ד' ניסן ה'תשפ"ב

רוז'ניאטוב ROZNIATOW

 

עיירה בפולין
מחוז: סטאניסלאבוב
נפה: דולינה
אזור: גאליציה המזרחית
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ- 3,266

·  יהודים בשנת 1941: כ- 1,635

·  יהודים לאחר השואה: כ- 10

תולדות הקהילה:
במלחה"ע ה - II

פליטים יהודים ממערב-פולין החלו להגיע לרוז'ניאטוב כבר ימים מספר אחר שפרצה המלחמה בין גרמניה לפולין. בחלקם המשיכו בדרכם לגבול הרומני וחלקם מצאו מקלט במקום. באמצע ספטמבר נטשו נציגי המימשל הפולני את רוז'ניאטוב, והלאומנים האוקראינים ניצלו את הימים של העדר כל שלטון - עד להופעת הצבא האדום ב- 20.9.1939 - כדי לפרוע ביהודים ולשדוד את רכושם. בין הנפגעים היה ראובן דיימנד שנרצח בידיהם. תוך מדיניות ההלאמה הסובייטית הוחרמו גם מפעלים שהיו בבעלות יהודית. באביב 1940 קיבלו קבוצה גדולה של יהודים אמידים-לשעבר תעודות-זהות, שבהן סעיף מיוחד, אשר הגביל את זכויותיהם האזרחיות. על אחדים מהם נאסר להתגורר ברוז'ניאטוב, בשל קירבתה אל הגבול. אחר פלישת הגרמנים לברית-המועצות פינו הסובייטים את רוז'ניאטוב ב- 30.6.1941, ויחד אתם עזבו את העיר כ- 150 יהודים. חלק מהם מצאו את מותם לא הרחק מן העיר, בעת הפצצת הרכבת שבה נמצאו המתפנים. האוקראינים המקומיים החלו לפגוע ביהודי רוז'ניאטוב ב- 4.7.41, קודם כניסתן של היחידות ההונגריות, בעלות-בריתם של הגרמנים. המיליציה האוקראינית, שהתארגנה באותם הימים, חיפשה יהודים "קומוניסטים", וכל מי שעבד במוסדות סובייטיים נפל עתה קרבן להתעללות אכזרית מצידה. בתואנה של חיפוש אחרי "קומוניסטים", שדדו אנשי המיליציה האוקראינית וקבוצות של האוכלוסיה המקומית את הרכוש היהודי. ב- 5.8.1941 נצטוו היהודים לענוד סרט לבן על זרועם הימנית. הותר ליהודי רוז'ניאטוב לקנות מצרכי מזון בשוק העירוני רק פעמיים בשבוע. בסתיו ובחורף 1941- 1942 נלקחו קבוצות גברים יהודים למחנה העבודה בסקולה ולעבודת-כפייה במחנות הצבא הגרמני באיזור סטאניסלאבוב וסטרי. באביב ובקיץ 1942 השתדלו יהודי רוז'ניאטוב להתקבל לעבודה במפעלים חיוניים למשק הגרמני מאחר שסבורים היו, שהדבר מבטיח להם חסינות כלשהי מפני החטיפות למחנות העבודה. ב- 27.8.1942 נטצוו יהודי רוז'ניאטוב לפנות את העיר. מועד הגירוש נקבע ל- 1.9.1942. ניתנה להם האפשרות לצאת לאחד מן היישובים האלה: האליץ', קרחוביצה, קאלוש, דולינה, בוליחוב. בהלה אחזה את בני הקהילה. נעשו נסיונות לבטל את הגזירה, או לדחותה לפחות. נאסף כסף רב ונציגי היודנראט נסעו לשלטונות הגרמניים באיזור, אף הגיעו לסטאניסלאבוב, כדי לשדל אותם לבטל את הגירוש, אולם ללא הצלחה. כבר ב- 29.8.1942 היתה העיירה מוקפת אלפי איכרים מן הסביבה, שבאו לחזות בגירוש היהודים וכדי לשדוד את רכושם. ב- 1.9.1942 בוצע הגירוש. בטרם הספיקו יהודי רוז'ניאטוב לעזוב את חצר בתיהם החלו האוקראינים בשוד הרכוש. גם בדרכים, בהן נעו עגלות המגורשים עצרו אותם האיכרים, גזלו מהם את שארית רכושם והתעללו בהם. המגורשים סבלו בעיקר מצמא, לאחר שהכפריים מנעו מהם מים. רוב יהודי רוז'ניאטוב הגיעו לדולינה ולבוליחוב וגורלם שם היה כגורל הקהילות היהודיות האלה. אחרי הגירוש נשארו ברוז'ניאטוב רק 4 משפחות יהודיות: 3 משפחות רופאים ומשפחת רוקח. הללו נרצחו אחר-כך. בדולינה התנפל על הגרמנים הרש גלובטר, איש רוז'ניאטוב, כשגרזן בידו, משבאו לקחת אותו באחת האקציות. הוא פצע אחדים מן הגרמנים ונהרג במאבק. אחרי חיסול הקהילות בדולינה ובבוליחוב, שוטטו שרידי הקהילות הללו, וביניהם גם אחרוני יהודי רוז'ניאטוב, ביערות הסביבה. רובם נתפסו ונרצחו בידי הגרמנים ומשתפי-הפעולה מבין האוכלוסיה המקומית. עם זאת היו חסידי אומות העולם, כמו מישקו יאלוביץ וסטאך באבי, שהעניקו מקלט למספר יהודי רוז'ניאטוב. אחרי השחרור ב- 29.7.1944 התקבצו בעיירה כ- 10 ניצולים, וב- 1945 עזבו כולם את המקום
 

הישוב עד מלחה"ע II-ה

רוז'ניאטוב הוקמה כעיירה פרטית של האצולה בסוף המאה ה- 17, או בתחילת המאה ה- 18, במקום שהיה כפר בשם זה. בסביבתה נמצאו מעיינות מלוחים והוקם מפעל לאידוי מלח. מאחר שרוז'ניאטוב שוכנת למרגלות הרי הקארפאטים המכוסים יערות, התפתח בה סחר עצים, ובהיותה סמוכה לקו הדרכים העוברות לסלובאקיה-הונגריה, נתקיים בה סחר- מעבר בבקר ובסוסים. דליקה גדולה פגעה ברוז'ניאטוב ב- 1848, ורוב בתיה עלו באש. ב- 1923 שוב פרצה דליקה, וכילתה את מקומות מגוריהן של יותר מ- 30 משפחות. יהודים מועטים ישבו ברוז'ניאטוב בעודנה כפר. בתעודה מ- 1620 נמסר על התנפלות האיכרים מכפר בארחאצ'וב על חוכר אחוזת רוז'ניאטוב אהרן הוסקייביץ'. בתחילת המאה ה- 18 גדל היישוב היהודי ברוז'ניאטוב וכבר נמצאו בה עשרות משפחות. ב- 1717 שילמו יהודי רוז'ניאטוב 267 זהובים מס-גולגולת. ב- 1758 היו בבעלותם של יהודי רוז'ניאטוב 15 בתים, בנוסף להם התגוררו כ- 9 משפחות בדירות שכורות. על עיסוקם של יהודי רוז'ניאטוב בעת ההיא ניתן ללמוד מחוזה-החכירה שנחתם באותה שנה בין בעלי העיר ובין היהודי המכונה בנדושביץ (בן בנדיט). האחרון חכר מידי הפריץ את משרפת-היי"ש ובתי-המרזח, את שתי טחנות-קמח, את הכנסותיו של בעלי העיר ממיסים וארנונות שניגבו מיהודי המקום, וכן את המכס מראשי הבקר המועברים דרך רוז'ניאטוב. בחוזה נקבע התשלום שייגבה מהקצבים משחיטת בהמות גסות ודקות וממכירת בשר כשר וטרף. לחוכר נמסרה הזכות הבלעדית לשווק יי"ש בשבתות ובמועדים (להוציא חג הפסח). בנוסף לכך קיבל החוכר מאת הפריץ חלקת שדה ואחו, ובימי שוק ויריד העמידה החצר לרשותו שני שומרים שסייעו לו גם בגביית המכסים והארנונות. שני יהודים אחרים, יעקב בן פישל ובנו שמואל בן יעקב, חכרו ב- 1758 מאת בעלי העיר את המפעל לאידוי מלח, ובתמורה לכך שילמו 2,200 זהובים לשנה. אולם אך יחידים מן היישוב היהודי אמידים היו; שאר האוכלוסים התפרנסו בדוחק ממסחר זעיר וממלאכה, ולחובת הקהילה נצטברו סכומים ניכרים של מס-גולגולת שלא היה בכוחה לשלם. ב- 1767 נדרשה קהילת רוז'ניאטוב על-ידי ועדת אוצר המלכות לסלק את חובותיה בלא דיחוי. במאה ה- 19 גדל היישוב היהודי ואך לקראת סופה נתמעטו זמנית אוכלוסיו בגין הגירת תושביו לערים גדולות יותר ולארצות-הברית. את מקום הנוטשים מילאו עתה יוצאי הכפרים הסמוכים. תהליך זה נסתמן גם במאה ה- 20. בתקופה ההיא רבו הסוחרים הזעירים, הרוכלים ובעלי-המלאכה, שהיו רוב המפרנסים היהודים ברוז'ניאטוב. אך מועטים עסקו בפרנסות הנותנות הכנסה גדולה יותר, כגון סחר בעצים. בסביבת העיירה נמצאו גם יהודים חקלאים ואף בעלי אחוזות. בין הלווים בקופת גמ"ח (שהוקמה ב- 1929) היו ב- 1936 50 סוחרים ורוכלים ו- 35 בעלי- מלאכה. הסך הכולל של הלוואותיהם היה 7,553 זלוטי, כלומר פחות מ- 100 זלוטי ללווה, ודבר זה יש בו כדי להצביע על ההיקף המצומצם של עסקיהם. העניים שבעניים נפגעו קשה בעת הדליקה שפרצה ב- 1923 בשוק ואשר כתוצאה ממנה נותרו 30 משפחות (מהן 29 יהודיות) ללא קורת-גג ובחוסר כל. משפחות אלו נהיו לנתמכי סעד. העזרה שהוגשה להם על-ידי "איגוד הסוחרים היהודים" ו"יד חרוצים" ומוסדות אחרים לא הספיקה לשיקומם. קהילה מאורגנת כבר היתה ברוז'ניאטוב במאה ה- 18. ייתכן שהיתה תחילה כפופה לקהילת סטרי, ואז נבנה בית- הכנסת מעץ, שנשרף בדליקה של 1923. בית הכנסת הבנוי לבנים הוקם במחצית השנייה של המאה ה- 19. מרבני רוז'ניאטוב ידועים ר' אריה-לייב ב"ר יוסף הכהן, בעל "קצות החשן" ו"אבני מילואים". בסוף ימיו עבר לכהן בסטרי, שם נפטר ב- 1813. ר' ישראל יוסף גלאט כיהן ברוז'ניאטוב בין השנים 1900- 1907. אחריו נתמנה (בערך ב- 1910) לאב"ד ר' יצחק צבי האמרלינג. בסוף המאה ה- 19 ובתחילת המאה ה- 20 היו ברוז'ניאטוב אנשי אינטליגנציה מקצועית (עורכי-דין, פקידים), או "משכילים" סתם והם אשר יזמו ב- 1900 את הקמת האיגוד הציוני הראשון ברוז'ניאטוב חובבי ציון ולידו צעירי ציון. יליד רוז'ניאטוב היה בנדיט אלימלך הלוי גרוס, מחבר "קול מבשר", שבו הטיף ליישוב ארץ-ישראל. ב- 1911 התארגן ברוז'ניאטוב סניף המזרחי. ב- 1909 נוסד בית-ספר עברי מיסודה של "שפה ברורה", ובו 106 תלמידים ב- 4 כיתות. בית-ספר זה חידש את פעולתו לאחר 4 שנות הפסקה בעת מלחמת-העולם הראשונה, וב- 1922 למדו בו 200 תלמידים (מהם 138 בנות) ב- 6 כיתות. הפעולה הציונית חודשה בגמר מלחמת-העולם הראשונה. בתקופה שבין שתי המלחמות נתקיימו ברוז'ניאטוב (לפעמים בהפסקות) סניפי ארגונים ציוניים, של הציונים הכלליים, המזרחי הרביזיוניסטים והתאחדות-פועלי ציון ושל הציונים הראדיקאלים, וכן ארגוני הנוער - אחוה, השומר הצעיר, גורדוניה ובית"ר. ליד המועדון "קאסינו" היתה ספריה בת כ- 2,500 כרכים לערך וכן פעל בו חוג לדראמה. זמן-מה פעלו ברוז'ניאטוב אגודות הספורט "מכבי" ו"הכוח". בבחירות לקונגרס הציוני של 1935 קיבלו הציונים הכלליים 171 קולות, המזרחי - 82, רשימת א"י העובדת - 279, והציונים הראדיקאלים - 9 קולות. בבחירות לוועד הקהילה שנתקיימו ב- 1924 קיבלו הציונים רוב המאנדאטים.