני פצוע. ב- 1927 זכה האופה לאות-הצטיינות צבאי גבוה מטעם ממשלת פולין
בסיום מלחמת-העולם הראשונה נתמעטו אוכלוסי היהודים בראווה רוסקה בכאלף נפשות. לפי נתונים לא מלאים התפרנסו יהודי ראווה רוסקה ב- 1921 כלהלן: 80 איש מבתי-מרזח, 400 - ממסחר זעיר, 300 - מסחר בתבואות, 320 - ממסחר סיטוני, 100 - רוכלות בכפרים, 400 - מלאכה, 55 איש מסבלות ועגלונות. ב- 1919 הולמו בתמיכת שלטונות פולין והג'וינט 4 מטבחים, שחילקו ארוחות-חינם; שניים מהם נועדו ליהודים. 70%-כ מיהודי ראווה רוסקה (בתוכם כ- 1,800 ילדים) נתמכו על-ידי הג'וינט במזון וכ- 1,300 בהלבשה. בקיץ 1923 נשרף חלק מהשבונה היהודית, שבה גרה דלת-העם. 278 יהודים, מהם 90 מתחת לגיל 14, נשארו בלא קורת-גג. דליקה גדולה נוספת פרצה ב- 1932, ובה איבדו את כל רכושם 62 משפחות, בתוכן רק משפחה נוצרית אחת. בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם התפתח בקרב יהודי ראווה רוסקה ענף הפרוונות. ענף זה הקיף ייצור מעילי-פרווה זולים לאיכרים וכן תוצרת-מותרות ששווקה ברחבי פולין. קמה גם שכבה של קבלנים יהודים שהעסיקו עובדי-בית רבים. הקבלנים סיפקו פרוות ושיווקו את התוצר המוגמר. אף הוקם קואופרטיב של פרוונים (כנראה של עובדי-בית). באותה תקופה התארגנו בעלי-המלאכה היהודים בארגון "יד-חרוצים" והסוחרים - ב"איגוד הסוחרים ובעלי תעשיה". האחרונים חידשו את הבנק מיסודה של יק"א, שנקרא מעתה "הבנק הקואופרטיבי". בעלי המניות של הבנק, 232 במספר, התחלקו ב- 1923 לפי מקצועות אלה. סוחרים זעירים - 154, בעלי-מלאכה - 41, בעלי תעשיה וסוחרים גדולים - 16, בעלי מקצועות חפשיים - 5, חקלאים - 4, אחרים - 12. ב- 1937 השתנה ההרכב המקצועי של בעלי המניות: חקלאים - 35, סוחרים גדולים ותעשיינים - 171, בעלי-מלאכה - 54, פקידים - 4, אחרים - 34. באותה שנה הגיע מחזור הכספים של הבנק כדי 2.5 מיליון זלוטי. כן פעלה בראווה רוסקה קופת גמ"ח שחילקה כל שנה כ- 60 הלוואות בסך כולל של כ- 5000 זלוטי. עד המלחמה היו רוב יהודי ראווה רוסקה "חסידי בלז" ונאמניהם. לאחר המלחמה, ובעיקר לקראת סיומה, ניכרו בין יהודי ראווה רוסקה זרמים חדשים (ציונים, אגודת ישראל, סוציאליסטים). הזרם החזק בהם, שנאבק עם הבלזאים על השלטון בקהילה ויכול להם, היו הציונים על כל סיעותיהם. הרבה.עשה לתנופה הציונית בראווה רוסקה הד"ר יוסף מנדל, יליד לבוב, שהתיישב בה ב- 1917. הוא היה מיוזמי הבנק היהודי הקואופרטיבי, ואף ייצג את עירו במוסדות המרכזיים של הקואופרציה בלבוב ובווארשה. ב- 1924 הוקמו ההתאחדות והמזרחי. בין מייסדי המזרחי היה ד"ר שמעון פדרבוש, ציר לסיים הפולני ורבה הראשי של פינלנד בשנים 1931- 1940. ב- 1928 הוקמה המפלגה הרביזיוניסטית. מבין ארגוני-הנוער הציונים ראשון היה השומר, שפעל זמן קצר בשלהי מלחמת-העולם הראשונה. הנוער הציוני - אחוה נוסד ב- 1925, בית"ר ב- 1930, עקיבא - באותה שנה, וגורדוניה הוקמה ב- 1925 והיתה לתנועת-הנוער החזקה בראווה רוסקה. ב- 1937 נוסד השומר הצעיר. בראשית שנות ה- 30 התקיימה בראווה רוסקה הכשרה של "הנוער הציוני". ב- 1927 או ב- 1928 התארגן בראווה רוסקה, חרף התנגדותם הנמרצת של חסידי בלז, סניף של אגודת ישראל ולידו צעירי אגודת ישראל ובנות אגודת ישראל. חלק מחברי איגודים אלה יצאו להכשרה ועלו לארץ-ישראל. על בסיס הז'.פ.ס. התארגן הבונד, ולידו ארגון-ילדים "סקיף". ב- 1927 הצטרפו חלק מחברי הבונד למפלגה הקומוניסטית הבלתי ליגאלית. גם חסידי בלז פעלו בראווה רוסקה כמפלגה לכל דבר. תמכו בהם המתבוללים המעטים שהיו בעיר. תוצאות הבחירות לקונגרסים הציוניים השנה ציונים כלליים המזרחי התאחדות רביזיוניס 1927 168 180 289 - 1931 244 210 374 195 1933 352 328 535 275 1935 510 401 709 - 1939 303 103 314 - בבחירות הראשונות לעיריה, שהתקיימו ב- 1928, נתגבשה רשימה מוסכמת אחת והיא בלוק שלושת הלאומים. לפי ההסכם קיבלו היהודים 22 נציגים, הפולנים - 20 והאוקראינים - 6 נציגים. מבין היהודים נכנסו למועצת העיריה 3 חסידי בלז, 4 מבין המתבוללים, 5 נציגי "יד חרוצים", 3 חברי אגודת ישראל, 3 חברי ההתאחדות, 4 מרשימה מאוחדת של ציונים כלליים והמזרחי. בבחירות לעיריה ב- 1933, שעמדו בהן לבחירה רק 24 חברי מועצה, זכו חסידי בלז ב- 6 מאנדאטים והבונד במאנדאט אחד. חבר אחד של הבונד עבר אחר כך ל"התאחדות". עד 1928 שלטו בוועד הקהילה אנשי ההנהלה הקודמת (חסידי בלז ואנשיהם). בבחירות שהתקיימו ב- 1928 גברו הציונים וזכו ב- 7 מאנדאטים מכלל 12 המאנדאטים. חסידי בלז לא ויתרו ומשכו לצדם תמורת שוחד את אחד הנבחרים מהמחנה הציוני. הלה לא עמד במתח החברתי וניסה להתאבד. כשציוני אחר נכנס במקומו לאחר התפטרותו, השתלטו הציונים על הקהילה ומנהיגם ד"ר יוסף מנדל נבחר לראשה. הוא כיהן בתפקיד עד מלחמת-העולם השנייה. כרבה של ראווה רוסקה התמנה ב- 1927 ר' יצחק-נחום טברסקי, חתנו של האדמו"ר מבלז. באותה תקופה קיימו את חצרותיהם בראווה רוסקה האדמו"רים ר' ירחמיאל-משה רפופורט, ר' אריה-לייביש ב"ר יהושע רוקח מבלז, שישב קודם במאגיירוב וכן ר' שלום רוקח, רבה לשעבר של ניימירוב. רוב ילדי ישראל למדו בימים ההם בבתי-ספר עממיים- ממשלתיים לילדי ישראל הקרויים "שאבאסובקה", ואילו בית-ספר עברי משלים, שהוקם בראווה רוסקה ב- 1922, סבל הרבה מהתנגדותם של חסידי בלז. הם הכריזו שמי שישלח את ילדיו לבית-ספר זה לא ייקרא לתורה, וייאסר עליו לעמוד ליד הדוכן בזמן אמירת "קדיש". על אף החרם הוקם בית-ספר זה ולמדו בו כ- 60 ילדים. ב- 1931 נוסד לידו גן-ילדים ובו כ- 40 פעוטות. אגודת ישראל הקימה בית ספר משלים לבנות - "בית יעקב". כמעט כל אחת מן המפלגות שפעלו בראווה רוסקה קיימו חוגים דראמאטיים. החוג הראשון היה של הציונים הכלליים ליד האיגוד התרבותי שלהם - "התקוה". כן קיימו חוגים דראמאטיים ההתאחדות, הרביזיוניסטים והבונד. אפילו לאגודת ישראל היה בראווה רוסקה חוג דראמאטי משלה. בהעדר בניין ציבורי יהודי הוחלט לשנות את יעודו של בית היתומים שעמד בבניינו והפכוהו לאולם להצגות ולפעולות תרבות אחרות. הספריה היהודית הגדולה היתה ליד הבונד. פעלו בה גם חוגים להשכלה כללית, שעזרו לרבים מדלת העם בהשתלמותם. בראשית שנות ה- 30 הוקם בראווה רוסקה איגוד ספורט יהודי - הפועל. ב- 1922 השתוללו חיילים טירונים ברחובות ראווה רוסקה. אשה יהודיה אחת נהרגה וכמה יהודים נפצעו. המשטרה השליטה סדר ואסרה רבים מהמתפרעים. למן אמצע שנות ה- 30 נפגעו יהודים כפריים רבים בסביבות ראווה רוסקה, עיתים על רקע שוד, אבל גם מתוך מניעים אנטישמיים ברורים. ב- 1935 נרצחו בכפר ליד העיר 4 מתוך 6 בני משפחה יהודית. באותה שנה נרצח יהודי, שהעיד במשטרה נגד נוצרי, שגנב אצלו. ב- 1936 נשרפה ליד העיר אחוזה, שבעליה היה יהודי. ביום כיפור תרצ"ט הוצתו בכפר סמוך 6 בתים של יהודים, והמשפחות הניזוקות נשארו בלא קורת גג
עם פרוץ המלחמה בספטמבר 1939 הגיעו לראווה רוסקה פליטים יהודים בדרכם לגבול הרומני. חלק מהם נשארו בעיר ונעזרו על ידי הקהילה היהודית המקומית. ב- 10.9.1939 נכבשה ראווה רוסקה על-ידי הגרמנים, ומיד נגזרו גזירות בדבר ענידת אותות קלון, הגבלות-תנועה ועבודת-כפייה. אחד מיהודי המקום נהרג מפני שנמצא ברחוב בשעות העוצר. כן פרצו החיילים הגרמנים לבתי-כנסת וחיללו ספרי תורה. בעקבות ההסכם עם הסובייטים פינו הגרמנים את העיר. ב- 24.9.1939 נכנסו אליה יחידות הצבא האדום. בואן נתקבל בדרך כלל בהרגשת הקלה, משום שבכך בא הקץ לכיבוש הגרמני. אולם עד-מהרה חלו תמורות שהכבידו על חלק ניכר של האוכלוסיה היהודית. הארגונים היהודיים הפוליטיים פוזרו ומוסדות הקהילה נסגרו; גם חלק מבתי- הכנסת פסקו לפעול בגלל נטל-המיסים הכבד, שציבור המתפללים לא היה יכול לעמוד בו. במסגרת מדיניות ההלאמה הופקעו גם מפעלים בבעלות יהודית. בשורות המיליציה שאורגנה על-ידי הסובייטים נמצאו צעירים יהודים רבים יחסית, ואולם מספרם של אלה פחת והלך במרוצת 1940.סראמב..1940 נאסרו כמה משפחות יהודיות על רקע כלכלי והוגלו לפנים ברית-המועצות. בחודשי מאי-יוני 1940 נאסרו והוגלו רבים מבין הפליטים היהודים ממערב פולין שמצאו מקלט בראווה רוסקה. עם פרוץ המלחמה בין גרמניה לברית-המועצות נותקו תוך זמן קצר דרכי הנסיגה מן העיר בשל קירבתה אל הגבול, וקבוצות יהודים שביקשו להימלט מזרחה לא הצליחו בנסיונן. ב- 28.6.1941 נכבשה ראווה רוסקה על-ידי הגרמנים. בראשית יולי 1941 אספה המיליציה האוקראינית כ- 100 יהודים, לפי רשימה שהוכנה מראש, והללו הוצאו להורג ביריות ביער הסמוך וולוקוביצה. בין הנרצחים היו משכילים יהודים רבים. ביולי 1941 ציוו הגרמנים להקים יודנראט. בראשו של זה הועמד שווייצר, יהודי מגרמניה, ואולם בראשית קיומו של מוסד זה היה בו יוסף מנדל, הדמות הציבורית המרכזית בקהילה, שטבע את חותמו על התנהגותם של חברי המועצה, שהשתדלו להקל על מצוקת יהודי ראווה רוסקה. בעקבות התנגדותו למדיניות הגרמנית עורר יוסף מנדל את זעמם של הגרמנים. הללו אסרוהו ועקבותיו נעלמו. גם בין שווייצר יו"ר היודנראט, ליוסף מנדל היתה מתיחות מתמדת, משום ששווייצר נטה למלא בצייתנות כל הוראות הגרמנים. היודנראט נדרש לערוך מיפקד של האוכלוסיה היהודית, לספק אנשים לעבודות-כפייה ולמסור לגרמנים דברי-ערך שונים. כבר באוגוסט 1941 היה על היודנראט לשלם קונטריבוציה בסך 5,000 רובל. נוסף על מילוי דרישות הגרמנים היה היודנראט פעיל בתחום הושטת סיוע חומרי לנזקקים ועזרה רפואית. הוקם מטבח ציבורי שחילק מאות מנות מרק דל לסובלים מחרפת רעב, וכן אורגן בית חולים יהודי. בבית החולים הגיש במסירות רבה צוות רופאים ואחיות עזרה, אם כי מוגבלת בגלל חוסר אמצעים, לעשרות רבות של יהודי המקום. באחת האקציות ב- 1942 נלקח להשמדה גם יו"ר היודנראט שווייצר, ואחריו מילאו תפקיד זה הרוקח ואטנברג והרמן ליפל. בסתיו 1941 ובמשך החורף 1942- 1942 גברה מצוקתה של קהילת ראווה רוסקה. הגרמנים תבעו מכסות מוגדלות של יהודים לעבודת-כפייה. בסוף 1941 הוטלה קונטריבוציה נוספת של 2 ק"ג זהב. כן נצטוו היהודים למסור כל בגדי פרווה שברשותם. הרעב והמחלות הפילו חללים רבים ביהודי המקום. ב- 17.1.1942 נתקבלה דרישה מאת הגרמנים למסור 250 איש למחנה-עבודה באיזור. היהודים ניסו להתחמק מהליכה למחנה, אך הגרמנים לא ויתרו, והיודנראט נאלץ למלא הוראה זו. ב- 20.3.1942 אירעה האקציה ההמונית הראשונה. יחידות המשטרה הגרמנית והאוקראינית הגיעו העירה והחלו בחטיפת יהודים ברחובות ובבתים. בחלקם הוצאו החטופים מבין הקבוצות שיצאו לעבודת-כפייה. כ- 1,500 שולחו להשמדה במחנה בלז'ץ, חלקם נהרגו בעיר עצמה והאחרים ביערות הסביבה. למחרת האקציה הורו הגרמנים להרוס את בית-הקברות היהודי הישן שבמרכז העיר. היהודים נצטוו לעקור את המצבות, לחרוש את השדה ולסלול במקום כביש מאבני המצבות המנותצות. באביב 1942 רוכזו היהודים ברובע מיוחד. ברובע זה שררה צפיפות ופשטה מגיפת-טיפוס המונית. ב- 29.7.1942 התחילה אקציה נוספת שנמשכה מספר ימים. במהלכה נרצחו רבים במקום. לראווה רוסקה הובאו גם יהודים מיישובי הסביבה, והללו צורפו לשילוחים, כדי לצרף אותם להשמדה. כך הובאו, בין היתר, מניימירוב כ- 800 איש והם אמנם גורשו לבלז'ץ יחד עם יותר מ- 1,200 יהודים מראווה רוסקה. באקציה זו עשו הגרמנים ועוזריהם מאמצים מיוחדים לגלות מחבואים ברובע היהודי. הללו שנתגלו נרצחו בחלקם במקום. כ- 30 איש נרצחו לאחר שסירבו להיכנס לקרונות-הרכבת. כ- 60 ממגורשי ראווה רוסקה באקציה זו קפצו מן הרכבת שהובילה אותם לבלז'ץ וחזרו העירה פצועים ותשושים. רבים נהרגו בעת נסיון הקפיצה. בחודשי הקיץ 1942 עברו דרך ראווה רוסקה מדי יום רכבות רבות, שהובילו יהודים להשמדה לבלז'ץ מאיזור גאליציה המזרחית. ישנה הערכה שכ- 500 יהודים. מאלה שקפצו ונמלטו מן הרכבות הגיעו באותה תקופה לראווה רוסקה. הם נסתייעו בשרידי הקהילה המקומית קודם שהמשיכו בנסיונותיהם לחזור למקום-מוצאם. גם היודנראט בראווה רוסקה סייע לנמלטים שהיו בחלקם פצועים, ובגין פעילות זו היו יהודי ראווה רוסקה צפויים לעונשים קולקטיביים קשים. ואכן, יהודי ראווה רוסקה העריכו, שמשהו איום מתרחש במחנה בלז'ץ הלא- רחוק גם אם פרטים מדויקים היו עדיין סמויים. בראשית ספטמבר 1942 גורשו לראווה רוסקה כ- 250 יהודים מפוטיליץ' וכן קבוצות נוספות מניימירוב, מאגיירוב ואוהנוב. בתחילת דצמבר 1942 נסגר הגיטו; שוב לא יכלו היהודים לצאת מגבולותיו. ב- 7.12.1942 נאספו כל הקשישים והחולים שנמצאו בגיטו. חלקם שולחו להשמדה בבלז'ץ, ורבים מהם הוציאו את נשמתם בקרונות בדרך. האחרים נרצחו ביער בסביבת העיר. מיד לאחר מכן ב- 9.12.1942 הוחל בחיסול הגיטו. המשטרה הגרמנית והאוקראינית העלו את שרידי הקהילה על מכוניות-משא, והם הובאו ליער שידלצקי, שם הוצאו להורג ביריות והושלכו לשני בורות שהוכנו מראש. בסוף דצמבר 1942 נמצאו בגיטו רק כ- 300 יהודים. שהועסקו בריכ זו ובסידורו של הרכוש היהודי שנותר אחרי האקציה האחרונה. גם מספרם של יהודים אלה צומצם ל- 60, שכן השאר העבירו הגרמנים למחנות-העבודה באיזור. גם בר, ראווה הוקם מחנה-עבודה בקרבת הנהר ראטה. רוכזו בו כמה עשרות אחרוני יהודי ראווה רוסקה והסביבה, ביניהם עקורים ממוסטי ויילקיה. לגרמנים נודע שכ- 250 יהודים הצליחו עד אז להסתתר בכל זאת במחבואים שונים בתחום הגיטו ואצל מכריהם הנוצרים. כדי לגלותם הם הודיעו אפוא, כי כל אחד, ואפילו ילדים, שיצא ממקום מחבואו , יועבר למחנה- העבודה ולא יאונה לו כל רע. ואמנם בשל התנאים הקשים ששררו במחבואים ומתוך הערכה, שלא ניתן יהיה להסתתר בהם זמן רב, החליטו כמה עשרות יהודים לצאת ולהיכנס למחנה-העבודה במקום. ואולם ביוני 1943 רצחו הגרמנים את רוב יושבי המחנה, במיוחד הנשים והילדים. אכן יחידים בלבד הצליחו למצוא מחסה אצל מכריהם הנוצרים, או להסתתר בבונקרים ביערות הסמוכים עד לשחרור העיר בידי הסובייטים ב- 20.7.1944. החיים היהודיים בראווה רוסקה אחרי המלחמה לא שוקמו עוד