צ'ורטקוב czortkow

צ' נוסדה כעיר פרטית ב-1552 על-ידי האציל ייז'י צ'ארטוריסקי, ומלך פולין העניק לה מעמד של עיר. במשך הזמן החליפה העיר בעלים, ובמאה ה-18 היתה קניינה של משפחת פוטוצקי. ב-1604 נתקיימו בה שני ירידים שנתיים וכן יום-שוק קבוע בשבוע. במלחמות של המאה ה-17 סבלה העיר קשה, היא נכבשה פעמים אחדות על ידי צבאות האוייב: הקוזאקים, הטאטרים ואף ההונגרים. בשנים 1672-1699 עברה יחד עם כל חבל פודוליה לשלטון התורכים, ומ-1680 שימשה כבירת מחוז תורכי. ב-1772 עברה לשלטון אוסטריה ובשנים 1809-1815 היתה תחת שלטון רוסיה. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה כבש אותה הצבא הרוסי והחזיק בה 3 שנים. בסוף 1918 היתה צ' בגבולות הרפובליקה האוקראינית המערבית, ובקיץ 1919 עוצב בה מחדש השלטון הפולני. הקהילה היהודית בצ' נוסדה כנראה ,בראשית המאה ה-17. אין ידיעות בדוקות על יהודים בצ' במאה זאת, אבל מסופר שבגזירות ת"ח ות"ט נהרסה הקהילה וכל תושביה היהודים, כ-50 משפחות, נרצחו. בבית-העלמין שבצ' נמצאו מצבות מהמאה ה-17. ב-1772 קיבלו יהודי צ' כתב זכויות נרחב מידי בעל העיר דאז, פוטוצקי. לפי כתב זה מות'ר היה ליהודים לגור בכל מקום בעיר, כולל כיכר השוק, לעסוק בכל מלאכה ומסחר. על בעלי-המלאכה היהודים הוטל לשלם מס סמלי לאיגודי בעלי-המלאכה הנוצרים ולהתייחס אלי- הם בכבוד (למשל, בפגישה בין בעל-מלאכה נוצרי ויהודי חייב היה היהודי להסיר את כובעו). בכתב זכויות זה מוזכר שליהודים יש בית-כנסת ובית-עלמין וכן בית לרב, רופא וחזן. הקהילה היתה כפופה אז לקהילת לבוב כקהילת-מישנה. יהודי צ' התקוממו נגד מצב זה וכשהת- חזקה קהילת ברודי הם התקשרו אליה. לאחר זמן קצר, כנראה באמצע המאה ה-18, הפכה קהילת צ' לעצמאית. יהודי צ' התפרנסו ממסחר ומלאכה. בעל המלאכה היה מקופח בקהילה ולא היתה לו זכות הצבעה למוסדותיה. הם התארגנו בחברה "פועל צדק" כעין גילדה לכל דבר. עד אמצע המאה ה-18 שימש כנראה בית-תפילה יחידי במקום - בית-המדרש שנקרא לאחר מכן בית-המדרש של ר' הירשל. באותו זמן התחילו לבנ'ות בית-כנסת דמוי מבצר. את הכסף להתחלת הבנייה תרם בעל מלאכה עשיר, מאיר כ"ץ, ועל כן הותר לו להצביע למוסדות הקהילה. בניין בית-הכנסת נמשך שנים רבות והושלם אך במחצית השניה של המאה ה-19, והיה אז לאחד מבתי הכנסת היפים בפודוליה.
מצבם הכלכלי של היהודים בסוף תקופת שלטון פולין היה תקין. בין 252 בתי העיר היו בבעלותם כ-110, אולם בין 69 הבתים שהיו בכיכר השוק - 65 היו ברשותם. עד 1720 לא היה רב בצ'. בשנים 1717-1720 כיהן כמו"צ ר' משה ב"ר פנחס מקרמניץ, ב-1720 נבחר כרבה של צ' ר' אליעזר ליפמן, קודם רבה של שצ'ליסקה. בשנים 1726-1754 כיהן כרבה של צ' אחד מגדולי הדור, צבי הירש הלוי הורוביץ. על חייו נרקמו אגדות רבות, בין השאר שנפגש עם הבעש"ט. גם שני בניו היו ידועים לתהילה. הבכור ר' שמלקה כיהן ברבנות תחילה בריצ'יבול ולאחר-מכן בניקולסבורג כרבה הראשי של מרראביה. בנו השני, ר' פנחס, כיהן כר.בה של פראנקפררט דמיין, עד חלוקת פולין ב-1772, כיהנו בקהילת צ' עוד 6 רבנים, וכולם מספר שנים מועט (עד 3 שנים). מביניהם יצויין רק אחד, שבפנקסי הקהילה נאמר עליו : "איש אשר שמו לא ניתן להיזכר כאן". זה היה הרב אברהם-צבי-הירש שנתפס לפראנקיזם וכיהן ברבנות בצ' בשנים 1767-1769. בתקופה הראשונה של שלטון אוסטריה הורע מצבם של יהודי צ'. כבשאר המקומות בגאליצלה הוכבד עליהם עול ,המיסים הקיימים, ואף נוספו עליהם מיסים כבדים ומשפילים. ב-1821 נמצאו 35 משפחות יהודיות מצ' שעסקו בחקלאות. במחצית השנייה של המאה ה-19 הוק- מו במקום כמה מפעלי תעשייה קטנים, ובהם מפעל לכלים חקלאיים, מפעל לליקרים ולרום, טחנת-קמח מופעלת על-ידי מים, מפעל ללבנים ובית-בד להפקת שמן. המיפע- לים היו, כאמור, קטנים ושירתו רק את הסביבה הקרובה, העיר התחילה להתפתח במידת מה בשלהי המאה ה-19 ותחילת ה-20. קודם מלחמת-העולם הראשונה נתקיימו בצ' 173 בתי-מלאכה ותעשייה זעירה שהעסיקו 608 איש. בין המועסקים היו %27.5 בעלי המפעלים עצמם, %19.4 בני משפחותיהם ו-%53.1 פועלים שכירים, רובם (%91.3) יהודים.
בסוף אותה תקופה, החל בשנות ה-80 של המאה ה-19, היתה ,הגירה גדולה של יהודי צ' לארצות הברית. בתקופה האוסטרית (1772-1918) המשיך כס-הרבנות בצ' להיות מן המכובדים באיזור. בשנים 1775-1777 כיהן ברבנות בצ' ר' אליעזר ליפמן מזולקווא, שהיה קודם אב"ד ביאנוב, ומ-1778 ר' משה ב"ר שלמה-דב, שהיה אב"ד בקהילת גלוגא. הוא נפטר ב-1809. את מקומו, בעודנו בחייו, ירש בנו של הרב הקודם (ר' אליעזר ליפמן) ר' משה-יצחק רוזנצווייג. מאחר שידע את השפה הגרמנית נתמנה על-ידי השלטונות לרב המחוז. הוא נפטר ב-1844. ועל כסאו עלה בנו ר' יעקב-נתן, שכיהן בקודש עד 1853. אחריו בא ר' שלמה-נפתלי ממשפחת צוזמר המפורסמת. ב-1858 נקרא לכס הרבנות בצ' ר' ישעיהו מאיר כהנא שפירא, יליד ממל שבפרוסיה המזרחית, איש בעל השכלה תורנית וגם כללית רחבה. בזמנו פרץ סכסוך בקהילה שקיבל אופי של מלחמת-תרבות. ב-1860 זמן-מה לאחר בואו של הרב שפירא לצ' קבע בה את מקום מושבו ר' דוד-משה פרידמן, אחד מבניו של ר' ישראל מריז'ין. האדמו"ר קנה את האימון של בעלי העיר לשעבר וניהל את חצרו ביד רמה, כמנהג ריז'ין. הרב שפירא התנגד לאורח-חיים זה ולחסידות בכלל, ואמנם בתחילה נאלץ האדמו"ר, בלחץ תומכיו, לעזוב פעמיים את העיר. אבל מספר תומכיו של האדמו"ר הלך וגדל ור' שפירא פוטר ממשרתו, כנראה בסוף שנות ה-60. המחלוקת היתה כל כך חריפה, שהצדדים פסלו האחד את השני בפיקוח על השחיטה. הדברים הגיעו אף לגירושין במשפחות על רקע המחלוקת הזאת. הרב שפירא תמך בהשכלה חילונית המשולבת בחינוך מסורתי ואת בנו שלח ללמוד בגימנסיה בסטאניסלאבוב. בעקבותיו הלכו רבים מתומכיו, ואף הם שלחו את ילדיהם ללמוד בסטאניסלאבוב ובצ'רנרביץ.
ב-1875 יסד הרב שפירא בצ' את ארגון בעלי- מלאכה "יד חרוצים", שהיה כנראה בין הראשונים מסוגו בגאליציה. הוא הקים גם קופת מלווה, מעין בנק לבעלי- מלאכה וסוחרים זעירים, וכשפוטר ממשרתו הוא עמד בראשו. ברב תמכו בעיקר בעלי-המלאכה וחלק מדלת- העם, ואילו האדמו"ר נשען על השכבות האמידות יותר. בין המהגרים לארצות-הברית היו רבים מתומכי הרב ("שפירניקים") וגם איגוד יוצאי צ' בארצות-הברית נקרא על שמו. גם לאחר-מכן נמנו תומכיו עם מייסדי התנועה הציונית בצ', ואחד מתלמידיו, ד"ר ברנארד האוזנר, היה לימים ציר לסיים הפולני. ר' ישעיהו-מאיר שפירא נפטר ב-1881 ; את מקומו ירש ר' ברוך-מאיר פריש מסאסוב, ומשנת 1900 עד 1926 כיהן ברבנות נכדו של ר' ברוך הנ"ל, ר' יעקב לנדא. בתקופת כהונתו של הרב שפירא הוקמו בצ' מוסדות ציבוריים מודרניים. ב-1887 הוקמה "לינת הצדק" שעזרה לחולים וכן אגודת "עושה טוב" שתפקידה - עזרה הדדית לחבריה. ב-1907 התאחדה הקופה מיסודו של הרב שפירא עם מוסד מקביל של איק"א, ובאותה שנה נתן המוסד הלוואות בריבית נמוכה לבעלי-מלאכה וסוחרים זעירים. הונו הגיע אז ל-50,000 כתרים. ב-1913 נתן בנק זה 928 הלוואות; קיבלו אותן : 828 סוחרים, 56 בעלי-מלאכה, 76 חקלאים ו-67 בעלי מקצועות חופשיים.
אחרי פטירתו של האדמו"ר ר' דוד משה ב-1903, ירש את כסאו בנו ר' ישראל, שישב בצ, עד פרוץ מלחמת- העולם הראשונה ואז עבר לוינה. לאחר המלחמה ועד לפטירתו ב-1933 ישב כל הזמן בוינה, אבל נהג לבקר פעם או פעמים בשנה בעירו. שושלת צ' (שהצטרפה לימים לאגודת ישראל) תמכה בבניין ארץ-ישראל ובהקמת מושבות של חרדים בה. ב-1874 התקיימו לראשונה בחירות לעירית צ,. מבין 24 נבחרים היו 11 יהודים. מאז פרוץ מלחמת-העולם הראשונה היתה מסורת, שראש העיר או סגנו הם יהודים. בבחירות לפארלאמנט האוסטרי ב-1907 נבחר ממחוז צ' יהודי לאומי, ד"ר ארתור מלר מפראג. הציונים התארגנו בצ' ב-1897. הוקמה אגודת בני ציון והצטרפו אליה כ-20 חברים, וב-1903 הוקם לידה ארגון צעיוי ציון. ב-1907 או ב-1908 הוקם סניף פועלי ציון שפעולתו נתרכזה בקרב שוליות בעלי-מלאכה ועוזרי- מסחר המאורגנים בשני איגודים מקצועיים. פועלי ציון פתתו במקום ספריה ובה 300 ספרים. אחרי המהפכה של 1905 באו לצ' פליטים יהודים מרוסיה, והללו ייסדו במקום סניף של הבונד. כשעזבו את העיר והיגרו לארצות-הברית ן התקיים במקום סניף של המפלגה הסוציאליסטית היהודית ז.פ.ס יהודים כיחידים הצטרפו למפלגה הסוציאליסטית הפולנית פ.פ.ס. ב-1911 נוסד בצ' איגוד צופים יהודים, ששימש לאחר-מכן יסוד לקן השומר הצעיר במקום.
ב-1903 נתארגנו בצ' קורסים ראשונים לעברית. המורים היו פליטים מרוסיה. בקורסים אלה ניתנו גם שיעורים ללימודים כלליים במגמה להכשיר את התלמידים לגימנ- סיות כלליות. תחילה, כאמור, למדו בני צ' בבתי-ספר תיכוניים בערים אחרות, ורק ב-1912 נוסדה במקום גימנ- סיה פולנית, באותה שנה למדו בבתי-ספר כלליים (ובכלם הגימנסיה) 95 תלמידים יהודים. ב-1913 נפתחו קור- סים לעברית למבוגרים. הפעילות התרבותית התרכזה ליד המפלגות, (ביחוד הצטיינה בתחום זה פועלי ציון), וכן ליד בית-הספר העברי על ספרייתו העברית החילונית הראשונה בצ'. חייהם של יהודי צ' באותה תקופה תוארו בידי הסופר היהודי בשפה הגרמנית קארל אמיל פרנצוז, בן צ', בעיקר בספרו "היהודים מברנוף" והיא צ'ורטקוב. זמן קצר אחרי פרוץ מלחמת-העולם הראשונה כבש הצבא הרוסי את צ'. החיילים הרוסים פגעו בפרנסותיהם של היהודים, והיו אף מקרים של התנגשות חיילים בהם. המצב החמיר כשגורשו אליה היהודים מיישובי האיזור, כ-5,000 במספר. יהודי המקום התגייסו לעזרה, שיכנו את הפליטים בבתיהם ובכל הבנינים הציבוריים שבעיר. רק בית אחד מפואר לא קלט פליטים, והוא הארמון של האדמו"ר. הגבאי סירב לשכן בו פליטים בטענו שהמקום קדוש הוא. השלטונות הרוסיים קיבלו את דעתו, אף-על-פי שלאחר כמה חודשים החרימו את הבית והכניסו בו את סוסיהם. עזרה לפליטים וליהודי המקום ניתנה על-ידי הוועד לעזרה ליהודים בקייב. ועד זה הקים בצ' בית- יתומים, שקלט בתחילה 60 יתומי-מלחמה. בעת ההיא פרצו בעיר מגיפות שונות, אבעבועות שחורות, דיזנטריה, טיפוס וכולירה - ובעטיין נספו כ-20% מתושבי המקום וכ- %35 מן הפליטים היהודים. ברבות חללי המגיפות לא נשאר מקום בבית-העלמין הישן של הקהילה, גם לא בשני, שקודש בתחילתה של המלחמה, והיה צורך לקדש בית- עלמין שלישי. הצבא הרוסי עזב את צ' ב-1917, והעיר חזרה לשלטון אוסטריה עד סוף המלחמה. בתקופת הרפובליקה האוקראינית המערבית (1918- 1919) התנכלו החיילים האוקראינים ליהודים, והיו שודדים מעוברי-,אורח את לבושם ומנעלם. גם המצב הכלכלי לא היה יציב ותרמה לכך גם הדפסת הכסף החדש, הסר הערך. במאי 1919 כבשו הפולנים את העיר. ב-1920, בזמן המלחמה בין ברית-המועצות ופולין, שלט בצ' כחודשיים ימים הצבא האדום (17.9-27.7). באותה תקופה נאסרו כמה מאות יהודים בגלל השתייכותם למעמד המנצל כבי- כול, אבל רוב הציבור היהודי קיבל את הצבא האדום בברכה. ביוזמת הד"ר קימל'מן הוקם אז מטבח עממי, ובו חילקו יום-יום 1,500 ארוחות-חינם לעניי העיר. יצויין שד"ר קימלמן טיפל באותו זמן גם ב-412 שבויי-מלחמה פולנים. כשהצבא הפולני כבש את העיר החלו נגישות ביהודי המקום. יהודים הוכו ברחוב, הוטלו עליהם מיסים כבדים, ולהנהלת העיר הממונה צורף יהודי אחד, שכן לא נמצא אפילו יהודי אחד שהסכים לכהן בתפקיד זה.

 

כתוצאה מהמלחמה נפגעה קשה כלכלת היהודים בצ', ורק העזרה שהגיעה אז מבני העיר בארצות-הברית הקלה במידת-מה על מצוקתם. (נמצאו בצ' יהודים שקיבלו מקרוביהם אפילו אלפי דולרים). לפי נתונים לא מלאים (המספרים מתייחסים ליותר מ-%80 של המפרנסים) עסקו יהודי צ' בראשית שנות ה-30 במקצועות אלה : במסחר - 366, במלאכה - 245, במקצועות חופשיים - 52, בפקיהות - 76 ובעגלונות ובסבלות - 49. בין בעלי-המלאכה היו 30 נגרים ו-79 חייטים ותופרות. בשאר מקצועות המלאכה עסקו פחות מ-15 מפרנסים במקצוע אחד. עם הסוחרים נמנו : 70 בעלי חנויות-מכולת, 30 סוחרי סידקית, 35 סוחרי בדים והלבשה ו-20 סוחרי נעלים. בין בעלי המקצועות החופשיים היו : 25 עורכי-דין, 6 מהנדסים, 8 מורים ויתרם - 13 במספר - רופאים, רופאי-שיניים ורוקחים. מבין הפקידים היו 70 מנהלי חשבונות בסקטור הפרטי ו-6 פקידי עיריה וממשלה.
הסוחרים היהודים היו מאורגנים בתקופה ההיא באיגוד של סוחרים ותעשיינים, ובעלי-המלאכה היו חברים ביד הרוצים, שלעתים התפלג לחלק ציוני ולחלק לא-ציוני. הסוחרים ובעלי-המלאכה היהודים התארגנו לעזרה הדדית. הם הקימו שני מוסדות אשראי : הקופה לאשראי וקופת גמ"ח. הראשונה נוסדה, כאמור, על-ידי הרב שפירא וחידשה את פעולתה אחרי המלחמה, בסיועם של הג'וינט ובני העיר בארצות-הברית. ב-1928 היה הונה היסודי 24,401 זלוטי ומספר חבריה - 624. הופקדו בה 71,689 זלוטי, וסכום הלוואות שנתנה באותה שנה הגיע לסך של 397,505 זלוטי. קופת גמ"ח נוסדה ב-1927. תחילה היה הונה העצמי 2,336 זלוטי, אך ב-1933 הגיע ל-13,340 זלוטי. בשנת 1936-1937 חילקה הלוואות ללא ריבית ל-383 ניצרכים בסך של 44,515 זלוטי, כלהלן: בעלי- המפלגה השנייה לפי השפעתה במקום היתה של אגודת ישראל. פעולתה של זו נתרכזה מסביב לחצר של האדמו"ר, והוקמה תנועה של צעירי אגודת ישראל. אחת המטרות של תנועה זו היתה עלייה לארץ-ישראל. אגודת ישראל פעלה בעיקר בתחום החינוך, בקהילה וכן בחברות כגון חברת ש"ס, שהוקמה בצ' ב-1887. בצ' התקיים גם סניף של הבונד שהמשיך במסורת הז'.פ.ס. מלפני המלחמה. זמן-מה נתקיימה גם הסקציה היהודית ליד ה-פ.פ.ס. באמצע שנות ה-20 הצטרפו חבריה לפועלי ציון. רבים מבין בני-הנוער היהודי היו חברים במפלגה הקומוניסטית הבלתי-ליגאלית ; היו בין חבריה שנידינו לשנות-מאסר רבות על פעילותם הפוליטית בשנים 1932-1934. ב-1937 הקימו החוגים המתבוללים לשעבר את האיגוד החברתי היהודי, שפעל בעיקר בתחום הקניית השכלה כללית. מלאכה - 112, סוחרים זעירים - 242, פועלים - 8 ואחרים - 21. כמעט כל המפלגות היהודיות שהתקיימו בפולין היו להן סניפים בצ'. המפלגה הוותיקה בצ' היתה זו של הציונים הכלליים ובין שתי מלחמות-העולם גדלה השפעתה בעיר, והיא היתה היוזמת של רוב פעולות התרבות, הצדקה וההשכלה במקום. המזרחי הוקמה בצ' בזמן שלטון האוק- ראינים ולאחר זמן הוקם גם סניף צעירי המזרחי. עם סיום המלחמה חידשה מפלגת פועלי-ציון את פעולתה. לידה הוקם ארגון נוער "יוגענד", שאחר-כך הסב את שמו ל"פרייהייט". מארגון צעירי ציון שמלפני המלחמה הוקמה מפלגת ההתאחדות ולידה מאמצע שנות ה-20 גורדוניה. המפלגה הרביזיוניסטית התארגנה בצ' ב-1928 ולידה קם בית"ר. אחרי הפילוג בקרב הרביזיוניסטים היה בצ' גם סניף חזק של מפלגת המדינה. המפלגה הרביזיונמסטית בצ' הוציאה זמן-מה ירחון - "די ציוניסטישע וואך". תנועת-הנוער הוותיקה בעיר היתה של השומר הצעיר, ואת ראשיתה יש לראות בתנועת הצופים מ-1911, ב- 1920 האשימו אותה השלטונות הפולניים באי-נאמנות למדינה ו-2 מחבריה נידונו למאסר. ב-1933 קמה תנועת אחוה, שלאחר מכן היתה להנוער הציוני. ב-1926 סופחו חברים נוספים לוועדת העיריה הממונה, ובתוכם 4 יהודים. נקבע שהבחירות הראשונות לעיריה יתקיימו ב-1933, אולם הללו לא התקיימו, שכן על-פי הסכם בין נציגי שלושת הלאומים הוגשה רק רשימה אחת, במועצת העיריה נכללו 6 יהודים מתוך 24 חבריה. הנצי- גים היהודים הלו 2 מבין הציונים הכלליים, 2 מבין חברי התאחדות-פועלי-ציון 1 - בלתי-מפלגתי ונציג אחד מאנודת ישראל. כסגן-ראש העיר נבחר הציוני ד"ר אבנר. רוב חברי ועד הקהילה שהתארגן לאחר המלחמה היו ציונים. בבחירית ב-1926 נבחרו 13 מבין חברי הבלוק הלאומי, ואללו מהרשימה שכונתה בפי הצלונים "קליקה" (מתבוללים ודתיים קיצוניים) נבחרו רק 5. בבחירות לקהילה ב-1928 נכשלו הציונים, והנהלת הקהילה עברה לידי אגודת ישראל ובעלי בריתה. ב-1934 היו תוצאות הבחירות כלהלן : "עושה חסד" (מקורב לסוחרים) - 1, אגודת ישראל - 1, רביזיוניסטים - 2, המזרחי - 1, ציונים כלליים יחד עם יד חרוצים - 2 ובלתי-מפלגתיים 1. כראש הקהילה כיהן עד 1937 שאול רוזנצווייג, וכשהתפטר לא אישרו השלטונות את הנבחר הציוני זיידה טייזר, אלא מינו כקומיסאר ציוני אחר - מרדכי מרגוליס. אחרי פטירתו של הרב לנדא ב-1926 לא היה רב במקום. הציונים והמזרחי רצו לבחור את הרב משולם ראט מחורוסטקוב, אלא שחסידי צ'ורטקוב ואגודת ישראל התנגדו לו. בעזרת השלטונות נבחר ואושר כרב העיר ר' מאיר הלוי שטיינברג, רבה לשעבר של פשמישלאני. רב זה ניצל מן השואה וכיהן אחרי המלחמה כחבר בית-הדין הרבני בלונדון. מלבד בית-המדרש מראשית המאה ה-18 על שם ר' הרשלי הורוביץ ובית-הכנסת הגדול דמוי המבצר, המוזכ- רים לעיל, נתקיימו בצ' בתקופה שבין שתי המלחמות בית-הכנסת שליד חצר האדמו"ר, הקלויזים של סטראטין ורזניץ וכן בתי-תפילה שליד הברות ואיגודים מקצועיים כמו של חייטים וכדומה. ממוסדות הסעד שבעיר יש לציין קודם כל את בית- היתומים, שהוקם כאמור בזמן המלחמה. בתחילה היו בו 60 חניכים ולאחר-מכן, מאמצע שנות ה-20, נע מספר חניכיו בין 25 ל-30. תמכו בו מוסדות העיריה, הקהילה, בני-העיר מארצות-הברית וכן נדבנים מקומיים. אחד מהם. ז. וייזר, תרם ב-1927 בניין חדש למוסד זה. הרופא ד"ר אדלשטיין ורופא-השיניים ד"ר גולדשטיין הגישו לבית- היתומים עזרה רפואית הינם. מושב-זקנים הוקם באמצע שנות ה-20 על-ידי הקהילה ועול תקציבו הוטל ברובו עליה, ב-1938 הקציבה הקהילה להחזקתו 3,800 זלוטי. פעולות-סעד נוספות נעשו על-ידי איגודי נשים (כגון ויצ"ו ועוד), שהקימו מטבח עממי לנזקקים והגישו עזרה לתלמידים בני עניים (קייטנות-יום, הזנה נוספת, הלבשה ועזרה בלימודים). ב-1937 הוקם על-ידי הרב שטיינברג ועד עזרה לפליטים ,מגרמניה, שרובם היו לשעבר מבני- העיר.
מבין מוסדות החינוך בצ' יצויין בית-הספר העברי, שהוקם סמוך לאחר גמר המלחמה, ובסוף שנות ה-20 הוא היה לבית-ספר משלים בלבד. אחרי נסיונות רבים הצליח הרב שטיינברג להקים ב-1937 תלמוד תורה מודרני (בו הורו גם לימודי חול), ואשר זכה גם להכרה ממלכתית. לבנות המקום הוקם' בסוף שנות ה-20 בית-ספר בית יעקב. באמצע שנות ה-20 נפתח גן-ילדים יהודי. עד 1936 למדו ילדי היהודים בגימנסיות הפולניות שבמקום, ואולם עם התגברות האנטישמיות הוקמה ביוזמת "האיגוד החברתי היהודי" גימנסיה לתלמידים יהודים. תהילה היתה זו בת 2 כיתות וב-1938, כשהגימנסיה היהודית הנהיגה מעבדות לפיסיקה ולביולוגיה זכתה גם להכרה ממשלתית. בצ' נתקיימו שני מוסדות תרבות עיקריים : האחד על- שם י.ל. פרץ והשני על-שם ש.י. אנ-סקי. בראשון פעלו החוגים היידישאים ובשני החוגים הציונים וכן המתבוללים- לשעבר. באיגוד על שם פרץ היו ספריה, אולם-קריאה לעיתונות ואולם להרצאות. הוא שיתף פעולה עם ייוו"א והיה נציגו בצ'. כן קיים האיגוד מקהלה קבועה, ולעתים גם חוג לדראמה. פעולתו של האיגוד ע"ש אנ-סקי היתה מצומצמת יותר. ליד הציונים הכלליים פעל זמן קצר חוג תרבותי ע"ש אחד העם. בראשית שנות ה-20 הוחל, בעזרת תרומות מארצות הברית, בבנייתו של "בית-עם" חדש ומפואר, ואולם בגלל קשיים כספיים נתארכה בנייתו ועמדה להסתיים רק ב- 15.9.1939. ב-1922 נוסד איגוד ספורט "חשמונאי" ובו סקציות לכדורגל, טניס-שולהן, התעמלות, שחייה, אופניים וספורט- חורף. ב-1928 היה לו אף מגרש משלו בגן האדמו'"ר. ב-1930 גברה בעיר האווירה האנטי-יהודית. באחד הימים גורשו חיילים שיכורים מבית-מרזח יהודי ; חלק מהם שלא מצאו את דרכם חזרה לקסרקטין והיו אף שטבעו בנהר. בעל בית המרזח וכן 9 יהודים נוספים הואשמו בהריגה. בערכאה הראשונה נידונו 6 מהם למאסר של 3 עד 8 שנים, ובערכאה השנייה זוכו לחלוטין. גזירת השחיטה מ-1937 פגעה קשה בבעלי האיטליזים היהודים בצ' ; 9 מבין 15 איבדו את פרנסתם.

 

עם פרוץ המלחמה נתערערו החיים היהודיים והורגשה מתיחות בקרב בני הקהילה מפחד האוקראינים, שארגנו פרעות בכפרי הסביבה ובפרברי העיר. צעיוים יהודים גויסו לצבא הפולני, ואחדים מהם נפלו בשבי הגרמני ומאוחר יותר מצאו שם את מותם. ב-17.9.1939 נכנסו יחידות הצבא האדום לצ'. היהודים קיבלו את הסובייטים בהרגשת הקלה. יהודים שהיו פעילים במפלגות ציוניות ובבונד וכן שכבות אמידות חששו מרדיפות נגדם. מספר יהודים שנמנו עם אוהדי המשטר הסובייטי היו פעילים בתפיסת מוסדות פולניים עירוניים וממלכתיים. שניים מפעילים אלה השתתפו בוועד עירוני ארעי, שהוקם עם כניסת הסובייטים. עבודתם של מוסדות הקהילה היהודית ושל מפלנות לאומיות הופסקה מיד. לצ' הגיעו פליטים יהודים ממערב-פולין, והאוכלוסיה היהודית המקומית הוש שיטה להם עזרה. הם שוכנו בבתים פרטיים ובמוסדות- ציבור לשעבר. נכסיהם של סוחרים גדולים בצ' הולאמו, עם חלוקת תעודות-זהות באביב 1940 קיבלו יהודים משכ- בות אמידות לשעבר תעודות-זהות, שבהן נכלל סעיף המציין את מוצאם החברתי והמגביל את תנועתם. אמנם חלק מבין הסוחרים הזעירים המשיכו לנהל את חנויותיהם הפרטיות, אך כרעו תחת נטל המיסים. בעלי מלאכה אררגנו בקואופרטיבים, אבל היו שהמשיכו לעבוד בחשאי בשביל השוק הפרטי. נסגרו מוסדות-החינוך היהודיים, ובצ' הוקם בית-ספר ששפת ההוראה בו היתה יידיש. מנהלו הראשון היה אפרים שוובל, אבל הודח מתפקידו לאחר שהואשם ב"מוצא בורגני". בני הנוער היהודי בעיר השתלבו במערכת החינוך הסובייטית, ורבים מהם נסעו לערים גדולות באיזור ללמוד במוסדות להשכלה גבוהה. ביוני 1940 נאסרו והוגלו לברית-המועצות פליטים יהודים, שהביעו את רצונם לחזור למשפחותיהם באיזור הכיבוש הגרמני. רבים מיהודי צ' עבדו בשרותים עירונים וממלכתים וברשויות שיווק קואופרטיביות. החייט הדתיים לא הופסקו, אף כי לא נוהלו עוד על בסיס ציבורי מקובל, אלא על-ידי יהודים דתיים שנשאו עכשיו בעול החזקתם של בתי- כנסת ושרותים דתיים אחרים. על בתי-הכנסת הוטלו מיסים ,כבדים. עם פרוץ המלחמה בין ברית-המועצות לגרמניה השתתפו היהודים במשמרות בחוצות העיר והשתלבו בהכנת חפירות ומיקלטים נגד הפצצות הגרמנים. צעירים יהודים גוייסו לשורות הצבא האדום. אולם עד מהרה התמוטטה ההגנה הסובייטית, והשלטונות החלו בפינוי אנשיהם ופעילי המימשל מבין האוכלוסיה המקו- מית. קבוצות של יהודים, בעיקי צעירים, ניצלו אפשרות זו והצטרפו אל הצבא הסובייטי הנסוג, בחלקם הגיעו לפנים ברית-המועצות. צ' נכבשה על-ידי הגרמנים ב-6.7.1941. כבר ב- 10.7.1941 ערכה האוכלוסיה האוקראינית המקומית, בסיו- עם של הגרמנים פוגרום ביהודים. באותם הימים נתגלו בחצר בית-הסוהר גוויות של אסירים שנרצחו על-ידי המשטרה הסובייטית קודם נסיגתם, ועובדה זו שימשה אמתלה לרצח יהודים שהואשמו בשיתוף-פעולה עם הסוביי- טים. היהודים נחטפו בחוצות העיר, הובאו לחצר בית- הסוהר, ושם, תוך התעללות אכזרית, מצאו את מותם כ-300 איש.
ב-28.7.1941 באה לצ' יחידת המשטרה הגרמנית וחטפה כ-150 יהודים, שהובלו ל"יער השחור", ,כ-5 ק"מ מצ', והוצאו שם להורג. כבר בחודש הראשון לכיבוש הגרמני הוטלו על היהודים גזירות שונות : הצו לענידת מגן דוד צהוב ועבודות-כפייה. לפי הוראות הגרמנים הוקם לקראת סוף יולי יודנראט של 12 איש ובראשו עמד עו"ד קרווה. עם חברי היודנראט נמנו י. לאנגרמאן, ב. שטייגר, פ. לבהארט, י.מ. טריינר. בתקופה הראשונה לקיומו עסק היודנראט באספקת אנשים לעבודת-כפייה, באיסוף חפצים למילוי דרישות הגרמנים, ברישום האוכלוסיה היהודית ובחלוקת מנות מזון קצובות וזעומות ביותר לבני הקהילה. כן טיפל היודנראט בביטולן של גזירות למיניהן, או דחיי- תן, כגון עוצר, הגבלות-תנועה, שחרור בני ערובה, התער- בות אצל הגרמנים לצמצום פגיעות מצד המשטרה האוקר- אינית ותשלום קונטריבוציות. ב-20.8.1941 נדרשו יהודי צ' לשלם קונטריבוציה בסך 25 אלף רובל. 5 עורכי-דין נלקחו כבני-ערובה להבטחת תשלום הכסף במועד. בחודש אוקטובר 1941 עברו דרך צ' שיירות של פליטים יהודים מקארפאטורוס שגורשו מהונגריה. יהודי צ' הושי- טו לפליטים עורה במזון ובבגדים. ב-12.10.1941 אסרו הגרמנים חלק מחברי היודנראט. סבורים, שהגרמנים לא היו מרוצים מהתנהגותו של היודנראט, ובמיוחד מעמידתו המכובדת של יו"ר היודנראט. עו"ד קרווה וכמה מחברי המועצה נרצחו תוך ימים אחדים. במקומו של קרווה נתמנה עו"ד אבנר, ולמועצה צורפו ה. בוקסבוים, י. כהן, ל. ווינטר, ד. שטקל, גולדשטיין, קימלמאן ופלדמאן. על היודנראט השני נמתחה ביקורת ציבורית, שכן לדעתה נכנעו חלק מחבריו לדרישות הגרמ- נים והעדיפו את טובתם האישית על האינטרסים הציבו- ריים. ליד היודנראט הוקמה משטרה יהודית, שהיתה מורכבת תחילה מ-20 איש, אשר עסקו בהבאת סרבנים לעבודת-כפייה וליוו את קבוצות העובדים למקומות- העבודה. כן הופעלה המשטרה לאיסוף ולהחרמה של חפ- צים ודברי ערך בין היהודים, כדי למלא את דרישות הגרמנים.
ב-15.10.1941 נדרש היודנראט למסור לגרמנים רשימה של בעלי מקצועות חופשיים. בהתבסס על רשימה זו ולאחר שהגרמנים ועוזריהם חיפשו בעצמם את המשכילים היהודים, נאסרו כ-200 איש, לרוב מורים, עורכי-דין ופקידים. הם הוצאו להורג ב"יער השחור". באוקטובר 1941 הוטלה על יהודי צ' קונטריבוציה נוספת, ואת הכסף רדברי-הערך נדרש למסור תוך שעות. ב-15.11.1941 נצטווה היודנראט לספק 500 איש למח- נות-העבודה שבסביבה. תחילה נמצאו אף צעירים שנענו לקריאה לצאת בהתנדבות למחנות-העבודה, וזאת מתוך תקווה שבדרך זו יזכו לחסינות מסוימת בפני חטיפות לעבודות-כפייה, שהיו מלוות התעללויות בלתי-פוסקות, ויקבלו מזון לקיום. אולם עד-מהרה נתברר אופיים האמיתי של המחנות ונודע על משטר של פגיעות פיסיות, מחלות, רעב ועבודה מפרכת, בהם מצאו רבים את מותם. צעירים יהודים רבים החלו איפוא להתחמק מלצאת למחנות העבודה הללו, והיודנראט נתקל בקשיים למילוי המכסות. גם נסיונות היודנראט בצ' להקל על מצבם של הנמצאים במחנות על-ידי משלוח חבילות מזון לא עלו יפה, משום שהמזון הגיע לרוב לידי שומרי-המחנות הגרמנים ולידי עוזריהם האוקראינים. יהודי צ' נמצאו בסתיו ובחורף 1941-1942 במחנות העבודה : קמיונקה, הליבוצ'ק, בורקי- ויילקיה, סטופקי, ונשלחו אף למחנה יאנובסקה שבלבוב. חורף 1941-1942 גרם קשיים נוספים ליהודי צ' : הרעב גבר ומגיפות הטיפוס הפילו חללים רבים. בראשית אפריל 1942 הוקם הגיטו, אשר הקיף את הרחובות ז'ז'ניצקה. סקלאדובה, טארגובה, לאז'ננה, פודולסקה ושקולנה. הצפי- פות בו היתה גדולה, ולעתים הוכנסו לחדר אחד 20 איש. כן נאסר לצאת את שטח הגיטו, ואיסור זה הגביר עוד יותר את מצוקת הרעב של בני הקהילה והעלה את שיעור התמותה. לתוך הגיטו הוכנסו גם יהודים מישובים קטנים בסביבה. רופאים יהודים שוכנו בבית אחד על הגבול בין הגיטו לצד ה"ארי", כדי לנצל את שירותם גם לאוכלוסיה הלא-יהודית ולגרמנים עצמם. בראשית אוגוסט 1942 ערך משרד העבודה הגרמני מיפקד של יהודים כשירים לעבודה והחתים אישורים ממקומות עבודה חיוניים למשק הגרמני בחותמת מיוחדת. פעולה זו עוררה איש שקט בין תושבי הגיטו, שחששו לגורלם של המוגדרים כלא כשירים לעבודה. אור ליום 27.8.1942 פרצה "האקציה הגדולה". יחידות המשטרה הגרמנית והאוקראינית הקיפו את הגיטו, חדרו לתוכו וריכזו כל תושביו בכיכר השוק. אחרי מספר שעות הועברו קבוצות-קבוצות לבניין בית-הסוהר שבעיר ושם נתקיימה סלקציה. בעלי תעודות מאושרות על-ידי הגרמ- נים הוצאו והוחזרו לגיטו, האחרים - כ-2,000 איש - הועלו על רכבת-משא ובתנאים איומים הובלו להשמדה בבלז'ץ. במהלך האקציה נרצחו כ-600 חולים, קשישים וילדים ברחובות הגיטו. נסיונות לברוח מן הגיטו בעת האקציה לא הצליחו לרוב. לאחר שעלה בידי הנמלטים להתחמק מידי המשמרות הגרמנים והאוקראינים, שניצבו בגבולות הגיטו, נתפסו רובם בידי האוכלוסיה המקומית והוסגרו לידי הגרמנים.
לאחר האקציה צומצם הגיטו, הוקף בגדר תיל ונסגר לחלוטין. ב-5.10.1942 היתה אקציה נוספת, ובמהלכה נתפסו כ-500 איש שהובלו לבלז'ץ. היהודים הקימו אפוא לעצמם מחבואים בגיטו, אך גם אמצעים אלה לא סייעו להצלתם. הגרמנים היו נעזרים בכלבים, הורסים קורות בתים כדי לגלות מקומות-סתר וחודרים למרתפים ולע- ליות-גג כדי לגלות את המסתתרים. ב-15.12.1941 ארגנו הגרמנים מחנה-עבודה לבעלי- מלאכה בבניין תלמוד תורה לשעבר. בשלב ראשון רוכזו במחנה כ-530 איש, ,ובחצר הבניין הוקמו גם צריפים כדי לקלוט את כל העובדים וחלק ממשפחותיהם. בעלי-המלאכה עבדו 12-14 שעות ביום, בעיקר לצורכי הצבא הגרמני. עם זאת לא היו יושבי המחנה מחוסנים בפני פגיעות, שכן מדי פעם הוציאו הגרמנים קבוצות של יהודים מהמחנה, ובעיקר את בני-משפחותיהם של בעלי-המלאכה, והובילו אותם ליערות בסביבת העיר, שם רצחום.
בראשית 1943 רווחו שמועות שבקרוב יחוסל הגיטו. קבוצות יהודים חיפשו מחסה במחנות-העבודה ובחוות החקלאיות שהיו פזורים באיזור. באחדים מהם נראה היה, כי לפי שעה היהודים מובטחים יותר מפני שילוח מיידי לשמדה. יש מציינים שמצבם של הנמצאים במחנות העבודה בסביבת טלוסטה הלה טוב לערך. עם זאת סבלו יושבי המחנות מהתעללות מצד שומרי המחנה וכן היו חשופים להתנפלויות ורצח מצד כנופיות הלאומנים האוק- ראינים שפעלו באיזור. קבוצות קטנות של יהודי צ' וכן יה'ודים יחידים חיפשו דרכים לגנוב את הגבול לרומניה והונגריה, אך מעטים הצליחו להינצל בדרך זו. באביב 1943 המשיכו הגרמנים בחיפושים אחר היהודים שלא היו בידיהם אישורים ממקומות-עבודה, ואחר המסתת- רים בצד ה"ארי". הנתפסים רוכזו בבית-הסוהר, משם הובלו ליערות בסביבת העיר והוצאו להורג. ב-23.6.1943 הוקף מחנה העבודה של בעלי המלאכה,ורובם נלקחו, לאחר סלקציה, ליער ליד הכביש ליאגלניצה ושם נרצחו. קבוצה של כ-100 איש, שנותרה לפי שעה במקום, עסקה באיסוף הרכוש היהודי ובחיסול המחנה. ב-1.7.1943 חולקו שיריד המחנה לשתי קובוצות: הקבוצה האחת הועברה למחנה-העבודה בהלובוצ'ק והאחרת לחווה חקלאית בשווידובה, בספטמבר 1943 חוסל הגיט'ו בצ' סופית. הגרמנים פוצצו ושרפו בתים כדי לגלות את המתחבאים. צ' הוכרזה רשמית ל"מטוהרת מיהודים". בצ' היו גילויי התנגדות לנאצים. אחרי "האקציה הגדו- לה" באוגוסט 1942 נמצאה בגיטו צ' קבוצת צעירים יהודים, שהחלו להתארגן לפעולה מחתרתית. ביוזמתו של ראובן רוזנברג נוצר קשר עם חוגים מחתרתיים פולנים, ובעזרתם נרכשו אקדחים לקבוצה של 10-12 צערים שיצאו ליער. כבסיס לפעולתם בנו בונקרים, אולם לא הצליחו להגשים את תוכניותיהם ; עקבותיהם נתגלו וחלק מחברי הקבוצה חוסל תוך זמן קצר. בגיטו צ' התארגנה גם קבוצת-מחתרת, שהיתה מורכבת בעיקרה מחברי בית"ר, ובראשה מאיר ואסרמאן. חברי קבוצה זו השיגו נשק ויצאו ליע'רות בין טלוסטה ליאגל- ניצה, ומשם ניהלו פעולות-הטרדה נגד הגרמנים. במסעו- תיו להשגת נשק נתקל ואסרמאן במארב גרמני ונפצע קשה. הגרמנים והאוקראינים ערכו מצוד אחר חברי הקבו- צה ורובם נפלו בקרב. ואסרמאן הפצוע נמצא על-ידי האוקראינים והללו רצחוהו. בגיטו צ' ניסה ברל שכטר להרכיב מקלט רדיו כדי לספק לתושבים ידיעות על המתרחש בעולם החיצוני, אך הדבר נודע לאנשי הגיסטאפו שדרשו להסגירו, והוא אמנם נרצח בידיהם.
בני צ' היו פעילים בהתנגדות לנאצים ועוזריהם גם מחוץ לעירם. יצויינו שני האחים הניק ומונדק נוסבוים. מונדק נוסבוים היה פעיל לאחר שחרור האיזור בידי הסובייטים בלוחמה נגד כנופיות "באנדרה". יוזק דויטש וחנה גרינשפאן היו פעילים בשורות הפרטיזאנים הסוביי- טים. בין יהודי צ' היו גם גילויים אחרים של אומץ לב, הקרבה והתנגדות למדיניות הנאצית, גם אם לא תמיד קיבלו ביטוי של מאבק פעיל. כך, למשל, בעת "האקציה הגדולה" נאמה אשה בשם לוויטה ברחוב הגיטו בגרמנית, הוקיעה את הנאצים על מעשיהם וקראה לנקמה. היא עונתה קשה קודם להירצחה. העיר שוחררה בידי הצבא הסובייטי ב-23.3.1944. התרכזו בה כ-100 ניצולים ממחנה-העבודה בטלוסטה וממחבואים שונים בעיר ובסביבה. בגלל התקפת-נגד של הגרמנים נאלצו גם הם לפנות את העיר, וחזרו אליה רק בקיץ 1944 כאשר נהדפו הגרמנים מערבה. שרידי קהילת צ' עסקו באיתור מקומות ההוצאה להורג של יהודי העיר והסביבה, והציבו בהם שלטים ומצבות לזיהוי המקום ולהנצחת זכר הקרבנות. ב-1945 עזבו רוב היהודים את העיר, ויצאו דרך פולין לארץ-ישראל ולארצות אחרות.