ה' ניסן ה'תשפ"ב

רדום RADOM

קהילה בפולין
מחוז: קיילצה
נפה: רדום
אזור: מחוזות לובלין קיילצה
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: 81,113

·  יהודים בשנת 1941: 24,745

תולדות הקהילה:
 

ר', אחת הערים העתיקות בפולין, נזכרת לראשונה בתעודה כנסייתית משנת 1154. בשנת 1187 ביקר בה המלך קז'ימייז' "הצדיק" והקים כנסייה וארמון מבוצר. בשנת 1390 חולקה ר' לשתיים - העיר הישנה והעיר החדשה - על-סמך פריווילגיה מן המלך ולדיסלאב יאגלו, ושימשה מקום מושבו של הקשטלן (מושל האזור מטעם המלך). במאה ה-14 פיתח המלך קז'ימייז' הגדול את ר', הרחיב את שטחה והקיף אותה חומה. הודות למיקומה הגיאוגרפי, בצומת דרכי מסחר חשובות, היתה ר' מרכז מסחרי ותחנת מעבר בנתיב סחר החויו. כבר במאה ה-14 עבר דרכה סחר הבהמות והעצים ממערב פולין למזרחה. העיר היתה גם מרכז מינהלי ושלטוני חשוב. בשנת 1401 נחתמה בה ברית האיחוד השנייה בין ליטא לבין מלכות פולין, ב-1464 התכנסה בה מועצת המלוכה, ובמאה ה-15 התכנס בה הסיים 6 פעמים.
במאות ה-15 וה-16 התקיימו בר' שלושה ירידי מסחר שנתיים ויום שוק שבועי. בשנת 1525 הוקמה בעיר גילדה ראשונה, של האורגים, ועד המאה ה-18 היו בה 7 אגודות של בעלי מלאכה וסוחרים.
ב-1494 עלו רוב בתי העיר באש בשרפה גדולה והמלך, שביקש .לשקם את העיר, העניק לתושביה פטור מתשלום מסים לאוצרו למשך 18 שנה. בשנת 1508 שונה מעמדה של ר' והיא היתה לעיר בבעלות המלך, בתמורה למחיקת חובות המס שלה. הסיים, שהתכנס בעיר ב-1505, תיקן תקנה שהגבילה את סמכויותיו של המלך אלכסנדר יאגלו כלפי האצילים הפולנים ומנעה ממנו לקצץ בפריווילגיות שלהם.
בשנת 1656 נכבשה ר' בידי השוודים, שזרעו בה חורבן והרס, וב-1657 הותקפה בידי חילות הטטרים. מלחמות המאה ה-17 גרמו לנסיגה בהתפתחותה של העיר ולדלדול אוכלוסייתה. בשלהי אותה המאה מנתה ר' רק 400 תושבים לערך. במאה ה-18 התחדשה הצמיחה הכלכלית וגם האוכלוסייה המקומית גדלה.
בתחילת המאה ה-19 אוחדו שני חלקי העיר, הישן והחדש, לעיר אחת. ב-1816 נוסד בר' בית-חרושת לאריגים, וב-1818 הוקם בית-מלאכה גדול לעיבוד עורות. בשנת 1844 היו בעיר 64 יצרני ומוכרי יי"ש, 34 סוחרים וחנוונים, 20 רוכלים, 11 בעלי דוכני הגרלות ואולמי משחק, 11 מוכרי מלח ו-3 מתווכים. במחצית השנייה של המאה ה-19 החל בעיר תהליך נמרץ של פיתוח, ולקראת סוף המאה נוספו בה כמה וכמה מפעלי ייצור חדשים - 6 טחנות קמח, 5 מבשלות שיכר, בתי-חרושת אחדים לחומץ ולשמן, שני בתי-חרושת לכלים חקלאיים, כמה מלסנות ובית-חרושת לגפרורים.
בימים הראשונים של מלחמת העולם הראשונה, ב-17 באוגוסט 1914, נכבשה ר' בידי הגרמנים. מפקדי כוח הכיבוש תבעו מן העירייה לספק מזון לאלפי החיילים הגרמנים שחנו בעיר. ואולם ב-3 בספטמבר נסוגו הגרמנים, הרוסים שבו וכבשו את ר' והטילו בה משטר צבאי נוקשה. החיילים הרוסים גזלו מן התושבים רכוש; היציאה מן העיר ללא רישיונות מעבר מיוחדים נאסרה; גברים מגיל 18 גויסו לצבא. כעבור כמה חודשים שבו הגרמנים וכבשו את ר' ומסרו את השלטון באזור כולו לידי הצבא האוסטרי.
בינואר 1915 התארגן בעיר ועד עזרה בן 15 חברים, למענם של הפליטים הרבים ושל אלפי תושבים מקומיים שהתרוששו עקב מעשי הגזל של הרוסים.
בתום המלחמה נכללה ר' במדינת פולין העצמאית. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה שימשה ר' יעד להפצצות כבדות, שכן בעיר ובסביבתה היו מפעלי תעשייה שייצרו בעבור הצבא הפולני. בהפצצות נפגעו בתים רבים בעיר. ב-6 בספטמבר נסוג הצבא הפולני מן העיר ומסביבתה וכעבור יומיים, ב-8 בספטמבר 1939, נפלה ר' בידי הגרמנים. מיד עם בואם תפסו הכובשים את כל בנייני הציבור בעיר ושיכנו בהם את החיילים. גם בית העירייה הוחרם ובו השתכן המושל הצבאי של העיר.

סגור

יהודי רדום עד מלחמת העולם הראשונה

המאבק על זכויות מגורים ועיסוק. יהודים תושבי ר' נזכרים לראשונה בשנת 1568. משערים שהיו אלה סוחרים, שחיפשו אחר הזדמנויות פרנסה טובות יותר בעיר המשגשגת. העירונים התנגדו להתיישבות היהודים, ולבקשתם העניק המלך ולדיסלאב הרביעי ב-1633 לר' פריווילגיה "דה נון טולראנדיס יודאיס" (זכות שלא להתיר ישיבת יהודים בתחומה). עם הענקת הפריווילגיה הזאת (ולפי ידיעות שונות אף זמן קצר קודם לכן) גורשו מר' היהודים המעטים שישבו בה. במאה ה-17 המשיכו יהודים לפקוד את העיר לרגל מסחרם וכדי לשלם את מסיהם, אבל לא התגוררו בה. בביקוריהם בעיר נזקקו לרישיונות מיוחדים, שחולקו להם בעיקר בזמן שהסיים התכנס בר' לישיבותיו. מושבי הסיים נמשכו חודשים ארוכים, ובמהלכם יכלו היהודים לשהות בעיר וניצלו את ביקוריהם כדי לרכוש בה בתים וחנויות. מקצתם אף נשארו לגור בה באורח לא-חוקי לאחר שדיוני הסיים הסתיימו. עם הזמן צמחה בר' קהילה קטנה של סוחרים, בעלי חנויות וספקים לבני האצולה ולנציגי המלוכה. בתחילת המאה ה-17 הצטרפו כמה יהודים לגילדה המקומית של סוחרי המלח. הסוחרים המקומיים נאבקו נגד ישיבתם הלא-חוקית של היהודים ודרשו מן המלך ופקידיו לאכוף את האיסור על ישיבתם על-פי כתב הפריווילגיה מ-1633. בשנת 1724 חידש המלך אוגוסט השני את הפריווילגיה הזאת, ואף-על-פי שלא תמיד קיימו אותה הלכה למעשה, סולקו מן העיר כמה וכמה סוחרים יהודים חברי גילדות מקומיות. ב-1743 פנו סוחרי העיר בעניין זה אל בית-המשפט המלכותי, שפרסם צו לגירוש היהודים מן העיר. ואולם גם הצו הזה לא הביא לשינוי המצב, שכן הסטרוסטה (המושל המקומי) סטניסלאב-אנטוני שבידז'ינסקי נטל את היהודים תחת חסותו בתמורה לסכומי שוחד גדולים ששילמו לו.
בשנת 1746 הובא נושא ישיבת היהודים בר' פעם נוספת בפני בית-המשפט המלכותי. היהודים הואשמו בהפרת צו בית-המשפט שהוצא שלוש שנים קודם לכן, נקנסו בקנס גבוה ונצטוו לעזוב את ר' בתוך שלושה ימים. לאחר פסק-הדין הזה גורשו רוב היהודים מן העיר, אם כי יחידים נותרו בה. על-פי מפקד האוכלוסין מ-1765 ישבו בר' כ-70 יהודים.
בעקבות גירוש היהודים הצטמצמה הפעילות הכלכלית בעיר, ומלבד זאת פרצה בשנת 1752 שרפה גדולה, שכילתה חלקים נרחבים של העיר. בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-18 פנה הסטרוסטה דאז, אלכסנדר פיטאנסקי, אל המלך בבקשה להחזיר את היהודים לר'. האישור המבוקש ניתן בשנת 1789. היהודים הורשו לשוב לר' ולהתגורר ברובע מגורים נפרד, סמוך לארמון המלך.
ככל הידוע לנו, היהודי הראשון ששב לר' היה הרצען זליג שמואלביץ, ואחריו באו עוד 5 יהודים. בשנת 1789 שילמו כמה קצבים יהודים מר' מסים בסך 512 זלוטי, סוחר יהודי אמיד שילם 800 זלוטי, ושאר היהודים שילמו כל אחד 4 זלוטי. בתקופה זו התיישב בר' רופא יהודי, שלמה דיאמנט, שרכש את השכלתו בגרמניה. הוא היה הרופא הראשון בכל המחוז.
בתחילת המאה ה-19 חידשו הסוחרים הפולנים את מאבקם נגד ישיבת יהודים בר', וב-1811 פרסמה מועצת העיר צו שהגביל את התיישבותם. בשנת 1814 התירו השלטונות הרוסיים בוורשה ליהודים להתגורר רק בכמה רחובות בקצה העיר העתיקה, ומועצת העיר מיהרה להוציא גם היא גזרה דומה והורתה לכל היהודים לעבור לרובע שהוקצה להם. ואולם הביצוע התנהל בעצלתיים ולא כל היהודים עזבו את בתיהם במרכז העיר. ב-1815 חתם ראש העיר על צו שאסר להשכיר ליהודים בתים במרכז העיר, וביוני אותה שנה נדרשו פולנים בעלי בתים מחוץ לרובע שהשכירו דירות ליהודים לפנותם מן הדירות. ואולם רובם לא צייתו להוראה, שכן שכר הדירה ששילמו היהודים היה גבוה מן המקובל.
נוסף על הגבלת המגורים הגבילה העירייה את היהודים גם בקניית חנויות, והסוחרים היהודים נאלצו לנהל את עסקיהם בדירותיהם. בשנת 1828 נמנו בר' 18 סוחרים יהודים ו-28 חנוונים, וכעבור עשר שנים היו בעיר 20 סוחרים (רובם סוחרי יי"ש, אריגים ובשמים), 14 יצרני מזון וממתקים ו-15 חנוונים. באמצע המאה ה-19 עשו הסוחרים הפולנים ניסיון נוסף להגביל את זכויות הסחר של היהודים. בלחצם הוציאה מועצת העיר צו שאסר על יהודים להביא לעיר סחורות אלא אם הוכיחו שהסחורה הוזמנה מראש בידי לקוח פולני. בשנת 1827 פרסמה מללא היתר, ונתנה להם אורכה עד מאי 8281 לעזוב את העיר.ללא היתר, ונתנה להם אורכה עד מאי 1828 לעזוב את ואולם הסוחרים הגישו לעירייה עצומה, הוכיחו ששילמו את מסיהם כחוק, וצירפו מכתבים משכנים פולנים שביקשו מהם להישאר. העירייה נעתרה להם ושינתה את הוראתה הראשונה, אך חייבה את היהודים למלא שאלונים מיוחדים על תקופת ישיבתם בעיר ועל מצבם הכלכלי.
מאבקם הממושך של היהודים על הזכות לשבת בר' ולהתפרנס, שראשיתו בתחילת המאה ה-17, הסתיים לקראת אמצע המאה ה-19, כשהחל הפיתוח הכלכלי המואץ ותרומתם של היהודים לתהליך הזה זכתה להכרה. יהודים היו מחלוצי תעשיית הבדים והאריגים ופיתחו גם ענפים אחרים של מלאכה ותעשייה זעירה. בשנת 1841 בוטלו כל ההגבלות. היהודים הורשו לרכוש בתים בכל חלקי העיר ולפתוח בה חנויות ובתי-מלאכה כרצונם.
בשנת 1840 הקים נתנאל בקרמן בר' משרפת יי"ש ומפעל לזיקוק כוהל. בסוף המאה היתה חברת בקרמן קונצרן תעשייתי שכלל בתי-חרושת למסמרים, ללבנים ולצורכי בנייה אחרים. יהודים אחרים ייסדו בעיר בתי-חרושת למכשירים חקלאיים ובתי-מלאכה לייצור נרות וסבון. בשנים 1896-1902 היו יהודים תושבי ר' בעליהם של 219 נכסי דלא-ניידי, 38% מכלל הנכסים האלה בעיר. בשנת 1902 עלה מספר נכסי המקרקעין שבבעלותם - קרקעות, בתים ובתי-חרושת - ל-274 (41%).
זמן מה לפני מלחמת העולם הראשונה גברה בר' השפעתה של מפלגת ה"אנדציה" הלאומית-דמוקרטית, שקראה להטיל על היהודים חרם כלכלי. בדצמבר 1911 נזקקו 45 משפחות יהודיות לסיוע של ארגונים פילנטרופיים יהודיים. במאי 1913 הוטל חרם על עסקים יהודיים בר', ובעלי חנויות רבים נזקקו לסיוע ממוסדות הקהילה.

הקהילה ומוסדותיה
עד 1831 לא היתה בר' קהילה עצמאית. גם בית-עלמין יהודי לא היה במקום, ויהודי העיר קברו את מתיהם בפשיטיק הסמוכה. ואולם באותה שנה פרצה בעיר מגפת כולרה, והיהודים קיבלו היתר לרכוש חלקת קבורה. מחיר האדמה היה 3,000 רובל. בשנה ההיא הוקם במקום גם "דוזור בוז'ניצה" (ועד קהילה ממונה, שהיה אמור לטפל בענייני דת בלבד), והוחל בבניית בית-כנסת. עלות הבנייה, כ-4,000 זלוטי, כוסתה בעיקר מתרומתו של בעל בית-החרושת לסבון יעקב דיטמן. במרס 1845 הושלמה הבנייה ובית-הכנסת נחנך.
משנת 1826 היה בר' רב. הרב הראשון, ר' חיים לבנדיגר משידלוב, לא הוכר כרבה של הקהילה, שטרם זכתה אז למעמד של קהילה עצמאית. בשנת 1845 בא במקומו ר' יהושע לנדוי, שנחשב רשמית לרבה הראשון של הקהילה. אחריו כיהנו כמה רבנים ממלאי מקום. בשנים 1883-1868 כיהן ברבנות העיר הרב שמואל מוהילובר, מראשי תנועת "חיבת ציון" בפולין. פעילותו הציבורית אילצה אותו להיעדר מן העיר לתקופות ממושכות. בפברואר 1883 עבר הרב מוהילובר לכהן ברבנות ביאליסטוק. מ-1866 כיהן בקהילה ר' אברהם-צבי פרלמוטר. יורשו בתפקיד, ר' אליעזר לייב טרייסטמן, שימש רבה של ר' מ-1904 עד 1913. אחריו נבחר ר' יהודה לייב צירלסון פה אחד לרב העיר, אך ברגע האחרון חזר בו והודיע שלא יבוא לר', וכמוהו בנטל גם הרב מנחם מנדל לנדאו מזוויררציה את הסכמתו לכהן שם. בסופו של דבר הצליח ר' יחיאל קסטנברג, באמצעות קשרים ומקורבים, לקבל מינוי כרב העיר, אך הקהילה סירבה להכיר ברבנותו. הרב קסטנברג נספה בשואה.
מאמצע המאה ה-19 היתה בר' גם השפעה חזקה של החסידות ונפתחו כמה וכמה "שטיבלעך" - של חסידי גור, אלכסנדר, קוז'ניץ, אמשינוב, פילוב ועוד. מבין האדמו"רים שישבו בר' ראוי להזכיר את ר' יעקב ירחמיאל טאוב, בנו של ר' שמואל אליהו מזבילן, אבי שושלת מודז'יץ; ר' שרגא יאיר רבינוביץ מביאליבז'גי, שהתיישב בר' ב-1807 ונתפרסם בספרו "ארון עדות", ובן אחיו וחתנו ר' יוסף אליעזר רבינוביץ, שניהם משושלת "היהודי הקדוש" (ר' יוסף אליעזר נרצח בידי הנאצים בר' באוגוסט 1942); ר' משה אליקים בריעה פרימר, משושלת ליפסק; ר' שמואל שמלקה רוקח, ובנו ר' אלעזר אלימלך רוקח משושלת בלז.
בשנת 1840 החליטו יהודי ר' לבנות בית-חולים משלהם, אבל האישור מרשויות המחוז התעכב; רק ב-1848 רכשו חלקת קרקע מן המנזר הבנדיקטיני בעיר והחלו בבנייה. אישור הרשויות לפתיחת בית-החולים התקבל ב-1853, וחלפו שש שנים נוספות עד שנפתח (בספטמבר 1859). מנהלו הראשון היה ד"ר שפילריין. בתחילה היו בו רק 20 מיטות, אבל עד 1897 הוכפל מספרן ותקציבו השנתי של המוסד הגיע ל-1,000 רובל לערך. בשנת 1882 החליטה הקהילה לפתוח בית-זקנים. תקציבו לשנת 1888 היה 330 רובל וב-1898 הגיע ל-405 רובל. בשנת 1899 נוסדה בעיר קופת מלווה יהודית-פולנית משותפת. בשנת 1901 עמד הונה על 13,500 רובל ומספר חבריה (ב-1902) היה 1,102 - מחציתם יהודים. תקציב הקהילה לשנת 1902 היה 12,125 רובל. יותר ממחצית הסכום הזה (6,609 רובל) שימש להחזקת בית-החולים, ושאר הכסף הוקצה לצורכי הקהילה השוטפים (3,894 רובל), לקופמ המלווה העירונית (683 רובל), ולכמה סעיפים נוספים. תקציב הקהילה לשנת 1907 הגיע ל-15,400 רובל, ומזה הוקצו 6,300 רובל לבית-החולים והיתר - להחזקת בית-הכנסת ובית-המדרש ולסעיפים נוספים. בשנת 1910 חידשה חברת "לינת צדק" את פעילותה, בהשתתפותם של 237 תורמים. ב-1912 ייסדה הקהילה בית-יתומים.
באמצע המאה ה-19 התיישבה בר' קבוצה של יהודים משכילים. ב-1859 פתח יהודה-ליאון ליברמן חנות ספרים והקים בכספו בית-ספר פרטי קטן, שלמדו בו לימודי חול בצד לימודי קודש. הקהילה לא השתתפה במימון החזקתו. בעת ההיא החלו רוחות חדשות מנשבות בחינוך היהודי בר'. ב-1865 נפתח בית-ספר יהודי נוסף, והוראת העברית נכללה בתכנית הלימודים שלו. בית-הספר הזה קיבל תמיכה כספית מן ה"דוזור בוז'ניצה". בשנת 1871 למדו בו 85 תלמידים ו-155 תלמידות. בהשפעת המשכילים נפתח בר' בשנות ה-90 תלמוד-תורה מודרני, שלימדו בו טובי המורים והוא נתמך בירי יהודי עשיר, אברהם אדלר. ב-1901 תרם אדלר 6,000 רובל להקמת מבנה חדש לתלמוד-תורה, לרכישת ציוד הוראה ולתשלום שכר המורים. בשנת 1900 למדו במוסד הזה 180 ילדים. בשנת 1901 נפתח בר' בית-ספר כללי למסחר, בן שבע כיתות, שלמדו בו תלמידים יהודים ופולנים. בשנת 1902 למדו בו 123 תלמידים יהודים (כ-40% מכלל התלמידים). ערב מלחמת העולם הראשונה ייסד יוזף טמרזון גימנסיה של "חובבי דעת", ששלטה בה מגמה מתבוללת ורוב מוריה היו פולנים.
בשנות ה-80 החלה לפעול בר' תנועת "חיבת ציון", לא מעט בהשפעתו של הרב שמואל מוהילובר. באוגוסט 1888 התקיים בעיר כינוס של "חובבי ציון" מר' והסביבה. מנהיג התנועה בעיר, ישראל פרנקל, נבחר ב-1907 כציר לקונגרס הציוני השמיני בהאג. ב-195 ייסדו ציוני ר' סניף של אגודת התרבות "הזמיר", ולידה התקיימו חוג לדרמה, שיעורי עברית והיסטוריה יהודית וכיו"ב. בשנת 1910 נוסד בעיר סניף "החברה לעזרת חקלאים ובעלי מלאכה בארץ-ישראל".
בראשית המאה העשרים החלה לפעול בר' תנועת הפועלים היהודית המאורגנת. ב-1903 ביקרו בעיר פעילי ה"בונד" מוורשה והקימו תא מקומי קטן. בינואר 1905 כינסו אנשי ה"בונד" והציונים הסוציאליסטים אספת פועלים יהודים בבית-הכנסת וקראו להם להתארגן למאבק על זכויותיהם. בימי מהפכת 1905 שיתפו מפלגות הפועלים היהודיות פעולה עם חברי המפלגה הסוציאליסטית הפולנית (PPS) בעיר. בנובמבר 1905 פרצה בכל מפעלי התעשייה בעיר שביתה גדולה, וברחובות הוקמו מתרסים וכונסו אספות משותפות של פועלים יהודים ופולנים. החרפת המשבר הכלכלי גרמה לפיטורי פועלים יהודים ולקיצוצים בשכר. ביולי 1913 פתחו כ-1,000 פועלים יהודים בשביתה בתביעה להעלות את שכרם ב-20%.
בחודשים הראשונים של מלחמת העולם הראשונה, כשהרוסים שבו וכבשו את ר' מידי הגרמנים, מיהרו להוציא להורג שלושה יהודים שלטענתם שיתפו פעולה עם האויב. החיילים הרוסים, ובעיקר אנשי חיל הפרשים, גם אימצו להם נוהג של ביזת רכוש של יהודים.
בוועד האזרחים שהתארגן בעיר בינואר 1915, לאחר שובם של הגרמנים והאוסטרים, היו גם שני יהודים - ליאון בקרמן ואדולף טמרזון. המחלקה היהודית של הוועד סיפקה מצרכי מזון בסיסיים ל-450 משפחות יהודיות נזקקות בעלות חודשית של 1,500 רובל. המימון בא בעיקר מתרומות של יהורים אמידים. בפברואר-מרס 1915 נהרו לר' קבוצות גדולות של פליטים יהודים מאזורי הקרבות, רובם מעיירות קטנות. הפליטים שוכנו במבני ציבור יהודיים - בתי-מדרש, מוסדות חינוך וכיו"ב. הוועד היהודי פתח למענם מטבח ציבורי וכמה בתי-תה שבהם חולקו ארוחות חינם. בעיקר דאג הוועד לילדי הפליטים, כ-300 במספר. ביוני 1915 התחדש זרם הפליטים והמשבר הכלכלי החריף. קשה במיוחד היתה מצוקת הדיור. כ-200 מיהודי ר' נספו בהפצצות ובקרבות הקשים שהתנהלו באזור במחצית הראשונה של 1915.
בשנת 1916 התייצבו החיים בעיר, הפעילות הכלכלית התחדשה, וכמה מבתי-החרושת - מפעלים בענפי המתכת וההלבשה - אף הגבירו את הייצור על-פי דרישת הצבא הגרמני והאוסטרי. גם ועד העזרה היהודי הרחיב את פעילותו. נוסף על המטבחים הציבוריים פתח הוועד בית-יתומים וקופת הלוואות, ולנוכח הגידול העצום במספר החולים היהודים סייע באותה שנה גם ל-11,000 חולים.
בדצמבר 1916 הוקמה מועצת עיר חדשה ובה חבר יהודי אחד. נעבור חודש, בינואר 1917, התירו האוסטרים לערוך בחירות למועצת העיר. במועצה הנבחרת היו 9 יהודים - 3 מרשימת האורתודוקסים, אחד מרשימת בעלי המלאכה והשאר בלתי-מפלגתיים.
דווקא ימי המלחמה היו תקופה של התעוררות חיי הציבור היהודיים. שלטונות הכיבוש האוסטריים ביטלו את רוב ההגבלות שהטילו שלטונות רוסיה הצארית, והיהודים היו חופשיים לפתח פעילות תרבותית ופוליטית כרצונם. הפעילות הציונית בעיר התחרשה. קבוצה של אנשי "פועלי ציון" ו"המזרחי" ייסדה אז את אגודת התרבות "קולטורה", שקיימה קורסי ערב לעברית ולתולדות עם ישראל. ב-1917 נוסד בר' סניף "החלוץ", ביזמתו של ישראל גרינשפן.
 

היהודים בין שתי מלחמות העולם

כלכלה ותעסוקה
בראשית שנות ה-20 התפרנסו רוב יהודי ר' ממלאכה, תעשייה זעירה ומסחר. על-פי סקר לא מלא של הג'וינט משנת 1921 היו אז בר' 1,174 בתי-מלאכה ומפעלים של יהודים, רובם הגדול -790 עסקים - בענף החייטות וההלבשה; מלבדם היו ליהודי ר' 105 מפעלים בענף המזון, 58 - בענף חומרי הבניין, 52 בענף המתכת, 43 - לעיבוד עורות, 37 בתעשיית העץ, 25 בתי-מלאכה ומפעלים למכונות, 20 בענף הניקיון והתברואה, 15 בתעשיית הנייר, 12 לאריגה וטקסטיל, 11 בענף הגרפיקה, 4 לכימיקלים, 3 לייצור שמנים ו-2 לייצור גומי. ב-634 מן המפעלים הללו הועסקו פועלים שכירים וב-54 מפעלים עבדו בעלי המקום ובני משפחתם בלבד. בסך הכל העסיקו מפעלי התעשייה שבבעלות יהודים 3,706 עובדים - 73% מעובדי התעשייה בר'; 2,328 מהם עבדו בענף החייטות וההלבשה.
עוד ב-1900 ייסדו בעלי מלאכה וסוחרים יהודים "קופת מלווה וחיסכון" משלהם, שעם הקמתה מנתה 588 חברים והון הייסוד שלה עמד על 8,320 רובל. בספטמבר 1901 התכנסה אספת החברים הראשונה שלה. ב-1914 מנתה הקופה 3,815 חברים והונה הגיע ל-479,719 רובל. בתום המלחמה חידשה הקופה את פעולתה בסיועה של חברת יק"א, שתרמה לה 13 מיליון מרקים (אינפלציוניים). באמצע שנות ה-20 הצטרפה הקופה לרשת קופות 18) (קופות מלווה של הג'וינט בפולין). בשנת 1925 היו לקופה 1,058 חברים, ובסוף 1926 עלה מספרם ל-1,397 וסכום ההלוואות השנתי של הקופה היה 257,000 זלוטי.
תנועת פועלים יהודית. כזכור, כבר בתחילת המאה קיימו הפועלים היהודים בר' פעילות מאורגנת. במחצית הראשונה של שנות ה-20 הגבירו הפועלים היהודים והפולנים את המאבק המקצועי. בשביתה גדולה במרס 1922 השתתפו 700 פועלים יהודים ו-1,200 פולנים מכל האיגודים המקצועיים בר', והיא נמשכה שלושה וחצי שבועות. במהלך השביתה אספו האיגודים המקצועיים היהודיים כחצי מיליון מרק לתשלום דמי שביתה לשובתים. לאחר משא-ומתן ממושך נסתיימה השביתה בהישגים נאים; בדצמבר אותה שנה קוצר יום העבודה במפעלי התעשייה בר' לשמונה שעות. בשנים 1923-1924 נוסדו בר' איגודי פועלים למקצועותיהם. הגדול והחזק שבהם, איגוד פועלי המחט, הוקם ביוני 1923, ושני לו בגודלו היה איגוד פועלי המתכת, שהתארגן במרס 1923. רוב האיגודים היה נתונים להשפעת ה"בונד" ו"פועלי ציון".
בשנים 1924-1925 גברה הפעילות המהפכנית בר', לנוכח המשבר הכלכלי בכל פולין, שפגע קשה בתעשייה. בתחילת 1925 היו בר' כ-600 מפרנסים יהודים מובטלים. האבטלה הקשה ביותר היתה בענף העור, שעובדיו היו רובם ככולם יהודים. מנתונים שאספו פעילי האיגודים המקצועיים היהודיים בר' עולה, שכ-905 מפועלי העור פוטרו בשנים אלה מעבודתם. בינואר 1925 הקציבה מועצת העיר 10,000 זלוטי לתשלום דמי מחיה למובטלים. המצוקה הכלכלית הניעה פועלים יהודים רבים להצטרף למפלגה הקומוניסטית הפולנית. בשנת 1924 אסרה המשטרה .הפולנית כמה וכמה יהודים והעמידה אותם לדין באשמת פעילות מהפכנית לא-חוקית; באוגוסט 1925 נערך משפט ל-15 פועלים (מקצתם יהודים) שהואשמו בפעילות קומוניסטית. ארבעה מהם שוחררו והשאר נידונו לתקופות מאסר שבין שנתיים ל-6 שנים. בפברואר 1926 הועמדו לדין 11 פעילים של "פועלי ציון שמאל" באשמת ארגון הפגנות לא-חוקיות והפצת תעמולה מהפכנית. רובם נשפטו לשנת מאסר אחת.
במחצית השנייה של שנות ה-30 הגבירו האיגודים המקצועיים היהודיים את מאבקם, בתגובה לחרם הכלכלי האנטי-יהודי ולמדיניות הממשלה, שניסתה לנשל את היהודים ממקורות הפרנסה שלהם. בשנת 1936 נאסרו 3 פועלים יהודים שארגנו שביתה בבתי-החרושת במחאה על הפליה לרעה של יהודים בקבלת עבודה. בינואר 1938 שבתו כ-250 פועלים יהודים ב-30 בתי-חרושת בר' בדרישה להשוות את תנאי עבודתם לאלה של עמיתיהם הפולנים. שביתה גדולה נוספת של פועלים יהודים פרצה בינואר 1939.

יהודים במוסדות העיר
בבחירות 1919 למועצת העיר ר', הראשונות אחרי המלחמה, זכו הרשימות היהודיות ב-8 נציגים במועצה ("פועלי ציון" קיבלה 3 מנדטים, ה"בונד" והרשימה הציונית - שניים כל אחת ורשימת בעלי המלאכה - מנדט אחד). מפלגת PPS זכתה בבחירות אלה ברוב, ומועמד שלה נבחר לכהונת ראש העיר. יודל גולדשטיין, נציג "פועלי ציון", היה נציג היהודים בהנהלת העיר. ערב בחירות 1923 התארגנו רוב היהודים - הציונים ו"המזרחי", קבוצות אורתודוקסיות ואיגוד הסוחרים היהודים - ברשימה משותפת שזכתה ב-6 מנדטים ; רשימת בעלי המלאכה קיבלה שני מנדטים וה"בונד" ו"פועלי ציון שמאל" - מנדט אחד כל אחת. PPS זכתה ב-15 מנדטים ו"הגוש הדמוקרטי" (לא- יהודים) קיבל 4 מנדטים. נציגת היהודים במועצה היתה קסווארה מוליר מן הרשימה היהודית המאוחדת. בתקופת כהונתה של המועצה זכו יהודי ר' להישגים חשובים - הגדלת מספר הפקידים היהודים בעיירה למחלקותיה, גידול ההקצבות למוסדות חינוך וסעד יהודיים, וכיו"ב. בשנת 1926 פרצה מחלוקת בין נציגי PPS לבין הנציגים היהודים במועצת העיר. חברי המועצה היהודים הצביעו נגד אישור תקציב העירייה בטענה שהמוסדות היהודיים לא קיבלו את חלקם היחסי בהקצבות בהתאם לחלקם של היהודים באוכלוסיית העיר. הוויכוח נסב על סירובה של הנהלת העיר לממן תחנת הזנה לילדים יהודים ממשפחות נצרכות, בדומה לזו שנפתחה בעבור ילדים פולנים. חברי ההנהלה טענו שתחנת ההזנה שפתחו נועדה לכל הילדים הנזקקים ללא הבדל דת, ולפיכך אין מקום לפתוח תחנה מיוחדת לילדי היהודים. דווקא נציגי האנדקים הלאומנים שיתפו פעולה עם הנציגים היהודים בניסיון להפיל את מועצת העיר, והתקבלה החלטה לערוך בחירות חוזרות למועצה בשנת 1927. לקראת בחירות מאי 1927 ביקשו האנדקים להקים "גוש נוצרי" משותף עם ה"פולקסדויטשה" (מקומיים ממוצא גרמני) בעיר ועם מפלגת PPS, אך הסוציאליסטים הפולנים סירבו לשתף פעולה עם מפלגת ה"אנדציה". "גוש אזרחי" שהקימו היהודים, שכלל את המפלגות שהיו שותפות בו בבחירות הקודמות, זכה ב-5 נציגים במועצה, ואילו רשימות בעלי המלאכה, ה"בונד" ו"פועלי ציון שמאל" קיבלו גם הן שני מנדטים כל אחת. הנציג היהודי החדש בהנהלת העיר היה מנהיג ציוני מקומי, משה רוטנברג. PPS זכתה ברוב של 16 מנדטים ואילו האנדקים זכו ב-3 מנדטים בלבד. במועצה שנבחרה ב-1927 גבר שיתוף הפעולה בין החברים היהודים לבין נציגי PPS. הוסכם שבין כל ארבעה פקידים חדשים שיתקבלו לעירייה ייכלל יהודי אחד, וההקצבות למוסדות סעד וחינוך יהודיים הוגדלו. בשנת 1931 פיזר משרד הפנים את המועצה עקב מחלוקות פנימיות, ומינה מועצה קרואה, שהיה בה חבר יהודי מן "המזרחי", אליעזר פינקלשטיין.
בבחירות מאי 1934 קיבלה מפלגת PPS עשרים ושש מנדטים, מפלגת ה"סנאציה" (תומכי הממשלה) - 13 מנדטים, "הגוש האזרחי" היהודי - 8 מנדטים ו"פועלי ציון שמאל" מנדט אחד. בבחירות אפריל 1939, האחרונות לפני המלחמה, זכה ה"בונד" ברוב מוחץ בקרב היהודים - 4,300 קולות לעומת כ-400 קולות שקיבלו שאר הרשימות היהודיות. במועצה שנבחרה היו 7 נציגים מן ה"בונד" ו-3 נציגי "הגוש האזרחי" היהודי. כוחה של PPS ירד ל-19 מנדטים, רשימת ה"סנאציה" קיבלה 13 מנדטים וה"אנדקים" - מנדט אחד.

אנטישמיות ומאבקים חברתיים-כלכליים
לקראת סוף המלחמה ובתקופת המעבר לקראת עצמאות פולין נחשפו יהודי ר', בדומה לאחיהם במקומות רבים בפולין, לגל של מעשי אלימות על רקע לאומני-אנטישמי. במאי 1918 פרצו בעיר מהומות אנטי-יהודיות ובמהלכן נרצח סוחר לא-מקומי, ברל זילבר, אב ל-7 ילדים, שבא לר' לרגל עסקיו. בנובמבר 1918 תקפו אנדקים קבוצת מפגינים יהודים ממפלגות השמאל. גם בקיץ 1919 חזרו ונשנו בעיר מעשי טרור. באוקטובר 1921 פרצו שני פולנים לביתו של הרב ונטלו עמם ספר תורה. הרב, שלא רצה לערב את המשטרה, נאלץ לשלם להם 1,500 רובל כופר כדי לפדות את ספר התורה.
ר' והמחוז היו בתקופה זו אחד ממרכזי הפעילות של תנועות אנטישמיות הקשורות ל"אנדציה" ושל קבוצות קיצוניות שפרשו ממנה. מעשי אלימות נגד יהודים בעיר ובסביבותיה היו לשגרה. בספטמבר 1928 נשדד ונרצח סוחר התכשיטים גולדפיין, ורופא יהודי שחש לעזרתו הוכה. במאי 1929 נרצח יושב-ראש אגודת הסוחרים היהודים בעיר, נתן זיגמן, במהלך שוד אלים במשרדי האגודה. ארבעה מחברי האגודה נפצעו ונלקחו 1,000 זלוטי מן הקופה. בשנות ה-30 הראשונות נתרבו מעשי האלימות על רקע כלכלי. ביוני 1931 הותקפו רוכלים ובעלי מלאכה בשוק ובסביבתו ואחר מהם, פנחס ליטווק, נרצח. המשטרה עצרה 10 מבין הפורעים. שלושה מהם הועמדו לדין 3 ונשפטו ל-3-7 חודשי מאסר. בדצמבר 1931 הכריזו האנדקים חרם על עסקים יהודיים בר'. בראש מסע החרם עמד כומר מקומי, קושבסקי שמו. ביוני 1932 תקפו חברי תנועת הנוער האנדקית צעירים יהודים באחד מגני העיר; רק התערבותה המהירה של המשטרה מנעה פגיעות בנפש והתפשטות המהומות לרבעים נוספים בעיר.
בשנות ה-30 המאוחרות התגבר הגל האנטישמי האלים. בספטמבר 1935 פרצו בריונים לדירה של אחד מקיבוצי ההכשרה בעיר ופצעו 3 צעירים שנמצאו שם. שלוש שעות נדרשו למשטרה כדי להגיע למקום האירוע, ובינתיים הספיקו הפורעים להימלט כשבידיהם שלל מן הדירה. במרס 1936 הכריזו איגודי העובדים היהודיים והפולניים בעיר על שביתה משותפת בת יום אחד, במחאה על התגברות האלימות ועל אדישותה של המשטרה הפולנית. באפריל 1936 נידונו 8 פעילים אנדקים (ובהם כומר) לשנתיים מאסר על ארגון מהומות אנטי-יהודיות אלימות.
במהלך הפוגרום של מרס 1936 בפשיטיק הסמוכה, ואחר-כך גם בעת משפטיהם של הפורעים (ושל יהודים שהתגוננו מפני תוקפיהם), נתרבו מאוד מעשי האלימות בר'. ביולי 1936 הותקף בית-החולים היהודי וכמה מעובדיו נפצעו. במרס 1937, כשנערכו משפטיהם של פורעי פשיטיק, נרצחו באכזריות שני יהודים, גבר בן 65 ואשה בת 30. האלימות הפיזית שככה מעט בשנים 1938-1939 אבל את מקומה תפסו חרם קיצוני שהיה מלווה בתהליך מואץ של נישול כלכלי. בשנת 1938 נושלו רוב סוחרי הטבק היהודים בעיר מעסקיהם, ורק 8 מתוך 200 הסוחרים היהודים בענף נותרו על מקומם. רוכלים יהודים בשוק של ר' התקשו למכור את סחורתם, שכן משמרות החרם איימו על הקונים.
במרס 1938 הכריזה אגודת הסוחרים היהודית על שביתה נוספת, במחאה על הרדיפות הכלכליות והקשחת החרם. במאי 1938 חיללו צעירים חברי ה"אנדציה" קברים בבית-העלמין היהודי וניתצו מצבות.

הקהילה ומוסדותיה, חינוך ותרבות, פעילות ציונית ופוליטית
בשנות ה-20 עמדו המשבר הכלכלי ופעולות הסיוע בראש סולם העדיפויות של הנהלת הקהילה. בפברואר 1926 הקצתה הקהילה 3,000 זלוטי לסיוע למובטלים. הקהילה הרחיבה את בית-הזקנים והקצתה בבניין מקום גם לבית-יתומים למען יתומי המלחמה. בשנת 1924 נוסד בעיר סניף של ארגון הבריאות היהודי בפולין, טא"ד, שטיפל בעיקר בילדים. בשנה הראשונה להקמתו סייע סניף טא"ז ל-300 ילדים, רובם ממשפחות דלות אמצעים. טא"ז גם שלח מדי שנה בשנה כ-100 ילדים ובני נוער מר' לקייטנות. בשנת 1927 פתחה הקהילה, בסיוע חברת "עזרה", מטבח ציבורי לנזקקים שחולקו בו בכל יום כ-300 ארוחות צהריים במחיר סמלי.אחת המחלוקות הקשות שליוותה את הקהילה לאורך כל התקופה שבין שתי המלחמות נסבה על כהונתו של הרב ר' יחיאל קסטנברג, שהנהגת הקהילה לא אישרה את מינויו בידי שלטונות המחוז (ראה לעיל). הרב קסטנברג נהנה מתמיכת חוגים אורתודוקסיים שמחוץ ל"אגודת ישראל", אבל לא היה מקובל על הציונים ועל נציגי האיגודים המקצועיים ואף לא על אנשי "אגודת ישראל". בשנת 1926 בחר הרוב בהנהלת הקהילה ברב יצחק שטיינברג לכהונת רב העיר, אבל תומכיו של הרב קסטנברג פנו אל שלטונות המחוז שחזרו ואישרו את מינויו, בניגוד לעמדת הרוב בקהילה. בשנות ה-30 נחשדו תומכיו של הרב קסטנברג במועצת הקהילה בהעלמות כספים מקופתה ואחד מהם, מאיר הרץ, נשפט ל-3 חודשי מאסר.
בתחילת 1932 פקד את הקהילה משבר קשה; בשל הלשנות הדדיות נאסרו ראש הקהילה וסגנו והואשמו באי סדרים כספיים (הם נחשדו שחילקו לא ביושר 6,000 זלוטי מכספי הקהילה). אחד מפרנסי הקהילה, יצחק פינקרט, נשפט אף הוא ל-12 חודשי מאסר, ואחר, חיים רבינוביץ, נשפט לחודשיים מאסר.
לנוכח תהליך ההתרוששות המואץ שפקד את היהודים במחצית השנייה של שנות ה-30 התקשתה הקהילה לקיים את מוסדותיה. במרס 1936 נסגר בית-החולים היהודי, אחד המוסדות החשובים שהקימה הקהילה במחצית השנייה של המאה ה-19, והחולים הועברו לבית-החולים הממשלתי בעיר. כעבור שנה נפתחו מחדש מחלקת הילדים וכמה מחלקות נוספות של בית-החולים, בעזרת תרומה בסך 5,000 זלוטי מארגון טא"ז.
חרף המצוקה הכלכלית היו שנות ה-20 וה-30 תקופה של פריחה חברתית, פוליטית ותרבותית ליהודי ר'. הפעילות הציונית בר' התחדשה כזכור עוד בימי מלחמת העולם הראשונה. תחילה נוסדה בעיר אגודת התרבות "קולטורה" ואחריה, ב-1917, סניף "החלוץ". בשנת 1919 התקיים בר' כנס מחוזי של תומכי הציונות, וב-1921 נערך כנס שני, בהשתתפות יצחק גרינבוים. "המזרחי" היתה המפלגה הציונית הראשונה שפתחה סניף בעיר, מיד עם תום המלחמה. במאי 1922 התכנסו בר' 45 נציגים ציונים מ-23 יישובים במחוז ובחרו את מנהיגי התנועה באזור ואת מועמדיה לסיים. בנובמבר 1921 נערך בעיר מבצע התרמה ראשון לטובת קרן-היסוד. בשנת 1929/30 הגיעו הכנסות הקרן בר' ל-19,509 זלוטי.
בשנת 1919 נפתחה הכשרה חלוצית ראשונה בתחומי העיר. קבוצה של מעבדי עורות התארגנה לקיבוץ הכשרה לקראת העלייה לארץ-ישראל. בשנת 1922 נערכה בעיר מגבית למען "החלוץ" ונאספו 107 אלף מרק.
לצד תנועת "החלוץ" הוותיקה נוסד בראשית שנות ה-20 קן "השומר הצעיר", שמנה ב-1927/8 כ-150 חברים. באמצע שנות ה-30 יצאו חברי השכבה הבוגרת להכשרות מחוץ לעיר ומהם שעלו לארץ-ישראל, והקן כמעט שהתפרק. קיבוץ ההכשרה החשוב ביותר בעיר היה קיבוץ "שלושת הווים" (ורשה-ווהלין-וילנה), שנוסד ב-1929 בידי 14 מחברי "השומר הצעיר" ובשנות ה-30 כבר מנה כמה עשרות חברים. הם עבדו בבתי-חרושת בעיר והתגוררו בשטח בית-החרושת לבירה בפרבר זמלינה. מאוחר יותר העתיקו את מגוריהם למבני בית-הזקנים היהודי. חוות הכשרה נוספת, של "צעירי המזרחי", שכנה בדירה בת ארבעה חדרים בעיר ומנתה כ-50 חברים.
בשנת 1930 הקימו פעילי "המזרחי" את תנועת "ברוריה" לבנות דתיות, ובשנות ה-30 נוסד סניף "השומר הדתי". בשנת 1924 נוסד קן של תנועת בית"ר (בתחילה הוא נקרא "השחר" ואחר-כך "השחר-ברית השומר"). ב-1929 התכנסה בעיר ועידה של חברי בית"ר מכל המחוז.בשנות ה-30 יצאו חברי השכבה הבוגרת לקורסים קדם-צבאיים.
המפלגות והתנועות הציוניות והאחרות פיתחו פעילות תרבותית ערה ומגוונת. ספרייה ציבורית ראשונה נוסדה בעיר עוד ב-1916 בידי חברי "המזרחי". ב-1919 פתחו חברי "השומר הצעיר" את הספרייה על-שם י"ל פרץ, ובשנת 1925 הוקמה הספרייה הציונית המרכזית על- שם גרינבוים, הגדולה בספריות היהודיות בעיר. ולא רק הציונים עסקו בפעילות תרבותית. בשנת 1930 פתחו גם ה"בונד" ואיגוד בעלי המלאכה ספריות קטנות משלהם. בשנים 1924-1926 החל להופיע בר' שבועון יידי, "ראדומער צייטונג". עורכו היה פנחס פוגלמן. אחר-כך שונה שמו ל"ראדומער קעלצער צייטונג". גם השבועון הפרו-ציוני "ראדומער לעבן", שנוסד במאי 1924 בעריכתו של מאיר הרץ, שינה את שמו ב-1930 ל"ראדומער-קעלצער לעבן". שבועון זה, החשוב מבין העיתונים היהודיים בעיר, הופיע ברציפות עד אוגוסט 1939. בשנת 1924 יצא גם שבועון בלתי תלוי, "ראדומער נייעס", בעריכת א' גולדרוק, שנסגר כעבור זמן קצר.
בשנות ה-30 נוסד בעיר בית-ספר של רשת "יבנה" (של "המזרחי"), וב-1936 נוסד בית-הספר "חורב", בסיועה הכספי של חברת "עזרה". זמן קצר לפני פרוץ המלחמה קיימה רשת "אורט" השתלמויות ומסגרית של הכשרה מקצועית לצעירים יהודים.
לא פעם פרצו בין תומכי התנועות הפוליטיות השונות בר' מחלוקות שהגיעו אף לתגרות יריים אלימות. ביולי 1933, בעת הרצאה ב"אקדמיה לזכר הרצל", פרצו לאולם קומוניסטים יהודים והתפתחה תגרה ביניהם לבין הציונים. המשטרה הוזעקה להשליט סדר ועצרה 25 מבין המעורבים בתגרה. בינואר 1939 פרצה קטטה בע חברי קיבוץ ההכשרה של "השומר הצעיר" בר' לבין חברי בית"ר.שלושה צעירים נפצעו ונזקקו לטיפול רפואי.
על עליית כוחם של הציונים בעיר בשנים שבין שתי מלחמות העולם יעידו הנתונים הבאים : בבחירות לקונגרס הציוני הי"ד (ב-1925) השתתפו בר' רק 650 בעלי זכות בחירה; בבחירות לקונגרס הי"ז (ב-1931) הגיע מספר הבוחרים ל-1,165; בבחירות לקונגרס הכ"א (ב-1939) היו בעיר 1,469 בעלי זכות בחירה (אבל מספר ה"שקלים" הציוניים שנמכרו ירד מ-1,180 בשנת 1930 ל-946 בלבד). להלן נתונים על התפלגות קולותיהם של יהודי ר' בבחירות לקראת הקונגרסים הציוניים:

על כוחן היחסי של המפלגות היהודיות והציוניות בעיר ניתן ללמוד גם מתוצאות הבחירות למוסדות הקהילה. בשנות ה-20 שלטו בקהילה אנשי "אגודת ישראל" יחד עם הציונים. בבחירות יוני 1924 למועצת הקהילה, הראשונות אחרי המלחמה, קיבלה רשימת "הגוש הלאומי" 8 מנדטים וכמספר הזה קיבלה גם רשימת "אגודת ישראל". רשימות בעלי המלאכה ואיגודי הסוחרים קיבלו 3 מנדטים כל אחת. לתפקיד יושב-ראש הקהילה נבחר יחיאל פרנקל, מנהיג הציונים בעיר. בבחירות מאי 1931 למועצת הקהילה קיבל "הגוש הלאומי", שכלל אז את רוב הרשימות הציוניות לרבות "המזרחי" וגם את "אגודת ישראל", 7 מנדטים; "פועלי ציון שמאל" קיבלו שני מנדטים ורשימת בעלי המלאכה - 3; רשימת הרב קסטנברג וארבע רשימות נוספות קיבלו יחדיו 6 מנדטים. הנהלת הקהילה החדשה הורכבה מנציגי הציונים (לרבות "המזרחי") ומנציגי בעלי המלאכה, ובראשה עמד המנהיג הציוני ד"ר פוסטמן.
בבחירות נובמבר 1936 התחזקו ה"בונד" והאיגודים המקצועיים. ה"גוש הלאומי" ירד ל-5 מנדטים, רשימת בעלי המלאכה ו"פועלי ציון צ"ס" קיבלו 3 מנדטים כל אחת, ה"בונד" ו"פועלי ציון שמאל" קיבלו 6 מנדטים ותומכי הרב קסטנברג קיבלו 3 מנדטים. תוצאות הבחירות האחרונות, במאי 1938, שיקפו את הפיצול הגובר בקהילה לנוכח אירועי שנות ה-30. רשימת "הציונים הכלליים" ורשימת בעלי מלאכה, שהיו מקורבים לציונים, וקיבלו כל אחת 2 מנדטים; רשימה משותפת של "פועלי ציון צ"ס", "פועלי ציון שמאל" ושאר הציונים הסוציאליסטים קיבלה 3 מנדטים; ה"בונד" - 2; רשימת בעלי המלאכה (הוותיקה) - 2; ואיגוד הקצבים - מנדט אחד. ליושב- ראש הקהילה נבחר יונה רובינשטיין, מגדולי התעשיינים בר'.
 

בימי מלחמת העולם השנייה

 

מספטמבר 1939 עד קיץ 1942
עם פרוץ המלחמה הפציצו הגרמנים את ר', שכן בעיר ובסביבתה היו כמה מפעלי תעשייה שייצרו ציוד צבאי ותחמושת בעבור הצבא הפולני. בתים רבים, של פולנים ושל יהודים, נפגעו בהפצצות, והיו גם הרוגים. ב-6 בספטמבר נסוג הצבא הפולני מן העיר ומסביבותיה, ויחד אתו עזבו את העיר רבים מאנשי הפקידות העירונית וגם יהודים לא מעטים. פעילים של מפלגת PPS הסוציאליסטית הקימו ועד אזרחים שנועד לנהל את העיר. לוועד הזה צורפו גם כמה אישי ציבור יהודים - יעקב גולדברג, איגנצי גולדברג וישעיה אייגר. גם למיליציה האזרחית שכונן ועד האזרחים גויסו יהודים.
בעת הקרבות נאלצו חברי קיבוץ ההכשרה "בחזית" של "השומר הצעיר", כ-120 בחורים ובחורות, לפנות אחד מבתי המגורים שלהם כדי לשכן בו חיילים פולנים. הועלתה הצעה שכל חברי הקיבוץ יעזבו את ר' ויעשו את דרכם מזרחה. תחילה פנו אל מרכז "השומר הצעיר" בוורשה וביקשו הנחיות, אבל כעבור 5 ימים, כשהגרמנים כבר ניצבו במבואות העיר ואילו ההנחיות בוששו להגיע, החליטו הצעירים על דעת עצמם לצאת מזרחה לכיוון ורשה.
ב-8 בספטמבר 1939 נפלה ר' בידי הגרמנים. הכובשים תפסו את כל בנייני הציבור בעיר ושיכנו בהם את חייליהם. מפקד הכוחות בעיר השתכן עם מטהו בבית העירייה. כעבור ימים אחדים באו לר' גם כוחות ס"ס ומשטרה, ומיד עם בואם החלו במעשי התעללות ביהודים ובמיוחד בדתיים שביניהם. יהודים רבים גם נחטפו לעבודות כפייה. העובדים הראשונים הועסקו בשיקום בית-החרושת לנשק שחרב בהפצצות, כדי לחדש בו את הייצור בעבור הצבא הגרמני. קבוצות עובדים אחרות הועסקו בעבודות שירות קשות ומפרכות - הובלת פחם, ניקוי הרחובות ותיקון הכבישים מנזקי הקרבות, וכיו"ב.
בסוף ספטמבר 1939 אסף המושל הצבאי 50 איש מנכבדי הקהילה, ומינה אותם לוועד זמני של האוכלוסייה היהודית בר'. בראש הוועד היהודי הועמדו יעקב גולדברג ויוסף דיאמנט. באוקטובר 1939 נצטוו שניים מפעילי הקהילה, משה בלומן ומשה בוים, להגיש לגרמנים רשימות של יהודי העיר על-פי גילם ומשלח-ידם.
בראש השנה וביום הכיפורים ת"ש (ספטמבר-אוקטובר 1939) נכנסו אנשי ס"ס לבתי-הכנסת ול"שטיבלעך" והוציאו את המתפללים לעבודות ברחבי העיר. את ראש הקהילה האחרון לפני המלחמה, יונה זילברברג, הובילו הגרמנים ברחובות והיכוהו לעיני העוברים ושבים, ואילו את המורה חיים שלמה וקס רצחו נפש. לאחר שהמתפללים פונו מבתי-התפילה הוציאו הגרמנים החוצה את תשמישי הקדושה ואת ספרי הקודש וחיללו אותם, ירו בתוך בית-הכנסת והרסו את הריהוט והציוד.
. בראשית אוקטובר 1939 הטיל ראש העיר הגרמני החדש, שוויצגאבל, על יהודי העיר קונטריבוציה של 300 אלף זלוטי ו-10 אלפים מרק. הוועד היהודי הכין רשימות של החייבים בתשלום, אך הצליח לאסוף רק 200 אלף זלוטי ו-10 אלפים מרק. בסוף אותו החודש הוטלה קונטריבוציה נוספת, אך מושל המחוז ד"ר קרל לאש הסכים להמיר אותה ב-1,000 חליפות לבנים ומצעים שיכינו חייטים יהודים בעבור אנשי הס"ס שהשתכנו בעיר. ראשי הוועד היהודי יוסף דיאמנט, משה לנדאו, הלל גולדברג ואיצ'ה גרין, נסעו ללודז' והביאו משם את הבדים ואת צורכי התפירה הנחוצים, וכעבור זמן קצר נתמלאה המכסה הנדרשת.
לקראת סוף אוקטובר החלו הגרמנים להשתלט על רכוש היהודים. עסקים של יהודים הוחרמו לטובת הרייך ונתמנו להם אפוטרופסים גרמנים. רבים מבעלי העסקים עוד המשיכו לעבוד בעסקיהם תמורת שכר סמלי. בדצמבר 1939 הגיע לר' מפקד הס"ס והמשטרה במחוז, פריץ קצמן, ומיד אחר-כך פורסמה הוראה בדבר כינון יודנראט. היודנראט הראשון, בן 24 חברים, היה גם יודנראט ראשי לכל המחוז ("אובריודנראט") והעומד בראשו, יוסף דיאמנט, היה גם ראש היודנראט המחוזי. משרדי היודנראט שכנו בבית-הקהילה. על-פי מפקד מראשית 1940 ישבו אז במחוז ר' כ-280 אלף יהודים.
ב-1 ביולי 1940 נמסרו כל נכסי היהודים במחוז לידי משרד אפוטרופסות גרמני ("טרויהאנדסשטלה"), בראשותו של פליקס ויינאפפל. היודנראט של ר' הופקד על ניהול נכסי היהודים מטעם משרד האפוטרופסות הגרמני, גביית דמי השכירות של דירות היהודים, תחזוקה של המבנים שהפקיעו הגרמנים וכיו"ב. כמו-כן הוסמך להנפיק אישורי נסיעה בתחבורה ציבורית לאנשי היודנראט ולעסקני ציבור יהודים במחוז, לאחר שתקנה מדצמבר 1940 אסרה על יהודים לנסוע בתחבורה הציבורית. ב-1 בדצמבר 1941 הורה מושל מחוז ר' להנפיק לראשי היודנראטים במחוז אישורי נסיעה מיוחדים, כדי שיוכלו לבוא לר' לפגישות עם דיאמנט ועם חברי היודנראט המחוזי.
בחורף 1941/2 נצטווה היודנראט של ר' למסור לראשי היודנראטים במחוז הנחיות מדוקדקות להכנת מפות של הגטאות ורשימות מעודכנות של תושביהם, בציון גילם ומשלח-ידם. ביודנראט של ר' הוקמה מחלקה מיוחדת שתפקידה היה לעמוד בקשר עם היודנראטים במחוז. כמו-כן היו בו מחלקה משפטית, בראשות עורך-הדין ליאון סיטנר; מחלקה למסחר ומלאכה, שהיתה ממונה על בתי-המלאכה היהודיים: מחלקת תיעוד ורישום, שבמקרה הצורך הנפיקה ליהודים אישורי יציאה ואישורים לנוע בעיר בשעות העוצר (תמורת אישורים מיוחדים אלה גבו הגרמנים מן היודנראט 200 זלוטי לכל תעודה). המחלקה המרכזית של היודנראט, מחלקת העבודה, סיפקה לגרמנים עובדי כפייה. תחילה עמד בראשה י' וורצמן. בחודשים הראשונים לכיבוש דרשו הגרמנים כ-80-100 עובדים מדי יום ביומו, אבל אחר-כך הגדילו את המכסה היומית ל-500-600 איש.
בתחילה התנהל הגיוס לעבודה באורח שרירותי. יהודים נחטפו ברחובות ומן הבתים ונשלחו לעבוד בעיר ובסביבותיה. היודנראט עשה מאמץ להסדיר את היציאה לעבודה ולארגן את העובדים. כעבור כמה חודשים צורף למחלקת העבודה יואכים גייגר, זגג במקצועו, שיצר קשרים טובים עם מפקדת הס"ס בעיר ועד מהרה היה למנהל מחלקת העבודה. בקיץ 1940 הופקד גייגר על כל מערך עבודת הכפייה של יהודי ר' והמחוז, ומחלקת העבודה היתה למחלקה עצמאית שהיתה כפופה ישירות למשרד העבודה של מינהל המחוז. בסוף השנה ההיא כבר סיפקה המחלקה מדי יום ביומו 1,000 פועלי כפייה יהודים. גם בר', כמו במקומות אחרים, גויסו עובדי הכפייה מקרב חסרי האמצעים; בעלי אמצעים יכלו לפדות את עצמם מן העבודה תמורת אגרה, ששימשה את היודנראט לתשלום שכר לעובדי הכפייה (2-10 זלוטי ליום עבודה).
באביב 1940 הקים ארגון יס"ס (עזרה עצמית יהודית) בקרקוב סניף בר', שנטל על עצמו את עבודת הסעד והרווחה בעיר ובאזור, בהסכמתו של היודנראט. בראש סניף יס"ס בר' עמד אברהם זאלבה מן היודנראט, שהיה חבר ההנהלה המרכזית של יס"ס, וסייעו על ידו שלושה עוזרים ו-10 פקידים. סניף יס"ס בר' פתח כמה מטבחים ציבוריים - האחד בפרבר גליניצה, שחולקו בו מדי יום כ-1,200 ארוחות, מטבח שני ליד בית-הכנסת, שחולקו בו מדי יום כ-2,500 ארוחות, ומטבח שלישי ברחוב רוואנסקה. מחיר הארוחות היה סמלי, 20 גרוש, וחסרי אמצעים וילדים היו פטורים מתשלום. ביולי 1940 הקים יס"ס שלושה מטבחים נוספים שנועדו לילדים בלבד, ובהם חולקו מדי יום ביומו ארוחות חינם ל-400 ילדים בני 4-10.
באפריל 1940 ערכו הגרמנים מעצרים נרחבים בקרב פעילי מפלגות השמאל בר'. 32 איש, רובם ככולם יהודים, נקראו להתייצב במשרדי הגסטאפו בעיר, אבל רק 18 מהם התייצבו. הם נכלאו בכלא המקומי וכעבור ימים מעטים נלקחו אל מחוץ לעיר ונורו למוות.
בקיץ 1940 החל היודנראט לגייס פועלים שנועדו להישלח למחנות עבודה באזור לובלין. ב-20 באוגוסט 1940 יצאה לשם קבוצה ראשונה של 1,000 עובדים. היודנראט לקח על עצמו לדאוג ליהודים במחנות ושלח להם חבילות מזון ובגדים. מסתיו 0491 הוציא היודנראט 75 אלף זלוטי לסיוע ליהודים בני ר' שעבדו במחנות באזור לובלין. גם מן הגיוס הזה יכלו אנשים להשתחרר תמורת אגרה של 400 זלוטי לקופת היודנראט.
בדצמבר 1940 הורה מושל הגנרל-גוברנמן, הנס פרנק, לגרש מר' 10 אלפים יהודים למקומות אחרים במחוז. היודנראט הקים ועד נציגים מיוחד, שהשתדל אצל הרשויות להפחית את מספר המגורשים, ונציגיו נסעו לעיירות שונות במחוז בניסיון לאתר מקומות יישוב שבהם ייקלטו המגורשים. ב-18 בדצמבר 1940 גורשו מר' 1,840 היהודים הראשונים על-פי רשימות שהכין היודנראט. כל משפחה של מגורשים קיבלה מן היודנראט 300 זלוטי להוצאות. על-פי דרישת הגסטאפו נכללו בגירוש הראשון משפחות מרובות ילדים או קשישים וחולים, שלא השתלבו בכוח העבודה. בינואר 1491 דרשו הגרמנים לגרש 2,000 יהודים נוספים, אך הגירוש השני התעכב מסיבות טכניות, ובסופו של דבר לא יצא אל הפועל.
ובאותו הזמן בערך הובאו לר' יהודים שגורשו מקרקוב וממקומות אחרים. על-פי נתוני היודנראט באו בתחילת דצמבר כ-2,000 פליטים מקרקוב, ובאביב 1941 נוספו עליהם מאות מגורשים מפשיטיק ומעיירות נוספות. חרף מאמצי היודנראט לסייע לפליטים ולאתר למענם מקומות מגורים, הם סבלו מצוקה קשה ומחסור בחודשי החורף הקשים. באביב 1941, זמן קצר לפני שהוקמו בר' גטאות, היו בה כ-32 אלף יהודים.
בראשית 1941 הנפיקו הגרמנים תעודות זהות חדשות ליהודים, שהיו שונות בצבען מאלה של התושבים הפולנים. במרס 1941 פורסמה הוראה בדבר הקמת שני גטאות, האחד בתחומי העיר והשני, הקטן ממנו, בפרבר גלינציה. ב-1 באפריל 1941, שבוע לפני הקמת הגטאות, נצטווה היודנראט להקים "משטרת סדר" יהודית. למפקדה נתמנה ראש מחלקת העבודה יואכים גייגר, וסגנו היה עורך-הדין ליאון סיטנר, פליט מקליש. במודעות שנתלו ברחובות נקראו צעירים יהודים בני 21 ומעלה ששירתו בצבא הפולני להצטרף למשטרה. הגוף הזה חולק לשתי מחלקות ששירתו בשני הגטאות. השוטרים צוידו בכומתות אדומות ובסרטי שרוול צהובים ועליהם כתובת בפולנית ובגרמנית - "שירות הסדר היהודי". הוקם גם בית-מעצר, שהוחזקו בו משתמטים שלא התייצבו לפלוגות העבודה כנדרש, או אנשים שנתפסו בעבירות שונות בגטו. דמן מה בטרם נסגרו הגטאות פורסמה גם הוראה שחייבה את היהודים לענוד סרטי זרוע שעליהם מגן-דוד.
ב-7 באפריל 1941 נסגרו הגטאות. בגטו הגדול, ששכן ברובע ישן של העיר, שוכנו כ-27 אלף יהודים, ואילו אל הגטו הקטן שבפרבר גלינציה הועברו כ-5,000 בני-אדם. הגטאות לא הוקפו בחומה והבתים הקיצוניים סימנו את גבולותיהם. בגטו הגדול נקבעו 13 שערים והוצבו בהם שוטרים יהודים חמושים באלות גומי וגם שוטרים פולנים. בכניסה הראשית, בפינת הרחובות ואוול ולובלסקה, הוקם קיר ובו שלושה פתחים, להולכי רגל ולכלי רכב. בכל השערים נקבעו שלטים עם הכתובת "סכנת מחלות מדבקות - הכניסה אסורה".
תנאי החיים בשני הגטאות לא היו זהים. הגטו בפרבר גלינציה היה פחות צפוף ותנאי החיים בו היו נוחים יותר, אבל רוב היהודים העדיפו להתגורר בגטו הגדול, שבו שכנו כל מוסדות היודנראט ומוסדות העורה והסעד. עם המעבר לגטאות ארגן היודנראט מחדש את מחלקותיו. מחלקת ההספקה הורחבה והיתה אחראית על מחסני המזון. האספקה נשלחה מן העירייה. באביב 1941 קיבל היודנראט רק 1.5 ק"ג קמח לנפש לחודש. אנשי מחלקת ההספקה - משה לסלאו, יוסף שטלמן, ישעיה אייגר, יוסף בלאס והלל גולדברג - עשו מאמצים גדולים להשיג הספקה נוספת. ואכן כעבור זמן מה נשלחו לגטו גם גריסים, סוכר, מלח, שמן וריבה. המחלקה הנפיקה לתושבי הגטו כרטיסי מזון מיוחדים, אך חלוקת המזון לא היתה סדירה ואף לא שוויונית. יחד עם זאת לא היו בגטאות ר' תופעות של רעב ותמותה המונית, תנאי החיים היו סבירים בהשוואה לגטאות אחרים. בשנים 1941-1942 באו לר' לא מעט יהודים מוורשה שקיוו לשפר את מצבם, בהמלצת קרובי משפחה שלהם בר'.
ביוני 1941 הורו הגרמנים ליודנראט לערכן את רישומי התושבים. מחלקת הרישום, בניהולו של יעקב פישביין, ניהלה כרטסת שמית של יושבי הגטו לפי גיל, מין ומשלח-יד. המחלקה השתדלה לאתר ולרשום גם את אלפי הפליטים שזרמו לר', ואף את בהמות המשא והעגלות שהיו בגטו.
מחלקה נוספת שהוקמה בתקופת הגטאות, מחלקת הדואר בראשותו של אייזיק ברוורמן, חילקה ליהודים את דברי הדואר שנתקבלו למענם בבית הדואר העירוני וטיפלה גם בהמרת כספים שנשלחו ליושבי הגטו (עד שהדבר נאסר).
בסוף מרס 1941 החליט היודנראט לפתוח בית-ספר יסודי לילדי שני הגטאות וקרא להורים לרשום את ילדיהם. תוך זמן קצר נרשמו כ-2,000 ילדים, אבל הגרמנים סירבו לתת את אישורם לפתיחת בית-ספר. בסופו של דבר נאלצו יושבי הגטו להסתפק בפעילות חינוכית לא- פורמלית ומצומצמת מאוד. צעירים מבוגרי הגימנסיה היהודי" בר' ומורים מתושבי הגטו אספו ילדים בגיל הגן וארגנו למענם קבוצות משחק וסיפור. בנובמבר 1941 יזמו כמה מהנדסים וטכנאים פתיחת קורסים להכשרה מקצועית - למסגרות, למכונאות וכיו"ב - במטרה לאפשר לבני נוער יהודים להשתלב בעבודה בגטו ומחוצה לו. רוב הקורסים התקיימו בגטו גלינציה.
לא כל מוסדות הרווחה והסעד היהודיים נכללו בשטחם של הגטאות. בית-החולים היהודי שכן בגטו הגדול, אבל בית-היתומים ומושב-הזקנים, שניים מן המוסדות החשובים ביותר, נותרו בחוץ, ולעומת זאת נכללו בשטח הגטו הגדול בית-זקנים נוצרי ובית-מחסה לחולי-רוח. מחלקת הבריאות של היודנראט, בניהולו של ד"ר שנדרוביץ, הפעילה שני בתי-חולים, אחד בכל גטו, והחויקה גם שני אמבולנסים. בית-החולים היהודי בר' התארגן על-פי הצרכים החדשים כבר באפריל 1940; המחלקות למחלות מדבקות ולמחלות מעיים הורחבו, ונפתחו גם מרפאת שיניים, חדרי חיטוי ומכון רנטגן. הגרמנים הורו להעביר את כל החולים שאושפוו בבית-החולים הכללי אל בית-החולים היהודי, ועם כינון הגטו הגדול הועבר אליו בית-החולים היהודי על ציודו. מנהלו הוותיק ד"ר קליינברגר נשאר בתפקידו. עד סתיו 1942 אושפזו בבית-החולים היהודי 3,000-4,000 איש, ורבים נוספים טופלו בידי הרופאים והאחיות של בית-החולים בבתיהם, בגלל מצוקת מקומות האשפוז.
בפברואר 1942 ערכו הגרמנים אקציה ראשונה בגטו.כ-40 איש, רובם פעילים לשעבר של מפלגות השמאל, נעצרו ושולחו לאושוויץ. ב-28 באפריל נערכה בגטו ר' אקציה נוספת, שזכתה לכינוי "יום רביעי העקוב מדם". מטרתם של הגרמנים היתה לחסל את המנהיגים ואנשים שיכלו לארגן התנגדות, כצעד מנע לקראת גירושם הקרוב של יהודי ר' למחנות השמדה. בבוקר היום ההוא באו לגטו אנשי ס"ס ובידיהם רשימות שמיות, והוציאו את האנשים המבוקשים מבתיהם. מקצתם נרצחו בפתח ביתם האחרים הובלו לכלא המקומי. בין העצורים היו פעילים של ה"בונד" וחברי המפלגה הקומוניסטית לשעבר, וגם ראש היודנראט יוסף דיאמנט ושלושה מעוזריו הבכירים, מפקד המשטרה היהודית ו-כ-20 שוטרים. כולם גורשו לאושוויץ ומצאו שם את מותם, והיודנראט הראשון בר' התפרק למעשה.
לאחר האקציה של אפריל 1942 נפוצו בגטו שמועות עקשניות כי גירוש שאר היהודים ממשמש ובא. הביקוש למקומות עבודה גבר, שכן רוב יושבי הגטו ראו בתעודת עובד פתח הצלה. מקומות העבודה המבוקשים ביותר היו בית-החרושת לנשק "ויטבורניה", בתי-המלאכה לתיקוני מכוניות של הס"ס, ו"שופים" שונים שהוקמו בגטו וייצרו בעבור הצבא הגרמני. באביב 1942 העסיקו ה"שופים" כ-300 עובדים.

אחריתם של יהודי רדום
בתחילת קיץ 1942 שיגר ראש הס"ס והמשטרה במחוז לובלין וראש מטה "מבצע ריינהארד", אודילו גלובוצ'ניק, את קצין הס"ס (שטורמבאנפירר) וילהלם בלום לר', והטיל עליו לתכנן ולנהל את גירוש היהודים מן העיר והמחוז. בלום, שכבר רכש ניסיון בארגון גירושים המוניים במקומות אחרים, סופח למטה הס"ס והמשטרה בר'. האחריות הישירה לביצוע הוטלה על קצין ס"ס בדרגת אונטרשטורמפירר, פרנץ שיפרס ממפקדת המשטרה בר'. במאי 1942 דרשו הגרמנים ממחלקת העבודה היהודית לשלוח לבית-החרושת "קורונה" קבוצות פועלים שיפנוהו מן הציוד הישן, במטרה להפוך את המבנים למחסני ענק. באותו הזמן בערך הטיל היודנראט על המהנדס מרק קויפמן להכין למען הגרמנים מפות מפורטות של רחובות שני הגטאות בר', ולסמן בהן את כל בתי היהודים, את מחסני הציוד ובתי-המלאכה, ושאר מקומות ומבנים בעלי חשיבות לגרמנים.
ב-4 באוגוסט 1942, בשעת ערב מאוחרת, נקראו אנשי המשטרה היהודית אל מטה המשטרה, ושם הורו להם כמה קצינים מן הס"ד והמשטרה להכין את כל הגברים בגטו גליניצה לקראת העברתם למחנות עבודה. בינתיים הקיפו אנשי ס"ס את הגטו הקטן בפרבר, ובחצות לילה הוציאו השוטרים היהודים את כל התושבים מבתיהם והורו להם להתייצב לשם בדיקת אישורי העבודה. בעלי אישורים תקפים נשלחו לרחוב קושנה, והאחרים נלקחו לרחוב גרניצ'נה. בשלב זה הצטרפו אל השוטרים היהודים גם אנשי ס"ס, שהתעללו במגורשים ואף רצחו כמה וכמה מהם. על מעשי האכזריות ניצחו וילהלם בלום, פאול פוקס, פאול פויכט ובמיוחד פרנץ שיפרס. כ-60 יהודים נרצחו באותו הלילה, כ-1,000 עובדים בעלי אישורים הועברו לגטו הגדול והשאר, כ-4,000 יהודים מן הגטו בגליניצה, הובלו אל תחנת הרכבת.
כדי להשלים את המכסה שנקבעה הורה קצין הס"ס פאול פויכט לצרף אל המגורשים עוד 2,000 יהודים מן הגטו הגדול, וב-5 באוגוסט שולחו 6,000 יהודים מר' לטרבלינקה.
מיד לאחר שהגטו הקטן פונה מיושביו הורה פויכט לשוטרים היהודים לפנות את גוויות הנרצחים מן הבתים ומן הרחובות. היודנראט שלח לגליניצה עגלות מן הגטו הגדול כדי לאסוף את הגוויות ולהביאן אל הגטו הגדול, אבל אחר-כך הוחזרו הגוויות אל הפרבר גליניצה, ככל הנראה בפקודת הגרמנים. כ-100 צעירים בעלי תעודות עובד נשלחו אל הפרבר ונצטוו לקבור את הנרצחים בקברי אחים שנחפרו סמוך לבית-החרושת "לנץ". משסיימו את מלאכת הקבורה נלקחו העובדים אל הגטו ונצטוו לאסוף את רכושם של המגורשים ולאחסנו בשטח בית-החרושת "קורונה" שפונה למטרה זו.
לאחר הגירוש מגלינציה השתררה בגטו הגדול בהלה גדולה. רבים ניסו למצוא מקומות מסתור בחלק הפולני של העיר, ואחרים הכינו לעצמם מקומות מחבוא בשטח הגטו. היו שניסו להבריח ילדים לאיכרים בכפרי הסביבה.
כעבור ימים מעטים בא תורם של יושבי הגטו הגדול. בערב שקדם לגירוש התקינו פועלי חברת החשמל העירונית זרקורים חזקים במקומות מרכזיים בגטו. למחרת, ב-16 באוגוסט 1942 בבוקר, החל גירוש היהודים מן הגטו הגדול. כל שערי הגטו נחסמו והאזור הוקף אנשי משטרה גרמנים וכוחות עזר אוקראיניים. היהודים נצטוו לארוז מטען לא גדול - מזון ל-3 ימים וגם כסף ודברי ערך. בלילה, אור ליום 17 באוגוסט, זומנו מפקדי המשטרה היהודית אל המפקדה לקבלת הוראות. פויכט ציווה עליהם לרכז את המגורשים בכיכר סטארה-מיאסטו. מעט אחרי חצות נערכה בכיכר סלקציה. המיועדים לגירוש המתינו ליד בניין המשטרה היהודית, ואילו בעלי תעודות עובד רוכזו ליד שער בית-החולים היהודי, שם הפרידו אותם אנשי ס"ס לשתי קבוצות. אנשים שתעודותיהם לא נשאו חן בעיני הגרמנים הוחזרו לרחבה שלפני בניין המשטרה, והשאר, כ-1,800 במספר, הובלו לשטח בית-המלאכה לעיבוד עורות "גלקה". ב-1 בלילה החלו הגרמנים והמשטרה היהודית לסרוק את הבתים, ומסתתרים שנתפסו נורו במקום.
עם שחר שוכנו העובדים שבבית-המלאכה "גלקה" בדירות ברחוב שווארליקובסקה שבגטו, שנתרוקנו מדייריהן. שאר יושבי הגטו הובלו בבוקר אל תחנת הרכבת, תחת שמירה כברה של אנשי ס"ס וכוח עזר אוקראיני, נדחסו לקרונות משא ושולחו לטרבלינקה. הגירוש של 17 באוגוסט 1942 הקיף את רוב רובם של יושבי גטו ר', 000,02 גברים, נשים וטף. כ-400 יהודים נרצחו בידי הגרמנים עוד בלילה, במהלך איסוף המגורשים.
מבין היהורים שנותרו בר' לעבודה הפרידו הגרמנים קבוצה קטנה ושלחו אותם לחפור קברי אחים,בשטח בית-החרושת "לנץ". משנסתיימה עבודת החפירה הובאו לשם 50 חולים מבית-החולים היהודי והוצאו להורג על שפת הבורות. כ-200 מן העובדים היהודים הועסקו באיסוף הרכוש הנטוש של היהודים ובמיונו בכיכר סטארה-מיאסטו. חלק מן הרכוש נמכר או חולק חינם אין כסף לפולנים תושבי ר'. במחסני "קורונה" רוכזו בעיקר חפצים בעלי ערך - רהיטים יקרים, כלי עבודה וכו'. במחסנים הועסקה קבוצת צעירות במיון כלי הבית והבגדים שנאספו מדירות המגורשים. ל"קורונה" הובא גם רכוש של יהודים מעיירות סמוכות, שגורשו גם הם לטרבלינקה.
לאחר האקציות של אוגוסט 1942 נותרו בר' עוד כ-2,000 עובדים יהודים ובני משפחותיהם (כרבע מהם ילדים), ששוכנו בגטו הקטן. עמם היו גם 300 שוטרים עם בני משפחותיהם ושלושה מחברי היודנראט - ד"ר לודוויג פסמן, ד"ר ו'בנר וד"ר נחום שנדרוביץ. הגרמנים מינו את פסמן לראש היודנראט בגטו הקטן. זמן קצר לאחר הגירוש התאבדו ד"ר ז'בנר ואשתו, לאחר שנחקרו במשרדי הגסטאפו והואשמו שהבריחו את ילדיהם מן הגטו והסתירו אותם אצל פולנים בעיר. את מקומו של ד"ר ו'בנר במועצה היהודית מילא ליאון יאמס. בינואר 1943 נאסר לודוויג פסמן בידי הגרמנים ושולח לאושוויץ, ואת מקומו כראש היודנראט האחרון בר' מילא במשך זמן מה ד"ר שנדרוביץ. במאי 1943 אסרו אנשי גסטאפו את חברי היודנראט האחרונים ואת פקידיו, והובילו אותם למחנה עבודה סמוך לוולנוב ושם נרצחו כולם.
אחרי הוצאתם להורג נתמנה מפקד המשטרה היהודי, ליאון סיטנר, לראש היודנראט. הגטו הקטן היה למחנה עבודה לכל דבר ושלט על שער הכניסה הכריז: "מחנה לעבודת כפייה". יושבי המחנה היו כפופים לפיקוחם של אנשי ס"ס. כל העובדים ששהו במחנה כחוק נרשמו מחדש וקיבלו מספרי עובד, שהוטבעו בתעודות הזהות שלהם. מלבדם היו בשטח המחנה גם כמה מאות יהודים שנמלטו בומן האקציה, הסתתרו בעיר או בכפרים סמוכים ועם תום האקציות חזרו בהסתר אל הגטו. תנאי החיים במקום היו כבמחנה עבודה. העובדים השכימו קום ב-5 לפנות בוקר, ולאחר ארוחת הבוקר התייצבו בשער המחנה ויצאו לעבודה. בשעות היום נותרו בגטו רק פקידי היודנראט ושוטרים, עובדי המטבח הציבורי, נשים וילדים. את היציאה לעבודה הסדירו אנשי המשטרה. אחת ל-10 ימים חולקו לעובדים מנות המזון - 200 גרם לחם ליום, 10 גרם סוכר, 25 גרם ריבה ולעתים גם חתיכת סבון. לפני היציאה לעבודה בבוקר חולק לעובדים קפה, ובצהריים קיבלו קערת מרק. דרך מטבח המחנה קיבלו האנשים מפעם לפעם גם כמויות קטנות של בשר (20 גרם לעובד), מרגנרינה, תפוחי אדמה, גריסים ומעט ירקות. את המטבח ניהל אברהם מנטליק. בראשית 1943 נפתח בגטו מטבח שני, לשוטרים ולראשי המחנה, שאיכות המזון בו היתה משופרת וגם הכמויות היו גדולות, יותר.
מקום העבודה העיקרי שבו הועסקו יושבי הגטו הקטן היה בית-החרושת לנשק "ויטבורניה". עבדו בו כ-1,000 יהודים לצדם של 3,200 עובדים פולנים. קבוצה נוספת, נשים בעיקר, עבדה במחסני "קורונה" במיון חפצי הנרצחים. במרוצת הזמן נפתחו גם כמה בתי-מלאכה קטנים - של שענים, חייטים, נגרים ושאר בעלי מקצוע - שעסקו בעיקר בתיקון ובשיפוין הרכוש הנטוש. גם בתי-המלאכה והמוסכים של ה"ואפן-ס"ס" סיפקו תעסוקה ל-50-100 חשמלאים, מכונאים ובנאים שעבדו בשיפוץ ובתיקון מכונות וכלי רכב של הס"ס. כ-20 איש עבדו באזור המסגריות של בית-החרושת לנשק, בעיקר בעבודות תחזוקה. כמה וכמה חייטים, תפרי נעליים ובעלי מקצוע אחרים המשיכו לעבוד ב"שופים" שהוקמו בשנת 1942. קבוצה של יהודים, גברים ונשים, הועסקו בשירותים למיניהם במתקני צבא, באורוות סוסים ובמפקדות הס"ס. עוד כ-300 מיושבי הגטו הקטן נשלחו למחנות עבודה אחרים באזור - בוולנוב, באוסטרובייץ, בסוכנה, בקרושינה ובכמה מקומות קטנים נוספות -והועסקו שם במטבח, במחסני המזון ובעבודות ניקיון ותחזוקה.
ב-3 בדצמבר 1942 לפנות בוקר נכנסו אל הגטו הקטן יחידת משמר של אוקראינים וקבוצה של אנשי ס"ס, בפיקודו של פרנץ שיפרס, שנתמנה לראש מחנה העבודה בר'. שיפרס הורה ליהודים להתייצב בקבוצות של חמישה למפקד ולבדיקת אישורי העבודה. כ-800 מיושבי הגטו הוצעדו ברגל לגטו שידלובייץ, מרחק 30 ק"מ מר'. בדרך התעללו בהם השומרים האוקראינים באכזריות ורצחו אחדים מהם.
ב- 13 בינואר 1943 הובאו היהודים שעוד נותרו במחנה העבודה בר' למגרש ברחוב שווארליקובסקה. כ-1,600 מביניהם, ששמותיהם הופיעו ברשימת מבקשי ויזה לארץ-ישראל או שקיבלו אישורי עלייה, הופרדו מן האחרים ושולחו עוד באותו היועלטרבלינקה. האקציה הזאת זכתה לכינוי "האקציה הפלשתינית". ב-20 בינואר 1943 עצרו הגרמנים קכוצה של יהודים שהואשמו בחבלה מכוונת בעבודה, והוציאו אותם לאורג. בחודשים אפריל-מאי 1943 נשלחה קבוצה קטנה נוספת, ובתוכה גם ראשי היודנראט, לוולנוב, ושם נרצחו כולם.
במאי 1943 הובאו לר' 100 יהודים ממחנה הריכוז מיידאנק. כחודשיים ימים הם שהו במחנה העבודה, וביולי 1943 שולחו לאושוויץ.
מחנה העבודה ליהודים בר' הוסיף להתקיים עוד חודשים אחדים, עד 8 בנובמבר 1943. באותו היום הוציאו הגרמנים להורג נשים, ילדים ואנשים מבוגרים שלא היו מסוגלים עוד לעבוד, ואילו האחרים הועברו ל-20 צריפים שהוקמו קודם לכן ברחוב שקולנה, כ-200 איש בכל צריף.הגברים הופרדו מן הנשים, מתחם הצריפים גודר בגדרות תיל והוקמו בו כמה מגדלי שמירה שאוישו באנשי ס"ס. לראש המחנה נתמנה יהודי, יחיאל פרידמן, שהיה כפוף למפקד מן הס"ס, האקר שמו. במתחם הצריפים, שנשא אופי של מחנה ריכוז, הוחזקו 2,450 גברים ו-400 נשים, שהמשיכו לצאת לעבודתם במקומות שונים בר'. המחנה הזה התקיים עד יוני 1944. ב-26 ביוני הוצעדו יושבי המחנה ברגל לטימשוב לובלסקי, וכעבור 10 ימים שולחו משם ברכבת לאושוויץ, יחד. עם יהודים ממחנות עבודה אחרים באזור.