רדזימין RADZYMIN

עיר בפולין
מחוז: וארשה
נפה: רדזימין
אזור: וארשה והגליל

תולדות הקהילה:
 

ר' הוקמה בידי בעליה, האציל רדזמינסקי, בשנת 1475 ועוד באותה שנה העניק לה המלך מעמד של עיר. עד חלוקתה של פולין בשנת 1772 היתה העיר שייכת למשפחות שונות של האצולה הפולנית, מבין החשובות ביותר (לובומירסקי וצ'ארטוריסקי), ובעליה אלה הפכו אותה במשך הזמן לאחת הערים החשובות והמפותחות באיזור, הן מבחינת הרכב האוכלוסייה והן מן הבחינה הכלכלית. אבל מלחמת השוודים באמצע המאה ה-17 והשריפות הגדולות שפרצו בה בשנים 1696 ו-1742, שבהן עלו באש רבעים שלמים של העיר, עיכבו את התפתחותה. ר' עמדה על הדרכים שקישרו את וארשה עם קניגסברג ועובדה זו תרמה הרבה לגידולה ולהתפתחותה. בשנת 1793, בעקבות החלוקה השנייה של פולין, סופחה ר' לפרוסיה. בשנת 1807 נכללה בנסיכות וארשה. משנת 1815 נמצאה במלכות פולין שבחסות רוסיה.
במחצית הראשונה של המאה ה-19 התחילה להתפתח בר' תעשייה זעירה והוקמו בה שתי טחנות קמח, מבשלת בירה, מפעל אריגה זעיר ומפעל לייצור סבון. אבל מפעלי תעשייה אלה לא כבשו לעצמם מעמד חשוב בחיי הכלכלה של העיר, שהמשיכה להתבסס על המסחר בתוצרת חקלאית. גם המלאכה התרכזה על-פי רוב בעיבוד תוצרת חקלאית ומתן שירותים לתושבי הכפרים שבסביבה. הסחר בתבואה היה אחד מענפי היסוד של הפעילות הכלכלית של האוכלוסייה המקומית.
משנת 1867 היתה ר' מקום מושבם של שלטונות הנפה. במהלך המאה ה-19 הלך וגדל מספר הבתים בעיר. בשנת 1822 היו בה 103 בתים, כולם מעץ. בשנת 1858 הגיע מספר הבתים ל-129 וביניהם היו 5 בתי אבן. בשנת 1888 כבר היו בעיר 177 בתים - 10 מהם בתי אבן.
בשלבה הראשון של מלחמת העולם הראשונה נכבשה ר' בידי הגרמנים, אולם ביולי 1915 נפלה בידי הרוסים והיא נשארה בשליטתם עד תום המלחמה.
יש להניח, שהיהודים התיישבו בר' כבר עם הקמתה. גם בשנים שלאחר מכן לא הוטלו על היהודים הגבלות והם היו רשאים להתגורר בה. בתקופה הראשונה להשתקעותם בר' התפרנסו היהודים ברובם ממסחר וממלאכה וגם מחכירה וממתן הלוואות בריבית תמורת משכון לבני האצולה, לסוחרים ולבעלי מלאכה מאנשי המקום. לקראת סוף המאה ה-18 נמצאו בר' חייטים יהודיים, סנדלרים, פרוונים, עושי חגורות וכן צורפים וצובעי אריגים. היהודים היו חוכרים ומנהלי משק באחוזותיהם הרבות של בעלי העיר ועיסוק זה נתן פרנסה לסוחרים קמעונאים ולבעלי מלאכה.
בשנות השלטון הפרוסי (1790-1807) גדל מספר היהודים בר'. מגמה זו נמשכה גם בתקופת מלכות פולין. בשנת 1897 כבר היו היהודים בערך 60 אחוזים מכלל תושבי העיר ושיעור זה המשיך להתקיים, תוך תנודות קלות, עד תום מלחמת העולם הראשונה.
המבנה הכלכלי ומקורות הפרנסה בר' התגבשו במאה ה-19 לפי אופייה של העיר, ששימשה מרכז מסחר ומלאכה לסביבה החקלאית. רבים מצאו את עיקר פרנסתם ממכירת סחורה וממתן שירותי מלאכה בשווקים השבועיים ובירידים השנתיים או מרוכלות בכפרי האיזור. בשלהי המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 נמצאו בעיר סוחרי יערות יהודיים. הם נמנו עם עשירי המקום. בין העשירים היו גם בעל חנות לכלי ברזל, בעל מחסן סיטוני לדגים מלוחים וכמה בעלי חנויות של זכוכית וצבע. לקבוצת האמידים השתייכו גם בעל מפעל קטן לתחרה, בעל בית חרושת קטן לעיבוד עורות ובעל בית חרושת לנייר.
לפיתוח כלכלתם של היהודים בר' תרמה במידה מרובה קביעת "חצר אדמו"רות" בעיר במחצית השנייה של המאה ה-19 . האוכלוסייה היהודית החלה לגדול בעקבות השתקעותם במקום של חסידים רבים של האדמו"ר ר' יעקב אריה גוטרמן. חצר האדמו"ר תרמה לכלכלת העיר בכך שרבים שהגיעו כדי לשהות במחיצת הרבי נזקקו למקומות אכסון, למזון וכו'. נפתחו מסעדות ורבים סיפקו ארוחות לבאים בבתיהם. העגלונים, בעלי החנויות ובעלי המלאכה למקצועותיהם סיפקו גם הם את שירותיהם לחסידים. מכך נהנתה גם האוכלוסייה הנוצרית שבעיר.
בשלהי המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 היו יהודים בין היזמים של מפעלי הייצור התעשייתי בר' ובידיהם היו טחנות הקמח והמנסרה שהוקמו אז במקום.
קהילה מאורגנת עצמאית על כל מוסדותיה כבר התקיימה במקום במאה ה-18. בשנת 1840 הוקם בית הכנסת, שהיה בנוי עץ, וקודש בית עלמין. את חלקת השדה לבית העלמין נתנו בעלי העיר, אבל הקרקע עצמה נשארה בבעלותם הפרטית של היורשים עד שנת 1939. באותה שנה החליטו בעלי המגרש, ששמם היה רשום בערכאות המדינה, למכור את אחוזתם והיהודים נאלצו להעביר את הקברים לבית העלמין החדש שקודש אז. בשנת 1794 הובאו לקבורה בבית העלמין הישן 160 יהודים שנהרגו בעת המרד הפולני בפראגה, פרברה של וארשה.
בשנות ה-90 של המאה ה-19 כיהן כרב בר' ר' יעקב אריה גוטרמן, מתלמידיו המובהקים של ר' יצחק מווארקי. אחרי פטירתו של ר' יצחק, בשנת 1818, התחילו רבים מחסידיו לנהור אל ר' יעקב אריה ובשנת 1848 הוא התפטר מתפקיר רב הקהילה והתמסר לגמרי לתפקידו כאדמו"ר של חסידים. בזמן כהונתו נבנה בר' בית כנסת נוסף. ר' יעקב אריה נפטר בשנת 1874 ואת כיסאו ירש בנו, ר' שלמה, שכיהן כאדמו"ר עד פטירתו בשנת 1903 . את מקומו של ר' שלמה ירש בנו, ר' אהרון מנחם מנדל. הוא יסד בר' ישיבה בשם "אורחות חיים". בשנות מלחמת העולם הראשונה עבר ר' אהרון מנחם מנדל עם משפחתו ועם מקורביו לווארשה. לאחר התפטרותו של מייסד שושלת האדמו"רים בר' מכהונת רב הקהילה מילא את תפקיד הרב דמתא ר' שלמה אשמן, ששימש בר' דומ"ץ במשך שנים רבות. אחריו בא ר' יאיר רוזנפלד, מחבר הספר "אורה ושמחה". ממנו קיבל את התפקיד ר' נחמיה אלתר ויסוצינסקי, שכיהן בעיר עד שנת1917 . אחריו התמנה בנו, ר' בן-ציון.
בתחילת המאה ה-20 הופיעו בר' ניצני התנועה הציונית: בשנת 1904 נוסדה האגודה הציונית הראשונה. מטרתה היתה לאסוף תרומות בשביל היישוב בארץ-ישראל ולעשות להפצת השפה העברית והספרות העברית. באותו זמן התארגן גם תא בלתי ליגאלי של ה"בונד".
רוב ילדי ישראל קיבלו את חינוכם בחדרים פרטיים.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה התערער מצבם הכלכלי של היהודים. רבים מתושבי העיר נטשו אותה. סיוע מועט קיבלו הסוחרים ובעלי המלאכה היהודים מקופת גמילות חסדים שנוסדה אז בר'. בעיר נפתח מטבח ציבורי ובו חולקו חינם מדי יום 200 ארוחות חמות. לאחר שנגמרה המלחמה בא לעזרת הנזקקים ארגון הג'וינט. בשנת 1961 נוסד במקום סניף של "המזרחי" והוקמה אגודת "צעירי ציון" וממנה התגבשה לאחר מכן הסתדרות "פועלי ציון-ימין".

אירועי המלחמה לא הסתיימו בר' עם חידושה של מדינת פולין בנובמבר 1918. בשנת 1920, בקרבות שבין צבאות פולין לבולשוויקים, נכבשה העיר לזמן קצר בידי הצבא האדום. השלטון הפולני כלא מספר יהודים במחנה ריכוז ביאבלונה, שבו הוחזקו החשודים ב"ריגול" לטובת האויב. השנים הראשונות לאחר גמר המלחמה עמדו בסימן של אי סדרים. המצב הכלכלי היה קשה והיה מחסור בכל המצרכים החיוניים. יום יום התקיימו החרמות רכוש וסחורות. כלכלתם של יהודי ר' לא חזרה לאיתנה גם בשנים שלאחר מכן. רובם המכריע של היהודים המשיכו לעסוק במסחר קמעוני, ברוכלות ובמלאכה ובעיקר בחייטות ובסנדלרות. אחדים היו בעלי תעשייה זעירה וסיפקו את תוצרתם לבתי חרושת בווארשה, בעיקר בגדים סרוגים, מעילי גומי, מעילי עור ווילונות. כ-150 יהודים היו מפוזרים ב-16 יישובים בסביבה והתפרנסו מעבודת אדמה ומקצתם ממסחר וממלאכה. יהודים אלה השתייכו לקהילת ר'. אחוז ניכר של המפרנסים היה מחוסר עבודה והם התקיימו על התמיכות שקיבלו מבני משפחותיהם בחוץ-לארץ או היו סמוכים על שולחן הציבור. מצב כלכלי זה החמיר בעת המשבר הגדול (1929-1930) והקיפאון נמשך עד מלחמת העולם השנייה.
כאמור, בשנים הראשונות שלאחר המלחמה בא ארגון הג'וינט לעזרת הנזקקים. הוא נתן תמיכה כספית לנזקקים שנפגעו בזמן המלחמה. בתמיכתו הוקם בנק קואופרטיבי לאשראי בשם "אחדות". הג'וינט תמך גם בקופת "גמילות חסדים" וזו הגדילה משנה לשנה את מספר ההלוואות ואת סכומן הכולל. בעיר הוקמו ארגוני סוחרים ובעלי מלאכה והללו פתחו בשנת 1928 קופות גמילות חסדים משלהם שראשית פעולתן היתה צנועה. אולם בשנות ה-30 הורחבה פעולתן והן היו לגורם חשוב בחיים הכלכליים של הקהילה. מלבד מוסדות אלה הורחב היקף הסיוע של חברת "לינת הצדק" והוקמה חברת "ביקור חולים", שעזרה לחולים עניים בכסף ובהספקת תרופות חינם. בשנת 1927 נוסדה חברת "תומכי עניים", שטיפלה בתלמידי בתי-הספר. היא חילקה בגדים ונעליים, ארוחות חמות ועזרה לנזקקים בשכר הלימוד.
ועד הקהילה תמך בעניים בקמחא דפסחא וסיפק להם עצי הסקה ובגדים חמים בימי החורף.
בשנת 1934 נתחדשה בר' חצר האדמו"רות שהועברה, כאמור, לווארשה בשנות המלחמה. בשנה זו נפטר בווארשה האדמו"ר מנחם מנדל גוטרמן והחסידים קיבלו עליהם בתור ממלא מקומו את בן אחותו, ר' יעקב אריה מורגנשטרן, האדמו"ר מווישקוב. האדמו"ר החדש חזר לר' וגם חידש את הישיבה במקום. ר' יעקב אריה היה האדמו"ר האחרון של שושלת זו. הוא נספה בשואה.
עד שנת 1934 המשיך לכהן בעיר כרב ואב"ד ר' בן-ציון וויסוצינסקי, שעלה על כס הרבנות בשנת 1917 כממלא מקומו של אביו ר' נחמיה אלתר. אחרי פטירתו בשנת 1934 מילא את מקומו בנו ר' יהודה אריה, שהיה רבה האחרון של הקהילה. בר' היו סניפים כמעט לכל המפלגות הפוליטיות וארגוני הנוער שפעלו בפולין בתקופה זו. ביניהם נשמר מקום חשוב לארגונים הציוניים: הציונים הכלליים, "המזרחי", "הפועל המזרחי", "פועלי ציון-שמאל" והרוויזיוניסטים. מתנועות הנוער פעלו כאן "השומר הצעיר" ו"הנוער הציוני". בשנת 1924 נוסד סניף "החלוץ" שריכז בתוכו את הנוער החלוצי של כל הארגונים. משורות "החלוץ" עלו ארצה כמה וכמה חלוצים, לאחר שקיבלו הכשרה בקיבוצי ההכשרה שבסביבה. ארגוני הנוער הקימו ספריות, חוגים לאמנות וספורט. בתקופה זו הלך וגדל מספר רוכשי השקל הציוני ומספר הבוחרים לקונגרסים הציוניים. בעוד שבבחירות לקונגרס ה-15 הצביעו 28 שוקלים בלבד, בבחירות לקונגרס ה-20 הגיע מספרם ל-93 ובבחירות לקונגרס ה-21 - ל-138. סניף "אגודת ישראל" בר' הוקם כבר בשנת 1918. בשנת 1922 פתחה "אגודת ישראל" בית-ספר לבנות "בית יעקב" ובו למדו כמה עשרות תלמידות. בית-ספר זה קיבל תמיכה חלקית מן הקהילה. ה"בונד" הרחיב את פעולתו בין שתי המלחמות ובשנת 1927 הקים בר' את ארגון הנוער "צוקונפט". השפעתו של ה"בונד" היתה ניכרת באיגודים המקצועיים. הוא הפעיל גם מועדון, חוג לדרמה וספרייה.
בשנים הראשונות שלאחר מלחמת העולם הראשונה היתה השתתפותם של נציגי המפלגות היהודיות במועצת העירייה ניכרת. בשנת 1925 זכו היהודים ב-10 מנדטים מבין 24. אבל בבחירות שנערכו בשנת 1930 נבחרו למועצה רק 7 חברים יהודיים.
בבחירות לוועד הקהילה שנערכו בשנת 1924 נחלקו המנדטים כדלהלן: "אגודת ישראל" והחסידים שחברו לגוש אחד - 4, וכל הארגונים הציוניים - אף הם 4 מנדטים. בבחירות שנערכו בשנת 1931 זכו הציונים, הסוחרים ובעלי המלאכה, שהלכו הפעם ברשימה משותפת, ב-6 מנדטים ו"אגודת ישראל" זכתה ב-2 מנדטים בלבד. בבחירות שנערכו בשנת 1936 זכה גוש בלתי מפלגתי ב-4 מנדטים, הרוויזיוניסטים קיבלו 3 והציונים הכלליים מנדט אחד. יהודי ר' השתבחו בכמה אישים דגולים ילידי העיר או תושביה. הבולט מביניהם הוא הסופר הנודע יצחק בשביס זינגר. הוא בילה את שנות ילדותו בר' סביב חצר האדמו"ר ר' אהרון מנחם מנדל. אביו היה ראש ישיבה ודיין בר'. זיכרונותיו מתקופה זו מתוארים בספרו "חבר בית דין של אבי". בר' בילה שנים רבות הסופר שמחה פיעטרושקא, שתירגם את המשנה ליידיש.
בשנות ה-30 הלכה וגברה האנטישמיות בר'. עוד קודם לכן, בשנת 1927 , היו מקרים של ניפוץ שמשות בבית הכנסת. בשנת 1936 התנפלו בריונים על האדמו"ר ר' יעקב אריה בתחנת הרכבת ורק הודות להתערבותו של מנהל התחנה יצא הרבי בלא פגע מידם. בשנה זו חזרו ונשנו מקרים של יידוי אבנים בבית הכנסת ובבתי יהודים. המשטרה סירבה להתערב. היא נחלצה להשליט סדר רק לאחר השתדלויות היהודים בפני השלטונות בווארשה.

בהתקרב יחידות הצבא הגרמני לר' נמלטו רבים מיהודי העיירה מזרחה ונשארו באזורי פולין שעברו לתחום השליטה הסובייטית. מיד עם כניסתם של הגרמנים לר' בספטמבר 1939 התנכלו החיילים ליהודים, גזלו את רכושם והחלו בחטיפות לעבודות כפייה. הגזרות והרדיפות הוחמרו באוקטובר 1939. הכובשים הטילו על יהודי ר, תשלומים של אלפי זלוטי. היהודים נצטוו למסור לכובשים עורות ומוצרי פרווה שברשותם. בנובמבר 1939 הוציאו הגרמנים להורג 14 יהודים מנכבדי הקהילה. בדצמבר 1939 יצאה גזרת הטלאי הצהוב וכל בני הקהילה מגיל 12 ומעלה חויבו לשאת על זרועם סרט צהוב. בדצמבר 1940 הוקם בר' הגטו והיהודים נאלצו לעבור לשטח המיועד להם. היהודים הצטופפו בשטח הקטן של הגטו וכמה משפחות התגוררו בדירה אחת. בר' הוקם גם יודנראט ומונתה משטרה יהודית. האוכלוסייה היהודית בגטו גדלה בראשית 1941 עם זרם הפליטים והעקורים שהגיעו לר' מפולטוסק, מסרוצק, מווישקוב ומקונסטאנטינוב. במארס 1941 הגיעו לר' עקורים ממלאווה ומריפין.
באביב 1941 ישבו בגטו בר' 2,756 נפשות. אמנם יהודי ר' השתדלו לסייע לפליטים, אך האמצעים שהיו בידיהם היו דלים. בגטו הצפוף גברו העוני, הרעב והמחלות והפילו חללים רבים. המצב החמיר עוד יותר בסתיו 1941. בנובמבר 1941 הצטוו היהודים לגדר את הגטו והברחת דברי מזון מהצד הארי נעשתה מסוכנת. יום יום הוצאו מן הגטו מאות יהודים לעבודות ביער, בשדות הכבול ובחקלאות. באביב 1942 הגיעו לר' גולים נוספים מטלושץ' ומיאדוב. במארס 2491 עלה מספר תושבי הגטו בר' ל-2,800 נפשות.
ב-2 באוקטובר 1942 החלו הגרמנים בחיסול הגטו. באותו יום כיתרו ז'אנדארמים גרמניים את הגטו והחלו לרכז אנשים בכיכר שנמצאה לא הרחק מפסי הרכבת. היהודים נאלצו למסור לגרמנים כל דברי הערך שעוד נשארו בידיהם. רבים התנגדו לצו הכובשים וסירבו ללכת למקום הריכוז. הם נרצחו במקום. בערך 200 צעירים הצליחו להימלט ליערות. כ-70 איש הוצאו מר' בידי הגרמנים ונשלחו למחנה לעבודת כפייה איזאבלין, ליד וארשה, לחפור כבול. כעבור זמן מה הם נרצחו באותו מחנה. ב-3 באוקטובר 1942 הועלו שרידי יהודי ר' על רכבות יחד עם יהודי וולומין, לגיונובו ויאבלונה והובלו אל מחנה המוות טרבלינקה.
מיהודי ר' נותרו בחיים רק מעטים. גם אלה שנמלטו בעת חיסול הגטו ליערות נפלו בידי הגרמנים, בעיקר בגלל הלשנות של משתפי פעולה פולניים.