תרומות
רדזין RADZYN
עיירה בפולין
מחוז: לובלין
נפה: רדזין
אזור: מחוזות לובלין קיילצה
תולדות הקהילה:
בתחילת המאה ה-15 היתה ר' כפר בבעלות משפחת האצילים פוטוצקי; היא נקראה אז קוזי-רינק. ב-1468 הוענקו לה זכויות עיר ושמה הוחלף לר'. במאה ה-17 היתה אחד ממרכזי הפרוטסטנטים בפולין. באמצע המאה ההיא ניזוקה קשה מידי השוודים בפלישתם לפולין.
בתחילת המאה ה-18 השתקמה ר' מן ההרס שזרעו בה השוודים והצמיחה הכלכלית והדמוגרפית שלה התחדשה, לא מעט בזכות ימי השוק והירידים שנערכו בה, שמשכו אליה מבקרים מכל האזור. בחלוקתה האחרונה של פולין, בשנת 1795, נפלה ר' בחלקם של האוסטרים, וב-1815 נכללה בתחומה של מלכות פולין, שקמה בחסותה של רוסיה.
במרוצת המאה ה-19 התפתחה בר' תעשייה זעירה - טחנות קמח, מפעלים לעיבוד עורות ומבשלת בירה. במאה ה-16 נזכרים לראשונה כמה סוחרים יהודים בר'. למרות מלחמות השוודים ופלישות הקוזקים, גדל היישוב היהודי במקום במרוצת המאות ה-17 וה-18, אם גם באטיות. בתעודות מאותה התקופה נזכרים כמה יהודים חוכרי משרפת יי"ש; רוב האחרים היו בעלי מלאכה. בתקופת השלטון האוסטרי וגם אחר-כך, בימי מלכות פולין הקונגרסאית, גדל מספרם של יהודי ר' בהתמדה, חרף ההגבלה שהטילו שלטונות רוסיה בשנים 1823-1862 על מגוריהם בה בגלל קרבתה לגבול. בשנת 1857 הגיע חלקם באוכלוסייה ליותר ממחצית, ועד סוף מלחמת העולם הראשונה נשאר ברמה זו.
באמצע המאה ה-19 כבר היו היהודים גורם בעל חשיבות בכלכלתה של העיר, שהיתה מרכז של מסחר ומלאכה לסביבה החקלאית. רובם עסקו במסחר זעיר (חנוונים, בעלי רוכנים בשוק ורוכלים) ובמלאכה (חייטים, קצבים וכמה בעלי מקצועות אחרים), ואילו מקצתם התפרנסו מחכירת המכס ומפונדקאות. גם בר', כבמקומות רבים אחרים, שימשו ימי השוק והירידים השנתיים מקור פרנסה עיקרי ליהודים. לקראת סוף המאה ה-19, כשבר' החל תהליך של פיתוח מפעלי חרושת ותעשייה זעירה, ייסדו יהודים מקומיים שני בתי-חרושת למוצרי ברזל, מנסרה וטחנת קמח.
במאה ה-17 כבר היתה בר' קהילה מאורגנת שהיה לה מעמד בכורה בקרב קהילות הגליל. נציגיה היו פעילים ב"ועד דד' ארצות" ונזכרים בפרוטוקולים מדיוני הוועד. בשנת 1752 סופחו לקהילת ר' גם יהודים מכמה כפרים בסביבה.
במאה ה-19 התפרסמה ר' בקרב יהודי פולין כמרכז תורני חשוב, בזכותו של ר' יעקב ליינר, מחבר "בית יעקב", שירש את האדמו"רות של אביו ר' מרדכי יוסף ליינר מאיזביצה (נפטר ב-1854), מייסד השושלת. ר' יעקב התיישב בר' ב-1867. בנו ר' גרשון חנוך ליינר, שמילא את מקום אביו מ-1878, חיבר מסכת לסדר "קדושים" וסדרה בדפוס דוגמת המסכתות הרגילות שבש"ס, ועורר בכך את רוגזם של כמה רבנים. מוניטין יצאו לו גם כמחדש השימוש בצבע תכלת, שהופק מדם חילזון שגילה על שפת הים התיכון באיטליה, לציציות (ואולם רק חסידיו וחסידי ברסלב אימצו את שיטתו). ר' גרשון חנוך היה גם רב העיר. אחרי פטירתו (ב-1891) בא במקומו בנו, ר' מרדכי יוסף אלעזר ליינר, מחבר "תפארת יוסף". בימי מלחמת העולם הראשונה הוא עבר לוורשה, אבל בנו, ר' שמואל שלמה ליינר, חזר לר' וייסד בה ישיבה, "סוד ישרים" שמה, כשם אחד מספרי אביו. ר' שמואל שלמה היה האדמו"ר היחיד שקרא לחסידים לברוח ליערות ולא לשתף פעולה עם הגרמנים. הוא נספה בשואה.
המרכז החסידי הגדול בר' שימש תמריץ רב-חשיבות לפיתוח הכלכלה המקומית ולגידול האוכלוסייה היהודית. החסידים שבאו להסתופף בחצר הרבי נזקקו לאכסניות ולבתי אוכל, וגם החנויות ובתי-המלאכה שבעיר נהנו מביקוש ער. ואולם לא רק על הכלכלה ניכרה השפעתם של החסידים, הם הטביעו את חותמם גם על אופייה של הקהילה, ששמרה על צביונה הדתי ובניה פיתחו חיי ציבור יהודיים חילוניים בתקופה מאוחרת יחסית. ערב מלחמת העולם הראשונה ייסדו פועלים יהודים בר' קופת עזרה הדדית, שאפשר אולי לראות בה הד קלוש של פעילות "בונדיסטית", וגם הרעיון הציוני (בעיקר נוסח "המזרחי") חדר אז לראשונה אל אחדים מבחורי בית-המדרש ומחסידי הרבי.
תמורה בחיי הציבור ובחיים הפוליטיים של יהודי ר' באה בימי המלחמה, למרות ההרס והמצוקה הכלכלית החריפה. שלטונות הכיבוש הגרמניים הסירו את ההגבלות הקשות מימי המשטר הרוסי על פעילות פוליטית, התאגדות באיגודים מקצועיים וכיו"ב. בשנת 1916 נוסדו בר' סניפי "המזרחי" ו"צעירי המזרחי", וב-1917 נוסד סניף של "צעירי ציון", שמקרבו התגבשה אחר כך סיעת "פועלי ציון צ"ס". הציונים ייסדו בעיר ספרייה ובה התקיים גם חוג לדרמה.
בשנות ה-20 וה-30 לא גדלה האוכלוסייה היהודית בר'. יהודי המקום שמרו על מקורות הפרנסה המסורתיים שלהם, אך מצבם הכלכלי הלך ורע, הן בגלל המשבר הכלכלי שפקד בתקופה זו את פולין, והן עקב החרם שהכריזו האנטישמים על היהודים במסחר, במלאכה ובשירותים, במיוחד בשנות ה-30 המאוחרות. נוסף על כל אלה פרצה בר' ביוני 1929 שרפה גדולה, שאיכלה רבים מבתי היהודים והותירה את יושביהם ללא קורת גג.
במאמץ להתמודד עם הקשיים ייסדו יהודי ר' כמה מוסדות, ארגונים ומוסדות משלהם. בשנת 1928 קמה אגודת סוחרים יהודית, ובאותו הזמן לערך נוסד גם בנק יהודי קואופרטיבי, שנתן לסוחרים ולבעלי מלאכה אשראי בריבית נמוכה לצרכים עסקיים. "קופת גמילות חסדים", שנוסדה בימי המלחמה, הגדילה את הונה ואת האשראי שלה, ובשנת 1928 מנתה כ-300 חברים. הלוואותיה ניתנו לבעלי עסקים קטנים ולנזקקים ללא ריבית. גם הקהילה סייעה מקופתה לעניים ביותר. חברת "לינת צדק" הוסיפה על פעולותיה המסורתיות גם מימון טיפול רפואי לחסרי אמצעים.
בתקופה שבין שתי מלחמות העולם כיהן בקהילה רב ציוני, ר' חיים פיין. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ברח לרוסיה ומת בדרך.
אף שבר' שלטו במשך דורות הלכי רוח אורתודוקסיים, התפתחה שם אחרי מלחמת העולם הראשונה גם פעילות ציונית ערה. לצד סניף "המזרחי", שנוסד עוד בימי המלחמה, נוסדו אז סניפי מפלגות ותנועות נוער ציוניות כדוגמת ה"ציונים הכלליים" (סיעות "על המשמר" ו"עת לבנות"), ה"התאחדות" (בשנת 1929), "פועלי ציון שמאל" והרוויזיוניסטים, ותנועות הנוער "גורדוניה", בית"ר, "השומר הצעיר" ו"החלוץ". "גורדוניה" ייסדה ב-1930 הכשרה חלוצית בכפר סמוך לר'. לקראת הבחירות לקונגרס הציוני הכ"א (ב-1937) נמכרו בר' 400 "שקלים" בקירוב. גוש "ארץ-ישראל העובדת" זכה אז לרוב בקרב ציוני ר'.
לצד הציונים שמרו גם האורתודוקסים על כוחם. ב-1921 נוסד סניף גדול ופעיל של "אגודת ישראל". גם ה"בונד", שהחל לפעול בר' עוד בשנות המלחמה, התחזק לאחריה והרחיב את פעילותו. חבריו ייסדו איגודים מקצועיים וסניפים של תנועת הנוער "צוקונפט" ושל ארגון הילדים "סקיף". כמה יהודים מקומיים היו פעילים במחתרת הקומוניסטית, אך לצורך הסוואה התמקדו בפעילות באיגודים מקצועיים. בבחירות לוועד הקהילה בשנים 1924 ו-1929 קיבלה "אגודת ישראל" מחצית מן המנדטים, אבל בשנת 1931 איבדה מכוחה, ואילו רשימה משותפת של "הציונים הכלליים", "המזרחי" ונציגי בעלי המלאכה זכתה ברוב. הפעילות הפוליטית והציבורית התוססת בתקופה זו באה לידי ביטוי גם בחיי התרבות ובחינוך היהודי. המפלגות ותנועות הנוער למיניהן יזמו פעולות תרבות מגוונות, חוגים ולהקות תיאטרון של חובבים, שיעורי ערב וכיו"ב. אחדות מהן החזיקו ספריות. גם לאגודת הספורט "הכח" היה סניף בר' (נוסד ב-1923).
רבים מילדי הקהילה הוסיפו גם בתקופה זו ללמוד בתלמוד-תורה המסורתי. בתחילת שנות ה-20 נוסד בית-ספר עברי של רשת "תרבות", שנסגר כעבור שנים מעטות. ב-1929 הקימו אנשי "אגודת ישראל" בית-ספר לבנות של רשת "בית יעקב". ילדים יהודים, ובעיקר הבנות, למדו גם בבית-הספר הממלכתי המקומי מסוג "שבסובקה" (שהיה סגור הן בשבת והן בימי א' בשבוע).
יהודי ר' היו מיוצגים במועצת העיר כמעט על-פי חלקם היחסי באוכלוסייה. בבחירות 1924 ו-1930 זכו ב-9 נציגים מתוך 18 חברי המועצה. בבחירות 1939 התמודדו היהודים ברשימה משותפת, "גוש אזרחי" שמה, אך זכו רק ב-6 מושבים במועצה.
האנטישמיות העזה שפשטה בתקופה זו ברחבי פולין לא פסחה גם על ר'. בסוף 1935 ובתחילת 1936 היו בעיר תקריות אנטישמיות והעירייה נאלצה לפרסם הודעת גינוי מיוחדת. ב-1937 התפרעו בני נוער פולנים וניפצו שמשות בחנויות היהודים ובבתיהם. חמישה מראשי המתפרעים נאסרו.
ר' נכבשה בידי הגרמנים רק באמצע אוקטובר 1939, לאחר שרוב היישובים במחוז כבר נפלו בידיהם. כניסתם לר' התעכבה הודות לעמידתה העיקשת של יחידת צבא פולנית בפיקודו של הגנרל קלברס! במשך זמן מה החזיק בר' הצבא האדום, ועם נסיגתו מזרחה לקווי הסכם מולוטוב-ריבנטרופ התלוו אל החיילים גם צעירים יהודים רבים. ערב כיבוש העיר היא הופצצה קשות ממטוסי קרב גרמניים. ההרס היה רב והיו גם הרוגים.
כבר בימים הראשונים לכיבוש באו לר' קבוצות של אנשי ס"ס, ורדיפות היהודים החלו. ביום גשם אחד פרצו אנשי ס"ס לבית-המדרש ולבית-הכנסת, קרעו את ספרי התורה והשליכו אותם לבוץ, תפסו כמה יהודים דתיים ותלשו את זקניהם, ופקדו על היהודים לרקוד על ספרי התורה הקרועים והשקועים ברפש ולשיר "מה יפית".
ב-3 בדצמבר 1939 הגיעו לר' כמה עגלות עם יהודים שגורשו מלוברטוב. המגורשים סיפרו שכל היהודים פונו מעירם, וכי הורשו לקחת עמם רק מטען דל. לשמע סיפורם של מגורשי לוברטוב החליטו רבים מן הצעירים היהודים וגם כמה וכמה משפחות לברוח אל מעבר לנהר הבוג, לשטח שבשליטת הצבא האדום.
בנובמבר 1939 הטילו הגרמנים על ראש הקהילה האחרון, ד' ליכטנשטיין, לגייס למענם קונטריבוציה בסך 30,000 זלוטי, ולקחו 10 בני ערובה יהודים. ליכטנשטיין בן ה-70, שהיה עשיר הקהילה, שילם מכיסו 10,000 זלוטי והצליח לגייס גם את הסכום הנותר, ובזכות זה ניצלו חייהם של בני הערובה.
עם בואם לר' החלו הגרמנים לחטוף יהודים לעבודות כפייה. הז'נדרמים והשוטרים הגרמנים ששמרו על העובדים נהגו להתעלל בהם, להכותם ולהשפילם בכל הזדמנות. ב-6 בדצמבר 1939 גורשו רוב יהודי ר' לסלווטיצ'ה הסמוכה. רק מעטים נותרו בר'. בפקודת הגרמנים הקים ליכטנשטיין יודנראט בן 9 חברים, רובם עסקנים ציוניים לשעבר. שמעון קליינבאום, לשעבר מאנשי הג'וינט בפולין, היה ממונה מטעם היודנראט על ענייני רווחה ועזרה עצמית, לרבות הסיוע ליהודי הסביבה (בנו, משה סנה, היה מנהיג ציוני ידוע בפולין ובארץ-ישראל ולימים ממנהיגי המפלגה הקומוניסטית בארץ). היודנראט הסדיר גם את יציאת היהודים לעבודת כפייה. גברים מבני 15 עד 60 חויבו לעבוד יום אחד בשבוע, על-פי התור. רובם הועסקו בעבודות שירות במגורי החיילים, בחטיבת עצים, בניקוי חצרות ובטאטוא הרחובות. לצדו של היודנראט הוקמה גם משטרה יהודית. בתחילת 1940 הוחרם רכושם של היהודים "לטובת הרייך".
באפריל 1940 הוחזרו רוב המגורשים לסלווטיצ'ה לר'. הרחובות המרכזיים כבר היו אז מפונים מיהודים, והם נאלצו למצוא מקומות מגורים ברחובות צדדיים. ובינתיים באו יהודים נוספים מסלווטיצ'ה וממיינדזי'ץ פודלאסקי, ומספר היהודים בר' הגיע ל-2,000 נפש בערך.
בשלהי 1940 נצטווה היודנראט להעביר את כל יהודי ר', הוותיקים והפליטים, לשלושה רחובות ברובע היהודי הישן. עד סתיו 1941 היה הגטו פתוח ויושביו הורשו לצאת ממנו לחלקים אחרים של העיר.
רוב היהודים הועסקו בעת ההיא בעבודות חקלאות בסביבות ר'. ביולי 1940 נלקחו 300 גברים יהודים מר' למחנות עבודה פתוחים למחצה, והועסקו בעבודות ויסות הנהר קשנה. על המשטרה היהודית הטילו הגרמנים לארגן את הגיוסים לעבודת כפייה. השוטרים גם ליוו את היהודים בדרכם לעבודתם והשגיחו שלא יילכו ברחובות שנאסר על יהודים להימצא בהם.
ב-1 בינואר 1941 נצטוו אנשי היודנראט לאסוף מן היהודים את כל דברי הפרווה שברשותם ולמסרם במטה הגסטאפו. אנשי היודנראט צייתו להוראה ואספו את הפרוות, אך הגרמנים לא הסתפקו בכמות שנמסרה לידיהם ופרצו לבתי היהודים, ערכו חיפושים ותוך כך שברו מכל הבא ליד ונטלו לעצמם פריטי רכוש. בשעת החיפושים גם היכו הגרמנים יהודים, התעללו בהם והשפילו אותם. נוסף על הפרוות נצטווה היודנראט למסור לגרמנים גם 2 ק"ג זהב. גם הפעם נלקחו 5 בני ערובה ואף הוצאו להורג, כדי להטיל פחד על היהודים.
במאי 1942 היו בגטו ר' 2,071 איש. בגטו פעלה מחתרת של בני נוער חברי "השומר הצעיר" ותנועות ציוניות אחרות. אנשי המחתרת עסקו בפעולות תרבות למיניהן, אך מטרתם העיקרית היתה להתארגן לבריחה אל היערות ולהקים יחידה לוחמת. בין התומכים ביציאה ליער ובהתנגדות פעילה לגרמנים היה גם האדמו"ר ר' שמואל שלמה ליינר. ביוני 1942 נודע הדבר לגסטאפו מפי מלשינים. כשבאו אנשי הגסטאפו אל ביתו יצא האדמו"ר לקראתם עטוף בטלית, ובפיו תפילה. מלווה בחסידיו הבוכים הובל אל רחבת בית-הכנסת ושם הוצא להורג בירי. המשורר יצחק קצנלסון הנציח את הסיפור הזה בשירו "דאס ליד וועגן ראדז'ינער" (השיר על האדמו"ר של ר').
ב-22 בספטמבר 1942 עצרו אנשי גסטאפו 200 יהודים, הובילו אותם אל מחוץ לעיר ורצחו אותם בירי. בתחילת אוקטובר 1942 הורה מפקד הס"ס ליהודי ר' להתייצב למפקר ברחבה שבין בית-הכנסת ובית-המדרש, וחברי היודנראט נצטוו להסביר לנאספים שהדבר הכרחי כדי להפריך את השמועות על יהודים מגטאות אחרים שמצאו מקלט בר' מבלי שנרשמו במשרדי היודנראט. למעשה לא היתה זו אלא פעולת הטעיה, שנועדה למנוע מעשי בריחה; 800 מיושבי הגטו שולחו ביום ההוא לטרבלינקה. אחרי האקציה הראשונה באו אקציות נוספות. ב-14 באוקטובר באו לגטו ר' ז'נדרמים גרמנים, אנשי ס"ס וקציני גסטאפו, ועמם שוטרים פולנים. השוטרים היהודים נצטוו להובילם למקומות מסתור אפשריים. יהודים שנתפסו רוכזו במגרש ריק. עד 16 באוקטובר נתפסו כ-1,000 מסתתרים - גברים, נשים וטף. ביום ההוא גורשו כולם לגטו מיינדזיז'ץ, ויחד עם יהודים מגטאות אחרים באזור שולחו משם ב-27 באוקטובר לטרבלינקה. יהודים מתו עוד בקרונות הרכבת מחמת הצפיפות והצמא, וכשהגיעה הרכבת לטרבלינקה נמצאו בכל קרון 10-15 מתים. לא מעטים מן המגורשים ניסו להימלט מן הרכבת הנוסעת בקפיצה. מהם שנהרגו בשעה שקפצו, רוב האחרים נתפסו בידי תושבים פולנים והוסגרו לידי הגרמנים, ורק מעטים הצליחו בבריחתם והצטרפו ליחידות פרטיזנים, או מצאו מקלט אצל איכרים.
אחרי הגירוש הזה הוכרזה ר' "יודנריין" (מטוהרת מיהודים). קבוצה קטנה של יהודים מר' הועסקה בידי הגסטאפו במחנות עבודה שמורים היטב.
הפרטיזנים היהודים בני ר' שברחו ליערות התארגנו בכמה קבוצות. קבוצה בהנהגתו של יצחק קליינמן הסתתרה בשני בונקרים שאנשיה הקימו ביער שהשתרע לכיוון קוצק, 15 לוחמים בכל בונקר. איכר מכפר סמוך הבטיח להשיג למענם נשק תמורת סכום כסף גדול. בשלב הראשון הבטיח להם 15, רובים, ואחדים מן הלוחמים יצאו לדרך רחוקה כרי לקבל לידיהם את הנשק המובטח. בשובם אל הבוגקר כבר לא מצאו את חבריהם בחיים. התברר שמלשינים הסגירו אותם לגרמנים והם פוצצו את הבונקר על יושביו. גם שניים מן החוזרים נתפסו, עונו ואחר-כך נרצחו גם הם. אנשי הקבוצה ששרדו, 15 צעירים ובראשם יצחק קליינמן, התארגנו לפעילות פרטיזנית. כבר בפעולתם הראשונה, בפברואר 1943, חיסלו שני קציני גסטאפו מר' שבלטו באכזריותם. מאוחר יותר חיסלו "פולקסדויטשה" אנטישמי בעל מחלבה בכפר סטארה וייש, שהסגיר כל יהודי שנקרה בדרכו לגסטאפו, ואת תוצרת המחלבה שלו העמיסו על עגלה והובילו אל הבונקר שלהם ביער. אחר-כך המשיכו להרוג מלשינים, תקפו ממארב מכונית גרמנית ובה שלושה קצינים בכירים, הרגו את הקצינים ולקחו את נשקם ומדיהם. ואולם לרוע המזל חלה יצחק קליינמן בטיפוס, ולא נותרה ברירה אלא לאשפזו בבית-החולים בגטו מיינדזיז'ץ, שם נרצח בידי הגרמנים במיטת חוליו, באחת האקציות האחרונות שנערכו במיינדזיז'ץ.
קבוצת פרטיזנים אחרת מבני ר', בראשותם של ל' לב ולייזר פנטשאק, פעלה ביערות שבין ר' לווישניצה. יחד עם פרטיזנים יהודים מן הסביבה ביצעה הקבוצה הזאת כמה פעולות נועזות, אבל בקיץ 1944, זמן קצר בטרם שחרר הצבא האדום את האזור, חוסלו הלוחמים בידי פרטיזנים פולנים מ"ארמייה קריובה" (המחתרת הפולנית שהיתה קשורה לממשלת פולין הגולה בלונדון). כמה צעירים נוספים מר' התפזרו בין יחידות פרטיזנים שונות. ביניהם היו דינה רוזוואלד, שלחמה ביערות וילנה, יעקב פנטשאק, משה אגמון וכמה אחרים.