צ'לדז' CZELADZ

צ' נזכרת לראשונה במקורות היסטוריים מ-1228, עת מסר קז'ימייז' נסיך אופולה לאציל קלמנט מבית וושצ'ה את צ' והאדמות בסביבתה, לאות תודה על העזרה שהגיש לו בזמן המצור על אופולה. קז'ימייז' הראשון הוא שהעניק לצ' מעמד של עיר. בעת מסע הטטרים, בשנת 1241, חרבה העיר כליל.
באזור צ' נמצאו שרידים של חאנת מעבר לסוחרים ולנוסעים מן המאה ה-16, על הדרך הראשית שהוליכה מן הים השחור דרך הרי הקרפטים מערבה. בשנת 1623, ימי "מלחמת 30 השנה", פלשו לאזור כנופיות לוחמים מגרמניה ובזזו את העיר ואת תושביה. עם פלישת השוודים בשנת 1655 חרבה צ' פעם נוספת ואיבדה את מעמדה העירוני. בשנת 1807 צורפה צ' ל"נסיכות ורשה", וב-1813 נכבשה בידי צבאות הצאר וסופחה למלכות פולין הקונגרסאית. רק בשנת 1915, בעת הכיבוש האוסטרי במלחמת העולם הראשונה, הוחזר לצ' מעמדה כיישוב עירוני.
היהודים החלו להתיישב בצ' במחצית השנייה של המאה ה-19, בהיתר מיוחד מן השלטון הרוסי, למרות שבאזור הגבול נאסרה אז ישיבת יהודים. מיקומה של העיר, על גבול פרוסיה ושלזיה עילית, משך לאזור הזה סוחרים ורוכלים יהודים שנדדו בין הכפרים משני עברי הגבול ומכרו את מרכולתם. עם פיתוח המכרות בסביבות צ' הואצה התפתחותה הכלכלית, ויהודים נוספים השתקעו בה. לאחר דיכוי המרד הפולני של 1863 הגביר השלטון הצארי את מדיניות הרוסיפיקציה באזור ופתח את העיר בפני מתיישבים יהודים. עיסוקם העיקרי של היהודים היה במסחר, לרבות מסחר סיטוני הקשור לתעשיית המכרות. בראשית המאה ה-20 התבססה במקום גם קבוצה של בעלי מלאכה, חנוונים ורוכלים, שסיפקו שירותים לאוכלוסיית הפועלים שהלכה וגרלה. רוב המתיישבים היהודים באו מוולברום, מז'רקי, מץ'נסטיחובה, מאילקוש ומבנדז'ין. בשנות ה-90 של המאה ה-19 כבר ישבו בצ' כ-80 משפחות יהודיות.
לקהילה המקומית לא היו מוסדות עצמאיים והיא השתייכה לקהילת בנדז'ין. גם בית-תפילה מרכזי לא היה לה ולתפילה בציבור התכנסו כמה מניינים בבתים פרטיים וב"שטיבלעך" של חסידי וולברום, גור, רדומסק וקרומלוב. בתחילת המאה ה-20 התעוררה מחלוקת קשה בין יהודי צ' לבין ראשי הקהילה בבנדז'ין, משום שיהודי צ' ניסו להפוך לקהילה עצמאית. בימי מלחמת העולם הראשונה זכתה קהילת צ' בהכרת שלטונות הכיבוש הגרמניים כקהילה עצמאית ונתמנה לה רב, ר' אליעזר צבי הלוי לוונטל. הקשר עם קהילת בנדז'ין לא נותק, שכן בצ' לא היה בית-קברות יהודי והמתים הובאו לקבורה בבנדז'ין.
בין שתי המלחמות נבנה בעיר בית-כנסת מרכזי. תלמידי תיכון יהודים למדו בבתי-ספר בבנדז'ין. רבה האחרון של צ' היה ר' ליפמן הירש לוונטל.
בסוף מלחמת העולם הראשונה החלה בצ' פעילות ציונית. בשנת 1920 הוקם במקום סניף "המזרחי" ואחר-כך נוסד גם של סניף "הציונים הכלליים". בשנת 1930 נמכרו בצ' 30 "שקלים" לקונגרס הציוני.
בתקופת הכיבוש הגרמני-אוסטרי נבחרו 2 נציגים יהודים למועצת העיר. בבחירות למועצת העיר בשנת 1928 התמורדו שתי רשימות יהודיות, שזכו יחדיו ב-400 קולות. בתקופה זו נוסד בעיר גם בנק יהודי, "בנק קופייצקי", ששירת בעיקר את בעלי המלאכה והסוחרים היהודים.

 

בתחילת ספטמבר 1939, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, נמלטו מן העיר יהודים רבים, אבל לאחר כיבושה בידי הגרמנים, ב-5 בספטמבר, שבו רובם לבתיהם. מיד עם כיבוש העיר נלקחו 20 בני ערובה יהודים ונשלחו לבנדז'ין, שם הוחזקו במאסר 8 ימים. אחר-כך שוחררו וחזרו לצ'. הגרמנים חטפו כמה עשרות גברים לעבודות כפייה שונות בעיר. עם סיפוח חבל וגלמביה לרייך הגרמני הוקם יודנראט מרכזי בסוסנובעץ, שבראשו עמד משה מרין. בנובמבר 1939 פרסם היודנראט המרכזי בסוסנובייץ הוראה של הגרמנים בדבר חובת היהודים לענוד סרט זרוע שעליו מגן-דוד. באותו החודש הוקם בצ' יודנראט מקומי, שהיה כפוף ליודנראט בסוסנובייץ. היודנראט של צ' מנה 6 חברים ובראשו עמד הירש נוסבוים.
במאי 1940 החרימו הגרמנים את רכוש היהודים, חנויות ובתי מגורים. היהודים שהמשיכו להתגורר בבתיהם חויבו לשלם שכר דירה. ביולי 1940 נערך רישום של כל היהודים בעיר, ולצורך זה נצטוו היהודים להתרכו בכמה מקומות איסוף. עם גמר הרישום נשלחו עשרות גברים צעירים לעבודות בקטוביצה. הגרמנים לקחו 31 בני ערובה יהודים שנכלאו בבית-הסוהר בסוסנובייץ. בהתערבות היודנראט שוחררו העצורים כעבור ימים מעטים. יום הרישום זכה בפי יהודי העיר לכינוי "יום ד' העקוב מדם", בשל ההתעללויות, המכות וגול הרכוש מן הבתים שליוו את פעולת הרישום. באוקטובר 1940 גייסה המועצה היהודית כ-200 עובדי-כפייה שהועסקו בעבודות בינוי וסלילת דרכים באזור. גם בתחילת 1941 נלקחו פועלים יהודים לעבודות דומות בצ' ובבנדז'ין. נראה שעובדים מצ' נשלחו גם למקומות מרוחקים. בסוף 1940 נותרו בעיר רק 1,294 יהודים, לעומת 2,000 בערך שישבו בה בפרוץ המלחמה. ביוני 1941 נשלחו 150 צעירים למחנות העבודה "אנגלאר 5" ולמחנה בכפר פשמיץ. בתחילת 1942 הוקם בצ' גטו, ואף שלא הוקף חומה לא הורשו היהודים לצאת ממנו באופן חופשי. תנאי הקיום בגטו היו נסבלים פחות או יותר, שכן מדי יום יצאו עשרות עובדים לעבודה בצ' ובבנדז'ין והיה באפשרותם להשיג מעט מזון במקומות עבודתם.
במאי 1942 הורו הגרמנים ליודנראט לרכז את היהודים במקום איסוף לקראת פינוים מן העיר. המגורשים הורשו לקחת אתם 10 ק"ג ציוד אישי ודברי מוון. את הגירוש ביצעו שוטרים יהודים מטעם היודנראט המרכזי. כ-800 מיהודי צ' פונו לבנדז'ין ומשם שולחו לתאי הגזים באושוויץ. היהודים שלא נכללו בטרנספורט הזה המשיכו להתגורר בגטו עד מאי 1943. רובם ככולם הועסקו בעבודות שונות בבנדז'ין, ועוד באותו החודש הם הועברו לבנדז'ין. במאי 1943 גורשו גם הם לאושוויץ, להוציא כמה עשרות שנשלחו למחנות עבודה.
מקהילת צ' ניצלו בערך 40 יהודים, מרביתם עובדים שנשלחו למחנות עבודה; אחדים הסתתרו אצל ידידים פולנים.