תרומות
רוהאטין ROHATYN
עיר בפולין
מחוז: סטאניסלאבוב
נפה: רוהאטין
אזור: גאליציה המזרחית
אוכלוסיה:
· בשנת 1941: כ- 5,736
· יהודים בשנת 1941: כ- 3,002
· יהודים לאחר השואה: כ- 30
תולדות הקהילה:
הישוב היהודי מראשיתו
רוהאטין שכנה על אם הדרך לבוב-סטאניסלאבוב וטארנופול - סטרי. היא מוזכרת לראשונה בתעודות מ- 1375, וכנראה נוסדה זמן רב קודם-לכן. עד ראשית המאה ה- 15. היתה רוהאטין עיר מלכותית, ואחר-כך עברה לזמן-מה לבעלות פרטית. תמורת הלוואה שנתן בעל אחוזה למלך. לאחר כמה עשרות שנים חזרה להיות עיר מלכותית. ב- 1535 קיבלה העיר זכויות עירוניות על-פי החוק המאגדבורגי. כעיר-ספר סבלה רוהאטין מפלישות, בעיקר של הטאטארים. במאה ה- 17 ובמיוחד במלחמות הקוזאקים, נפגעה העיר קשה. אוכלוסייתה פחתה והלכה ובפרבר מחוץ לעיר נשארו אך 31 בתים מתוך 100. ב- 1772, אחרי חלוקת פולין, הועברה העיר לבעלות הנסיכה סופיה לובומירסקה. באמצע המאה ה- 19 שוחררה מבעלות פרטית והיתה לעיר-נפה. הידיעות הראשונות על יהודים ברוהאטין הן מ- 1463. מדובר בהן ביהודי מז'ידאצוב, שמשון, שסחר בבקר בירידי רוהאטין. ישוב יהודי מוזכר לראשונה ב- 1564, אבל כנראה עד סוף המאה ה- 16 היה מספר אוכלוסיו קטן והיה כפוף לקהילת לבוב. ב- 1582 חכר היהודי מנדל איזאקוביץ את מס המשקאות ברוהאטין. ב- 1633 קיבלו יהודי רוהאטין זכויות עירוניות מידי המלך הפולני ובהן הרשות להקמת בית-כנסת ובית- עלמין. היהודים הושוו לעירונים הנוצריים בזכות לעסוק במסחר. זכויות אלו אושרו על-ידי מלכי פולין בשנים 1663 ו- 1669. בפריווילגיה האחרונה הותר להם להחזיק בתים בכיכר-השוק. היחסים בין העירונים והיהודים עברו עליות וירידות. יש שהעירונים הגנו על יהודים ובני-משפחותיהם, אזרחי העיר, מפני בעל העיר שהתנכל להם, ויש שנמצאו בעלי-מלאכה נוצרים במאבק מתמיד עם התחרות יהודית, ואף החליטו להחרים נעליים, מעשי-ידיהם של סנדלרים יהודים. ב- 1718 החליט הסיימיק של האליץ' להורות לאצילים להפסיק להחכיר ליהודים ולארמנים הכנסות ממיסים, ממכס ומאחוזות. אז הוחלט גם לאסור על יהודים להעסיק משרתים נוצרים. באותו זמן שילמה קהילת רוהאטין 715 זהובים ו- 12 גרוש מס-גולגולת. בראשית המאה ה- 18 היתה קהילת רוהאטין לעצמאית. על חשיבותה של קהילת רוהאטין באותה תקופה יעידו גדולי-התורה ששימשו בה בקודש. ראשון בהם הידוע לנו הוא ר' משה בן דניאל, שהוציא ב- 1693 בז'ולקייוו את חיבורו "סוגיות התלמוד". הספר זכה אחרי 14 שנה להוצאה מחודשת בגרמניה במקורו העברי ותרגום לאטיני בצידו. המו"ל היה בסהויזן, קלוויניסט ההולנדי שעסק בפילולוגיה. מראשית המאה ה- 18 כיהן ברבנות ברוהאטין ר' אברהם ליברס, בנו של ר' זלמן ליברס, פרנס קהילת לבוב. באמצע המאה ה- 18 היה רבה של העיר רוהאטין דוד משה אברהם, הנודע בכינויו ר' אד"ם. ספריו וכתביו נשארו בכתובים, ורק ספר אחד "מרכבת המשנה" הוצא לאור על-ידי נכדתו ב- 1892, לפי הוראת האדמו"ר מבלז. בהקדמה לספר זה מסופר על קשריו של ר' אד"ם עם הבעש"ט. נשארו בכתובים עוד ספרים רבים, ובתוכם "תפארת אד"ם". ר' אד"ם נודע במלחמתו עם הפראנקיסטים. אחריו כיהן ברבנות רוהאטין אברהם שלמה. הרב האחרון באותה תקופה היה ר' יצחק בן אהרן, שחתם על מיפקד האוכלוסין ב- 1764- 1765. ברוהאטין ניכרה השפעתו של שבתי צבי, שהיו לו במקום מאמינים רבים. גם תנועתו של ר' יהודה החסיד מצאה לה מהלכים בין יהודי רוהאטין, וכשהתחילה תנועתו של יעקב פראנק להתפשט, נמצאו גם לה חסידים רבים ברוהאטין. המגיד המקומי ר' אלישע שור, מצאצאי ר' זלמן נפתלי שור רבה של לובלין, הצטרף לכת עם בניו ובנותיו. בוויכוח בלנצקורונה (1757) היו אלישע שור ובנו שלמה מראשי המדברים מטעם הכת. אותו דבר נישנה בוויכוח בלבוב ב- 1759. כלתו, אשתו של שלמה, ובתו שימשו כנביאות "קדשות" בכת והתמסרו לאנשיה. ב- 1759 התנצרו 49 מיהודי רוהאטין, ובתוכם כל משפחת שור, שזכתה במעמד אצולה וקיבלה את השם וולובסקי. רוב יהודי רוהאטין והקהילה שם רדפו את הכת. אבי המשפחה נאלץ לברוח לתורכיה ושם נרצח, אבל בניו, שלמה-לוקאש פראנצישק, נתן-פאבל ומיכאל-יאן מילאו תפקיד חשוב בכת, ולצאצאיהם יצאו מוניטין בתחום המדיניות והתרבות בתולדות פולין. שלמה אף נסע לפטרבורג לשכנע את הקיסרית יקאטרינה, שהמתנצרים החדשים הם אמנם מתנצרים כנים. בתקופה הראשונה לשלטון האוסטרי (אחרי 1772) הוטלו גזירות רבות על יהודי רוהאטין. ב- 1776 בוטלה האוטונומיה היהודית. בראש הקהילה עמד ועד ממונה של 3 חברים שתפקידו הצטמצם בגביית מיסים בלבד. ואכן, על יהודי רוהאטין הוטלו מיסים כבדים: מס-הסובלנות, מס- הנישואים - לפי דרגות שונות, מס בשר ומס נרות. לפי חישובי השלטון המחוזי בזלוצ'וב, שילמה כל משפחה יהודית ברוהאטין 30 פלורין לשנה בממוצע. בנוסף לזה גבו השלטונות מהיהודים את כל החובות מזמן שלטון פולין בתוספת ריבית. קהילת רוהאטין נאלצה להחזיר חובות למנזרים ולנושים פרטיים בסך של 1,750 גולדן ועוד סכום קטן יותר על חלקה בחובות קהילות רייסן. לזמן-מה הורחקו היהודים מכל החכירות של אחוזות ובתי-מרזח, ופרנסתם העיקרית היתה מסחר זעיר ומלאכה. בנסיונות של הפרודוקטיביזציה מטעם היהודים, הוקם כפר "בבל החדשה", ובו התיישבו 12 משפחות יהודיות מרוהאטין. אך הניסיון לא עלה יפה, ולאחר זמן קצר עזבו היהודים את הכפר. ב- 1788 הוקם בית-ספר יהודי מיסודו של ה. הומברג. בראשו הועמד המורה קורנפלד. ואולם בית-הספר נסגר ב- 1806 יחד עם שאר בתי-הספר מסוגו. החוכרים היהודיים הכבידו את עולם על בני הקהילה. אחד מהם, מרקוס קרייזלר, שכנראה רימה את השלטונות, נענש ב- 10 מלקות. באמצע המאה ה- 19 עמד שנים רבות בראש הקהילה בנימין וונדרלינג. הוא היה מתקיפי המקום ולא היה אהוב על הציבור. כבר בראשית המאה ה- 19 התפשטה החסידות מיסודה של שושלת סטראטין. מייסד השושלת, רוהאטין יהודה צבי ברנדוויין, קבע באחרית ימיו את מושבו ברוהאטין וכן עשו אחדים מיורשיו. במקום נמצאו גם חסידי בלז ובית ריז'ין. מ- 1868 ואילך השתפר מצבם של יהודי רוהאטין. לאחר שהעיר חוברה למסילת-הברזל, הוקמו בה מפעלי-תעשייה קטנים, וכמעט כולם בבעלות יהודית. כן נבנו משרפת-יי"ש ומבשלת-בירה, בית-חרושת ללבנים, כמה טחנות-קמח, ואף שני בתי-דפוס. התפתחה שכבה דקה של יהודים אמידים, ביניהם משפחת נגלברג מצאצאי ר' אד"ם. ענף- פרנסה חשוב בקהילה היהודית היתה העגלונות. כן הת- פרנסו היהודים ממסחר וממלאכה. לפי מיפקד של קופת מלווה משנת 1913 היו בקהילה 590 סוחרים, 42 בעלי- מלאכה, 19 חקלאים ו- 44 בעלי מקצועות חופשיים. ברבע האחרון של המאה ה- 19 ובראשית המאה ה- 20 היתה הפרנסה מצויה. קמו מוסדות לאשראי ומוסדות-צדקה. ב- 1906 הוקמה-קופת מלווה בתמיכת יק"א, שמנתה ב- 1908 385 חברים. באותה שנה נתנה הקופה 346 הלוואות בסך 71,425 כתרים. מוסדות-הציבור שהוקמו באותה תקופה הם "תומכי סוחרים" , "איגוד של סוחרים" ולו קופת מילווה, וכן "יד חרוצים". מבין מוסדות הצדקה יצוינו "גמילות חסדים", "דורשי טוב", "רודפי צדק" וכן אגודת נשים למען עזרה לנשים ולילדים. מבין רבני המקום בתקופת השלטון האוסטרי ידועים לנו ר' אליעזר הורוביץ ממשפחת הרבנים של סטאניסלאבוב (1868- 1866), ר' מאיר יהודה ב"ר שמואל גלס מראשית שנות ה- 70 של המאה ה- 19 עד פטירתו ב- 1894. ב- 1896 נבחר לרב העיר רוהאטין נתן לוין, משכיל בעל תעודות-בגרות ממשלתית, אשר שלט בשפות הפולנית והגרמנית על בוריין. ר' נתן לוין הצליח להשכין שלום בקהילה בין החרדים והמתבוללים. בזמן כהונתו ברוהאטין התקרב אף לרעיון הציוני והספיד את הרצל. הוא תמך בבתי-ספר עבריים ודאג להקמת "תלמוד תורה" מודרני. ב- 1905 נבחר לרבה של ז'שוב ועזב את המקום. במקומו לא נבחר רב וכיהנו בקודש שני דיינים. ר' מאיר-שמואל העננא מסטרליסק, שכונה "הדיין הזקן", ובן המקום ר' אברהם דוד שפיגל, שנקרא "הדיין הצעיר" (נספה בשואה). ב- 1868 השתתפו יהודי רוהאטין בפעם הראשונה בבחירות לעיריה. למועצה זו נבחרו 18 פולנים, 6 אוקראינים ו- 6 יהודים. היהודים שנבחרו היו מבין משכילי המקום והם הצטרפו ליוזמת קהילת טארנוב וקראקוב לבטל לחלוטין את הקהילה היהודית, כשבענייני היהודים תטפל ישירות העיריה. כידוע לא נתקבלה ההצעה הזאת על-ידי השלטונות ואין תימה שגם רוב הציבור היהודי ברוהאטין התנגד לה. בשנים 1904- 1910 כיהן כראש קהילת רוהאטין אלתר ויידמן. בזמן כהונתו נבנה במקום בית-מדרש, שקירותיו המעוטרים היו מן היפים ביותר בגאליציה. הוא נתן יד לייסוד בית- ספר עברי משלים על-ידי הקהילה ב- 1904. בזמן כהונתו של רפאל סופרמן כמנהל ומורה בבית-הספר העברי שכן ברוהאטין המרכז של בתי-הספר העבריים באוסטריה. רפאל סופרמן עלה ארצה ב- 1912 ומילא תפקידים חשובים בתחום החינוך בארץ-ישראל. ב- 1907 הוקמה ברוהאטין גימנסיה אוקראינית, וב- 1910 - גימנסיה פולנית. בשתיהן למדו תלמידים יהודים. ביוזמת שלום מלצר יהודי אדוק ובר-אוריין, קמה התנועה הציונית בראשית שנות ה- 90 של המאה ה- 19. שם האגודה היה "בני ציון" ועוד ב- 1895 היא הצטרפה לתנועתו של הרצל. ב- 1898 מנתה כ- 100 חברים. בוועידה הראשונה של "המזרחי" באוסטריה, שהתקיימה בפרשבורג (1904), השתתף עסקן ציוני מרוהאטין - שלום מלצר. ב- 1907 הוקם איגוד נשים ציוניות "רות". עד תחילת המאה ה- 20 היה ברוהאטין רק בית-ספר עממי כללי. היהודים למדו בחדרים, וכאמור בזמן כהונתו של הרב לוין הוקם "תלמוד תורה" מודרני בעיר. בפרוץ מלחמת-העולם הראשונה ברחו יהודים רבים מפחד הצבאות הרוסים לפנים אוסטריה. ואמנם הכובש הרוסי התנהג באכזריות רבה כלפי היהודים. שני יהודים הוצאו להורג בתואנה, שהפקיעו את מחיר הסבון בשתי קופיקות. לפני שעזבו את העיר באוגוסט 1915 לקחו הרוסים אתם את רוב ראשי-המשפחה היהודים. הפעולה נעשתה באכזריות, ובמקרה אחד, כשראש המשפחה הסתתר, גורשה אשתו במקומו. לאחר כמה חודשים שוחררו העצורים והותר להם לחזור לרוהאטין. אבל הם הצליחו להגיע רק לטארנופול, כי רוהאטין היתה מצידה השני של החזית. המגורשים חזרו לרוהאטין רק בסוף 1917, למעט 150 שנספו במגיפות. ב- 1918 הוקם ברוהאטין לזמן קצר בית-חולים יהודי ובו אושפזו חיילים יהודים פצועים או חולים במחלות מידבקות, ואמנם חיי רבים מהם ניצלו. בתקופת שלטון הרפובליקה האוקראינית המערבית (נובמבר 1918 - מאי 1919) היו ברוהאטין 3,000 יהודים, מהם רבים מעיירות ומכפרי הסביבה. כ- 2,000 מהם היו זקוקים לסעד. השלטונות המקומיים התנכלו ליהודים, ואירעו מקרי שוד והתנפלויות של חיילים אוקראינים על עוברים ושבים. מצב זה נמשך עד כיבושה של העיר על-ידי הצבא הפולני במאי 1919
בתקופת השלטון הפולני המחודש הורע מצבם הכלכלי של יהודי רוהאטין. לשם התחרות במסחר היהודי הקימו האוקראינים כבר בראשית שנות ה- 20 חנות כל-בו קואופרטיבית, ובעקבותיהם הלכו הפולנים בהקימם חנות דומה. הריסות המלחמה לא שוקמו שנים רבות. בעת המשבר בשנים 1928- 1930 הגיעו סוחרים רבים לידי פשיטת-רגל. רבים מבין בעלי-המלאכה והפועלים היו מחוסרי-עבודה. בסוף שנות ה- 30, עם גזירת השחיטה, איבדו 20 קצבים יהודים את פרנסתם. במקום נמצאו אך מספר מפעלים זעירים בבעלות יהודית, ששימשו מקור-פרנסה למעטים: בית- חרושת לממתקים, 2 בתי-דפוס. בית-חרושת לגזוז וטחנת- קמח. ממלאכה התפרנסו אז 10 חייטים, 5 ספרים, 8 סנדלרים, 6 נגרים, 1 רצען, 3 בנאים ו- 6 שענים. עם האינטליגנציה המקצועית במקום נמנו מספר רופאים, עורכי-דין ומורים. בראשית שנות ה- 30 הוקמה קופת גמ"ח. ב- 1936 נתנה זו הלוואות ל- 58 בעלי-מלאכה, 92 סוחרים זעירים, 13 פועלים ו- 51 אחרים. האשראי הכולל הסתכם באותה שנה ב- 10,904 זלוטי. בנוסף לקופת גמ"ח נתקיימה "קופת הלוואה קואופרטיבית", ששרתה, כנראה את האמידים יותר בציבור היהודי. בשנות ה- 30 הוקם מטבח עממי, שבו חולקו ארוחות- צהרים חינם או במחיר סמלי לעניים ביותר, רובם בעלי- בתים שהתרוששו. המטבח מומן על-ידי בני רוהאטין שבארצות- הברית. מ- 1910 עד פטירתו ב- 1930 עמד בראש הקהילה הציוני ד"ר פנחס שטרן. בעת כהונתו הצליחה הקהילה לשקם את בית-הכנסת שנהרס בזמן המלחמה ולהשיג קרקע לבית- עלמין חדש. ב- 1932 נבחר כרבה של רוהאטין ר' מרדכי-ליפא תאומים. בהיבחרו היה בן 27 בלבד, ושמו יצא לתהילה כלמדן מובהק וכבעל השכלה כללית רחבה. בבחירות לעיריה היתה רשימה יהודית אחת. ב- 1927 קיבלה רשימה זו, על-פי הסכם עם הפולנים והאוקראינים, 16 מתוך 48 מאנדאטים. ד"ר גולדשלאג נבחר לסגן ראש העיר. ב- 1932 וב- 1939 נבחרו יהודים רק להנהלת העיר בלבד. החזק שבין הארגונים הציונים במקום היה הסניף של הציונים הכלליים. בראשית שנות ה- 20 התארגנו פועלי ציון ואחריהם - התאחדות (שתיהן התאחדו ב- 1931 למפלגה אחת). חברי פועלי ציון היו פעילים באיגוד המקצועי היהודי במקום, ואף ניהלו שביתה בבית-דפוס יהודי. ב- 1930 התארגנו המזרחי והרביזיוניסטים. קן השומר הצעיר נוסד ב- 1919. לידו התקיים סניף של סתם חלוץ. בסוף שנות ה- 20 הוקמה תנועה, שהתפלגה לאחר- מכן להנוער הציוני ולעקיבא. באותו זמן הוקמו גורדוניה ובית"ר, כשהאחרונה היתה בסוף שנות ה- 30 תנועת- הנוער הגדולה ברוהאטין. תוצאות הבחירות לקונגרסים הציוניים השנה כלליים מזרחי התאחדות ציון מפ' המדינה 1927 23 28 41 3 - 1931 180 16 89 148 1935 398 118 369 451 1939 192 98 184 - ברוהאטין התקיים בית-ספר עממי ממלכתי ליהודים ("שאבאסובקה"). בבית ספר זה למדו רוב ילדי ישראל במקום, ומיעוטם המשיכו ללמוד בתלמוד תורה. את לימודי העברית השלימו בבית-הספר העברי. הגדולה מבין הספריות היהודיות היתה ליד סניף של הציונים הכלליים. גם קיני תנועות-הנוער קיימו ספריות משלהם. בשנות ה- 30 הוקם ברוהאטין חוג דראמאטי וכן מועדון-ספורט מכבי
כשבוע ימים אחרי פרוץ המלחמה בספטמבר 1939 הגיעו לרוהאטין מאות רבות של פליטים יהודים ממערב-פולין, שנמלטו מפני הצבא הגרמני. מחשש הכיבוש הגרמני נטשו ב- 14.9.1939 אף מספר משפחות יהודיות מקומיות את העיר ופנו לעבר הגבול הרומני. אולם כבר ב- 18.9.1939 נכנסו לרוהאטין יחידות הצבא האדום. עם התבססות השלטון הסובייטי בסתיו 1939 הופסקה פעילות יהודית קהילתית ופוליטית בעלת צביון לאומי. הולאמו מפעלים יהודיים והמסחר הפרטי הקמעוני הצטמצם באופן הדרגתי. ב- 1940 הוקמו ברוהאטין קואופרטיבים של בעלי-מלאכה, של חייטים, סנדלרים, פחחים, אופים ועוד, שרובם המכריע של חבריהם היו יהודים ואף הניהול היה בידי יהודים. בלט מספרם הגדול של יהודים בשירותים העירוניים, ברשת הצרכניות והשיווק הממלכתי. באביב 1940 נאסרו ברוהאטין מספר יהודים מבין עסקנים פוליטיים ומשכבות אמידות לשעבר. הציבור היהודי עקב אחר משפטו של שלמה גראד, שהואשם בהפקעת מחירים. בדומה לאחרים הוא הוגלה לברית- המועצות. לפי הערכות שונות מצאו בעיר מקלט כ- 2,000 פליטים יהודים. באביב 1940 נרשמו חלק ניכר מהם לשיבה למקום-מוצאם בשטח הכיבוש הגרמני, לאחר שסבלו ברוהאטין מקשיי דיור ועבודה. בסוף יוני 1940 הוגלו מאות פליטים אלה לברית-המועצות. הציבור היהודי הדתי המשיך לקיים את בתי-הכנסת, על אף המיסים הכבדים שהוטלו עליו על-ידי השלטונות. לאחר שפרצה המלחמה בין גרמניה וברית המועצות הצליחו כמה עשרות צעירים יהודים בסוף יוני 1941 להימלט מן העיר, ואולם אחדים מהם נפלו בדרך מהפצצות הגרמנים ומידי הלאומנים האוקראינים. רוהאטין נכבשה בידי הגרמנים ב- 2.7.1941. ב- 6.7.1941 ריכזו אנשי המשטרה האוקראינית קבוצות יהודים בכיכר השוק של העיר, התעללו בהם והיכום במוטות-ברזל. ב- 12.7.1941 הוכנסו כ- 500 יהודים לבית-הכנסת, הוחזקו שם שעות ארוכות, הושפלו והוברחו להתפלל לנצחונו של היטלר. בכפרי הסביבה נערכו גם פוגרומים ובאחד מהם, דזשיטשקי, נרצחו מספר יהודים. בסוף יולי 1941 הוקם היודנראט. בראשו עמד שלמה אמרנט ועם חבריו נמנו שלמה קרייזלר, חיים שקולניק, ליפה מנדל, פנחס שפיגל יונה הורן, ד"ר גולדשלאג, ד"ר פרייוואלד, ד"ר רוזנשטיין, ד"ר גוטווארט, פייבל הוכברג, מ. כץ וכן כמה פליטים ממערב-פולין. בראש המשטרה היהודית עמד מ. וייסברום. היודנראט נדרש לערוך מיפקד של האוכלוסיה היהודית. על לשכת העבודה היה לספק בעלי-מקצוע לעבודת-כפייה במפעלים וכן מאות יהודים נוספים לעבודות בתיקון נזקי המלחמה בכבישים, בגשרים ובמסילת-הברזל. באוגוסט 1941 הטילו הגרמנים על הקהילה קונטריבוציה של מאות אלפי רובל, וזאת נוסף לדרישות בלתי-פוסקות לספק להם רהיטים, שטיחים, קפה, תה ודברי-ערך אחרים. בסתיו 1941 הוקם הגיטו בשכונה של בתים רעועים. המעבר אליו היה רק דרך 3 פתחים: ליד הכנסייה הקאתולית-היוונית, ליד ביתו של אלתר פאוסט וליד הדרך שהוליכה לזאלוז'ה. בגיטו שררה צפיפות גדולה ביותר. הניתוק מן העולם החיצוני הכביד על האפשרויות להשיג מזון, ובתנאים אלה פשטה מגיפת טיפוס, שהפילה עשרות קרבנות ביום. בגיטו הוקם בית-חולים למחלות מידבקות, אך לא היה בכוחו של הסגל הרפואי המסור לצמצם את ממדי המגיפה, ולעיתים קרובות היה בית-החולים מקום בלבד לבידודם של החולים. בסוף 1941 הוכנסו לגיטו יהודים מן היישובים: צ'רצ'ה, פוטוק, באבינצה, זאליפיה, פודקאמין. בחורף 1941- 1942 נהגו כנופיות של אוקראינים להתפרץ לגיטו במטרה לשדוד את רכושם של יושביו. לאחר שמעשים אלה הטילו אימה מתמדת על כלואי הגיטו, החליטו קבוצות צעירים להתארגן להגנה עצמית; ואמנם יש שעלה בידיהם להבריח את הפורעים מתחום הגיטו. בדצמבר 1941 נדרשו היהודים למסור את כל הפרוות לידי הגרמנים. באמצע פברואר 1942 נלקחו קבוצות יהודים לחפירת בורות בקירבת תחנת-הרכבת. הגרמנים הפיצו שמועה. שהבורות נועדו לשמש יסודות לבית-חרושת ללבנים, אולם עד-מהרה נתבררה מטרתם האמיתית. ב- 20.3.1942 נכנסו לגיטו הגרמנים, המשטרה האוקראינית וכן קבוצות מזויינות שגויסו מבין האוכלוסיה האוקראינית המקומית, והחלו מרכזים את היהודים בכיכר השוק. עשרות יהודים נרצחו כאשר ניסו לברוח בשעה שהובלו לכיכר האיסוף, או להימלט מהכיכר עצמה. היו גם נסיונות לבריחה מעבר לגבולות הגיטו דרך הגשר מעל הנהר גנילא ליפא, אולם רק יחידים הצליחו בכך; רובם נפלו ביריות אנשי המשטרה, שהקיפו את הגיטו וגם מידי האוכלוסיה המקומית. היהודים שרוכזו בכיכר הובלו בו ביום לבורות שהוכנו מראש ונרצחו ביריות. הפצועים נחנקו חיים תחת עומס הגוויות ולאחר שהבורות כוסו באדמה. בטבח זה נספו יותר מ- 2,000 איש, וביניהם 500 ילדים. איכרי הסביבה שוטטו באיזור הבורות כדי לבוז את רכושם ובגדיהם של הנרצחים. באקציה זו נספו גם אחדים מאנשי היודנראט. באביב 1942 הוכנסו לגיטו, שמעתה צומצמו גבולותיו, קבוצות יהודים מבורשטין, קניהיניצ'ה ובוקאצ'ובצה. בתנאים אלה של צפיפות והתרוששות בלתי-פוסקת גברו בקיץ 1942 הרעב והמחלות. באותם החודשים החלה פעילות קדחתנית של הכנת מחבואים בגיטו, כדי לקדם את הסכנה של אקציות נוספות. ב- 20.9.1942 הורגשה בעיר תכונה מיוחדת. היחידות הרבות של המשטרה הגרמנית והאוקראינית הטילו חרדה בקרב יושבי הגיטו שמשהו חמור עתיד להתרחש. השוטרים היהודים שעמדו בלילה ליד גבולות הגיטו הודיעו לבני הקהילה שהסכנה מתקרבת, ואמנם כאשר פרצו הגרמנים ועוזריהם לתחום הגיטו בשחרו של יום 2.9.1942 התקשו למצוא יהודים, שכן הללו היה סיפק בידם להסתתר. כיוון שכך הופנו מאמציהם של הגרמנים ועוזריהם בעיקר לגילוי מחבואים ורק אחרי מספר שעות עלה בידיהם לאסוף כ- 1,000 איש שהובאו לתחנת-הרכבת. הללו הוכנסו לקרונות-משא, שרצפתם היתה זרוייה בסיד לא כבוי שעם הרטבתו יגרום סבל רב למגורשים, ובתנאים כאלה הובלו האנשים להשמדה במחנה בלז'ץ. אחדים מן המגורשים פרצו את האשנבים וקירות הקרונות וקפצו מהם, ואולם היחידים שלא נהרגו בעת הקפיצה, מיריות השומרים בעת קפיצתם או מידי איכרי הסביבה - חזרו לגיטו. באוקטובר-נובמבר 1942 הוכנסו לגיטו ברוהאטין שרידי הקהילה היהודית בחודורוב, וכן קבוצות נוספות מבורשטין, בוקצ'ובצה ובולשובצה. ב- 8.12.1941 הגיעו לרוהאטין יחידות המשטרה הגרמנית בטארנופול, ובסיוע המשטרה המקומית החלו באקציה. הפעם הופתעו יושבי הגיטו, ורבים לא הספיקו להסתתר במחבואים. הקשישים והחולים נרצחו במקום. בן חוסלו באקציה זו החולים והצוות הרפואי של בית-החולים. בסיומה של האקציה הובלו כ- 1,500 איש להשמדה בבלז'ץ. הידיעות שהגיעו באביב 1943 לגיטו רוהאטין על המפלות הצבאיות של הגרמנים בחזיתות עודדו את שרידי הקהילה להגברת מאמציהם להצלה. קבוצות יהודים ניסו למצוא מחסה ביערות בסביבה, והיו שחיפשו אפשרויות הצלה בעזרת "ניירות אריים". בשני המקרים הללו הוכשלו היהודים על-ידי האוכלוסיה המקומית, שהיתה מסגירה את היהודים בידי הגרמנים או הורגת אותם במו ידיה. ואולם מן הראוי לציין, שלצד תופעות אלו היו גם בעיר ובסביבה מספר משפחות אוקראיניות ופולניות שהעניקו מקלט לעשרות יהודים וסיכנו בכך את חייהם עצמם. כך למשל סייע איכר אוקראיני ברודוביי, להכין מחבוא שבו הסתתרו בחסותו 13 יהודים. המחצית הראשונה של שנת 1943 עמדה בסימן של רציחות ספוראדיות. באפריל גבר גל ההוצאות-להורג. במקביל לכך צומצם באופן מתמיד שטח הגיטו, הוגברה עליו השמירה, והיציאה ממנו נתאפשרה בקבוצות בלבד, בליווי השוטרים הגרמנים והאוקראינים, אשר לא סמכו הפעם על השוטרים היהודים. לשרידי הקהילה היה ברור שסופם קרב. בראשית מאי 1943 הועלתה בקרב חברי היודנראט והמשטרה היהודית האפשרות של גילוי התנגדות לגרמנים. ב- 15.5.1943 נערכה התייעצות משותפת של היודנראט וכמה מאנשי המשטרה היהודית; הוחלט לרכוש נשק ולשלוח קבוצות מזויינות.ליער. צעירים, שנשלחו ליער במטרה לבחון אפשרויות להתארגנות מסוג זה, חזרו בחלקם לגיטו לאחר שנתקלו שם בקשיים. לגרמנים נודע, כנראה, על הנסיונות לארגן התנגדות, ולפיכך אספו ב- 6.6.1943 את כל אנשי המשטרה היהודית ורצחום. גופותיהם הוצגו לראווה, כדי להרתיע את אחרוני הקהילה מכל ניסיון להתנגדות. שעות אחדות לאחר-מכן הוחל בחיסול הגיטו כולו. הגרמנים והאוקראינים החלו מציתים את בתי הגיטו וזרקו לתובם רימונים. האנשים שנתפסו הובאו לבורות, שהוכנו יום קודם לכן על-יד בית-העלמין החדש בדרך בפרנובקה, בקירבת המנזר, ושם נמשך הטבח 3 ימים עד 9.6.1943. חלק מן הקרבנות, ובמיוחד הילדים, לא נורו אלא נקברו חיים. גם בשבועות שלאחר-מכן נמשך המצוד אחר היהודים המסתתרים, ובמהלכו נתגלו בונקרים. ביניהם ידועים 3 בונקרים שכונו על-ידי בוניהם בשמות "סטאלינגראד", "סבאסטופול" ו"לנינגראד", לציון סמלי של מעוזי ההתנגדות לצבא הגרמני בחזית הסובייטית. הבונקרים היו מצויידים במזון לתקופה ארוכה, ובאחד מהם נמצאו כ- 60 איש. ואולם המחבואים הללו נתגלו בעקבות הלשנות, ומקורות גרמניים מציינים, שבשעת הפריצה לאחד הבונקרים הם נתקלו בהתנגדות מזויינת. במחצית הראשונה של 1944 נרצחו יהודים ביערות שמסביב לרוהאטין בידי יחידות הלאומנים האוקראינים "באנדרה". מששוחררה העיר על-ידי הסובייטים ב- 24.7.1944 נאספו בה כ- 30 יהודים, ובכלל זה אנשים מיישובי הסביבה. הניצולים הביאו לידי מאסרם של אוקראינים אחדים שהשתתפו בתקופת השלטון הנאצי ברצח בני הקהילה. רוב רובה של שארית הפליטה עזבו את רוהאטין