תרומות
ראיגרוד RADZIEJOW
עיירה בפולין
מחוז: ביאליסטוק
אזור: וארשה והגליל
תולדות הקהילה:
ר' מוזכרת כבר בתעודות משנת 1245. היא השתייכה תחילה לליטא ורק בשנת 1509 עברה לפולין. בגלל מיקומה על הגבול בין פולין לליטא ועל צומת דרכים המקשרות בין פולין לפרוסיה היא התפתחה במהירות ובמרוצת הזמן היתה למרכז מסחרי חשוב באיזור. זכויות עירוניות הוענקו לה בשנת 1566 ואז ניתנה לר' גם הזכות לקיים שווקים מדי שבוע ושני ירידים בשנה. בשנת 1576 נמנו בה 774 תושבים ו-145 בתים, כולם מעץ. כבר בתקופה מוקדמת זו פעל במקום בית חולים ששימש את כל הסביבה. העיירה נפגעה קשה בפלישת השוודים באמצע המאה ה-17 ועקב זאת נשארו בה רק 26 בתים. ר' שוקמה רק במאה ה-19. בתקופת מלכות פולין גדל בה מספר הבתים (161 בשנת 1820; 174 בשנת 1827; 217 בשנת 1837 ו-260 בשנת 1890) והוקמו בה מפעלי תעשייה זעירה (טחנות קמח, מפעלים לייצור יי"ש). מקור פרנסה חשוב בר' היה המסחר בדגים מעושנים.
על היהודים בר' נודע כבר בשנת 1587, שכן בתעודות מן העת ההיא מוזכרות משפחות יהודיות שישבו בר' וסחרו בה. בשנת 1719 היו בר' בית כנסת ובית עלמין. היישוב התפתח במאה ה-19. באמצע אותה מאה היוו היהודים כמעט 75 אחוזים מכלל האוכלוסייה. היהודים עסקו בסחר תבואה ומוצרים חקלאיים. החל באמצע המאה ה-19 היו היהודים פעילים בייצור שמנים ויי"ש.
על מעמדה העצמאי של הקהילה בר' במחצית השנייה של המאה ה-19 מעידה כהונתם של הרבנים במקום: ר' בנימין (בשנות ה-60), מוזכר בספרים מתקופה זו והיה כנראה מחשובי הרבנים באיזור. הוא חיבר ספר בשם "שארית בנימין". אחריו, משנת 1868 עד שנת 1899, כיהן ר' יואל זאלקינד, בעל "בית יואל". בין השנים 1902-1912 כיהן ברבנות בר' ר' שלמה הלל גימפל כ"ץ, בעל "מעיל שלמה". בשנת 1882 נוסד בר' בית-ספר ממשלתי לילדי היהודים שהיה בן שתי כיתות, כרגיל באותם ימים במספר קהילות. חוג ציוני התקיים בר' מתחילת המאה ה-20. אז גם התחילו לפעול בר' מוסדות התרבות המודרניים הראשונים ; נוסדה ספרייה עברית, שהתקיימה עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה, והוקם חדר עברי, נוסף על החדרים המסורתיים שפעלו במקום מכבר. בשנת 1915 נוסד בר' סניף של ההסתדרות הציונית.
ר' נכבשה בידי הצבא הגרמני בשבוע השני למלחמת העולם השנייה. לפי ההסכם בין ברית המועצות לגרמניה מן ה-23 באוגוסט 1939 הועברה ר', יחד עם האיזור כולו, מן הגרמנים לשליטתה של ברית המועצות. אין בידינו פרטים על גורלם של יהודי ר' בתקופת השלטון הסובייטי.
כנראה, שר' נכבשה שנית בידי הגרמנים ב-22 ביוני 1941. ימים ספורים לאחר כניסת הגרמנים לעיירה הגיעו לכאן שני אנשי גסטפו, גייסו לעזרתם כמה פולנים ואלה ריכזו בכיכר השוק כ-100 יהודים, גברים ונשים, וביניהם משפחות שלמות: פינקלשטיין, ראטגאבר, צינוביץ ועוד. מי שסירב לציית לפקודת הפולנים ולצאת לשוק הוכה קשות. בכיכר השוק הורו אנשי הגסטפו ליהודים לפשוט את בגדיהם העליונים ולמסור אותם לפולנים. בראש קבוצת האנשים העירומים למחצה, שחלק מהם פצועים ורובם מפוחדים, העמידו הגרמנים את בתו של פינקלשטיין ונתנו בידיה דגל אדום. הקבוצה הובלה דרך כל העיירה ליער "חוינקי", מרחק של 2 ק"מ מר'. במשך כל הדרך נאלצו היהודים לשיר שירים סובייטיים. ב"חוינקי" רצחו אותם הגרמנים ושם הם גם נקברו.
ביולי או באוגוסט 1941 הוקם ברחוב פאץ, בסביבת בית המדרש, גטו. הגרמנים מינו יודנראט ובראשו הועמד ישעיה גרודז'ינסקי, נהג במקצועו. תושבי הגטו עבדו בעבודות כפייה, בעיקר בחציבת אבנים ובתיקון כבישים. הגרמנים אילצו את היהודים להסיר את כל המצבות מבית הקברות היהודי באוקוניובק שליד ר', לרסק אותן ולהשתמש בחומר לסלילת כבישים. לאיכרים הותר לשכור יהודים לעבודה במשקים שלהם. כמה מבעלי המלאכה היהודיים עבדו בבתי מלאכה מחוץ לגטו. בגטו הצטופפו היהודים בשטח קטן שהיה מוקף גדר תיל. מנת המזון שהוקצבה ליושבי הגטו היתה בלתי מספקת ויהודים התקיימו רק הודות למזון שהוברח לתוך הגטו.
מדי פעם באו לגטו גרמנים, התעללו ביהודים, היכו אותם וגזלו את רכושם. בנסיבות כאלה נרצח ברל לווינטין. לאחר מכן רתמו הגרמנים את אביו לעגלה ואילצו אותו להסיע את גופת בנו למקום קבורתו מחוץ לעיר.
בימים האחרונים של אוקטובר 1942 גורשו כל יהודי ר', כ-600 במספר, לגראייבו. במכות אכזריות הוציאו שוטרים גרמניים ופולניים את היהודים מבתיהם, העלו אותם על עגלות ושלחו אותם לגראייבו. בין המגורשים היה הרב פארבר. ארבעת האחים לבית צוקרבראון, פנחס, יעקב, משה ויצחק, כולם קצבים, התנגדו באופן פעיל להוצאתם מן הבית ונהרגו במהלך המאבק. יהודים אחדים הצליחו להימלט בעת הגירוש, אך רובם נתפסו והוסגרו לגרמנים בידי הפולנים, או נרצחו בידי האיכרים. כך קרה לבילה סטולניצקי ולאחותה רבקה מאוסטרולנקה. גורל דומה פקד את ליובה לווינטין, שהיתה כנראה פעילה במחתרת הפולנית ("ארמיה קראיובה") בשם טרזה. אחד הפולנים הסגיר אותה לידי הגרמנים והיא הוצאה להורג.
כשישה ימים היו יהודי ר' בגראייבו ומשם הועברו יחד עם יהודי המקום למחנה המעבר בוגושה ולאחר מכן למחנות המוות טרבלינקה ואושוויץ.
רק יחידים מבין יהודי ר' זכו להינצל, וביניהם שתי האחיות שיינה וסוניה סטולניצקי, שהסתתרו אצל פולנים.
לאחר גירוש היהודים פוצצו הגרמנים את בית הכנסת בר', את בית המדרש ועוד כמה בנייני ציבור של היהודים. את כל רכושם של היהודים שדדו שכניהם הפולנים.
בשנים הראשונות שלאחר מלחמת העולם הראשונה הצטמצמו מאוד מקורות הפרנסה של היהודים. המסחר והמלאכה המשיכו להיות מקורות הפרנסה העיקריים של יהודי המקום. רבים היו החנוונים ובעלי הדוכנים בשווקים ; אחרים היו רוכלים בכפרים. כמה יהודים היו בעלי בתי חרושת וסוחרי עצים. המצב החומרי של רוב היהודים בר' היה קשה מאוד. מרביתם היו עניים ונזקקו לתמיכה ציבורית. בשנת 1926 נוסדה קופת גמילות חסדים, שנעזרה במענק הג'וינט. הקופה סייעה לסוחרים ולבעלי המלאכה בהלוואות ללא ריבית.
כאמור, ההסתדרות הציונית התקיימה בר' כבר בשנות מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1925 נוסד סניף של "פועלי ציון". לשני הארגונים היו ארגוני נוער שהפעילו מועדונים משלהם. מקום חשוב בין הסיעות הציוניות תפסה הסתדרות "המזרחי", שקבוצותיה הראשונות פעלו עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, אך התנועה התפתחה והתחזקה בעיקר בשנת 1925. בעיר היו רק רוויזיוניסטים מעטים. "אגודת ישראל" התארגנה מסביב חסידי גור והגיעה בר' לשלב גבוה של התפתחות ארגונית ופעילות תרבותית. בר' נמצא גם סניף של ה"בונד".
בנוסף לבית כנסת היו בר' גם מניינים של חסידים. בשנות ה-20 ובשנות ה-30 הראשונות כיהן ר' אריה לייב פארבר כרבה של הקהילה.
בחסות "אגודת ישראל" נוסד בשנת 1922 בית-ספר לבנות "בית יעקב". ארגוני הנוער הציוני קיימו שיעורי ערב לעברית. מלבד הספרייה, שנוסדה עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, הוקמו בתקופה שבין שתי המלחמות ספריות במועדונים של כמעט כל הארגונים הפוליטיים וארגוני הנוער. בשנת 1927 נוסדה בר' אגודת הספורט היהודית "בר כוכבא" ולידה פעלו חוג לדרמה ותזמורת.
בשנות ה-30 גברה הפעילות האנטישמית. נקודת שיא בתעמולה האנטישמית היתה שמועת כזב שהופצה בשנת 1935 לפיה היו שני יהודים בני ר' אשמים במותם של פולנים שנהרגו בידי הגרמנים בשנת 1915, כביכול בעקבות הלשנה של היהודים. אמנם הדברים לא הגיעו לידי פרעות, אך הסכנה ריחפה באוויר. היתה בכך מעין הקדמה לפעולות המכאיבות יותר של החרם הכלכלי, שהתגברו בשנת 1937 .