ד' ניסן ה'תשפ"ב

צ'ייחאנוב CIECHANOW

    
    

 

עיר בפולין
מחוז: וארשה
נפה: צ'ייחאנוב
אזור: וארשה והגליל
אוכלוסיה:
  • בשנת 1941: כ-13,930
  • יהודים בשנת 1941: כ-4,572
  • יהודים לאחר השואה: כ-200
תולדות הקהילה:
בעת מלחה"ע ה - I
צ'ייחאנוב החלה להתפתח כיישוב כבר במאה ה- 1 1. בתעודות מן המאות ה- 12 וה- 13 היא מוזכרת כיישוב חשוב, אחד הגדולים באיזור מאזוביה. מדי שבוע נערך במקום שוק ונערכו בו 3 ירידים שנתיים שיצאו להם מוניטין הודות לסחר בבקר ובסוסים. למעמד של עיר זכתה צ'ייחאנוב בשנת 1400. המאות ה- 15 וה- 16 היו לצ'ייחאנוב תקופת התפתחות ופריחה בזכות הפריווילגיות שניתנו לה מידי יאנוש הראשון, נסיך מאזוביה דאז, וגם בגלל מיקומה הנוח בנתיב המסחר הראשי, שקשר את העיר עם וארשה ועם יתר הערים הגדולות באיזור. עיקר עיסוקם של בני העיר היו המלאכה והחקלאות. בין בעלי המלאכה בלטו הסנדלרים, שמספרם הגיע בשנת 1564 ל- 49. באותה השנה היו בצ'ייחאנוב 404 בתים, כמעט כולם מעץ. אוכלוסיית העיר מנתה אז 2,500 נפשות בערך. צ'ייחאנוב הלכה וגדלה במחציתה השנייה של המאה ה- 16 ובראשיתה של המאה ה- 17. בשנת 1616 כבר נמצאו בה 529 בתים והאוכלוסייה מנתה 3,000 נפש. בשנת 1625 פרצה בצ'ייחאנוב דליקה גדולה וזו הביאה לירידתה של העיר. הקרבות בין צבאות פולין ובין השוודים, שנערכו בסביבה, הפסיקו את התפתחותה כמעט לחלוטין. בשנת 1655 כבשו השוודים את העיר. תושבים רבים נהרגו ונהרסו בתים לא מעטים. שנים אחדות לאחר מכן, בשנת 1662, נפגעה העיר קשה משריפה שפרצה בה ואשר כמעט כילתה אותה כליל. בצ'ייחאנוב נשארו 52 בתים בלבד. בתחילת שנות השבעים של המאה ה- 17 פרצה בצ'ייחאנוב מגפת חולירע והעיר כמעט נתרוקנה מתושביה. העיר התאוששה לאט לאט מן ההרס שגרמו המלחמה, המגפות והדליקות ונבנתה מחדש. הפעם, שלא כמו בעבר, נבנו הבתים מלבנים ולא מעץ. בשנת 1727 כבר נמנו בצ'ייחאנוב 132 בתים ובשנת 1794 גדל מספרם ל- 166. בחלוקת פולין עברה צ'ייחאנוב תחילה לשלטון פרוסי, לאחר מכן, בשנת 1807, נכללה בדוכסות וארשה ובשנת 1815 - במלכות פולין. בתקופה זו גדל מספר תושביה במידה ניכרת ובשלהי המאה ה- 19 היה מספרם כמעט פי חמישה ממספרם בתחילת המאה. בשנת 1823 נמנו בעיר 262 בתים ומספרם הלך וגדל והגיע ל- 407 בשנת 1880. תנופה גדולה להתפתחותה מבחינה כלכלית קיבלה צ'ייחאנוב בשנת 1867; אז קבעו בה את מושבם מוסדות הנפה ובשל כך רבו הבאים לסדר את ענייניהם במוסדות אלה. סלילת מסילת הברזל וארשה-מלאווה דרך צ'ייחאנוב בשנת 1877 סייעה גם היא במידה מרובה להתפתחותה של העיר. לקראת סופה של המאה ה- 19 הוקמו בצ'ייחאנוב כמה בניינים ציבוריים, כולל 2 בתי- ספר יסודיים כלליים, בניין בית המשפט והדואר. בזמן זה היו קיימים בה כמה בתי מלאכה ומספר בתי חרושת (שתי טחנות קמח, בית מיבשל לבירה, בית חרושת לשמן, בית מלאכה לעיבוד עורות, שתי מלבנות ובית חרושת לסוכר). אבל העיר ידעה גם בתקופה זו סבל רב. בשנים 1855, 1866 ו- 1892 פקדו אותה דליקות רבות ומגיפת חולירע שהשתוללה כאן בשנת 1894 הפילה חללים רבים. בחודשים הראשונים של מלחמת העולם הראשונה התנהלו קרבות בסביבות העיר והיא עברה פעמיים מיד ליד עד שנכבשה סופית בידי הגרמנים בקיץ 1915. העיר ניזוקה הרבה מפגיעות הארטילריה ומן הדליקות שפרצו בעקבות הקרבות. היא נשארה בשליטת הגרמנים עד תום המלחמה. במשך 500 שנה, מאמצע המאה ה- 15 ועד פרוץ מלחמת העולם השנייה, היו בצ'ייחאנוב יהודים. בסוף המאה ה- 19 הם אף היו בה רוב. היהודים מוזכרים בתעודות ממלכתיות, בהסכמים ובחוזים עם מועצת העיר. בתעודה משנת 1507 נמנית קהילת צ'ייחאנוב עם הקהילות שקיבלו את הכרת השלטונות כמוסמכות לגביית מסים מיהודי האיזור. בשנת 1576 העניק המלך סטפן בטורי ליהודי יעקב ולחתנו פליקס את הזכויות שנהנו מהן יהודי צ'ייחאנוב, ובכללן את הזכות להתגורר בכל שטח העיר ואת הזכות לרכוש במקום בית ללא הגבלות. מכאן משתמע שיהודי צ'ייחאנוב נהנו אז מפריווילגיות דומות. בימים ההם התפרנסו יהודי צ'ייחאנוב מעסקי כספים וממסחר שהתרכז בעיקר בסחר עצים. הסחורות הובלו לעיר דאנציג בנהר הוויסלה. במחצית הראשונה של המאה ה- 17 גדל היישוב היהודי בצ'ייחאנוב בעקבות כניסתם לעיר של יהודים מן הערים השכנות. יהודי צ'ייחאנוב סבלו קשה בעת המלחמה עם השוודים, שכבשו את העיר כאמור בשנת 1655. היהודים הואשמו בריגול לטובת השוודים. כ- 50 משפחות יהודיות נהרגו בידי חייליו של סטפן צ'ארנצקי, מפקד הצבא הפולני, שעמד בראש המאבק של הפולנים נגד השוודים. לאחר שעברה סערת המלחמה ניגשו היהודים לשקם את מגוריהם, חנויותיהם וסדנאותיהם. בשנת 1657 קיבלו יהודי צ'ייחאנוב מידי המלך יאן קז'ימייז אישור לשקם את יישובם, לבנות בתים חדשים במקום הנשרפים וההרוסים וכן את הזכות להקים מחדש את חנויותיהם. בשנת 1670 חידש המלך מיכל וישניובייצקי את האישור והתיר מחדש ליהודים להתיישב בצ'ייחאנוב ולהחזיק בתים בבעלותם, להקים בתים חדשים, לעסוק במסחר, לייצר יי"ש, תמד ובירה, למכור ולקנות כל מיני משקאות ולמכור בשר באטליזים ובבתיהם הפרטיים. עד אמצע המאה ה- 18 השתייכו לקהילת צ'ייחאנוב מבחינה ארגונית מספר קהילות הסמוכות לה; ביניהן היו הקהילות של מאקוב, מלאווה, נושיצה ופלונסק. קהילות אלה היו כפופות לבית הדין של קהילת צ'ייחאנוב ושילמו את מסיהן( מס הגולגולת) יחד עם קהילת צ'ייחאנוב. סמוך לשנת 1753 התמרדו קהילות אלה נגד מרותה של צ'ייחאנוב וניתקו את הקשר הארגוני עמה. קהילת צ'ייחאנוב לא הסכימה לניתוק זה ושליחה בוועד ארבע ארצות, אברהם בן לייזר, הביא את הסכסוך לפני מושב הוועד שהתכנס ביארוסלאב ביולי 1753. הוא אף התלונן לפני מושל המחוז קז'ימיר גראנובסקי, שנתמנה לייצג את שר האוצר הפולני במושב הוועד והוסמך להכריע בכל העניינים השנויים במחלוקת. הלה הטיל על פרנס ועד ארבע ארצות, אברהם בן חיים, ללמוד את פרטי הסכסוך שבין קהילת צ'ייחאנוב ובין הקהילות המתמרדות, "אשר מאז ומקדם היו שייכות לקהל צ'ייחאנוב ושם התדיינו תמיד ושילמו את מסי המלוכה ומסים אחרים; העיירות האלו נפרדות עכשיו מקהל צ'ייחאנוב בלי שום נימוק, ולא עוד אלא שגם נטלו לעצמן, בלי שום יסוד ומנהג, ישובים השייכים מאז ומקדם לצ'ייחאנוב". גראנובסקי הטיל על הפרנס אברהם בן חיים "לשלוח רבנים או מנהיגי הארצות הסמוכות לשם, שישפטו בעניין הזה לאחר שישמעו את טענות הצדדים לפי המנהגים הישנים ואחרי שיובאו לפניהם תעודות נאמנות". גראנובסקי הורה "לתת לבעלי הדין הנ"ל כתב בלי דיחוי, כדי שהעניינים האלה יהיו נדונים ולמען יהיו לבוררים כאלה שלטון וכוח לסידור גמור של אותם העניינים". העניין לא סודר, כי באותו מושב של הוועד הוחלט, שיש להביא את כל הסכסוכים בין הקהילות בפני בית דין של הגליל, שכן לוועד ד' ארצות אין שום סמכות לשפוט בסכסוכים אלה. בסופו של דבר איבדה קהילת צ'ייחאנוב את מעמדה כקהילה מרכזית והקהילות שהיו כפופות לה זכו בעצמאות מוחלטת. במאה ה- 19 הלכה וגדלה האוכלוסייה היהודית בצ'ייחאנוב, כפי הנראה בגלל בואם של יהודים שסולקו מכפרי הסביבה לאחר שניטלו שם מידיהם מקורות הפרנסה המסורתיים, כגון חכירה וייצור של משקאות חריפים ומכירתם. בשלהי המאה הזאת היה מספרם של היהודים בצ'ייחאנוב כמעט פי שלושה ממספרם בראשית המאה. בימי מלכות פולין גדל גם מספר היהודים שרכשו להם בתים. חוץ מן המסחר הקמעונאי, הרוכלות והמלאכה עסקו כמה מיהודי צ'ייחאנוב בסחר סיטונאי בתבואות, עצים, בדים, בקר ותוצרת חקלאית. כמה יהודים שעמדו בקשרים עם בעלי האחוזות בסביבה ריכזו בידיהם את ייצוא התוצרת החקלאית של האחוזות. יהודים אחדים אף חכרו אחוזות וניהלו את המשקים בעצמם על חשבונם. בין בעלי המלאכה היהודיים גדל מספרם של החייטים והפרוונים שעבדו בשביל מפעלי קונפקציה בערים הגדולות. ענף זה גדל והתפתח במהירות. אחרי שקבעו מוסדות הנפה את מושבם בצ'ייחאנוב גדל מספר הבאים לירידים ולימי שוק כדי למכור את תוצרתם ולקנות מוצרי תעשייה וגדל גם מספר הקונים והלקוחות של הסוחרים ובעלי המלאכה היהודים. לפי נתונים שנרשמו בכתבה של "הצפירה" מיום 22 בספטמבר 1887 (נתונים אלה אינם בדוקים כהלכה ואין להם אסמכתא במקור אחר) היו אז בין היהודים בצ'ייחאנוב 12" סוחרים ובעלי גילדא מכל המדרגות. עוזריהם - 8, חנוונים בסחורות שונות - 195, משרתיהם - 38, מוזגי יי"ש - 17, בתי משקה של שיכר - 2, בתי אוצרי יי"ש - 17, מובילי סחורה - 3, סוחרי רהיטים - 55, בית משרפות לבנים - 1, בית חרושת למי סודה - 3, בעלי אכסניא - 5, סוחרי יער - 8, סוחרי מכונות לחתוך קש - 10, חייטים - 124, עוזריהם - 130, תופרי בגדי נשים - 24, נשים תופרות - 28, סנדלרים - 150, פועליהם - 210, עושי כובעים - 18, חרשי עץ - 9, מסגרים - 10, טווי טליתות - 3, פחחים - 1, צורפי זהב - 2, שענים - 4, מייצרי חבלים - 9, בנאים - 4, מותחי נרות - 2, כורכי ספרים - 2, מייצרי מגררות - 1, צבעים - 2, אופים - 19, פרוונים - 9, קצבים ועוזריהם - 38, מייצרי ממתקים - 4, סבלים - 28, חוצבי אבן - 2, מנגנים בכלי זמר - 4, גלבים ורופאים - 8, מורים - 3, בעלי בית דפוס - 1, כותבי בקשות - 3, סוחרי עור - 8, מלמדי דרדקי - 8, מלמדי תנ"ך ותלמוד - 15, שוחטים - 3, רבנים - 2, שמשים - 5, רוכלים בכפרים - 28, בעלי סדנאות בשוק - 78, סוחרים בעופות ובביצים - 25". אבל למרות אי מהימנות מלאה של המספרים ניתן ללמוד מן הידיעה הזאת שיהודי צ'ייחאנוב היו מעורבים אז בכל ענפי העסקים והעשייה של כלכלת העיר ותרומתם להתפתחותה היתה רבה. קהילת צ'ייחאנוב נמנתה עם הקהילות החשובות ורבות ההשפעה באיזור. עד אמצע המאה ה- 18 השתייכו אליה, כאמור, מספר קהילות סמוכות. כבר בשלהי אותה מאה היו המוסדות והמנגנון של הקהילה מסועפים למדי. הקהילה החזיקה אז על חשבונה, מלבד רב, גם שני דיינים, 3 שוחטים ומספר מלמדי דרדקי ותנ"ך. לקהילה היו אז בית עלמין, בית כנסת ובית מדרש בנויים עץ וכמו-כן נוסדה חברה קדישא. כס הרבנות בצ'ייחאנוב היה מן הנכבדים במדינה. ראשון הרבנים של צ'ייחאנוב שנמסר עליו הוא ר' יצחק כהנא, שכיהן בה בשלהי המאה ה- 18. בשנת 1820 בערך ישב על כס הרבנות ר' לייבוש חריף צונץ, שהיה לפני כן רבה של פלוצק. בשבתו בצ'ייחאנוב חיבר ר' לייבוש צונץ את ספרו הנודע "גט מקושר". אחריו כיהן כרב במשך יובל שנים ר' אברהם לנדא, דמות בולטת בחוגי הרבנים והאדמו"רים. לרב לנדא היו חסידים רבים מבני המקום ומערים סמוכות. תושבי צ'ייחאנוב התפארו ברבם. הוא ייסד ישיבה בצ'ייחאנוב ודאג לקיומם של בני הישיבה. ר' אברהם נקרא בפי כל בשם ר' אברהם צ'ייחנובר, על שם עירו, לאחר מותו נתפרסמו ספריו "אהבת חסד", "זכותא דאברהם" ו"בית אברהם" שהוצאו לאור בידי חסידיו. את כיסאו בצ'ייחאנוב ירש בנו ר' יעקב, שכיהן בצ'ייחאנוב עד שנת 1890 (הוא עבר מצ'ייחאנוב לסטריקוב למלא שם את מקום אחיו כאדמו"ר ולאחר זמן התיישב בעיירה ייז'וב הסמוכה ללודז'). אחריו בא ר' שלמה זיידנפלד, שכיהן בתפקידו עד שנת 1905. בין השנים 1906- 1912 כיהן בצ'ייחאנוב ר' יצחק יהודה טרונק, נכדו של ר' יהושע טרונק, רבה של קוטנו. לאחר שעבר בשנת 1912 לקוטנו נתמנה לרב בצ'ייחאנוב ר' שמואל יצחק לנדא, נינו של ר' אברהם לנדא הנזכר לעיל, והמשיך בכהונתו בצ'ייחאנוב עד 1915. לרב ואב"ד נתמנה אז ר' חיים מרדכי ברונרוט, רבה האחרון של הקהילה. כשנתיים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה יצא ר' חיים ברונריט בשליחות לאנגליה ונשאר שם עד שנת 1943. בשנה זו עלה לארץ-ישראל ולאחר זמן מה נתמנה לרב ואב"ד בתל-אביב. לקראת סוף המאה ה- 19 היתה בצ'ייחאנוב פעילות ענפה של חברות שונות. מלבד בית הכנסת ובית המדרש קמו בתי תפילה של חסידים (גור, אלכסנדר). לצד החדרים הפרטיים הקטנים נוסד תלמוד תורה ובו למדו כ- 100 נערים בני 5 עד 13, שהוריהם היו דלי אמצעים. בצ'ייחאנוב פעלו אז גם החברות המסורתיות ("ביקור חולים" ו"לינת הצדקה") שהתקיימו בקהילה מזמן. באותה תקופה הופיעו בציבור היהודי הארגונים הפוליטיים הראשונים. הקבוצות הציוניות הראשונות נוסדו בצ'ייחאנוב בשנת 1894. ה"בונד" ו"פועלי ציון" קמו בשנים הראשונות של המאה ה- 20. בעשור האחרון שלפני מלחמת העולם הראשונה הופיעו גם הניצנים הראשונים של פעולה תרבותית מודרנית. בשנת 1902 נוסדה הספרייה הציבורית הראשונה וזמן קצר אחר כך חוג ראשון של חובבי דרמה. העירוניים והאיכרים בכפרים הסמוכים ראו בעין רעה את התפתחותו וצמיחתו של היישוב היהודי בצ'ייחאנוב ותגובתם לא איחרה לבוא. כבר בשנת 1894, כשפרצה בצ'ייחאנוב מגיפת החולירע, הופצו עלילות נגד היהודים כאילו הם אשמים בפריצת המגיפה. הפרשה היתה ביטוי לאווירה האנטישמית ששררה בעיר זה שנים. האווירה המתוחה, ההסתות והאיומים על היהודים נמשכו עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה. לאחר פרוץ הקרבות בשנת 1914 נכנסו לצ'ייחאנוב יחידות הקוזאקים והללו החלו בשוד של רכוש יהודי. העיר עברה פעמיים מיד ליד עד שנכבשה סופית בידי הגרמנים במאי 1915. צ'ייחאנוב ניזוקה הרבה מפגיעות הארטילריה ומן הדליקות שפרצו בעקבות הקרבות. בעיר פרצה שוב מגיפת חולירע שהביאה למותם של 150 איש בערך וביניהם יהודים רבים. בשנות המלחמה היה קיפאון במסחר ובמלאכה בצ'ייחאנוב ושרר מחסור חמור במזון. במצב זה גדל מספר היהודים שלא היו להם אמצעי קיום. הקהילה פתחה מטבח לעניים שחילק בערך 200 ארוחות חינם ביום. מצבה של הקהילה החמיר עוד יותר עם בואם לצ'ייחאנוב של כמה מאות פליטים יהודיים מן הקהילות הסמוכות, בעיקר מפשאסניש, שגורשו בידי הרוסים ממקומם. על אף מצבם הכלכלי הקשה התגייסו יהודי צ'ייחאנוב לעזרת הפליטים ושיכנו אותם בבתיהם ובבנייני ציבור של הקהילה. ביוזמתו ובתמיכתו של הוועד המרכזי בקייב התארגן בצ'ייחאנוב ועד עזרה. נציג הוועד המרכזי, הסופר ש' אנסקי, ביקר בצ'ייחאנוב כדי לסייע בארגונו של הוועד המקומי ובהגשת העזרה. נוסד גם בית ילדים שקלט כ- 60 צעירים, וביניהם מספר יתומים. תחילה אסרו הגרמנים כל פעילות ציבורית וסגרו את כל מוסדות הציבור היהודיים בנימוק שהדבר נעשה כדי למנוע מגיפות. בשנת 1916 בוטל האיסור על פעילות ציבורית וחלה התעוררות ניכרת בפעולה הפוליטית והתרבותית ביישוב היהודי בצ'ייחאנוב. החוגים הציוניים חידשו ואף הרחיבו את פעולתם. בשנת 1917 קמה אגודת "צעירי ציון", שמנתה כ- 100 איש. במסגרת אגודה זו התקיימו שיעורים לעברית, שהקיפו כ- 40 תלמידים. האגודה הקימה והחזיקה גם ספרייה. בשנת 1918 פתחו חוגים ציוניים מועדון שבמסגרתו פעלה גם מקהלה (מקהלת "הזמיר"). באותה שנה הוקמו סניפים של "המזרחי" ושל "אגודת ישראל".
 

בין שתי המלחמות

כשנכנס הצבא הפולני לצ'ייחאנוב התעללו חייליו ביהודים, הרביצו בהם ושדדו מכל הבא ליד. בשנת 1920, בזמן מלחמת פולין-ברית המועצות, כבש הצבא האדום את צ'ייחאנוב לזמן קצר. לאחר נסיגת הבולשוויקים נכנסו העירה יחידות הצבא הפולני וחיי היהודים היו כמעט הפקר. היו מקרים רבים של התעללות בעוברי אורח יהודיים ושל שוד רכוש יהודי. עם התייצבותו של השלטון הפולני באוגוסט 1920 פסקו ההתנפלויות ההמוניות. העיר שקטה ותושביה החלו כשיקום חייהם הכלכליים והציבוריים. כתוצאה מן המלחמה נפגעה קשה כלכלת היהודים ומקומות הפרנסה של היהודים הצטמצמו. היישוב היהודי בצ'ייחאנוב, שבמבנה הכלכלי שלו היה שמור מקום בראש לסוחר הזעיר ולבעל המלאכה, נפגע קשות מן הקיפאון הכלכלי שהשתרר בפולין בין המלחמות. בשנים הראשונות שלאחר המלחמה בא לעזרת הנזקקים ארגון הג'וינט. תחילה סייע בכסף למשקמים את בתיהם ואת סדנאותיהם ולאחר מכן, בשנת 1926, תמך בהקמת שני מוסדות אשראי במקום, ה"בנק הקואופרטיבי" ו"הבנק העממי". הג'וינט תמך גם בקופת "גמילות חסדים" שהוקמה בשנת 1929 אחרי שה"בנק הקואופרטיבי" פשט את הרגל. המסחר היהודי עמד בתחרות קשה עם סוחרים פולניים שנתמכו בידי השלטונות. בשנת 1925 ניסתה העירייה להעביר את בעלי הדוכנים מכיכר השוק אל מחוץ לעיר, מטעמים אסתטיים כביכול. העברה זו היתה עלולה להרוס את פרנסתם של בעלי הדוכנים ושל עשרות סוחרים יהודיים שהחזיקו חנויות בשוק. ואכן, מחאתם הנמרצת של הסוחרים ושל נציגי היהודים במועצה סיכלו תוכנית זו. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם הוסיפה להתפתח בצ'ייחאנוב הפעילות הפוליטית, למרות המצב הכלכלי הקשה שבו היו נתונים יהודי המקום. אז גברה גם השפעתן של התנועות הציוניות. בשנת 1926 נוסדו "חוג הנוער" וה"שומר הלאומי". בשנת 1929 נוסד "קן בית"ר" ולאחר מכן סניף של הציונים הרוויזיוניסטיים. תנועת "המזרחי", שקבוצות ראשונות מטעמה פעלו כבר לפני מלחמת העולם הראשונה, הרחיבה את פעולותיה, בייחוד בשטח החינוך. היא ייסדה בצ'ייחאנוב את בית-הספר "יבנה". גם מפלגת "פועלי ציון" הגבירה את השפעתה. בשנת 1929 הוקם סניף של "החלוץ" ולידו קיבוץ הכשרה. בבחירות לקונגרס הציוני שנערכו בשנת 1931 נחלקו הקולות כדלהלן: הרוויזיוניסטים - 84; הליגה למען ארץ- ישראל העובדת - 50; "המזרחי" - 20; "על המשמר" - 25; "עת לבנות" - 6. לקראת הקונגרס ה- 20, בשנת 1937, גדל מספר בעלי זכות הבחירה (השוקלים) והגיע ל- 610. סניף "אגודת ישראל" בצ'ייחאנוב, שנוסד בשלהי מלחמת העולם הראשונה, ריכז סביבו בעיקר את חסידי גור. הם היו קבוצת החסידים הגדולה ביותר. אחריהם באו חסידי אלכסנדר, חסידי סוחאצ'ב וחסידי גרודזיסק. היו גם קבוצות קטנות של חסידי אדמו"רים אחרים. "אגודת ישראל" יסדה בצ'ייחאנוב בית-ספר לבנות "בית יעקב" והקימה קופת "גמילות חסדים" משלה. לידה פעלו סניפים של ארגונים מסונפים לה, "צעירי אגודת ישראל" ו"פועלי אגודת ישראל". הצעירים יזמו הוצאת כתב-עת משלהם, אבל יצא לאור רק גיליון אחד תחת השם "הבמה של הצעירים" (1935). ל"בונד" היתה השפעה בעיקר בין חברי האיגודים המקצועיים. בצ'ייחאנוב היתה פעילה קבוצה של קומוניסטים יהודיים. בשנים שבהן הוצאה המפלגה הקומוניסטית אל מחוץ לחוק נאסרו ונדונו אחדים מהם לכמה שנות מאסר. בהנהלת הקהילה שלטו על-פי רוב הציונים. בבחירות לוועד הקהילה שנערכו בשנת 1924 זכה הגוש הציוני ב- 4 מנדטים, "אגודת ישראל" גם כן ב- 4 וכמוהן זכתה ב- 4 מנדטים גם רשימת בעלי המלאכה. לראש ועד הקהילה נבחר נציג הגוש הציוני. בבחירות שנערכו בשנת 1928 נתפלגו הקולות והציונים הפסידו לזמן מה את הרוב בין חברי הוועד, שהיה מורכב כדלהלן: "אגודת ישראל" - 4, בעלי מלאכה - 2, "פאלקיסטים" - 1, הציונים - 1, פועלי "אגודת ישראל" - 1, "המזרחי" - 1, רשימה פרטית - 1. בראש הקהילה הועמד נציג "אגודת ישראל". בבחירות הבאות בשנים( 1931 ו- 1936) חזרו הציונים ותומכיהם לשלוט בקהילה (יחסי המנדטים בבחירות בשנת 1931 היו: "אגודת ישראל" - 4, בעלי מלאכה - 2, ציונים - 2, פאלקיסטים - 1, פועלי "אגודת ישראל" - 1, "המזרחי" - 1, רשימה פרטית - 1; בבחירות שנערכו בשנת 1936 קיבלה "אגודת ישראל" - 3, "המזרחי" - 3, ציונים - 1, פועלי ציון, הרוויזיוניסטים וה"בונד" - כל אחד מנדט אחד, בעלי מלאכה - 2. בין שתי מלחמות העולם המשיכה בפעולתה בצ'ייחאנוב חברת "לינת הצדק", שהושיטה עזרה רפואית לעניי העיר. תקציבה הורכב מתרומות חבריה ומתמיכת יוצאי צ'ייחאנוב שבארצות הברית. בתקופה זו עלה מספר מוסדות החינוך והתרבות של היהודים בצ'ייחאנוב. מלבד תלמוד תורה שפעל עוד קודם המלחמה נוסדו, כאמור, בתי-הספר "יבנה" ו"בית יעקב". בעיר פעל בית-ספר יסודי ממשלתי לילדי ישראל, אך תשעים אחוז מתלמידיו היו בנות. היות שהגימנסיה הפולנית קלטה תלמידים יהודיים מעטים בלבד, ייסדו הזרמים הפוליטיים שיעורי ערב ללימודים על-יסודיים. "אגודת ישראל" ארגנה שיעורי ערב ללימוד "דף יומי". הספריות היהודיות פעלו ליד המפלגות הפוליטיות. הציונים וה"בונד" קיימו ליד סניפיהם ספריות. הלהקות הדרמטיות פעלו אף הן ליד המפלגות. ארגון "מכבי", שנוסד בשנות ה- 20, ריכז בתוכו את בני הנוער היהודי חובבי הספורט. אגודת "הזמיר", שהיתה בראש וראשונה איגוד למוסיקה ולזמרה, פעלה גם בתחומי חברה ותרבות אחרים( נשפים ספרותיים, הצגות, הרצאות). ביוזמתם של הקומוניסטים היהודים הוקמה ספרייה על שם ש' אנסקי, ששימשה מסווה לפעולתם הפוליטית וההסברתית. בבחירות הראשונות לעירייה בשנת 1924 נבחרו 9 יהודים (מועצת העיר מנתה 24 חברים): 4 מרשימת הגוש היהודי המאוחד, 2 מרשימת ה"התאחדות האזרחית", 2 - מרשימת הסוחרים הזעירים ו- 1 - ממפלגת "הבונד". גם מרשימת הקומוניסטים, שבה היו היהודים הרוב המכריע, נכללו יהודים בין 4 נציגיה שנבחרו. בבחירות שנערכו בשנת 1936 הוקטן מספר הנציגים היהודיים. בשנות ה- 30 גברה האנטישמיות בעיר והיכתה שרשים בין הפולנים. על היהודים הוטל חרם כלכלי שהתבטא בעיקר בהקמת קואופרטיבים משלהם. היו מקרים של ניפוץ שמשות בחנויות של יהודים. מעשי האיבה של החוגים האנטישמיים הפולניים באו לידי ביטוי גם בהפצת כרוזים נגד היהודים. בשנת 1935 החליטה מועצת העיר על הריסת 110 בתים של יהודים בתואנה שמצבם רעוע והם מסכנים את חיי דייריהם. רק בקושי רב עלה בידי ועד הקהילה לבטל את ההחלטה. בשנת 1938 חולל בית העלמין וכמה מצבות נותצו.

סגור

במלחה"ע ה - II

עם פלישת הגרמנים לפולין גברה בקרב היהודים החרדה מפני הבאות; נפוצו שמועות, שהגרמנים מחסלים כביכול את כל הגברים הכשירים לשרת בצבא. משום כך עזבו את צ'ייחאנוב ביומיים הראשונים למלחמה כל הגברים הצעירים, פולנים ויהודים כאחד. ב- 2 בספטמבר הופצצה העיר, ואז ברחו מצ'ייחאנוב גם משפחות שלמות של תושבי המקום. רובם הגדול שמו פניהם לווארשה. כבר ב- 3 בספטמבר 1939, לאחר קרבות עזים עם הצבא הפולני, נכבשה צ'ייחאנוב בידי הגרמנים. באותו יום רצחו חיילי הוורמאכט את שמעון גארפינקל, את פסח ליפסקי ואת יענקל רמבוים. כנראה שבאותם הימים נורה למוות המלמד אברהם אהרון קלמאן (לפי גירסה אחרת נרצח קלמאן ביאנואר 1940). ימים מספר לאחר הכיבוש, ב- 7 בספטמבר 1939, ריכזו הגרמנים את כל יהודי צ'ייחאנוב בבית הכנסת ושם נשא אחד מקציני הוורמאכט נאום ובו הציע להם לעזוב את צ'ייחאנוב בנימוק, שלאחר השלטון הצבאי יגיעו למקום כוחות האס"אס ואז יוחמר מצבם של היהודים עד מאוד. היהודים החליטו לא לצאת את עיר מולדתם. למחרת היום בזזו הגרמנים את בית הכנסת ובית המדרש והרסו את כל ריהוטם. את ספרי הקודש שרפו במדורה שהציתו במרכז השוק. במשך הזמן הפכו את בית הכנסת למוסך לתיקון משאיות. פעמיים חויבו יהודי המקום לשלם קנסות גבוהים וכדי להבטיח שאמנם ישלמו אסרו הגרמנים יהודים בתור בני ערובה. כבר בתחילת הכיבוש החלו הגרמנים בחטיפות פראיות לעבודות כפייה למיניהן ואחרי כן פקדו על היהודים להתייצב בוקר בוקר ליד בניין מועצת העיר. שם חילק ראש העיר הגרמני את האנשים למקומות העבודה השונים. כל זה נעשה בליווי מכות וצווחות. על סמך הצו של היטלר מ- 8 באוקטובר 1939 סופחו השטחים של צפון מחוז וארשה לרייך השלישי. הנפות אוסטרולנקה, מאקוב, מלאווה, פולטוסק, פלונסק, פלוצק, פשאסניש, צ'ייחאנוב, שיירפץ צורפו יחד ליחידה מינהלית נפרדת: "רגירונגסבצירק ציחנאו". "בצירק ציחנאו" סופח לפרוסיה המזרחית בפקודתו של המושל (גאולייטר) אריך קוך. צ'ייחאנוב היתה לעיר המחוז של "בצירק ציחנאו" ובה רוכזו רוב המוסדות המרכזיים של המחוז. ב- 25 או ב- 26 באוקטובר הועבר השלטון במחוז מידי הצבא לידי המינהל האזרחי. אצל הכובשים, שלפי תוכניותיהם היתה צ'ייחאנוב אמורה להיות עיר גרמנית למופת, נסתמנו שתי גישות: הדרג הפוליטי רצה להיפטר מן היהודים מהר ככל האפשר, אבל מצד שני היה גם הרצון לנצל את היהודים, ובעיקר את בעלי המקצוע, ככוח העבודה בבנייתה של צ'ייחאנוב הגרמנית. בגלל כוונות סותרות אלה גורשו מצ'ייחאנוב למחוז לובלין, באוקטובר 1939, רק קצת מן היהודים ולא היה זה גירוש המוני. בחודשים הראשונים לכיבוש חויבו יהודי צ'ייחאנוב להסיר את כובעיהם בפני כל גרמני שנתקלו בו בדרכם. נאסר עליהם ללכת על המדרכות, להופיע במקומות ציבוריים, לערוך קניות בחנויות של נוצרים. כדי להצטייד במזון נפתחו כמה חנויות מכולת, שנועדו ליהודים בלבד וכן מאפייה שבה חילקו את מנות הלחם: 250 גרם לנפש ליום. לקראת סוף שנת 1939 חויבו היהודים לענוד על בגדיהם טלאי צהוב עם מגן דוד (בצד השמאלי של החזה ועל הגב מצד ימין). סימון זה היה אופייני רק ליהודים ב"בצירק ציחנאו" והיה שונה מסימון היהודים ב"גנרל-גוברנמן". כל היהודים, כולל נשים וילדים מגיל 14 ומעלה (לפי מקורות אחרים - מגיל 10), היו חייבים לצאת לעבודות כפייה. בשנים 1940- 1942 עבדו רוב היהודים בהריסת בתים במרכז העיר ובסביבת השוק (רחובות וארשאבסקה וז'ידובסקה). בין השאר נצטוו העובדים להרוס את בית הכנסת ואת בית המדרש. רוב הבתים האלה היו שייכים ליהודים ובדרך כלל נודע לבעל הבית על הריסת ביתו רק שעות ספורות קודם המעשה. המשפחות שנותרו בלא קורת גג הוכנסו לדירות חלופיות (5 משפחות בחדר), למבני משק, למחסנים וכדומה. בשל תנאי המגורים הירודים והתזונה הבלתי מספקת פרצה בין יהודי צ'ייחאנוב מגפת טיפוס הבהרות. בעיר הוקם בית חולים יהודי זעיר, שבין כתליו נאבק על חיי החולים הרופא היהודי, ד"ר בארון. אמנם לא היה בצ'ייחאנוב גטו סגור, אך על היהודים נאסר לקיים מגע כלשהו עם שכניהם הפולנים. סביר להניח, שהוראה זו לא קוימה בקפדנות. יהודים שהיו בעלי מקצוע עבדו עד סוף ישיבתם בצ'ייחאנוב במקצועותיהם אצל לא-יהודים, והם בוודאי השתמשו לא פעם בקשרים עם מעבידיהם כדי להשיג מזון. לדברי עמנואל רינגלבלום נחשב "בצירק ציחנאו" במחצית הראשונה של 1941 מקום "נוח" ליהודים, שבו אפשר היה לעבוד ואפילו לחסוך מעט מן השכר היומי (באותה תקופה - שלושה מארק ליום). היודנראט בצ'ייחאנוב הוקם כנראה לקראת סוף 1939 או בתחילת 1940. בראשו הועמד בן-ציון ארליך, סנדלר במקצועו. בין חברי היודנראט היו וולף קוסטז'בה, מפעילי ה"בונד", ובריש קלניץ (מזכיר). במסגרת היודנראט הוקמו מחלקות שונות - תזונה, עבודה, שיכון ואלה השתדלו לארגן את חייהם של היהודים. המשטרה היהודית היתה אחראית על הסדר בקרב יהודי צ'ייחאנוב. בדרך כלל הקפיד היו"ר למלא את כל הוראותיהם של הגרמנים. כאמור לעיל, החל מן היום הראשון לכיבוש היו מקרים של רצח יהודים. בפברואר 1940 רצחו הגרמנים בכפר אושצ'יסלובו שליד צ'ייחאנוב כ- 100 איש, זקנים ונכים. ייתכן, שהרצח היה כרוך במבצע הכללי להשמדת חולי נפש ונכים, שנערך אז בשטחים שסופחו לרייך. אחרי שפלשה גרמניה לברית המועצות החמירו הרדיפות. בחודשים יוני-יולי 1941 ערכו הגרמנים מצוד אחרי יהודים בצ'ייחאנוב ובסביבתה. הכובשים הכריזו על יהודים אלה, שהיו פליטים או גורשו ממקומות אחרים, שהם "בלתי-ליגליים". כל אלה שנתפסו נכלאו במחנה העונשין בפומייחובק במחצית השנייה של שנת 1941 החלו להעביר את יהודי מחוז ציחנאו ממקום למקום: היהודים מעיר אחת גורשו לעיר אחרת ובמקומם הביאו הגרמנים יהודים מעיירות אחרות. בדצמבר 1941 גורשו מצ'ייחאנוב לגטו נובה מיאסטו כ- 300 משפחות (1,200- 1,500 נפש), שראשיהן לא היו "כשירים לעבודה". לפני הגירוש ריכזו הגרמנים את היהודים ליד שרידי המצודה שבה ישבו בעבר נסיכי מאזוביה. שני גרמנים עמדו ליד פתח קטן בחומה ובמכות רצח דחפו את היהודים פנימה, לחצר המצודה. בתוך החצר הריצו הגרמנים את היהודים בצריחות ובמכות לעבר המשאיות, דחסו אותם לתוכן והסיעו אותם לנובה מיאסטו. בעת הגירוש נרצחו כמה מן המובלים וביניהם איש המשטרה היהודית, עוזר בלום, שניסה לעזור לאחרים. תנאי החיים בגטו בנובה מיאסטו, ובמיוחד של העקורים מצ'ייחאנוב, היו קשים ביותר. היהודים שעוד נותרו בצ'ייחאנוב שלחו למגורשים כסף ואף הקימו בשבילם מטבח ציבורי שחילק ארוחות חמות ללא תשלום. ואף-על-פי כן מתו רבים מרעב. כמה יהודים ניסו לחזור לצ'ייחאנוב, אבל הם נתפסו בידי הגרמנים ונרצחו. ייתכן, שבאותו זמן( או אולי עוד קודם לכן) הוכנסו לצ'ייחאנוב יהודים מן הכפרים שבסביבה (בשנת1921 ישבו בכפרים של נפת צ'ייחאנוב כ- 450 יהודים) וכן כ- 300 עובדים יהודים ממאקוב מאזובייצקי. בשביל האחרונים הוקם מחנה עבודה מיוחד. הם התגוררו בשלושה צריפים ליד פסי הרכבת ועבדו במפעלים שונים בצ'ייחאנוב. בצ'ייחאנוב היו עוד שני מחנות עבודה קטנים( היו בהם בין 80 ל- 100 אסירים). במחנות אלה, שהתקיימו משנת 1939 עד שנת 1944, נכלאו הן יהודים והן פולנים. האסירים הועסקו בעבודות קשות - בתיקון מערבת הביוב, בהתקנת תיעול, בסלילת כבישים, בהריסת בתים ובכריית כבול. בסך הכל נכלאו במחנות אלה בתקופה זו כ- 2,800 איש. רוב הכלואים בשני המחנות הללו נרצחו בנסיבות שונות. בתחילת 1942 החלו הגרמנים בהוצאות להורג פומביות בצ'ייחאנוב. ביאנואר 1942 אסרו אנשי הגסטפו המקומית 5 יהודים, שהסתתרו מפניהם בעת סריקת הבית שבו גרו. החמישה הוחזקו במעצר במשך חודש ימים ובפברואר 1942 הוצאו להורג בתלייה בכיכר השוק, לעיני כל היהודים. הקורבנות היו: שמואל גולדציאר (בן 19), ישראל טייבלום (בן 41), דוד מלוצקר (בן 50), שמחה סאדוק (בן 61) ולייב אומיאנק (לפי גירסה אחרת אנשים אלה נרצחו ב- 14 ביולי 1942). בין בני צ'ייחאנוב שגורשו בדצמבר 1941 לנובה מיאסטו וברחו משם חזרה לצ'ייחאנוב היו רגינה ואהרון קירשנבאום. הם הסתתרו זמן מה בצ'ייחאנוב אצל קרוביהם בנימין קירשנבאום ואהרון גלבארט. הדבר נודע לגרמנים והארבעה נאסרו והורשעו כעריקים ועוזריהם. הם הוצאו להורג בעיר נובי דבור ליד מודלין. יחד עמם נרצח אליהו לינדנברג. בראש השנה תש"ג שוב הוצאו יהודים להורג בתלייה, הפעם בחצר המצודה. היו אלה מרדכי אפל, קלמן באגרבר, שמואל יעקב פאזדז'יורק ויוסף שיפנהולץ. כולם הואשמו בהטמנת ספרי קודש בבית העלמין היהודי החדש (הדבר נתגלה בעת הריסת בית הקברות). ההוצאה להורג הפומבית האחרונה של יהודים בצ'ייחאנוב התקיימה ימים ספורים לפני חיסול היישוב היהודי. ב- 3 בנובמבר 1942 נצטוו כל יהודי צ'ייחאנוב לבוא למצודה כדי לחזות בתלייתם של בריש קלניץ מזכיר היודנראט ושל אברהם פרידמאן. גם הם הורשעו בהטמנת ספרי תורה. המואשם השלישי באותה "עבירה", יהודי בשם סטודנט, נרצח בבית הכלא לאחר עינויים. התליינים אילצו את בנו היחיד של קלניץ לשים את חבל התלייה על צווארו של אביו. הגרמנים איימו על הבן, שאם יסרב - יומתו יהודים נוספים. האב התחנן לפני בנו שימלא את פקודת הגרמנים, והלה מילא את בקשת אביו. ב- 6 בנובמבר 1942 רוכזו כל יהודי צ'ייחאנוב ולאחר שנגזלו מהם כל חפצי הערך, שולחו הכשירים לעבודה לאושוויץ והשאר לגטו מלאווה. ביום האחרון לקיומו של היישוב היהודי בצ'ייחאנוב, 7.11.1942, שולחו למלאווה כל האסירים בני מינסק מאזובייצקי שהיו כלואים במחנה העבודה שליד פסי הרכבת בצ'ייחאנוב. באותו יום הרגו הגרמנים בבית החולים היהודי ברחוב זאגומיינה את כל הזקנים, החלשים והחולים, 68 איש במספר. החולים נרצחו על-פי פקודתו האישית של מושל המחוז ציחנאו, אריך קוך, שביקר בצ'ייחאנוב ב- 7 בנובמבר. יהודי צ'ייחאנוב ישבו זמן מה במלאווה בתנאים קשים ביותר. רובם שולחו עם המשלוח הראשון שיצא מגטו זה ב- 13.11.1942 למחנה המוות באושוויץ. ליוצאי צ'ייחאנוב יש מקום נכבד בתנועת המרי, בייחוד במחנה אושוויץ. עוד בשנים הראשונות לכיבוש היו בצ'ייחאנוב ניסיונות של התנגדות מאורגנת לגרמנים, בייחוד של חניכי תנועות הנוער. בשנת 1941 האזינו חברי אחת הקבוצות בחשאי לרדיו והפיצו את החדשות בקרב יהודי צ'ייחאנוב. ביניהם היו האחים נח, פנחס ונתן זאבלודוביץ, משה קולקה, גודל זילבר, נח ויוסף אייזנברג, ישראל ליכטנשטיין ודוד שמידט. הצעירים קשרו קשרים עם יהודים בגטאות מלאווה, נובה מיאסטו, פלוצק, פלונסק, שצ'גובו ועוד, והעבירו ידיעות על המתרחש בכל מקום ומקום. כמה פעמים הם הוציאו מצ'ייחאנוב יהודים, לאחר שנודע בדרכי סתר שהגסטפו עומד לפגוע בהם, והעבירו אותם למקומות אחרים. דבר זה התאפשר הודות לעבודתו של נח זאבלודוביץ, שהועסק אצל גרמני אחד, ברנארד קסלר שמו, בתור נהג משאית. קסלר היה סוציאל-דמוקראט ועזר ליהודים כפי יכולתו, למרות הסכנה שבדבר. הוא הגיע לצ'ייחאנוב בשנת 1940 ובערך באותה עת החרימו שלטונות העיר את העגלות והסוסים מידי כל העגלונים היהודיים בצ'ייחאנוב, שמנו 28 איש. קסלר שיכנע את ראש העיר להעביר את כל הרכוש הזה לרשותו. הוא בנה אורוות לסוסים והשכיר אותם על עגלותיהם. את הרווחים, לאחר ניכוי הוצאות האחזקה, מסר בחשאי לבעלי הרכב היהודים. כדי לאפשר לנח זאבלודוביץ להתפרנס מעבודתו כנהג( עיסוק אסור ליהודים) השיג לו קסלר אישור נהיגה על שמו של "פולקסדויטשה" בשם רוברט זאבלודוביץ. בשנת 1942 נאסר קסלר באשמה של העסקת נהג יהודי ונכלא בבית הסוהר למשך שלושה חודשים. כאמור, חוסל היישוב היהודי בצ'ייחאנוב בימים 6- 7 בנובמבר 1942. רוב היהודים שולחו לאושוויץ יחד עם יהודים מערים אחרות של "בצירק ציחנאו" והומתו בתאי הגז מיד עם בואם. היו גם יהודים שהעדיפו לשלוח יד בנפשם משום שלא רצו להמשיך לחיות לאחר שאיבדו את בני משפחותיהם. אחרים עשו כן יחד עם בני ביתם. אחד מאלה היה ד"ר בארון, שהתאבד יחד עם משפחתו בהגיעם לאושוויץ. רק מעטים מאלה שעברו את ה"סלקציות" הראשונות ונשארו במחנה החזיקו מעמד כמה חודשים. באביב 1943 ארגנו הפעילים מביניהם עזרה הדדית בין החברים - במזון, בתרופות, בהשגת מקום עבודה טוב יותר וגם בצורת תמיכה נפשית בעת יאוש. זו היתה הקבוצה היהודית הראשונה שהתארגנה באושוויץ. עובדת קיומה היתה ידועה בקרב אסירי המחנה. במרוצת הזמן קשרו אנשי הקבוצה קשר עם המחתרת הלא-יהודית במחנה. מאז השתתפו היהודים במעשי חבלה זעירים במחנה, בהפצת ידיעות ששמעו בשידורי הרדיו של בעלות הברית. אנשי הקבוצה השתתפו גם בהכנות למרד שהיה במחנה. מרכז הקבוצה והרוח החיה שלה היה מרדכי בילוביץ-הללי מצ'ייחאנוב. לגרעין הפעילים ביותר השתייכו אריה (לייבק) בראון מריפין, משה קולקה ונח זאבלודוביץ מצ'ייחאנוב. המקשרים בין היהודים ובין המחתרת הכללית היו ישראל גוטמן מווארשה ויהודה לאופר, צעיר מסלובקיה. בצוות הזונדרקומנדו בבירקנאו, שעסק בשרפת גופות הנרצחים, היו בשנים 1943- 1944 גם יוצאי צ'ייחאנוב. כמה מהם השתתפו באורח פעיל בהכנות ובמרד של אנשי הזונדרקומנדו, שפרץ ב- 7 באוקטובר 1944. ביניהם היו: גודל זילבר ויוקל וורונה שסיפקו חומר נפץ לאנשי הזונדרקומנדו, וזלמן לוונטאל, בחור ישיבה שכתב יומן ובו תיאור ההכנות למרד וכן תיאור של המרד עצמו. כתב היד הוסתר בשטח המשרפה בבירקנאו ונתגלה בשנת 1962. הוא פורסם בספרו של ב' מארק "מגילת אושוויץ", תל-אביב 1977. אחת מאסירות מחנה הנשים בבירקנאו היתה רוזה רובוטה, ילידת 1921, מפעילי "השומר הצעיר" בצ'ייחאנוב. בשנים 1943- 1944 היא עבדה במחלקת הביגוד בבירקנאו. רוזה רובוטה היתה מוכנה לפעולה בכל עת. במקום עבודתה ארגנה רוזה קבוצת נשים, שעסקו תחילה בהגשת עזרה הדדית בינן לבין עצמן. במרוצת הזמן נתקבלה רוזה לתנועת ההתנגדות הכללית באושוויץ. רוזה פעלה בשליחות התנועה ועלה בידיה ליצור קשר עם בחורות יהודיות שעבדו במחלקת חומר הנפץ של בית החרושת "אוניון" באושוויץ, למרות שהעובדים במחלקה היו נתונים תחת פיקוח כבד ביותר של הגרמנים. הבחורות הסכימו לגנוב את חומר נפץ ולהוציאו מבית החרושת בתוך לבושן. רוזה ריכזה את החומר ומסרה אותו לידי אנשי המחתרת באושוויץ; כנראה שמיוזמתה שלה היא מסרה חומר נפץ גם לאנשי הזונדרקומנדו בבירקנאו. לאחר המרד של הזונדרקומנדו עלו הגרמנים על עקבותיהן של הבחורות ואסרו ארבע מהן: אלה גארדנר, רגינה סאפיר, אסתר וייסבלום ורוזה רובוטה. הן לא גילו דבר ולא הסגירו איש. הבנות הועלו על הגרדום במחנה הנשים בבירקנאו ב- 6 ביאנואר 1945, ימים מספר לפני השחרור. לפני מותה של רוזה הצליח נח זאבלודוביץ להגיע אליה ולדבר עמה. וכך תיאר את פגישתם: נכנסתי לתוך התא של רוזה. על הבטון הקר שכבה דמות כצרור בלואים. לקול הדלת הנפתחת הפנתה אלי את פניה. כמעט לא הכרתיה. רק עיניה לא השתנו והביטו בעגמה קודרת. עברו רגעים, עד שפרצה מלבה אנחה כבדה. אחר כך דיברה את דבריה האחרונים. היא אמרה לי כי לא בגדה. היא ביקשה לומר לחברים שאין הם צריכים לפחד. עלינו להמשיך. יותר קל לה למות בידיעה שיש המשך למעשינו. חבל על החיים, ועל כך שיש להסתלק מן העולם, אך על המעשה שלה אינה מצטערת. ואינה מצטערת שכך עלה בחלקה למות. קיבלתי ממנה פתק בשביל החברים בחוץ. הוא היה חתום בברכת חזק ואמץ. ערב המלחמה, בשנת 1939, היו בצ'ייחאנוב כ- 5,000 יהודים (לפי גירסה אחרת - רק 3,700). בתקופת השואה נע מספרם בין 4,000 ל- 5,000. בספר יזכור של קהילת צ'ייחאנוב מופיעה רשימה של שמות 1,300 ילידי צ'ייחאנוב שנספו בשואה אבל רשימה זו היא חלקית בלבד. מבני צ'ייחאנוב שרדו כ- 200 יהודים במחנות, במחבואים או בברית המועצות. אחרי המלחמה חזרו לצ'ייחאנוב כמה עשרות משפחות של ילידי המקום והסביבה. הם ניסו להיקלט מחדש בעיר, אך הדבר לא עלה יפה וכולם עזבו את צ'ייחאנוב.