ד' ניסן ה'תשפ"ב

רובנה ROWNE

עיר בפולין
נפה: רובנה
אזור: ווהלין ופוליסיה
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ - 58,000

·  יהודים בשנת 1941: כ - 25,000

·  יהודים לאחר השואה: כ - 1,200

תולדות הקהילה:
בעת מלחה"ע ה - I

ראשיתה של רובנה היתה ככפר בנחלותיהם של נסיכי אוסטראה. בסוף המאה ה- 15, על-פי בקשת בעלת המקום הנסיכה מריה סמיונובה, העניק המלך קזימיר היגלוני ליישוב זכויות עיר מגדבורגיות, כולל רשות לקיים ירידים וימי שוק שבועיים. זכויות אלה אושרו שוב בידי המלך אלכסנדר היגלוני ב- 21 בדצמבר 1500, ובידי המלך זיגמונט הראשון ב- 11 ביוני 1507. באמצע המאה ה- 16 נבנה כאן מבצר. העיר עברה כמה ידיים עד שהגיעה לידי הנסיכים לבית לובומירסקי. נסיכים אלה השקיעו רבות בפיתוח המקום החל מראשית המאה ה- 18. במחצית השנייה של המאה ה- 19, בתקופת שלטון הצאר הרוסי, החלה תנופת התפתחות מחודשת. נסלל הכביש קייב-בריסק דליטא (1850), ואחר-כך נבנו מסילות הברזל קייב-בו-יסק דליטא (1870) ורובנה-וילנה (1885) והעיר הפכה להיות צומת דרכים חשוב. בשנת 1878 התחילו בבניין קסרקטינים לצבא הרוסי, ויחידות רבות שוכנו שם. עד סוף המאה ה- 19 שולש מספר התושבים וגם מספר היהודים. יישוב יהודי ברובנה מצוי כנראה כבר בסוף המחצית הראשונה של המאה ה- 16. הידיעה הראשונה על כך ממקורות האוצר הפולני היא משנת 1569. אבל, כבר בשנת 1566, בתעודה העוסקת במשפט שנערך בזסלב, נזכר רצח של יהודי מרובנה בשם אהרון. בצוואה של ראש המנזר בדרמן מיום 15 בפברואר 1571 מצויה רשימה של בעלי-חוב יהודים מרובנה. העיר נפגעה קשות בגזירות ת"ח ות"ט ולאחריהן נמנו שם רק 6 בעלי-בתים יהודים. אבל הייישוב היהודי התאושש מהר ובשעת חלוקת מס הגולגולת לקהילות, שנערכה בהתוועדות של גליל ווהלין בהורוכוב בינואר 1700, הוטל על קהילת רובנה, שהיתה כפופה אז לקהילה הראשית אוסטראה, סכום גדול של 1,000 זהובים, דבר המעיד על ייישוב יהודי נכבד. בשנות השלושים של המאה ה- 18 השתדל קהל רובנה יחד עם ראשי מז'יריץ' ופולנאה להשתחרר מן הכפיפות לאוסטראה ובעזרת הנסיך לובומירסקי אכן קיבלו כתב-זכויות מן המלך אוגוסט השני, מיום 11 באוגוסט 1726, לפיו היו קהילות אלה זכאיות לשלוח נציג לוועד הגליל ולעמוד על המשמר בעת חלוקת המסים, ומאוחר יותר לשלוח גם נציג להתוועדות ד' ארצות. השחרור מעול אוסטראה לא היה קל, וקהילות אלה נאלצו לפנות לבית-דין האוצר בשנת 1739, וזה אישר את זכאותן. הדבר הובא לאישור בהתוועדות ד' ארצות שנערכה באותה שנה בירוסלב ונרשם בספרי העיר לוצק ב- 4 במאי 1739. ועד ד' ארצות אף חייב את קהילת אוסטראה לשלם פיצוי כספי נאות לקהילות מז'יריץ', פולנאה ורובנה משום שהכבידה עליהן בעבר את עול המסים. בעניין הנציגות להתוועדות ד' ארצות עדיין התדיינו נציגי הקהילות האלה עם ראשי גליל ווהלין בבית-הדין של האוצר ברדום בשנת 1740, וזה חזר ואישר החלטתו הקודמת בנידון. בשנת 1749 אישר הנסיך לובומירסקי את תקנון ה"חברא קדישא", לפיו התחייב כל יהודי לשלם לקופת החברה מס שנתי של 6 זהובים וזהוב נוסף כדמי קבורה. בשנת 1765 העניק הנסיך סטניסלב לובומירסקי ליהורי רובנה כתב-זכויות ובו הסדיר את בחירת הקהל וחמשת גבאי ה"חברא קדישא" ואת בחירתם של רבנים. מסמך זה אושר אחר-כך בשנת 1789 בידי הנסיך יוזף לובומירסקי. בשנת 1786 הקצה הנסיך קרקע נוספת להרחבת בית-העלמין ונתן אישור לבניית בית-כנסת גדול (ץעמ). לאחר שעלה בית-הכנסת הזה באש, בשנת 1830, בנו במקומו בניין מלבנים, שהושלם בשנת 1874. במאה ה- 18 עסקו רוב יהודי רובנה במסחר זעיר, בכמה ענפי מלאכה(חייטות, פרוונות, סנדלרות ורצענות) וכן בחכירות שונות. במאה ה- 19 חלו שינויים במבנה הכלכלה היהודית. גדל מספרם של הסוחרים שעסקו בייצוא עצים, תוצרת חקלאית תבואות(, פשתן, בקר, עורות, ביצים ונוצות) לערים אחרות ברוסיה, למרכז פולין ואף לחוץ-לארץ. בין הסוחרים מופיעים גם יבואנים של סחורות, כגון; בדים, נעליים, חרסינה, זכוכית וסחורות קולוניאליות, שסופקו גם לסוחרים ולחנוונים באיזור כולו. אבל רבים עדיין התפרנסו ממסחר זעיר ומרוכלות. בשנות השבעים, כשהתחילו בבניית הקסרקטינים, גדל מספר פועלי הבניין, ובייחוד רבו בעלי המקצוע (נגרים, בנאים, פחחים, צבעים ועוד) ושיעורם הגיע %20 -ל מן המפרנסים. יהודים אחרים עסקו בהובלה ובסבלות. קבלנים-ספקים יהודיים סיפקו חומרי בניין ושאר מצרכים לפועלים הבונים. בשנת 1897 היו מתוך 2,977 יהודים שעסקו בעבודת-כפיים 1,257 בעלי מלאכה, 957 פועלים, ו- 763 שוליות. הדליקות הרבות שפרצו כילו בתים רבים שהיו בנויים מעץ. בדליקה הגדולה בשנת 1881 נשרפו שני-שלישים מבתי-העיר, ומאות משפחות נשארו ללא קורת גג. בעזרת יהודי יישובים אחרים נבנו הבתים מחדש, חלקם מלבנים. העיר גדלה והתרחבה ונבנו בה שכונות חדשות. עתה היו בה 3 חלקים; המרכז, הפרוור הצפון-מערבי - ווליה, והפרוור המזרחי - פוירשטאט. בראשית המאה ה- 20 הפכה רובנה להיות מרכז כלכלי לכל פלך ווהלין. נפתחו בה בתי-מסחר גדולים, שמכרו את תוצרתם לחנווני היישובים השונים וגדלו מספרם והיקפם של מפעלי התעשייה. בשנת 1899 הורחבה מבשלת הבירה, לאחר שנרכשה בידי יהודי, והיא היתה לגדולה בכל ווהלין. בשנת 1900 הקים יהודי אחר בית-חרושת גדול לסבון. מלבד אלה הוקמו אז טחנות-קמח גדולות, מפעלים לייצור לבנים ובית-חרושת לגפרורים. בשנים 1900 - 1910 נפתחו ברובנה כמה בנקים פרטיים והוקמה "חברה שיתופית לביטוח". כמה שנים לפני כן, בשנת 1888, נוסדה בעיירה קופת גמ"ח, שנתנה הלוואות קטנות ללא ריבית לסוחרים זעירים ולבעלי-מלאכה. בשנת 1912 הוקמה "אגודה יהודית להלוואה וחיסכון" והון היסוד שלה הגיע במהרה ל- 30,000 רובל; מספר חבריה הגיע ל- 3,400. ברובנה ישבו בשנים אלה 14,000 יהודים בערך. הקהילה היתה מבוססת מבחינה כלכלית והיא העסיקה בשכר 100 איש: 4 רבנים, 30 פקידים, מורים בתלמוד-תורה ובישיבה, רופאים ואחיות בשירותי הרפואה שלה ועוד. בשנות השמונים של המאה ה- 19 הוקם בית-חולים יהודי. בעיר פעלו גם בית-אבות, לינת צדק, הכנסת אורחים ועוד. בשנת 1885 היו ברובנה 6 בתי-כנסת, 5 מהם מלבנים. אחד מהם היה גדול במיוחד. מספרם הלך וגדל עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה. מבין הרבנים הראשונים שכיהנו ברובנה ידועים רובנה מאיר הלוי אפשטיין, שישב על כיסא הרבנות בשנות השמונים של המאה ה- 17, ואחריו בנו רובנה אברהם הלוי אפשטיין. במחצית השנייה של המאה ה- 18 כיהן כאן רובנה אהרון בן שמואל הכהן, יליד רובנה ובן למשפחה עתירת נכסים. רובנה אהרון בנה בכספו את "הקלויז הישן" (1760) ואת בית-המרחץ הציבורי. בסוף המאה ה- 18 כיהנו רובנה טודרוס בן צבי, מחבר הספר "הלכה פסוקה", והרב יוסף (יוסקה), חתנו של רובנה אהרון הכהן. רובנה יוסף היה מתלמידיו של רובנה דב-בער המגיד ממז'יריץ' וחיבר ספר על הקבלה בשם "יסודי יוסף". מראשית המאה ה- 19 כיהנו ברובנה רבנים ודיינים ממשפחת רוטנברג. מן המחצית השנייה של המאה ה- 19 ועד השואה נודעו רובנה שמואל (1844 - 1919), בנו רובנה חיים (1862 - 1927) ובן משפחתו משה-אליעזר, שנספה בשואה. באותה עת כיהנו כרב שכונת ווליה רובנה שמואל ליפר נפטר( 1885) ובנו רובנה חיים יוסף ליפר, שנספה בשואה, וכן רובנה יצחק-שלמה יואל שרמן משנת( 1885) - ממקימי ישיבת "על החיים" ובעל החיבורים (םיבותכב), "בית ישי" ו"פתחי שערים". לאחר פטירתו בשנת 1914 בא לכהן במקומו חתנו רובנה שמחה-הרץ מה-יפית, שנספה עם עדתו בשואה. באותה תקופה היו גם רבנים מטעם; הראשון מהם, רובנה דוד ברנסון, כיהן ברובנה בשנים 1891 - 1 191; אחריו כיהן רובנה זלמן גולדנברג משנת ( 1911) בין שתי מלחמות העולם כיהן כרב הקהילה רובנה שניאור זלמן גרינפלד. בימי המלחמה הוא ברח לרוסיה ונפטר שם בשנת 1943. ברובנה ישב במשך כמה שנים רובנה דב-בער המגיד ממז'יריץ' משנת( 1760). בקיץ 1772, לאחר שהגאון מווילנה הטיל חרם על החסידים, התכנסו ברובנה תלמידיו של המגיד; רובנה מנחם-מנדל מוויטבסק, רובנה שניאור-זלמן מלאדי, רובנה אברהם מקאליסק, רובנה לוי-יצחוק מברדיצ'ב ואחרים כדי לטכס עצה. בעקבות הלשנה נאסר אז ברובנה רובנה שניאור-זלמן מלאדי והובא לכלא בפטרבורג. בין דמויות החסידים נזכר רובנה לייב שרה'ס כאיש קדוש. רובנה נודעה בכמה חזנים-מלחינים שהתפללו בה. הידוע מביניהם הוא יעקב שמואל מרגובסקי, שכונה זיידל רובנר (1856 - 1943). יצירותיו לחזן, מקהלה ותזמורת הודפסו בווינה ונכנסו לאוצר המוסיקה הדתית. פרט ל"חדרים" היה ברובנה במחצית השנייה של המאה ה- 19 "תלמוד תורה" שהוחזק בידי הקהילה. בשנת 1902 הכירו השלטונות במוסד כבית-ספר עברי. החל מראשית המאה ה- 20 נפתחו ברובנה "חדרים מתוקנים" שנוהלו בידי מורים עבריים פרטיים. כ- 120 נערים למדו אז בישיבת "עץ חיים". בשנת 1891 הוקמה "אגודת שפה ברורה", שארגנה שיעורי ערב לעברית לנערים עובדים. בשנת 1892 הקימה האגודה ספרייה יהודית ובמסגרתה נתקיים חוג לחובבי הספרות העברית. בשנת 1911 נפתח ברובנה סניף של "אגודת חובבי שפת עבר", שפתחה גם מועדון עברי שהתקיימו בו מפגשים והרצאות. בין המרצים בחורף 1914 היו זאב ז'בוטינסקי והסופר חיים גרינברג. עם פעילי האגודה נמנו מרדכי (מארק ) וישניצר, היסטוריון, סוציולוג ועסקן ציבורי, ונחום שטיף - ("בעל דמיון") - סופר ומבקר ספרות בלשון יידיש. בין המשכילים באותה עת היה ד"ר משה זילברפרב, שהיה לאחר מכן מיניסטר לענייני יהודים בממשלה האוקראינית, ובין שתי מלחמות העולם עמד בראש "אורט" בפולין. ראשוני החוגים הציוניים התארגנו ברובנה בשנת 1884 כסניף ל"אגודת חיבת ציון" מאודיסה. נציגי האגודה השתתפו בקונגרסים הציוניים, ניהלו פעולות הסברה והפיצו מניות של ה"בנק הקולוניאלי". בשנת 1906 נערכה ברובנה ועידה ציונית מחוזית בהשתתפות נציגים מעיירות האיזור. בשנת 1905 נוסדו סניפים של "פועלי-ציון" ולידם הוקמה ספרייה בת 1,000 ספרים; הוקם גם סניף של ה"בונד". שתי המפלגות האלה השתתפו באותה שנה בהפגנות ובשביתות וגם בהקמת הגנה עצמית יהודית. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, באוגוסט 1914, גויסו רבים ובעיר הוקם "ועד עזרה" לסייע למשפחות המגויסים. בשנת 1915, עם התקרב החזית, גברה החשדנות כלפי היהודים מצד המפקדים הרוסיים וכמה אנשי ציבור יהודיים הוגלו לסיביר. הם חזרו רק בשנת 1917. המצב הכלכלי התדרדר, מפעלים רבים נסגרו ושיווק הסחורות והמוצרים הצטמצם. העיר נתמלאה אלפי פליטים וועד העזרה המקומי עשה מאמצים רבים כדי לסייע להם. לאחר מהפכת פברואר 1917 השתתפו היהודים בהפגנות ובארגון הממשל החדש. רבים נכנסו ל"משמר האזרחי" שאורגן לשמירה על הסדר והביטחון. בבחירות לעירייה, ביולי 1917, נבחר ד"ר גולדשטיין, רופא צבאי שהגיע לרובנה בימי המלחמה, לראש העירייה. הארגונים והמפלגות היהודיים הוקמו מחדש והחלו בפעילות עניפה. הוקם ועד ציוני אחיד מכל הזרמים ונערכו בחירות דמוקרטיות ראשונות להנהלת הקהילה. הציונים קיבלו רוב ונציגם נבחר ליושב-ראש הקהילה. באוגוסט 1917 נערך ברובנה כינוס של חיילים וקצינים יהודיים בהשתתפות 500 איש. הכינוס הביע את תמיכתו בציונות ובהגנה העצמית היהודית. לאחר מהפכת אוקטובר 1917 התחילו ימי אנרכיה וחילופי שלטון תדירים, שלוו בשוד, הרס וביזה. באחד מלילות האביב של שנת 1919 ערכו חיילים מצבא פטלורה פוגרום. עשרות יהודים נהרגו ונפצעו; ביניהם היו גם שרידי ההגנה העצמית, שניסו לעכב את הפורעים. בעת חילופי השלטון בין הבולשוויקים והפולנים הורגש מחסור בכל, שכן הבולשוויקים נהגו להחרים מצרכים וחפצים. מצוקה ורעב ירדו על יהודי רובנה. מצב זה נמשך עד קיץ 1920, כאשר התייצב השלטון הפולני.

 

בין שתי המלחמות

בשל קרבתה של רובנה לגבול הסווייטי-פולני בחר השלטון הפולני בלוצק לשמש בירת מחוז (ווייבודיות) ווהלין. ואולם, רובנה המשיכה להיות הבירה הבלתי-מוכתרת של המחוז. היא לא רק היתה העיר בעלת האוכלוסייה הגדולה ביותר, אלא שבה קבעו את מקומם כמה מוסדות מחוזיים, כגון; בית-המשפט המחוזי, משרד החינוך המחוזי, לשכת איגודי בעלי-המלאכה לכל ווהלין, הבורסה לייצוא תבואות. מלבד זאת נערך בה היריד הווהליני השנתי. גם מבחינה יהודית נשארה רובנה מרכז המחוז. השתכנו בה הלשכה הגלילית של "תרבות" והוועדים המחוזיים של האגודה לטיפול ביתומים, של אגודת הבריאות "טאז", של "היאס", של ארגוני סוחרים ואגודות בעלי המלאכה. ברובנה הופיעו רוב העיתונים האזוריים, שתפוצתם הקיפה את הערים והעיירות האחרות. עם כניסת הפולנים נאסרו כמה אישי ציבור יהודיים וביניהם ד"ר גולדשטיין, שהיה ראש העירייה בימי מלחמת האזרחים, וד"ר מ' סגל, ראש ההגנה העצמית, והואשמו בשיתוף פעולה עם הבולשוויקים. השלטון איים להוציא אחדים מהם להורג ורק לאחר השתדלות של משלחת שהורכבה גם מלא יהודים (ביניהם הכומר קוזמינסקי), שוחררו האסירים. ד"ר גולדשטיין הוחלף לפי ההסכם בין ברית-המועצות לפולין. שיקום הכלכלה היהודית לא היה דבר קל; בגלל הגבול החדש נותקה רובנה מן השווקים וממקורות חומרי הגלם שבמזרח. על המדינה הפולנית הצעירה עברו משברים כלכליים והממשלה הכבידה את נטל המסים על היהודים; כל אלה לא הקלו על השיקום. בשל כך גברה בתחילת שנות העשרים ההגירה. אבל למרות כל הקשיים חזרה רובנה והיתה למרכז הכלכלי של גליל ווהלין, ויהודיה התבלטו בפעילות הכלכלית של העיר. בערך %75 מתושביה עסקו בתעשייה, במסחר ובמלאכה וגם בתחבורה הבינעירונית, בייחוד בהפעלת קווי-אוטובוסים. באמצע שנות השלושים היתה התמונה הכלכלית כדלקמן; הענף מספר המפעלים בבעלות יהודים בבעלות לא-יהודים טחנות-קמח מופעלות בקיטור 7 --- עיבוד כשות 2 --- מבשלות בירה 1 --- ייצור סבון 1 --- ייצור שמן 4 --- ייצור סוכריות 7 1 ייצור משקאות קלים 9 --- מנסרות עץ 4 --- עיבוד עורות 1 --- עשיית לבנים 3 1 1 חלוקת בתי-המלאכה (1,500 במספר) היתה כדלקמן ; המקצוע של יהודים של לא-יהודים חייטות חייטות %95 %5 כובענות %100 --- פרוונות %100 --- סנדלרות %51 %49 תפרות %100 --- רצענות %100 --- נגרות %90 %10 מסגרות %38 %62 פחחות ונפחות %100 --- שענות וצורפות %100 --- ספרות %90 %10 אפייה וקונדיטוריה %73 %27 מן הטבלאות שלעיל עולה, שכמעט כל התעשייה ברובנה היתה בידי יהודים וכמוה רוב ענפי המלאכה, להוציא מסגרות. גם המסחר היה ברובו בידיהם : מתוך 1,744 חנויות ובתי-מסחר גדולים היו 1,396 בידי יהודים. גם המקצועות החופשיים היו ברובם בידיהם : בערך שלושה- רבעים מבין עורכי-הדין, הרופאים והמהנדסים היו יהודים. בעלי-המקצוע היו מאוגדים באגודות לפי עיסוקם: סוחרים, סוחרים זעירים, בעלי-מלאכה. גם חלק מן השכירים היו חברים באגודות מקצועיות. הפעילות הכלכלית נסתייעה בכמה מוסדות כספיים. המוסד הראשון שחידש את פעילותו היתה קופת גמ"ח, שהעניקה לנזקקים הלוואות קטנות ללא ריבית. בשנת 1932 נוסדה קופת גמ"ח נוספת בפרוור ווליה. "הבנק העממי היהודי", שנפתח בשנת 1917 אך פעילותו שותקה בשנים 1918 - 1920, חידש את פעילותו בשנת 1920 ובשנת 1924 השתלטו עליו בעלי-המלאכה מחוגי ה"בונד". באותה שנה יסדו הציונים את "הבנק היהודי הקואופרטיבי" (אחר-כך "הבנק "למסחר). מלבדם פעלו בעיר הבנק לדיסקונט נוסד( 1926), הבנק הכללי לקרדיט, שהיה בנק הסוחרים הגדול ביותר ברובנה, בנק הסוחרים הזעירים( (נוסד 1924), הבנק לשיקום (Odbudowy) ובנק בעלי-הבתים (נוסד 1928). באמצע שנות השלושים נקלעו "הבנק העממי" ובנק הסוחרים הזעירים לקשיים, ואילו הבנק לדיסקונט נמצא בשלבי בפירוק. למרות שהיהודים היו רוב באוכלוסיית רובנה הם היו מיעוט בעירייה. בשנת 1925 מינה הווייבודה (מושל המחוז) רק 3 יהודים להנהלת העיר (לאווניקים). אחד מהם נבחר להיות סגן ראש העירייה. בשנת 1927 נתמנתה מועצת העירייה אך היו בה רק 12 יהודים (מתוך 30 חברים) ; להנהלת העירייה נבחרו רק 3 יהודים. מבין אלה נתמנה אחד לסגן יושב-ראש המועצה ואחד לסגן ראש העירייה. בבחירות הראשונות לעיריות, שנערכו בשנת 1928, נבחרו 24 יהודים למועצה, שמספר חבריה היה 34. לבחירות בשנת 1932 ניגשו הלא- יהודים בגוש מאוחד, בעוד שהיהודים היו מפוצלים. עקב זאת נבחרו למועצת העירייה, שמנתה 32 איש, רק 8 יהודים, 7 מהם מן הגוש הלאומי-כלכלי. בהנהלת העיר ישב רק יהודי אחד ; אף יהודי לא נבחר לתפקיד סגן ראש העירייה. בראשית שנת 1939 נבחרו למועצה 12 יהודים מתוך 40 חברים, ושני יהודים נבחרו להנהלת העירייה (לאווניקים), שמספר חבריה היה 5. להשתתפותם של היהודים בעיריות היתה חשיבות רבה, בין השאר בגלל האפשרות להשפיע על חלוקת ההקצבות למוסדות יהודיים. אבל, בעוד שבסוף שנות העשרים הוקצבו למוסדות היהודיים בערך %10 מן התקציב העירוני, הלך שיעור זה וירד במהלך שנות העשרים, בעיקר בגלל קיצוצי הסטרוסטות והווייבודה בסעיף זה בעת שהובא לפניהם התקציב לאישור. במחצית השנייה של שנות העשרים ייצג את יהודי ווהלין בסיים (הפרלמנט) ד"ר ו' רוטפלד, מראשי הציונות בעיר ועורך-דין ידוע. הנהגת הקהילה, שנבחרה באופן דמוקרטי בשנת 1917 ושהיה בה רוב לציונים, המשיכה לכהן בשנות העשרים, למרות שהשלטון הפולני לא הכיר בה באופן רשמי. בשנת 1926 ניתן לקהילה היתר לגבות מסים מיהודי העיר. באמצע שנת 1928 התקיימו בחירות, לראשונה מזה זמן רב. מספר הרשימות שהציגו מועמדים היה 23 ; חלקן היו מפלגתיות וחלקן מקצועיות. כמה רשימות היו אישיות. בבחירות אלה השתתפו 2,686 בוחרים, ומתוך 20 הנבחרים היה רוב מכריע לציונים. ה"בונד" הצליח לקבל רק מנדט אחד. גם בבחירות שבאו אחר-כך זכו הציונים ברוב, בכלל זה הבחירות האחרונות, שנערכו בינואר 1939. ראש הקהילה האחרון היה ציוני, דוד סטוק, בעל בית-חרושת לסבון ברובנה. הוא הוגלה בידי הסווייטים ומת בגלותו. פעילותה של הקהילה הופרעה לא אחת עקב מריבות וסכסוכים פנימיים בין סיעות ובין אישים. הקהילה החזיקה ותמכה בשורה ארוכה של מוסדות וארגונים, כגון ; בית-חולים, בית-יתומים, בית-אבות, 2 ארגונים של "לינת צדק", "הכנסת אורחים", "טאז'" מלבד זאת תמכה בבתי-ספר יהודיים, כגון ; בתלמוד-תורה ובישיבות. רוב תקציבה הוצא על החזקת הרבנים, השוחטים, בית-המטבחיים, בתי-המרחץ ובתי-הכנסת. בראשית השלטון הפולני הורחבה רשת החינוך היהודי בעיר. חלק מן המוסדות נפתחו עוד בימי מלחמת האזרחים, אך נסגרו בשל נסיבות הזמן. בשנות העשרים נאבק על קיומו בית-הספר היידי על שם שלום עליכם, שהשתייך לרשת ציש"א, עד שנסגר סופית בשנת 1934. לעומת זאת, מבית-הספר העממי "תרבות" התפתחו לאחר שנת 1927 עוד 3 בתי-ספר וגם 3 גני-ילדים. חוץ מאלה פעלו בעיר כמה גני-ילדים יהודיים פרטיים. מראשית שנות העשרים פעלה בעיר גימנסיה "תרבות" ובה למדו מאות תלמידים אצל כמה עשרות מורים. החל משנת 1936 שכנה הגימנסיה בבניין משלה שנבנה עבורה. בגימנסיה למדו תלמידים רבים שבאו מעיירות שונות בווהלין. מלבדה היו עוד שתי גימנסיות יהודיות, ששפת ההוראה בהן היתה פולנית ; באחת מהן, "אוסוויאטה" ("תרבות"), למדו בסוף שנות השלושים 300 תלמידים בערך. בשנת 1935 עברו אליה תלמידי הגימנסיה השנייה, המתמטית. בשתיהן למדו עברית, תנ"ך ותולדות ישראל. החל משנת 1928 פעל ברובנה בית-ספר תיכון למסחר ובו למדו בערך 200 תלמידים. התלמוד-תורה הפך להיות בית- ספר עממי ובו למדו לימודי דת בצורה מורחבת. מספר תלמידיו היה בין 200 ל- 300. בישיבת "עץ-חיים" למדו בערך 200 תלמידים. בשנת 1925 עברה לרובנה מקוריץ ישיבת זוויהיל בראשות "העילוי מפולטבה", רובנה יואל שורין. בשנת 1921 נפתחו ברובנה קורסים מקצועיים ומהם התפתח עם הזמן בית-ספר מקצועי לבנות של "אורט" (לימדו בו גזירה ותפירה). בשנת 1925 למדו בו בערך 100 תלמידות. מלבד זאת התקיימו במסגרתו קורסים לחשמלאות לבנים. נוסף על בתי-הספר ארגן סניף חברת "תרבות" ברובנה קורסים ללימוד עברית לנערים ומבוגרים, וכן חוגים שונים. בעיר פעלו כמה וכמה ספריות ציבוריות ובהן אלפי ספרים בשפות שונות. כמו-כן פעל חוג דרמטי של חובבים בהדרכת במאי מקצועי, והוא הופיע באולמות גדולים בעיר ומחוצה לה. ההכנסות נתרמו למוסדות צדקה. פעילות ענפה היתה בשטח הספורט. בין המועדונים התבלט מועדון "חשמונאי", שקבוצת הכדורגל שלו היתה אחת הטובות בכל פולין. המועדון זכה כמה פעמים באליפות הקבוצות היהודיות. המפלגות קיימו מועדונים ציבוריים : "בית- העם" של הציונים, שמסגרתו נערכו מפגשים והרצאות. בשנת 1932 נפתח "מועדון אזרחי יהודי" שחבריו, נציגי האינטליגנציה היהודית בעיר, ביקשו לבנות גשר בין הפולנים ליהודים. ברובנה היו סניפים של כל המפלגות והתנועות הציוניות וגם של אלה הלא-ציוניות. סניף הציונים הכלליים היה בין הגדולים בעיר. בשנת 1920 חידשה את פעילותה מפלגת "פועלי-ציון" וחבריה היו בין מקימי האיגודים המקצועיים. באותה שנה חידשה את פעילותה "המזרחי". כמו-כן הוקמו סניפים של הרוויזיוניסטים ואחר-כך של מפלגת "המדינה" (מאיר גרוסמן), של ההתאחדות, ואחר-כך של גוש ארץ- ישראל העובדת. בקשת הרחבה של תנועות הנוער שפעלו בעיר יש להזכיר את "השומר הצעיר" משנת( 1921), "השומר הלאומי" משנת( 1928), "גורדוניה" (משנת 1929), "השומר הדתי", "בית"ר", "ברית-החייל" ועוד. מראשית שנות העשרים פעל סניף של ה"החלוץ" ולידו התקיימו קבוצות הכשרה. אחר-כך נוסד גם סניף של "החלוץ הצעיר". הוותיקה בין המפלגות הלא-ציוניות היתה מפלגת ה"בונד", שהשפעתה היתה ניכרת באיגודים המקצועיים של בעלי-המלאכה והשכירים ונציגיה ישבו במועצת העירייה, בהנהלת הקהילה ופעלו גם בסניף ציש"א. עשרות צעירים יהודים היו פעילים במפלגה הקומוניסטית שפעלה במחתרת ; מפלגה זו פעלה בעיקר באיגודים המקצועיים ובין תלמידי הכיתות הגבוהות של הגימנסיות בעיר. מעט על יחסי הכוחות בתנועה הציונית אפשר ללמוד מתוצאות הבחירות לקונגרסים הציוניים השונים : לקונגרס הכ"א (1939) הצביעו 1,022 איש (מתוך 1,735 שוקלים). הציונים הכלליים קיבלו 149 קולות ; המזרחי - 189 ; מפלגת המדינה - 8 ; רשימת ארץ-ישראל העובדת - 574 ; פועלי-ציון-שמאל - 3 ; נוער כלל-ציוני - 39. לקונגרס הציוני הט"ז (1929) הצביעו 944 איש מתוך( 1,316 םילקוש). הציונים הכלליים קיבלו 243 קולות ; המזרחי - 324 ; רוויזיוניסטים - 75 ; התאחדות השומר הצעיר - 238 ; פועלי ציון - 64. לקונגרס הי"ח (1933) הצביעו 1,879 איש מתוך( 2,236 שוקלים). הציונים הכלליים קיבלו 304 קולות ; המזרחי - 239 ; רוויזיוניסטים - 84 ; ברית רוויזיוניסטית - 209 ; רשימת ארץ-ישראל העובדת - 719 ; התאחדות - 264. לקונגרס הכ' (1937) הצביעו 1,320 איש. הציונים הכלליים קיבלו 404 קולות ; המזרחי - 207 ; מפלגת המדינה - 24 ; רשימת ארץ-ישראל העובדת - 685. לקונגרס הכ"א (1939) הצביעו 1,022 איש מתוך( 1,735 שוקלים). הציונים הכלליים קיבלו 149 קולות ; המזרחי - 189 ; מפלגת המדינה - 8 ; רשימת ארץ-ישראל העובדת - 574 ; פועלי-ציון-שמאל - 3 ; נוער כלל-ציוני - 39.

 

במלחה"ע ה - II

 

ב- 17 בספטמבר 1939 עבר הצבא הסווייטי את הגבול מערבה וסיפח את מערב אוקראינה. ב- 4 בדצמבר 1939 חולקה וויבודיות ווהלין לשני מחוזות סווייטיים, המזרחי, ה"רובנאי", שבירתו רובנה, והמערבי, ששמר על השם ווהלין ומרכזו היתה לוצק. לאחר שלטון זמני קצר, שהיה מורכב בעיקר מקומוניסטים ומאוהדי המשטר הסווייטי וביניהם יהודים לא מעטים, נקבעו שלטונות קבע, שהורכבו מפקידים ומפעילי מפלגה שנשלחו בעיקר מאוקראינה הסווייטית. עד מהרה החלה הסווייטיזציה של הכלכלה. המפעלים והעסקים הסיטונאיים הולאמו מיד. חלק גדול ממלאי הסחורות שבמחסני הסיטונאים הועברו מזרחה, שכן שרר שם מחסור מתמיד בסחורות. עד ינואר 1940 חוסל המסחר הפרטי והמטבע הפולני בוטל. בעיר נפתחו חנויות ממשלתיות, אך אלה היו בדרך-כלל ריקות מסחורה או שההיצע בהן היה דל מאוד. בעלי-המלאכה נדרשו להתארגן בארטלים (קואופרטיבים); הרופאים נדרשו לחסל את הפרקטיקה הפרטית שלהם ולהצטרף למערכת הבריאות הממלכתית. המוסדות והארגונים היהודיים חוסלו ובמקום הגימנסיה העברית "תרבות" נפתחו גימנסיה בשפת יידיש ושלושה בתי-ספר יסודיים בשפה זו (במקום בתי-הספר "תרבות"). כולם היו בעלי תוכן סווייטי. באביב 1940, כשהחל תהליך "הפספורטיזציה" (חלוקת תעודות- הזהות הסווייטיות), הוגלו מן העיר כמה תעשיינים, סיטונאים ומנהיגי ציבור. ביניהם היה היושב-ראש האחרון של הקהילה - דוד סטוק, שהיה גם תעשיין. אחרים יצאו באזהרה בלבד ועברו לגור בערי-השדה. בין פעילי תנועות הנוער היו כאלה שביקשו להמשיך ולפעול גם במשטר החדש, בתנאי מחתרת. נעשו ניסיונות לצאת לארץ-ישראל, בעיקר דרך וילנה ודרך רומניה. בין הפליטים הרבים שהגיעו לרובנה בחודשים הראשונים היו חברי הכשרות ממרכז פולין וכן חברי הנהגה של "השומר הצעיר" (טוסיה אלטמן, ישעיהו ויינר, יוסף קפלן, אדם רנד ועוד). באוקטובר התכנסו חברים אלה ברובנה ודנו כיצד להמשיך. ההנהגה הארצית עברה אחר-כך ללבוב, וברובנה נשארה ההנהגה הגלילית; זו הוציאה לאור שלוש חוברות של העיתון המחתרתי של "השומר-הצעיר" "ממעמקים". העיתון נכתב ביד באותיות-דפוס ושוכפל. בסך-הכל הופקו 250 העתקים. המאסרים הרבים שנערכו עד פרוץ המלחמה ביוני 1941 שיתקו בהדרגה את הפעילות המחתרתית של "השומר-הצעיר" ברובנה. כבר בבוקר של ה- 22 ביוני 1941 הופצצה העיר בידי חיל-האוויר הגרמני והפצצות אלה נמשכו גם בימים הבאים. נפגע בעיקר מרכז העיר, שהיה מאוכלס לרוב ביהודים. לכן יש לשער, שמתוך 4,000 התושבים שנפגעו היו הרוב יהודים. כ- 2,000 יהודים התפנו במסגרת המשרדים הסווייטיים שבהם עבדו או ברחו בכוחות עצמם. ב- 28 ביוני 1941 נכנסו לרובנה יחידות הצבא הגרמני. המשטרה האוקראינית שהתארגנה יחד עם שוטרים גרמנים החלה בחטיפת יהודים לעבודה-כפייה בעיקר בניקוי רחובות העיר מהריסות ובשיפוץ דרכים וגשרים. העבודה בוצעה תוך התעללות, השפלה וגם מקרי רצח לא חסרו. מראשית יולי ועד סופו נאסרו מאות יהודים, חלקם מפעילי הציבור ומחוגי המשכילים, ונרצחו בבית-הסוהר או ברחוב ביאלה. עד סוף אוגוסט 1941 הגיע מספר הנרצחים לכמה אלפים. בראשית אוגוסט 1941 פורסם הצו על נשיאת סימן ההיכר היהודי - סרט לבן ועליו מגן-דוד כחול; זה הוחלף החל מן ה- 19 בספטמבר 1941 בשני טלאים צהובים - אחד על החזה והשני על הגב. הוקם יודנראט ובו נכללו עסקני ציבור לשעבר. בראשו הועמד ד"ר משה ברגמן, לשעבר מורה בגימנסיה "אושויטה"; לסגנו מונה עורך- הדין ליאון סוחרצ'וק. מאוחר יותר, משנוכחו השניים לדעת, שאין בכוחם לעזור לאחיהם היהודים בסבלם, הם שמו קץ לחייהם. ב- 16 ביולי 1941 אישר היטלר את מינויו של אריך קוך, הגאולייטר של פרוסיה המזרחית, לרייכסקומיסאר של אוקראינה. קוך בחר ברובנה לשמש לו עיר בירה. כשמסר הצבא, ב- 1 בספטמבר 1941, את חלקי אוקראינה הראשונים לשליטתו, החלו הגרמנים לשכן בעיר את משרדי הרייכסקומיסריאט, על פקידיו ועובדיו הרבים. רובנה נקבעה לשמש גם מרכז של נפה (גביט) ומושב של גביטסקומיסאר במסגרת הגנרל-קומיסריאט ווהלין-פודוליה, שבירתו היתה בריסק-דליטא, ומיוני 1942 - לוצק. בינתיים המשיכו הגרמנים במעשי השוד שלהם. הם החרימו דברי-ערך, פרוות, חפצים, ריהוט ועוד. כמו-כן נשדדו כל חפצי הכסף והנחושת מבתי-הכנסת הרבים בעיר. באוגוסט 1941 הוטל על היהודים לשלם כופר בסך 1,200,000 מרק; סכום זה היה צריך לאסוף תוך שלושה ימים. במקום ד"ר ברגמן נתמנה לראש היודנראט חיים רסנר, חבר ה"בונד" מווארשה, מעסקניה המובהקים של התנועה הקואופרטיבית היהודית. הוא שהה ברובנה כפליט מספטמבר 1939. למפקד משטרת-הסדר היהודית מונה איש מנוול ששימש מלשין של השלטון הגרמני. יש לשער, שבסוף אוקטובר 1941 התקיימה במשרדו של קוך התייעצות בהשתתפות גנרל האס"אס פריצמן, המפקד הבכיר של האס"אס והמשטרה ברייכסקומיסריאט. בפגישה זו הוחלט להיענות לבקשת הרייכסקומיסאר ו"לנקות" את רובנה מרוב יהודיה, בין השאר כדי לפנות דירות לפקידים ולעובדים של המוסדות ושל המשרדים הגרמניים. דו"ח של האיינזאצגרופן (מבצע הרצח) מתאר כך את הפעולה; "ב- 5 וב- 6 בנובמבר 1941 בוצעה ברובנה אקציה יהודית, שתוכננה זה זמן רב. המטרה היתה להמית ביריות כ- 15,000 יהודים. על-פי פקודת המפקד הבכיר של האס"אס והמשטרה היה הארגון בידי משטרת-הסדר. קומנדו-החוץ של איינזאצקומנדו 5 השתתף בביצוע באופן פעיל ביותר". כפי שעולה ממסמכים גרמניים ומעדויות של יהודים, אוקראינים ופולנים, התנהלה האקציה כך; הגביטסקומיסאר של רובנה הזמין את אנשי היודנראט אליו ב- 5 בנובמבר והודיע להם, שב- 6 בנובמבר חייבים כל יהודי רובנה, שאין בידיהם תעודות עבודה, להתייצב עם בני משפחותיהם ועמם מטען של 16 ק"ג, כדי להישלח לעבודה במקום אחר. בקור עז של מתחת לאפס וסופת שלג קלה התאספו יהודי רובנה ב- 6 בנובמבר 1941 והובלו לחורשת האורנים ("סווסנקי"), מרחק של 6 ק"מ בערך ממרכז העיר, ושם, ליד בורות ענק שנחפרו מראש בידי שבויי-מלחמה סווייטיים, הם נרצחו. ההרג נמשך יומיים - 6- 7 בנובמבר - והוא בוצע כאמור על-ידי יחידת משנה של איינזאצקומנדו 5, שמנתה 80 עד 100 איש. האבטחה והשמירה בוצעו בידי שוטרים גרמניים מגדוד המשטרה מס' 320 וכן בידי שוטרים אוקראיניים רבים. מספר הנרצחים הגיע ל- 21,000 בערך, כ-%80 מיהודי העיר אז. למעלה מ- 5,000 היהודים שנותרו רוכזו בדצמבר 1941 בגטו, שהשתרע על חלק של פרוור ווליה לאורך פסי- הרכבת. הגטו לא היה מגודר, אך על תושביו נאסר לצאת ממנו, זולת לעבודה או ברישיון. רוב הרכוש היהודי נשדד וחלקו חולק לאוכלוסייה האוקראינית. בבתי הגטו שוכנו היהודים בצפיפות, בתנאי תברואה גרועים וברעב. ב- 13 ביולי 1942 הוקף הגטו ויהודיו הובלו לקרונות משא סגורים שהוכנו בתחנת הרכבת. היהודים הוסעו לכיוון קוסטופול ושם, ביער סמוך למסילת הברזל, בבורות שהוכנו מראש, נרצחו כולם. אין בידינו מידע על התארגנויות של קבוצות מרי ברובנה. יש לשער, שהאקציה הגדולה בנובמבר 1941, שהקדימה לבוא, פגעה קשה בסיכויי התארגנות אלה. ידוע על מקרי מרי של יחידים, כגון זה של סיומה גימברג, שהרג שני גרמנים שבאו לאסרו, או ניוניה קופילניק, שנטל מן הגרמנים אקדח ורימוני-יד וכשבאו לביתו קידם אותם ביריות; עד שנהרג הספיק קופילניק להרוג שלושה גרמנים. גם יצחק שניידר, שהשיג אקדח ורימוני-יד מפולני, התגונן כשבאו לאסרו ובקרב פגע בחמישה נאצים. בציבור התהלכו סיפורים על אשה בשם דבוריץ, שפיתתה קצינים גרמניים לבוא לביתה ושם רצחה אותם. כשנודע הדבר אסרו אותה ובזמן שהובילו אותה לבית-הסוהר שלפה כידון מנדן אחד השוטרים, תקעה אותו בחזהו ונורתה למוות. בהקשר של המחתרת הסווייטית, שבראשה עמד טרנטי נובאק, נזכרת אשת קצין סווייטי בשם ליזה גלפנד, שעבדה במסעדת קצינים גרמנים; בשנת 1943 עזרה ליזה גלפנד להכניס למסעדה חומר נפץ, שבעזרתו פוצץ הבניין ובפיצוץ נספו קצינים גרמנים רבים. המהנדס הגרמני הרמן פרידריך גרבה סיפר בעדותו בבית-הדין הבינלאומי בנירנברג, שכאשר בא לגטו רובנה ערב החיסול כדי להוציא את פועליו היהודיים, ראה שיהודים חסמו את הדלתות והחלונות ולא הניחו לאנשי המשטרה הגרמנית והאוקראינית להיכנס, ואלה נאלצו לפרוץ פנימה בעזרת רימוני-יד. ערב אקציית החיסול של יולי 1942 ברחו מרובנה צעירים רבים, בעיקר לעיירות הסביבה, טוצ'ין ואחרות. בסוף הסתיו הם ברחו ליערות וחלק מהם הצטרפו ליחידות פרטיזניות סווייטיות. רובנה שוחררה ב- 5 בפברואר 1944 בפעולה משותפת של הצבא האדום, שבא ממזרח, ושל האוגדות הפרטיזניות הרובנאיות, בפיקודו של הגנרל ואסיל בגמה (שהיה ערב המלחמה וגם לאחר השחרור המזכיר המחוזי הראשון של המפלגה הקומוניסטית), שעלו על העיר ממערב. כיוון שהחזית נעצרה בקרבת קובל, וגם בגלל הפעילות הרצחנית של אנשי האופ"א, התרכזו רבים מן הניצולים מווהלין ברובנה. עד סוף 1944 הגיע מספרם ל- 1,200. הוקמה מעין קהילה דתית, נפתח מטבח לנצרכים והוקם קשר עם הוועד האנטי-פשיסטי במוסקווה. עסקני ציבור יהודיים טיפלו בהוצאת יתומים יהודיים מבתי משפחות נוצריות ומבתי-יתומים, שבהם שררה אווירה אנטישמית. הם גם עודדו יהודים להעיד נגד משתפי פעולה עם הנאצים. כמה מן הפעילים, ציונים לשעבר ופרטיזנים, החלו בארגון "הבריחה", ובמהרה יצרו קשר עם קבוצה דומה מווילנה ויחד החלו לחפש דרכים לצאת מן המדינה. בהתחלה יצאו דרך רומניה, ואחר-כך, כשהחלה הריפטריאציה - דרך פולין. בשנים 1945 - 1946 עברו רוב הניצולים, וכן אלה שחזרו מברית-המועצות, לפולין ומשם המשיכו מערבה בדרכי "הבריחה".